עיוני משה

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אֲ-דֹנָי י-ה-ו-ה, אַתָּה הַחִילּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" … (ג' כ"ג-כ"ה).

בכל הופעותיו של השם המפורש – הנכתב: י-ה-ו-ה – הריהו מנוקד כצליל השֵם אֲ-דֹנָי, וכך גם קוראים אותו בקול. ארבע פעמים בַּתורה מופיעים שני השמות יחדיו – אֲ-דֹנָי י-ה-ו-ה – פעמיים בפניית אברהם אל הקב"ה (בראשית ט"ו פסוקים ב' וְ-ח'), ופעמיים בפניית משה: בפתיחת פרשָתֵנו עתה, ושוב להלן בפרק ט' פסוק כ"ו.

במקרים אלה מנוקד השם המפורש כצליל השֵם אֱ-לֹהים, וכך קוראים בקול את שני השמות ביחד: "אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהים". רש"י פירש כאן: "ה' אֱ-לֹהים – רחום בַּדין"; לכאורה ניתן להבין שהוא מתייחס לצירוף שני השמות, שהאחד מציין את מידת הדין והשני את מידת הרחמים; כך הבין הרמב"ן את דבריו, ומתוך-כך הִקשה עליו. ואולם, נראה לי שאין זו ההבנה הנכונה בדברי רש"י. את מַטבֵּעַ-הלשון הנפלא "רחום בַּדין" הוא לא הסיק מצירוף השמות, אלא מן השֵם המפורש בלבד, אשר במקרה זו הוא נכתב "י-ה-ו-ה" ונקרא "אֱ-לֹהִים".

כלל גדול הוא שהשם המפורש מבטא את מידת הרחמים, ואילו שֵם אֱ-לֹהים מבטא את מידת הדין. עתה, זאת הפעם, מתלכדות שתי הבחינות הללו אל תיבה אחת – אל השֵם המפורש הנקרא, שלא כָּרגיל, בצליל השֵם אֱ-לֹהים. על כך בדיוק כותב רש"י "רחום בַּדין", כהופעה יקרה ונדירה הקושרת יחדיו, בשֵם אחד, את שתי הבחינות בהן דן ומנהיג הקב"ה את היחיד ואת הכלל – אדם, עם, ועולם-ומלואו.

*

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: … אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן … וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רַב לָךְ … עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפוֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". (ג' כ"ג-כ"ח).

בוודאי קשה היה למשה לשמוע את תשובת ה' לתחנוניו, והוא הגדיר את התשובה כשלילית, באומרו כי הקב"ה הִתעַבֵּר בו "וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". עם זאת, עלינו לשים לב שבאופן חלקי – לחצאין – נענתה תפילתו של משה. הוא התחנן: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה", ונענָה כי לא יורשה לעבור אך יוּתַן לו לראות את הארץ מראש הר נבו.

ולא זו, אף זו: יהושע, תלמידו של משה, הוא אשר יעבור את הירדן בראש העם – "וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". משה מִצטַווה לצַוות את יהושע, לחזקו ולאמצו; בכך הוא בעצם ממנה אותו לשליח – שליח המקבל וממשיך את פועלו של רבו. הנה, באופן זה, זוכה משה שיהיה לו חלק בהנחלת עם-ישראל בָּארץ – שהרי מקובלָנו כי שלוחו של אדם כמותו.

*

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם – חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד' ד'). ניתן להבין את הכתוב כמתאר סיבה ומסוֹבָב, היינו שאומר משה לישראל: בזכות דבֵקותכם בקב"ה הוענקו לכם חיים. זו הבנה אפשרית, אפילו נכונה, אך אין היא מעמיקה. בעומק הדברים, מתאר הכתוב בשתי צלעותיו את אותו דבר עצמו – דבר אחד ולא שניים – לאמור: הדבֵקות בא-לֹהֵי ישראל, היא-עצמה מהווה ומגדירה את החיים, כי אין חיים לישראל אם אין ה' בקִרבם.

*

"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי?" (ד' ל"ג). נס כפול מתואר כאן: ראשיתו של הנס בעצם שמיעת דבר ה' – שהרי פלא הוא היאך יוכל ילוד אשה לשמוע ולהבין את קול בורא העולם ומנהיגו – והמשכו של הנס הוא בכך שלא-זו-בלבד שֶישמע האדם את קול ה', אלא אף יוכל לעמוד בכך, לשרוד, ולא להיפגע ולמות.

