קיצורי הלכות תפילה

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

הלכות, ודברים שאסור לעשות קודם שיתפלל (סימן פ”ט)

1. זמן תפילת העמידה – מזריחת החמה ועד לסוף השעה הרביעית של היום [א].
2. אם לא התפלל בזמן זה – יכול להתפלל עד חצות היום [א].
3. היוצא לדרך יכול להתפלל מעלות השחר. אולם אם לא הגיע זמן “משיכיר” – יתפלל לפני יציאתו שמונה עשרה בלבד, וישלים קריאת שמע וברכותיה בדרך [ח].
4. אם מקדים לפתח חברו קודם התפילה כדי לכבדו – אסור לתת לו שלום (אלא יאמר “בוקר טוב”). אולם אם פוגש את חברו באקראי, או שמקדים לפתחו לצורך מסוים – מותר. ויש מחמירים שלא להשתמש במילה “שלום” קודם התפילה כלל [ב].
5. אסור להתעסק בצרכיו קודם שיעמוד לפני ה’ ויתפלל תפילת העמידה. ולדעת הרמ”א בשעת הדחק די במקצת ברכות [ג].
6. בכלל איסור זה גם אכילה ושתייה. אולם אלו מותרות אם אינן נחשבות לאכילה ולשתייה שיש בהן כעין גאווה, ולכן מותרות שתיית מים ואכילה לצורך רפואה [ג] או מפאת רעב גדול [ד].
7. למתפלל בביתו אסור ללמוד קודם התפילה, אלא קודם יתפלל ואחר כך ילמד. וללמד לאחרים מותר גם לפני שהתפלל [ו].
8. בתפילת מנחה וערבית גזרו על דברים שאין לעשותם גם חצי שעה קודם זמן תפילה, אולם בשחרית לא גזרו זאת [ז].

מקום התפילה הראוי (סימן צ’)

1. אין להתפלל כשעומד על מקום גבוה, ככיסא או כספסל. וזאת הן משום שהחשש שמא ייפול יפריע לו בתפילתו, והן משום שיש בכך מעין גאווה, שאינה מתאימה לתפילה [א].
2. אם המקום הגבוה חולק רשות לעצמו, כבימת בית כנסת – מותר [ב].
3. כשבונים בית כנסת, יש לפתוח בו חלונות לכיוון ירושלים. וטוב לפתוח בו 12 חלונות [ד].
4. עדיף לא להתפלל בחוץ במקום פרוץ, אלא במבנה [ה], אולם לא במקום מסוכן [ו].
5. המתפלל מחוץ לבית הכנסת יקפיד שלא להיראות כפורש מהציבור. לכן אם הוא נמצא מאחורי המתפללים – יתפלל לאותו כיוון שהם מתפללים; ואם הוא נמצא מעבר לקיר בקדמת בית הכנסת, בכיוון שאליו מתפללים – לא יתפלל שם כלל [ז].
6. במקום שיש בית כנסת אחד עם פתח אחד, יקפיד שלא לעבור ליד פתחו בשעה שהציבור מתפללים אם אינו מתפלל עמם, כדי שלא ייראה כפורש מהציבור [ח].
7. מי שיש לו מניין בעירו ויכול להתפלל בציבור – עליו להתפלל בבית הכנסת עם הציבור [ט]. ואם אינו עושה כן נקרא “שכן רע” [יא].
8. יש לטרוח עבור תפילה בציבור עד כדי הליכת קילומטר [טז].
9. ישנה חשיבות בתפילות הציבור, הן בשעה שמתפללים והן במקום שבו מתפללים. לכן אם אינו יכול לבוא לבית הכנסת, ומתפלל בביתו – טוב לעשות זאת בשעה שהציבור מתפלל. ואם אינו יכול להתפלל בזמן הציבור, ומתפלל ביחידות – טוב לעשות זאת בבית הכנסת [ט].
10. כשנמצא בבית הכנסת בזמן התפילה – יתפלל עם הציבור, ולא יעסוק בדברים אחרים [י].
11. מצווה לרוץ לבית הכנסת, להראות ששמח ללכת לדבר מצווה. ובחזרתו משם לא ירוץ, שלא ייראה כמואס במצווה [יב].
12. ישתדל להיות בין העשרה הראשונים בבית הכנסת [יד].
13. במקום שיש חשש להסתובב בחוץ ביחידות, יש להמתין לאחרון עד שיסיים תפילתו, כדי שתפילתו לא תתבלבל עליו מפאת החשש [טו].
14. תפילה במניין בבית המדרש הקבוע ללימודו עדיפה על תפילה בבית הכנסת [יח].
15. יש לקבוע מקום קבוע לתפילה בתוך בית הכנסת [יט]. אולם אם תפסו לו את המקום – לא יעיר על כך, אלא ישב במקום אחר [(סא)].
16. כשבא להתפלל טוב להיכנס לתוך בית הכנסת, לא להסתכל החוצה, ולהתיישב לפני שמתחיל להתפלל [כ].
17. טוב להתפלל בסמיכות לקיר. לדעת המחבר משום שהדבר מועיל לכוונה, ולכן כל דבר שעשוי לבלבל אותו נחשב לחציצה; ולדעת הרמ”א הסמיכות לקיר חשובה בפני עצמה, ורק דבר גדול מוגדר כחציצה [כא].
18. אין להתפלל כנגד בעל חיים [כא], ואם לא מתפלל בציבור, טוב גם שלא להתפלל כנגד אדם [כב].
19. אין להתפלל כנגד קיר מצויר או תמונה המסיחים את הכוונה [כג]. ומכאן למדנו שאין לבוא לתפילה עם בגד עם ציור או כיתוב בגבו, שאלו עלולים להסיח את כוונת העומד אחריו [(עב)].
20. אם לא מתפלל במקום הקבוע לו בבית הכנסת, אין להתפלל בתוך ארבע אמות מרבו – לא לפניו, לא מאחוריו ולא מצדדיו [כד].
21. דיני הרחקה מהצואה בזמן התפילה הם כדיני הרחקה שבוארו בהלכות קריאת שמע [כו].
22. אם בזמן תפילתו הובא לכלוך האוסר להתפלל, יפסיק את תפילתו עד שהלכלוך יוסר או שיתרחק מהמקום [כז].

