עיוני משה

רְאֵה אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם … וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְווֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם"… (י"א כ"ו-כ"ח).

על פי פשט הכתוב – הברכה תינתן לנו אם נשמע אל מצוות ה', והקללה אם נמאן; כך פירש רש"י את המילים "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" – "על מנת אשר תשמעו". ואולם, בכל זאת, במתן הברכה לא נאמרה מילת התנאי "אִם", כפי שנאמרה בַּקללה, והדבר אומר דרשֵני.

ניתן אפוא לדרוש ולומר שאכן אין כאן תנאי. המילים "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" תתפרשנה כמין מִשוָאָה הקובעת שהשמיעה היא בעצמה הברכה. וכי תיתכן לנו ברכה גדולה מזו שֶשומעים ומבינים אנו את דבר ה', הולכים בדרכו ונאמנים בתורתו? – הנה כך כתב זאת משורר התהִלים (ס"ז ב'-ג'): "אֱ-לֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ, בְּכָל גּוֹיִים יְשׁוּעָתֶךָ".

*

"כִּי אַתֶּם עוֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נוֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". (י"א ל"א-ל"ב).

כידוע, לא מנה הרמב"ם את מִצוַת ישיבת ארץ ישראל כמִצוַת-עשה ב'ספר המצוות' – והרמב"ן חלק עליו וקבע שהמִצוָה נתונה לנו בפסוק דנן, "וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

ניתן לומר שהרמב"ם סובר שאין זו מצווה, מפני שכאשר אין אנו מקיימים את התורה כראוי מַגלֶה אותנו הקב"ה מארצנו, וזורה אותנו בין הגויים עד שֶנשוב בתשובה. אי אפשר לומר כי הקב"ה יצווה עלינו לשבת בארץ, ובו בזמן ימנע זאת מאִתנו – אף אם אמנם חטאנו. על כן גורס הרמב"ם שישיבת ארץ ישראל איננה מצווה אלא ברכה, ברכה התלויה ומותנֵית בקיום התורה.

לפי זה מוסברת היטב האזהרה "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים" וכו', מיד אחרי שנֶאמר: "וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" – כי הא בהא תליא. בארץ ישראל ישנה אפוא חובה כפולה לשמור את המצוות: גם החובה הראשונית הפשוטה, וגם החובה שלא לחטוא ולהיענש בעונש גלות, כי אז מאבדים אנו את ברכת ישיבת הארץ, על כל המצוות התלויות בה.

*

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ, וּפֶן תִּדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר: אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". (י"ב ל').

מעניין לראות עד כמה חזק היה יֵצֶר העבודה הזרה – דומה ליֵצֶר הקנאה, התאווה והכבוד – הסוחף את האדם לגרוף עוד ועוד, ולבסוף מוציאו מן העולם…

הנה כאן מזהירה התורה שלא להימשך אחר העבודה-הזרה אפילו לאחר שכבר הושמדו עובדֶיהָ הגויים. ועוד אזהרה נתונה כאן – שלא לעשות כמעשיהם אפילו לעבודתו של הקדוש-ברוך-הוא. כך פירש רבי אברהם אבן-עזרא את הכתוב: "'וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי' – לעבודת השֵם … כי כל מעשיהם יתעב השֵם". הווה אומר כי לא רק העובדה הזרה היא פסולה, אלא גם "יבוּא" של מנהגים שונים מן העבודה הזאת אל פולחן ה' הריהו פסול בתכלית – היא שנואה, כל אופנֵי עבודתה שנואים גם הם, ולא יכירם מקומם בעבודת הקודש לפני ה' אֱ-לֹהי ישראל!

*

וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם [של עיר הנידחת] לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִיחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ" (י"ג י"ח). פשט הפסוק הוא כי "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים" משמע: ירחם עליךָ, וכך פירש גם רש"י: "'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' – שכל זמן שעבודה זרה בָּעולם, חרון אף בָּעולם", ועל-כן זקוק העם לרחמי שמים.