בהמשך דבריו מוסיף משה דבר המתקשר לענייננו: "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ [ה'] אֶת קוֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ" וכו' (פסוק ל"ו). המילה "לְיַסְּרֶךָּ" מתפרשת בדרך-כלל: ללמדךָ, ולפי פירוש זה מתייחסת היא לתוכן הדברים. ואולי ניתן לפרש אחרת – שעצם שמיעת קול ה' כרוכה בייסורי גוף ונפש. כי קָשֶה עד-מאוד לקלוט ולהבין את קול ה', נחוץ לכך ריכוז עילאי של כל כוחות הגוף והתודעה, ואפילו משה רבנו – בהיותו בראש ההר כדי להקשיב לדבַר ה' – מעיד על עצמו: "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט' ט'). אין זאת אלא שגם המאמץ לקראת שמיעת קול ה' הוא מאמץ מייסר, וכאשר מקבל האדם את ההתגלות – כשדברי ה' באים בו בכל עומקם וטהרתם – הריהו נתון תחת רושם נורא, מזעזע וחודר חדרי לב, וייסוריו אז קשים שבעתיים… כך יש להבין אפוא את המילה "לְיַסְּרֶךָּ", וכך מתאר ירמיהו את דְבַר ה' אשר שמע וקיבל: "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמוֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (כ' ט').

*

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלוֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שׂוֹנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל, וָחָי". (ד' מ"א-מ"ב).

על הרוצח בשוגג אומרת התורה שרָצַח "בִּבְלִי דַעַת", אך זוהי הגדרה יחסית – כי יש אשר כוחותיו הפנימיים של האדם פועלים על-פי רגשותיו, גם אם אין הוא מודע לכך. הדברים מכוּוָנים להמשך הפסוק, האומר על הרוצח שהוא "לֹא שׂוֹנֵא לוֹ [= לַנרצח] מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם". יש לפרש שהוא לא שונא לו מדעת, אבל שמא – מתחת לסף ההכרה – קדמה לרצח שנאה בבלי דעת, והיא אשר גרמה לבסוף לַמעשה להיעשות?

זו שאלה אשר כמעט לא ניתן להשיב עליה – ועל-כן קובעת התורה כי יֵעָקֵר הרוצח מביתו וממקומו, ויִגלֶה אל עיר המקלט. הווה-אומר כי לא רק לשם הגנה מקרובי הנרצח נס הרוצח אל עיר המקלט; זהו גם עונש על כך שהגיע לידי מעשה הרצח – ולו-גם "בִּבְלִי דַעַת" – עונש המעניק לו זמן לתיקון ולכפרה.

*

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (ה' י"א).

המילים "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ" מתייחסות לצלעו הראשונה של הפסוק – ובו מדובר על ציווי כפול בכל ענייני השבת ופרטיה: "שָׁמוֹר" מתייחס לְציוויֵי ה'לא-תעשה' בהלכות השבת, ואילו המילה "לְקַדְּשׁוֹ" מתייחסת לַמצוות החיוביות – מִצווֹת קידוש היום ב'קום ועשה'. ואולם, שתי החובות – חובת ההימנעות-מעשיית כל מלאכה והחובה לקדש את יום השבת – הינן בעצם שתיים שהן אחת; ניתן לומר עליהן ש'בדיבור אחד נאמרו', כי גם הציווי "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" הריהו מצווה חיובית, מעין 'צַו-עשה' לשמור שלא לעשות את מלאכות החול בשבת. ומשהגענו לכאן, נכלל אפוא גם "שָׁמוֹר" בתוך "לְקַדְּשׁוֹ" – והכול נעשֶׂה למכלול אחד.

באופן כזה מחוייבים אנו לקדש את יום השבת – כשם שקידשוֹ ה' יתברך לאחר ששת ימי המעשה: הוא גם שבת בו מכל מלאכה, וגם חידש בו את התוכן החיובי הנאצל: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א י"ז), "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ' י').

*

"וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, לְאוֹהֲבַי וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָי". (ה' ט').

בקריאה ראשונה, לא ברור לְמה מתייחסת המילה "לַאֲלָפִים" – אך משלומדים אנו את תרגום אונקלוס מתברר פשט הכתוב. הנה זהו התרגום: "ועבֵיד טיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין, לרחמַי וּלְנַטְרֵי פִּיקוּדַי". מדובר אפוא באלפי דורות – בטווח כל ההיסטוריה – וכך גם אומר משה לישראל בפירוש, להלן (ז' ט'): "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הָאֱ-לֹהִים, הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר".

