עיוני משה

"שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". (ט"ז י"ח).

נראה לי לפרש שֶסוף הפסוק, "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק", איננו מִצוָה המכוּונת לַשופטים אלא מוטלת על העם – בהמשך ישיר לתחילת הפסוק – לאמור: מצוּוים אנו לתת עלינו שופטים אשר נסמוך עליהם מראש שישפטו משפט צדק. ראָיה לשונית לַדָבָר, שהמילה "וְשָׁפְטוּ" עוברת לגוף שלישי – כאילו אמר הכתוב: 'כָּאֵלֶה שֶישפטו בצדק' – בעוד אשר בשני הפסוקים הבאים ניתנים ציווּיים לַשופטים עצמם, בדיבור ישיר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט" וכו'.

כך נדרש הכתוב ב'ספרֵי' דברים (קמ"ד): "'מִשְׁפַּט צֶדֶק' – והלוא כבר נֶאמר [בפסוק הבא]: 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט'; מה תלמוד-לומר 'מִשְׁפַּט צֶדֶק'? – [אלא הווה אומר]: זה מינוי הדיינים".

*

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף" (ט"ז כ') – גם כאן יש לפרש שכֶּפֶל המילים מכוּוָן לשני ציווּיים: רֵאשית, לבחירת הדיינים – שעלינו לבחור את אלה אשר כל מגמתם תהיה רק לצדק, ללא כל אינטרס נוסף; ושנית, לַדיינים עצמם – בהיותם יושבים על מִדין – שיכוונו את דינם רק לצדק. קל מאוד לַדיין להצדיק צד זה או אחר מכוחה של מחשבה צדדית, שאיננה שייכת לַדין הנידון בפניו; על כן נתונה מראש האזהרה הזאת, בהמשך לזו שנֶאמרה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט ט"ו): "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ".

*

"כִּי תָבוא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ"… (י"ז י"ד-ט"ו). נראה לי כי הפירוש הנכון בפסוקים אלה יהא כך:

תחילת הכתוב הריהו מעין סיפור-דברים ואיננו מִצוָה, כאילו כך אומר הקב"ה, כביכול: "'וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ', על-אף שאני ה' לא ציוויתי על כך, שהרי – כדבר שמואל הנביא (שמואל-א' י"ב י"ב) – 'וַה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם'. לא זו אף זו, רוצים אתם מלך 'כְּכָל הַגּוֹיִים', וכַזאת בוודאי לא עלתה על ליבי".

ואף-על-פי כן, אין הקב"ה מתנגד לעצם מינויו של המלך – ובתנאי שלא יהא "כְּכָל הַגּוֹיִים", שיהא הגון וצדיק על-פי כל הסייגים והציווּיים הניתנים בפסוקים הבאים. או-אז – כאשר אמנם יהא הוא "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" – יוכל לזכות לַדבר האמור כאן בסוף 'פרשת המלך' (י"ז כ'): "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

*

"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ [המלך] נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ"… (י"ז י"ז). רש"י – בעקבות דברי המשנה (במסכת סנהדרין פרק ב' משנה ד') – כותב שמספר הנשים המְרַבּי המותר לַמלך הריהו שמונֶה-עשרה. ולכאורה, גם מספר זה הוא בלתי נתפס וחורג מכל גישה אנושית. במשפחה שכזאת, הללו כבר לא תהיינה 'נשים' – בנות-זוג הגונות לַמלך – אלא פילגשים, או-אף גרוע מזה…

מה נאָה היא דוגמתם של אבותינו – אברהם יצחק ויעקב, ותולדותיהם – שלא הרבו להם נשים. ככלל, טיב יחסי האישות הראויים, הרצויים, הריהם עם אשה אחת, "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב' י"ד). ומלך אשר לו בארמונו 'הרמון' של שמונֶה-עשרה נשים – כפי המותר לו – בוודאי לא יחיה ביחסי אישות אלא יהא שטוף בתאווה. על-כן תמֵהָני, וצריך עיון, מדוע ולמה אין התורה דורשת מן המלך שיהווה דוגמת-תפארת לחיי אישות עם רעייתו – באהבה, אחווה, שלום ורֵעות?

*

"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. … וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה, וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה, וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל שְׁלָלָהּ תָּבוֹז לָךְ"… (כ י'-י"ד).

כבר בפרשת מטות (במדבר ל"א י"ח) תמהנו היאך הותרו לבני ישראל בנות מדיין הבתולות, ואף אם היה ההיתר רק לאחר גיורן – חזרנו ושאלנו – האם כשר וראוי היה הדבר הזה? העלֵינו שם את האפשרות שהיה זה היתר מאולץ; כי ראוי היה שיימָנעו ישראל מכל מגע עם הבנות הללו, ורק בדיעבד הותר להם לגיירן, ללמד אותן את עיקרי היהדות, ואחר-כך לקחתן לנשים.

גם כאן – ושוב בפתיחת הפרשה הבאה – ניתן ההיתר לקחת את האשה הנכרית, שבויית המלחמה, רק לאחר גיור ולימוד – כסיכומו של הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם:

"וכיצד דין ישראל ביפת תואר? – אחרי שֶיבעלנה ביאה ראשונה, והיא בגוֹיוּתה, אם קיבלה עליה להיכנס תחת כנפי השכינה – מטבילהּ לשם גֵרות מיד, ואם לא קיבלה – תשב בביתו שלושים יום … ומגלגל עִמה כדי שתקבל; אם קיבלה ורצה בה – הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגֵרים. וצריכה להמתין שלושה חודשים … ונושאהּ בכתובה וקידושין"… (פרק ח' הלכות ה'-ו').