ואולם, ראוי גם לדרוש את הכתוב כך: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים", היינו: הקב"ה יתן בךָ, בישראל, את כוח הרחמים, על-מנת שתוכל לרחם על כל הזקוק לרחמים. בכך נהיה דבֵקים במידותיו של הקב"ה, כפי שדרשו חז"ל על פסוק אחר בפִרקֵנו – (פסיקתא זוטרתא על פסוק ה') – בזו הלשון: "'אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ … [וּבוֹ תִדְבָּקוּן]' – זו דרכיו של הקב"ה: מה הוא רחום וחנון, אף אתה היֶה כן. מה הוא גומל חסדים, אף אתה כן. … שנֶאמר (בוַיקרא י"א מ"ד): 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'".

*

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם [את] מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים". (י"ד כ"ג).

מצוות העליה לרגל – וכל הכרוך בה – הריהי מצווה שבין אדם לַמקום. ועם-זאת, יש לשים אל ליבֵּנו שֶזוהי תכנית רחבה של הקב"ה: להעניק לנו שפע, בדיוק בַּמקום ובַּזמן בו מביאים אנו אליו את שפע יבולֵנו שלנו. הנה כאן אומר הכתוב כי בעלותֵנו אל המקום "אֲשֶׁר יִבְחַר [ה'] לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" – ובהיותנו אוכלים לפניו את המעשר ואת קרבן השלמים – הרינו מקבלים, לומדים ומִתעלים: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים".

כך נוצר מעגל השפעה: אנו מביאים אליו כביכול את הברכה, ברכת הארץ אשר נתן לנו, והוא מחזיר לנו ברכה בהיותנו לומדים לְיראה את שמו. מכוחה של היראה אנו מתקרבים אליו עוד ועוד, בַּמקום אשר יבחר לשכינָתו – ואת הברכה הזאת הרינו נוטלים עִמנו אל בית ושדה, בכל אשר נעשה, עד אשר נשוב ונֵרָאה אל ה' בָּרגָלים הבאים עלינו לשלום.

הנה, אלה הדברים במזמור התהִלים (קכ"ח ב'-ה'): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. … הִנֵּה כִי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָים כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

*

"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִיטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגּוֹשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. … אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". (ט"ו ב'-ה').

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ … נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". (ט"ו ט'-י').

בפרשת בהר (ויקרא כ"ה ל"ה) כתבנו על החובה לסייע לאיש-ישראל כאשר הוא נתון במצוקה, גם אם כרוך הדבר בהפסד ממון לַמסייע. כך חתמנו שם את דברינו: "כביכול, שָׂח הקב"ה לאיש-ישראל העשיר: 'הֶפסֵד ממונךָ – זהו שכרךָ! שְׂמַח כאשר תוכל להחזיק ביד חברךָ, כי לשם כך ניתן לך עושרךָ מן השמים, ואין לךָ אושר גדול מזה'". והם-הם הדברים גם בשמיטת הכספים.

התורה אומרת: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'", אין הכוונה שלא יהיה אביון כלל בישראל, אף פעם, שהרי זה מן הנמנע והכתוב עצמו אומר זאת מיד להלן. אלא כוונת הדברים היא לעודד את המוותר על המִלוֶה, כאילו נֶאמר לו: אל תחשוש לאבד את כספךָ – לא תתרושש בגין כך – ואף דווקא להיפך: בזכות קיום המצווה תתברך, וחסרון ממונךָ יהפוך לךָ לעושר רב.

ובפסוקים הבאים מתחדדים הדברים אף יותר: לא רק שמצוּוֶה אתה לתת לאחיךָ האביון בערב שנת השמיטה, אלא מצוּוֶה אתה אף להימנע מן המחשבה שמכיוון שעומד אתה להפסיד עדיף שלא להלוות. היֶה ישר עם אֱ-לֹהים ואדם, ובל תבקש חִשבונות רבים. עליך להלוות – ובעצם להעניק – בשמחה ובטוב לבב, לא להחזיק על כך טובה לעצמךָ, ורק להתמלא שמחה על שזכיתָ לקיים את המצווה הנהדרת הזאת.

*

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ … וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עוֹנִי, כִּי בְחִיפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"… (ט"ז א'-ג').

אף-על-פי שאין חובה לאכול מצות בימי הפסח – אלא רק בערב הראשון – בכל זאת, האוכל מצה כל שבעת הימים מקיים את המצווה: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת". כך הוא הדבר, משום שבכל 'כזית' מצה שאוכל האדם בימי חג המצות, הוא מגלה את דעתו שאיננו רוצה לאכול חמץ – והרי לפנינו אפוא מִצוָה, כְּ'עשה הבא מכלל לאו'.