צא ולמד עתה עד כמה מרובה היא מידה טובה ממידת פורענות, שכל גילוי של אהבת ה' על-ידי ישראל, וכל קיום מצווה – לא יֵלכו לאיבוד לעולם! אלפי דורות ישמור לנו הקב"ה את הטוב הזה, "הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן, שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד", למען יגמול עלינו – לדורותינו – עשרת מונים מחסדו, מאהבתו; "בָּרוּךְ אַתָּה ה' … גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים … וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה".

*

"וְלֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (ה' י"ז). טבעו של אדם, נושא את עיניו ורואה את כל אשר לרֵעהו, ומחשבותיו מוליכות אותו…

התורה חותמת את עשרת הדיברות דווקא ב"לֹא תַחְמוֹד", ועלינו להבין את היסוד החינוכי הניתן כאן, בעומקו של הכתוב, בבחינת 'הקדמת רפואה למכה'. הקב"ה חונן ונותן לכל אדם – איש איש כפי הראוי לו – בסוד השגחתו על כל ברואיו. כמובן, אין שוויון בין ראובן לשמעון, אך החומד את אשר ניתַן לחברו – אפילו במחשבתו – הריהו כמִתרעם על השגחתו ודינו של הקב"ה, בעוד אשר התורה מחנכת אותנו לאמונה שלֵמה בריבון-העולם, הוא נותן-התורה: "צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם – וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תהִלים קי"ט קמ"ב).

*

"וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ, לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן". (ה' כ"ח-כ"ט).

יש לשים לב לַהוראה הכוללת הזאת, ולקנותה אל תוך נפשֵנו; אין כאן ציווי המתייחס לפרט זה או אחר – וגם לא לסך כל הפרטים והמצוות. ההוראה מתייחסת לַדרך – "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ" – והדרך היא מושג דינמי הכולל את האמונה ואת ההתנהגות, את היומיום ואת הנצח, את הפרטים ואת הכלל.

ההליכה בדרך ה' הריהי פעולה נמשכת והולכת מדור לדור, כל משך חיי האומה, ממש מן ההתחלה – מאז בחירתו של אברהם. כבר אז מנמק הקב"ה את סיבת הבחירה בָּאיש האחד, בראש המשפחה אשר תהיה לעם: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם … כִּי [= משום כך ולשֵם כך] יְדַעְתִּיו – לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח י"ח-י"ט).

*

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו' ד'). כידוע, מציין השֵם המפורש את מידת הרחמים, ואילו השֵם 'אֱ-לֹהִים' מציין את ההתגלות במידת הדין. עתה – בפסוק זה אשר קוראים אנו אותו בוקר וָערב – לומדים אנו לדעת כי בין שתי הבחינות הללו אין כל סתירה, אין הן מידות הפוכות זו לזו אלא משלימות אִשָה-את-אחותה. אמיתו של הקב"ה – האמת האחת – כלולה משתיהן יחד, "ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד".

*

"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ … לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדוֹלוֹת וְטוֹבוֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִילֵּאתָ … כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ו' י'-י"ב). סכנה גדולה היא זו – פח יָקוש לרגלינו – והקב"ה מַתרֶה בעם ישראל: הישמר לך פן ריבוי הטוב ישכיח ממךָ את מְקור כל הטוב…

גם בפרשה הבאה הננו מוזהרים שוב באותו עניין – והנה, אלה הדברים שם: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ … וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא … וְצִימָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כּוֹחִי וְעוֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". (ח' י"ב-י"ח).

כאן הדברים מחודדים יותר: בַּמדבר – בתנאי מצוקה "וְצִימָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" – הרי ברורה 'הכתובת', אל מי יש להתפלל ולזעוק… בארץ ישראל, כאשר הננו אוכלים ושׂבֵעים ונכסֵינו רבים, מתחזקות הסַכָּנות: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" / "כּוֹחִי וְעוֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

ולאחר האזהרה מפני הסכנה, באה ההכוונה: עלינו לזכור ולהפנים כל העת, שנכסֵינו הרבים – וכל אשר נעשֶׂה ונִבנֶה בידינו – את הכול הננו עושים מכוחו של ה' אֱ-לֹהֵינו; מכוחו, ולמען שמו. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".