הלבוש הראוי לתפילה (סימן צ”א)

1. כפי שראינו בהלכות קריאת שמע, גם בשעת התפילה אם הייתה ערוותו מגולה או ש”לבו רואה את הערווה” לא עלתה לו תפילתו, וישוב ויתפלל [א].
2. בנוסף, תיקנו חכמים שלא יתפלל כשפלג גופו העליון ערום. ובדיעבד עלתה לו תפילתו [א].
3. לכתחילה דרך תלמידי החכמים להתלבש בצורה מכובדת לתפילה [(א), ו].
4. בלבוש הנהוג בזמנם מן הראוי היה לחגור חגורה בשעת התפילה [ב], ובלבוש שלנו אין צורך בכך מעיקר הדין [(ג)].
5. אין להתפלל או להיכנס לבית הכנסת בגילוי ראש [ג].
6. מן הראוי שלא להתפלל כאשר לבוש בצורה שאינה מכובדת, למשל יחף במקום שהדבר אינו נהוג, או כשנושא תיק על גבו [ה].

ההכנות לתפילה (סימן צ”ב)

1. אסור להתפלל תפילת עמידה כאשר צריך לנקביו. ואם התפלל במצב שאינו יכול להתאפק כשעה – לא עלתה לו תפילתו, ויחזור ויתפלל לאחר שהתפנה [א].
2. לדעת הרמ”א לכתחילה גם לא ילמד, יקרא קריאת שמע או יברך במצב כזה; אולם אם בירך או קרא – לא יחזור [א].
3. אם נצרך לנקביו באמצע העמידה – לדעת המחבר לא יפסיק אפילו אם אינו יכול להחזיק את עצמו 72 דקות; ולדעת הרמ”א בתפילת העמידה יפסיק, ובקריאת שמע וברכותיה יפסיק [ב]. [(ט)].
4. יש להכין גופו לתפילה, ולהסיר כל דבר שעלול לטורדו [ג].
5. נטילת ידיים לתפילה – אם נטל ידיו כשקם וידיו לא התלכלכו – אין חובה לחזור וליטול. ואם התלכלכו – ירחץ ידיו ולא יברך [ה].
6. אם לא נטל ידיו שחרית – לא יתפלל עד שייטול. ואם אין לו מים, צריך לטרוח עבורם עד מרחק של קילומטר. מעבר לכך – ינקה את ידיו בלי מים [ד].
7. אם התלכלכו ידיו באמצע התפילה (כגון שנגע בגופו במקום עם זיעה [ז]) עדיף שינקה אותן על ידי שפשוף בדבר מה, כדי שלא יפסיק בתפילתו [ו].
8. טוב לתת צדקה קודם התפילה [י].

