עיוני משה

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ" (ז' י"ב). נראה לי שנתונים כאן שלושה שלבים בקליטתם של דברי הקב"ה על-ידינו:

תחילה, ראש לַכול, "תִּשְׁמְעוּן" – זו ההכנה. // אחר-כך, 'מציעתא', "וּשְׁמַרְתֶּם" – זו ההבנה, שדבר ה' כבר בידינו ואנו שומרים אותו בנפשֵנו מתוך העמקה בטעמה וסבָרָתָה של המצווה. // לבסוף, "וַעֲשִׂיתֶם" – זהו הקיום בפועל, העשיה מתוך ההבנה.

אכן, ישנם מצבים – וישנם ציווּיים – שאין אנו מבינים את דברי ה' בשעת קבלתם, על כך אמרו אבותינו: "נעשה ונשמע", ואז הסדר הנ"ל מתהפך והעשיה היא קודמת לַכּול. ואולם, במצב של 'בגרות' ובשֵלות, השאיפה היא להבין כבר מראש ולקיים את דבר ה' כאשר הוא מיושב וברור לנו – בהַשׂכֵּל ובדעת, ובחדרי לב ונפש.

*

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם? לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכוֹר תִּזְכּוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. … לֹא תַעֲרוֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (ז' י"ז-כ"א). כאן מדריכה אותנו התורה – ביד משה – בדברים שבלב:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ", מתגנב אל הלב החשש מן הגויים הרבים, יושבי כנען… וכנגד הפחד המנקר, עלינו להתעודד מזיכְרון העבר: "זָכוֹר תִּזְכּוֹר" את אשר היה, את האותות והמופתים אשר נתן ה' במצרים. אבל עיקר ההתגברות הוא כאן ועכשיו, בַּהווה: כאשר נחזק בעצמנו את ההכרה כי "ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ" – שֶשוכן הוא-יתברך בתוך-תוכֵנו ממש – הרי באותה שעה כבר ממלאת השכינה את כל לבבנו, את כל יֵשותנו, וממילא נדחק החוצה – באֵין לו מקום – כל פחד מפני הגויים, שהרי ה' אֱ-לֹהֵינו "אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא", ומי יעמוד בפניו?..

*

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנּוֹתְךָ לְנַסּוֹתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ: הֲתִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן … לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. … וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". (ח' ב'-ה').

הנה נדרשים אנו להביט לאחור על ארבעים שנות מדבר, ומתבררת כוונתו החינוכית של הקב"ה עִמנו, בכל הדרך אשר הלכנו, בכל הטוב אשר גמָלָנו – ואף אם 'יַסוֹר יִסרַנו' היה זה אך לטובתנו: כל הילוך הדרך הארוכה – כמעט עד אין-קץ – היה ניסיון של עינוי "לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ". עינויֵי הרעב ואכילת המן נועדו למען נדע "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", ורק מוצָא פי ה' הוא אשר יחֵיֵינו.

בכל אלה היה ה' אֱ-לֹהֵינו כאָב לנו, אב המחנך את בנו בימי יַלדותו – "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ" – כדי להוליך אותנו עד בגרות, עד ערבות מואב, בואכה ארץ כנען…

*

…"וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט' ט'). מתיאורו זה של משה ניתן להבין שהעובדה שלא אכל ולא שתה בארבעים הימים בראש הר סיני, לא היתה בבחינת 'שינוי הטבע' אשר גרם שלא ייזקק למזון. היה זה משהו אחר לגמרי – הקשור כל-כולו לקבלת התורה:

בכל רגע ורגע שהיה משה יושב בסינַי, כתלמיד לפני רבו, היה לומד ומקבל תורה מפי הגבורה בעוצמה כה רבה – עוצמה שמילאה את כל יֵשותו – עד שכלל לא נותר עוד מקום לתחושות של רעב וצמא. תחושות אלה הינן יחסיות: אדם רעב יותר במצבים מסויימים, ולפעמים הוא איננו רעב – לאו דווקא על פי לוח הקלוריות. משה, בפִסגַת ההר, היה כיונק את לְשַד חִיותו הַיישֵר מפיו של הקב"ה המלמדו תורה – ובהיותו ניזון מן התורה כל-כולו, היו אלה ימים בהם 'כבתה' בו תחושת הרעב הרגילה, והצמא לא הורגש כלל…

*

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, לֻחוֹת הַבְּרִית. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ … עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה. … הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם … וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר … וּשְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה … וָאֶתְפּוֹשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחוֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'… וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא. … וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרוֹף אוֹתוֹ בָּאֵשׁ"… (ט' י"א-כ"א).

משה מיטלטל כאן – שוב ושוב – בין הקב"ה לבין העם, בין זעם לבין בקשת רחמים, בין לוחות הברית לבין עגל הזהב… ואנו כמו מיטלטלים ונִסערים עִמו, משתאים לגבורתו העילאית, כאשר נאבק הוא 'פָּנים ואחור' עם ה' אֱ-לֹהיו אשר זה עתה נתן בידיו את לוחות העדות, ועִם עַמו – צאן מרעיתו – אשר סרו מהר מן הדרך…

נעקוב אחרי תהפוכות הדברים: כמעט 'בדיבור אחד' מעניק הקב"ה למשה את הלוחות, כתובים באצבעו, ואומר לו: "קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ"… מי יוכל להכיל את הסתירה הזאת??  ובעוד משה נבוך והמום, מציע לו הקב"ה שֶישמיד את העם כליל ויצמיח את הכול מחדש ממנו-עצמו ומִזרעו.

עתה, דומה שמתגבש הקו בו בוחר משה ללכת: אל-מול העם הוא יבוא בתקיפות ובזעם על חטאם, על המַעַל אשר מעלו 'כְּכַלָה שזינתה תחת חופתה' – ואל אֱ-לֹהָיו הוא יבוא בתפילה ותחינה שלא ישמיד, שלא ידון במידת הדין, ושלא יסכל את כל המפעל אשר החל מאברהם וממצרַים ועד הֵנָה.

על-כן, קודם-כל, משבר משה את הלוחות, והריהו כאומר לעם: ראו, אתם שֶשיברתם אותם במעשה-ידיכם, כי איך תשכון תורת ה' בְּגוי אשר מאס בה?

ובצעד שני הוא פונה לקב"ה, נופל על פניו בתחינה – וסוף-סוף מתרצה ה' שלא להשמיד, נענה לָרועה הנאמן המוסר את נפשו על עמו קְשה-העורף: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'… וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא".

בצעד שלישי, חוזר משה אל העם – ומטהר את מחנה ישראל מן הזוהמה הזאת: "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרוֹף אוֹתוֹ בָּאֵשׁ, וָאֶכּוֹת אוֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר, וָאַשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיּוֹרֵד מִן הָהָר".

*

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ – כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וְלַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' וְאֶת חֻקּוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְטוֹב לָךְ". (י' י"ב-י"ג).

נראה לי כי יש לפרש שהפתיחה – "מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" – מחוברת אל הסיום: "לְטוֹב לָךְ". הווה אומר כי כך אומר הקב"ה, כביכול, לישראל עמו: כל אשר אשאל ואבקש ממךָ – יראת ה' והילוך בדרכיו, ואהבתו ועבודתו בכל-לב, ושמירת כל מצוותיו – כל אלה הינם אך למענךָ, "לְטוֹב לָךְ".