עיוני משה

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (ל"ג א'). ברגעי חייו האחרונים מִתעַלֶה משה – "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" – לשיא של ביטוי באוזני כל העם: הוא מברך, וכאילו שכינה מדברת מתוך גרונו!

פסוק א' מקבל את השלָמָתו בפסוק ד' – "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" – ועתה מתחברת ברכת-משה שבפסוק א' עם "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" שבפסוק זה, ויחד הן מהוות חטיבה אחת. האיש שעל-ידו ניתנה לנו תורה הוא המברך, וברכתו מתקבעת בתוך התורה, כַּיהלום שֶבַּכתר.

*

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'"… (ל"ג כ"ט). לאחר שבירך משה כל שבט ושבט בנפרד, הוא שב ופונה בחיתום הדברים אל כלל ישראל. עתה ניתן לחוש שֶמשה כמו מזדווג בָּעם שהוא מברך אותו. הוא מדבר אמנם בגוף שני אך מרגיש שהוא בעצמו חלק מן העם, האושר עוטף גם אותו עִמהם, וכולם יחד – "עַם נוֹשַׁע בַּה'".

*

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ … וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ … וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ – וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבוֹר". (ל"ד א'-ד').

בראש מסכת בבא מציעא (דף ב' עמ' א') מובאת 'הָוָא-אמינא' שדַי בראיה כדי לקנות, ואין צורך בהחזקה. אמנם הדעה הזאת נדחית, מפני שאם שמעון מחזיק בַּחפץ לא תועיל לראובן ראייתו, גם אם ראה לפני שֶשמעון החזיק. במקרה דנן, כאשר הקב"ה בכבודו מזמין את משה לעלות ולראות – ובוודאי אין לְמי מישראל טענה שכנגד – הרי ניתן לומר שֶמשה התקשר אל הארץ, לפני מותו, גם בקישור של קניין.

יכולים אנו לדמיין משהו מִמחשבותיו הטהורות של משה, בַּהזדווגות הרוחנית לארצו הקדושה והחביבה אשר למענה הוא עבד כל חייו. עכשיו הוא איננו עובר אל הארץ, איננו נכנס ואיננו דורך ברגליו, אך הקב"ה אשר מְנָעו הוא גם האומר לו: "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ" – ובראייתו התקשר משה בקשר עולמי עם ארץ ישראל. אותה שעה, אולי ראה היאך תהיה הארץ במהלך כל דברי הימים – בנויה, חרֵבה ובנויה – עד אשר יקויים: "וַיִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח, בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (ל"ג כ"ח).

*

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבּוֹר אוֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". (ל"ד ה'-ו').

הנה, באו אל קיצן מאה ועשרים שנותיו של משה, אך נטוע כאן רמז שבחיי עם ישראל משה רבנו באמת לא מת – שהרי אין איש יודע את מקום קבורתו "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". הווה אומר כי בכל יום ויום בו נקרא בתורתנו "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" – עדיין חי וקיים עִמנו משה, ולא נקבר; הוא חי בַּתורה, קיים לָעַד בלב העם ונפשו, לדורי דורות.

*

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". (ל"ד י').

מטבע הלשון "פָּנִים אֶל פָּנִים" מאפיין את נבואת משה – גבוהה ונשגבת מִדַרגַת כל נביאי ישראל – כפי שנֶאמר גם בספר שמות (ל"ג י"א): "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". ואולם, מעֵבר לַפּתיחות וגילוי-הפָּנים שהיו בין ה' למשה, מציין הביטוי גם דבר נוסף – את האהבה אשר שָרתה בין השניים, בין אֱ-לֹהֵי ישראל לבין איש האֱ-לֹהִים. בחותָם האהבה הזו נפרדים אנו ממשה, אוהב ה' ואוהב ישראל, מקבל התורה ומוֹסרהּ לנו; ובַתורה – אשר יחזיקו בה וילמדוהָ אבות בנים ובני-בנים – פוגשים ויודעים אנו את משה, פָּנים אל פָּנים. דמותו חקוקה לנגדֵנו, אותותיו לעינֵינו תמיד, "לְעֵינֵי כָּל [דורות] יִשְׂרָאֵל" (ל"ד י"ב).