הכנת ליבו לתפילה (סימן צ”ג)

1. אין להתפלל מתוך קלות ראש, אלא מתוך אימה והכנעה לפני ה’ [ב].
2. לצורך זה טוב לנתק את התפילה ממרוץ עסקי החולין. לכן טוב לשהות מעט לפני התפילה [א].
3. טוב גם לשהות מעט לאחר התפילה [א], ואפשר לעשות זאת על ידי לימוד [(ג)].
4. טוב להתפלל מתוך שמחה, ואנו מקיימים עניין זה במזמור “אשרי” ובברכת הגאולה, שתיקנו חכמים לאמרם לפני התפילה [ב].
5. טוב ללמוד לפני התפילה, אולם לא לימוד המצריך עיון מרובה הטורד את דעתו [ג]. והכול לפי האדם [(י)].
6. מותר להתפלל גם מתוך עיסוק בצרכי ציבור [ד].

כיווני תפילת העמידה (סימן צ”ד)

1. יש להתפלל תפילת שמונה עשרה בעמידה. ויעמוד בלי להישען [ח].
2. כשמתפלל בחוץ לארץ, צריך להתפלל לכיוון ארץ ישראל; בארץ יש להתפלל לכיוון ירושלים, ובירושלים – לכיוון בית המקדש. ובכל מקרה צריך לכוון לבו לקודש הקודשים, מקום השראת השכינה [א].
3. אם אינו יודע להיכן יתפלל, יכוון לבו לאביו שבשמים [ג]
4. כשהולך בדרך או נמצא בנסיעה, אם יכול לעצור ולהתפלל בעמידה, והדבר לא יפגע בכוונתו – עדיף. אולם אם אינו יכול, או שחושש שהטרדה תפריע לכוונתו – יכול להתפלל בדרך, אפילו בהליכה או בישיבה. ורצוי לעמוד לפחות בברכת אבות [ד]; ואם יכול – גם במקומות שכורעים בהם [ה].
5. והוא הדין בכל מי שאינו יכול לעמוד בלי שתופרע כוונתו, כגון אם נמצא בין גויים, עדיף שיתפלל בישיבה ובכוונה [ז].
6. כשנמנע ממנו להתפלל לכיוון הנכון, כגון אם מתפלל בדרך, ישתדל לפחות לסובב מעט את פניו לכיוון ירושלים [ב].
7. נוהגים היום שאם התפלל בישיבה, אפילו אם הגיע למחוז חפצו קודם סוף זמן תפילה – אינו חוזר ומתפלל [(כד)].
8. חולה מתפלל אפילו בשכיבה. ואם אינו יכול לדבר – יהרהר בלבו את התפילה [ו].

כיוון איבריו בשעת תפלה (סימן צ”ה)

1. בזמן תפילת לחש טוב לכתחילה לעמוד עם שתי רגליו צמודות זו לזו [א]. וטוב לעמוד כך גם בזמן אמירת קדושה [ד].
2. קודם שמתחיל להתפלל יש לפסוע שלוש פסיעות לפנים [א].
3. העומד בתפילה, מצד אחד הרי הוא עומד בהכנעה לפני השכינה, ולכן יכפוף מעט ראשו לארץ; ומצד שני לא יבטל עצמו בביטול גמור, אלא יעמוד ויכוון לבו למעלה לשמים [ב].
4. טוב להתפלל מתוך סידור. ואם מכוון יותר כשמתפלל בעל-פה, עדיף לעצום עיניו [(ד)].
5. יש להניח ידיו באופן המביע כבוד ומסייע לכוונה, ולא בעמידה שיש בה גאווה [ג].

האסור והמותר לאחוז בידו בתפילה (סימן צ”ו)

1. לא יאחוז בידיו בזמן התפילה שום דבר שחושש שמא ייפול, כספר קודש או ככסף, כיוון שהדבר טורד את כוונתו [א]. ובכלל זה גם תינוק [(א)].
2. לכתחילה טוב להימנע מלהחזיק במשך התפילה גם דבר שאינו טורדו [(א)].
3.  מותר להחזיק בשעת התפילה חפצים שהם צורך התפילה, כסידור [ב] וכלולב [א].

