עיוני משה

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עוֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם, יְהוֹשֻׁעַ הוּא עוֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'". (ל"א א'-ג').

באיזו פשטות, באיזו גבורה, מוסר משה את מטה ההנהגה ליהושע! הוא דובר אל העם – ערב פרישתו מן החיים, מן העם ומן הארץ אשר בה לא ידרוך – ואין הוא עוסק בעצמו כלל ועיקר. כל עניינו הוא בהעברת ההנהגה בָּאופן הטוב ביותר, בכך שהעם לא יפול ברוחו עם החילופין, כי "דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמָדֶת" (קהלת א' ד'). ובכן, מרומם הוא את יהושע באוזני העם בהבטיחו כי "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עוֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'", והנהגת יהושע הריהי מכוחו של אֱ-לֹהֵי ישראל.

אחר-כך יברך משה את העם ואת יהושע: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ" לָעם, "חֲזַק וֶאֱמָץ" ליהושע, והנימוק לַברכה – "כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה' הוּא הַהוֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ – לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת!" (ל"א ז'-ח').

כך, בצניעות וגבורה עילאית, ממעט משה את עצמו לקראת עזיבתו, ואת תלמידו-ממשיכו – יהושע בן נון – מציב הוא בראש העם, כדבַר ה'.

*

"הַקְהֵל אֶת הָעָם – [בחג הסוכות של מוצאי שביעית, בַּמקום אשר יבחר ה'] – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". (ל"א י"ב).

על חובת ההבאה של הטף אל מעמד ה'הַקהֵל' כותב כאן רש"י: "לתת שכר למביאיהם". ואולי יש לומר כי שכר ההורים יֵצֵא כאן בחינוך ילדיהם – וגם הילדים יפיקו "שכר" לא מועט… כי חשוב עד מאוד לחנך את הקטנים לאהבת ה' ותורתו כבר בשנותיהם הראשונות. גם כאשר אין הילד מבין הריהו מרגיש את שמחתם של הוריו, את התרגשותם – והוא מִתפעם עִמהם. בחֲלֵב אֵם, בחיבוק אב, יונק ומקבל הילד את גלי החום של יראת ה' ואהבתו – וכך גם יגדל וילך.

*

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִישָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"… (ל"א כ"א). ובכן, בתוך התוכֵחה, מקופלת הבשורה הטובה כי לעולם – בכל עת ובכל מקום שאליו ניקָלַע בנדודי הגלות – לא תישָכַח השירה הזאת, לפחות במובן זה: בני העם לא ישכחו שיהודים הם, שיֶשנָה תורה המחייבת אותם – גם אם רחקו מעליה – ויום יבוא כי ישובו!