דברים האסורים בשעת התפילה (סימן צ”ז)

1. לא ישהק ולא יפהק בשעת תפילה העמידה. ואם נאנס ופיהק – יכסה את פיו בידו [א].
2. גם לא יירק בשעת התפילה. ואם נאלץ לעשות שזאת – יירק לממחטה. ואם אין לו – יירק לאחוריו [ב].
3. אם נטרד בתפילה מיתוש או מדבורה וכיו”ב, יכול להסירם, ועדיף בעזרת בגד [ג]. שאמנם התעסקות זו אינה מכבוד התפילה, אבל יש לעשותה כדי שלא תיפגע כוונתו [(ח)].
4. אם נשמטה טליתו באמצע תפילת העמידה: אם נשמטה בחלקה, ועדיין מונחת עליו – זו טרחה מועטת להשיבה, ויעשה זאת. אולם אם נשמטה לגמרי – לא יתעסק בהשבתה באמצע התפילה.
5. אם נושא משא קטן – מותר להתפלל כאשר הוא על גבו, ולא כאשר הוא מלפניו. ומשא גדול אסור כלל להתפלל עמו, אלא יניחהו על הארץ.

כוונה בתפילה (סימן צ”ח)

1. בזמן התפילה יש לחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויש לכוון בלבו את פירוש המילים שאומר [א].
2. טוב להכין את עצמו לפני התפילה כדי שיוכל להתפלל בכוונה [א-ב].
3. צורת עמידתו לפני הבורא ונעימת קולו יהיו בדרך תחנונים [ג], כעבד לפני רבו. ולא יחשוב שבוודאות הקב”ה יענה לתפילתו, אלא יצפה לחסדי הבורא יתברך [ה].
4. יש להתפלל בנחת ולא במהירות [ג].

איסור תפילה לשתוי יין (סימן צ”ט)

1. אסור לאדם להתפלל כשהוא שתוי. לדעת המחבר האיסור הוא מששתה שיעור רביעית יין [א], ולדעת הרמ”א משעה שהיין משפיע עליו [(יג)].
2. איסור זה הוא בתפילת העמידה ובקריאת שמע, ולא בשאר ברכות ותפילות [א].
3. עבר והתפלל לאחר ששתה, אם הוא במצב שיכול לדבר לפני המלך – יצא, ואם לאו – יתפלל שנית לאחר שפגה השפעת היין [א].
4. אם שתה הרבה, יכול להתפלל רק כשיחוש שהיין אינו משפיע עליו. וכששתה מעט, די בהליכה של כקילומטר או בשינה מועטה כדי להתיר את התפילה [ב].

צריך להסדיר תפילת המועד (סימן ק’)

1. לפני תפילות שאינן שכיחות, כתפילות המועדים, לדעת השולחן ערוך יש לעבור מראש על התפילה, כדי שתהא שגורה בפיו. ולדעת הרמ”א אין צורך לעשות זאת בזמן הזה, מפני שאנו מתפללים מסידור [ק’ א].

כוונה בתפילת העמידה (סימן ק”א)

1. לכתחילה יש לכוון למילים שאומר בכל תפילת העמידה. ובדיעבד יצא אף אם לא כיוון, מלבד בברכת “אבות” שכוונה בה מעכבת. והיום הנוהג כרמ”א לא יחזור ויתפלל אף אם לא כיוון באבות [א], והנוהג כמחבר יחזור ויתפלל אם חושב שיוכל לכוון [(ד)].
2. יש להוציא את המלים בשפתיו, אבל לא יגביה קולו [ב]. ואם התפלל בלבו בלבד – לא יצא [(ה)].
3. המתפלל ביחידות, ואינו יכול לכוון כשמתפלל בלחש – מותר לו להגביה את קולו. אבל לא יגביה קולו בציבור, כדי שלא יפריע לאחרים [ב]. ולמנהג אשכנז, בראש השנה ויום הכיפורים מותר אפילו בציבור [ג].
4. מעיקר הדין מותר להתפלל בכל לשון [ד], אולם ישראל קיבלו על עצמם להתפלל בציבור בעברית בלבד. ויחיד שאינו מבין עברית יכול להתפלל בכל שפה שמבין [(יד)].

שלא להפסיק כנגד המתפלל (סימן ק”ב)

1. לפני המתפלל – אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו [א], וראוי שלא לשבת אפילו מעבר להן [(ה)].
2. אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו [ד].
3. מצדי המתפלל – אסור לשבת לצרכיו, ומותר לשבת אם מתפלל או לומד [א]. וכן מותר לעבור מצדדיו [ד]. ואם הוא חלוש – מותר לו לשבת לצדו [ב]. ואם יושב, ואחר כך התחילו להתפלל לידו – אינו צריך לקום [ג].
4. מאחורי המתפלל – מותר לעבור [ד]. ונחלקו המחבר והרמ”א אם מותר לשבת [(ב)].

מי שנזדמן לו רוח או עיטוש בתפלתו (סימן ק”ג)

1. אין להפיח בתפילין. לכן מי שנזדמנה לו הפחה והוא לבוש בתפילין, עליו לחלצן [(א)].
2. אם נזקק להפיח בזמן תפילת העמידה ואינו יכול להתאפק, כשהוא בציבור ימתין עד שיכלה הריח ויהרהר תחינה קצרה: “רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו” וישוב לתפילתו. וכשהוא ביחידות יפסע ד’ אמות לאחור, לדעת הרמ”א יחכה שיכלה הריח ויאמר תפילת “ריבון העולמים”, ואז יחזור למקומו וימשיך בתפילתו [ב]. ולפוסקים הספרדים עדיף שלא יאמר תפילת “ריבון העולמים”, אלא יהרהרה בליבו [(יא)]. וכמובן שבכל מקרה יחלוץ תפיליו.
3. אם נאנס והפיח בזמן התפילה, ימתין עד שיכלה הריח לפני שיחזור לתפילתו [א]. אם שהה מעט – חוזר לתחילת הברכה, ואם שהה זמן המספיק לומר את כל תפילת העמידה – חוזר לראש התפילה [(ג)].

הפסק בתפילה (סימן ק”ד)

1. בזמן תפילת העמידה לא יפסיק בדיבור משום סיבה, אפילו משום כבוד מלכות, מלבד במקום סכנת נפשות [א-ד].
2. כשנאנס ונאלץ להפסיק את תפילתו, עדיף להפסיק בשהייה ואפילו בהליכה, ולא להפסיק בדיבור [א-ד].
3. אם פסק בתפילתו, בין בהליכה ובין בדיבור: אם זמן ההפסקה מספיק כדי להתפלל בו את התפילה כולה – חוזר לראש התפילה. ואם לאו – חוזר לתחילת החטיבה שבה נמצא (אם בשלושת הראשונות – חוזר לראש. אם בברכות האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שבה נמצא. ואם בשלוש האמצעיות – חוזר ל”רצה”) [ה].
4. לדעת המחבר יש לחזור לתחילת החטיבה מכל טעם שהפסיק, ולדעת הרמ”א רק אם הפסיק מחמת אונס, אבל אם הפסיק שלא משום אונס – ממשיך מהמקום בו עצר [(יד)].
5. אם עומד בתפילת לחש והציבור עונה “אמן יהא שמיה רבא” או לקדושה, לא יפסיק בדיבור, אלא יעמוד בדממה ויכוון לשליח הציבור האומר זאת [ז].
6. יש ללמד את שליחי הציבור שעליהם לחזור בקול על עניות אלו של הציבור, ולכוון להוציא את הקהל [(יט)].
7. לאחר שאמר בסיום התפילה “יהיו לרצון אמרי פי” וכו’ יכול להפסיק לקדיש, לקדושה ולברכו [ח], וכן מקום הצורך [ב].

הפטורים מהתפילה (סימן ק”ו)

1. העוסק במצווה פטור מתפילה. ואף המשתתפים בלוויה, שחייבים בקריאת שמע, פטורים מתפילה [א].
2. נשים חייבות כגברים בתפילת העמידה של שחרית ומנחה בזמנן [ב].
3. קטנים שהגיעו לגיל חינוך, יש להרגילם במצות התפילה [ב].
4. גם הלומד תורה צריך להפסיק מלימודו כדי להתפלל [ג]. ואין פטור מתפילה בזמן הזה אלא לאדם המלמד תורה לרבים, שאין לו לבטל שיעורו כדי להתפלל [(ט)]

תפילת נדבה (סימן ק”ז)

1. מעיקר הדין, הרוצה להוסיף ולהתפלל תפילה מעבר לתפילות החובה רשאי לעשות זאת [א]. ותפילה זו נקראת “תפילת נדבה”.
2. מי שאינו יכול לכוון יפה בתפילתו – אל לו להתפלל תפילת נדבה [ד]. ולכן כיום אין נוהגים להתפלל תפילת נדבה [(יא)].
3. אין להתפלל תפילת מוסף כנדבה [א].
4. תפילת הנדבה היא ליחיד בלבד, ואין לציבור להוסיף תפילות [ג].
5. בתפילת נדבה צריך “לחדש דבר”, כלומר: להוסיף ברכה אישית באחת מהברכות האמצעיות, תוספת הקשורה לתוכן אותה הברכה. ולדעת הרמ”א יש להוסיף בקשה שטרם ביקש עליה [ב].
6. המסופק אם התפלל את תפילת הקבע הקודמת – חוזר ומתפלל תפילה נוספת בתפילה הבאה. ובמקרה כזה אינו צריך לחדש בתפילה דבר [א].

תפילת תשלומין (סימן ק”ח)

1. אדם שהפסיד תפילת עמידה באונס או בשוגג יכול להשלימה בתפילה שאחריה [א].
2. כיצד יעשה? אם החמיץ תפילת שחרית, יתפלל בזמן המנחה פעמיים את תפילת העמידה: הראשונה לתפילת מנחה, והשנייה לתשלומי שחרית. ואם כיוון להפך – לא יצא ידי חובת התשלומין [א].
3. את תפילת התשלומין יש לסמוך כמה שאפשר לתפילת החובה. לכן המתפלל ביחידות יאמר “אשרי” מיד לאחר תפילת החובה, ואחר יתפלל את תפילת התשלומין [ב], והמתפלל בציבור יתפלל תשלומין מיד בסוף תפילת הציבור [(ו)].
4. ניתן להשלים תפילה רק בזמן התפילה הסמוכה לה, ולאחר שעבר זמן זה אין לה עוד תשלומין. ואולם, כל מי שאינו יכול להשלים תפילתו, אם יכול לכוון טוב יעשה אם יוסיף תפילת נדבה [ד-ה].
5. אין תשלומין לתפילת מוסף [ו].
6. אם החמיץ תפילה במזיד, כלומר שלא התפלל מתוך זלזול וחוסר רצון, אין לו תשלומין [ז]. אבל אם פשע ודחה את התפילה לרגע האחרון, והחמיץ את תפילתו – אף שפושע הוא, יכול להשלים תפילתו [ח].
7. נוסח תפילת התשלומין הוא כתפילת החובה. לכן אם החמיץ למשל מנחה של יום שישי, משלים בערבית שתי תפילות שבת; ולהיפך – אם החמיץ תפילת מנחה של שבת, במוצאי שבת יתפלל פעמיים ערבית של חול. וכן בכל מצב [ט].
8. טעה בשבת במנחה והתפלל תפילה של חול ולא נזכר עד הערב – במוצאי שבת יתפלל אחרי תפילת החובה עוד עמידה של חול בתורת נדבה. וכן אם שכח “יעלה ויבוא” במנחה בראש חודש, וכן כל כיוצא בזה [יא].

יחיד המכוון תפילתו עם הציבור (סימן ק”ט)

1. המאחר לבית הכנסת, עליו להשתדל הן להתפלל תפילת עמידה עם הציבור והן לענות לקדושה ולקדיש [הק]. לכן ינהג כמפורט בהמשך.
2. אם יכול להספיק ולסיים את תפילת העמידה לפני שהש”ץ יגיע לקדושה, יתפלל מיד [א].
3. אם לאו, ימתין ויתחיל את תפילת העמידה עם שליח הציבור. ויקפיד לומר עמו קדושה, וכן את ברכות “הא-ל הקדוש” ו”שומע תפילה”, ולשׁחות עמו ב”מודים” [ב].
4. כשהש”צ מגיע ל”מודים”, יש לכרוע עימו. ויעשה זאת אף אם הוא בתפילת העמידה באמצע ברכה, אולם לא אם הוא בתחילה או בסוף של אחת הברכות שאין שׁוחים בהן [א].

תפילה בשעת הדחק ותפילת הדרך (סימן ק”י)

1. הדחוק מאד בזמן ואינו יכול להתפלל את כל תפילה העמידה, יתפלל שבע ברכות בלבד: את שלוש הראשונות ושלוש האחרונות, ובמקום הברכות האמצעיות יאמר את ברכת “הביננו” [א].
2. יש לאמרה מעומד. ובאמירתה יצא ידי חובת תפילה [א].
3. אין להתפלל “הביננו” בימים ששואלים בהם על הגשמים, ולא במוצאי שבת ויום טוב [א].
4. במקום אונס שאין לו זמן לתפילה כלל, יאמר את תפילת “צרכי עמך ישראל מרובים”. בתפילה זו לא יצא ידי חובה, ואם התפנה כשעדיין זמן תפילה – ישוב ויתפלל [ג].
5. תפילת הדרך: עדיף שלא לאמרה בזמן הליכה או נסיעה, אלא יעצור בדרך [ד].
6. יש לאמרה רק פעם ביום [ח].
7. טוב להסמיכה לברכה אחרת, למשל ברכת “בורא נפשות” [(כא)].
8. יש לאמרה בדרך הארוכה מארבעה קילומטרים [ז]. ובמרחק כזה יאמרנה אף אם נוסע ברכב [(כג)].
9. יש לאמרה “אחר שהחזיק בדרך” [ז], כלומר אחר שהתחיל בדרכו. ונראה שהנוסע ברכב, הטוב ביותר שיאמרה טרם הנעת הרכב, כדי שיוכל לאמרה בכוונה [(כב)].
10. הנכנס לבית המדרש יתפלל להצלחת לימודו, והיוצא מבית המדרש יודה על שזכה ללמוד [ח].

סמיכות גאולה לתפילה (סימן קי”א)

1. יש לסמוך את ברכת “גאל ישראל” הנאמרת בסוף ברכות קריאת שמע לתחילת תפילת העמידה. ואסור להפסיק ביניהן כלל. למנהג האשכנזים מותר בתפילות שבת ויום טוב לענות לקדיש ולקדושה בין גאולה לתפילה [א].
2. לדעת המחבר אפילו אמן לא יענה אחר החזן המסיים “גאל ישראל”, ולדעת הרמ”א יענה אמן (כפי שהתבאר בסימן ס”ו סעיף ז) [א].
3. סמיכת גאולה לתפילה חשובה מתפילה עם הציבור. לכן הבא באיחור לתפילה ולא יספיק לומר את קריאת שמע וברכותיה קודם שיתחיל הש”ץ בחזרה, יתפלל כסדר התפילה ויסמוך גאולה לתפילה, אף שבכך מפסיד תפילה עם הציבור [ב]
4. לפני התפילה יאמר את הפסוק “ה’ שפתי תפתח”, הנחשב לחלק מהתפילה [א]. וגם שליח הציבור יאמר זאת [ב].

הוספה בברכות הראשונות והאחרונות (סימן קי”ב)

1. אין להוסיף בקשות אישיות בשלוש הברכות הראשונות ובשלוש הברכות האחרונות [א].
2. מנהג אשכנז להתיר להוסיף בברכות אלו פיוטים בחזרת הש”ץ, ומנהג ספרד שלא להוסיפם [ב].

הכריעות בתפילת העמידה (סימן קי”ג)

1. יש לשׁחות ארבע פעמים בתפילת העמידה: בתחילה ובסוף של ברכת האבות, ובתחילה ובסוף של ברכת ההודאה [א].
2. מותר להוסיף שׁחיות בשאר הברכות באמצען, אך לא בתחילתן או בסופן [א].
3. יש לכרוע עד שייראו החוליות שבשדרה, ויכוף גם את ראשו [ד]. ואין לכרוע יותר מדי. ואם קשה לו לכרוע כך – יסתפק בהרכנת הראש [ה].
4. ישחה בברכיו ב”ברוך” ובראשו ב”אתה”, ויזדקף כשאומר “ה'” [ז]; וזקיפתו תהא בנחת [ו].

דין הזכרת גבורות גשמים בברכה שניה (סימן קי”ד)

1. בחורף יש להזכיר, בין שאר הגבורות שבברכת “מחיה המתים”, את גבורת ה’ להוריד גשמים [(הק)].
2. מתחילים להזכיר גבורות גשמים בתפילת מוסף של שמיני עצרת, ומסיימים בתפילת שחרית ביום הראשון של פסח [א].
3. אין ליחיד להזכיר גשמים בשמיני עצרת לפני שיעשה זאת הציבור. לכן יחיד המתפלל בביתו ימתין עם תפילת המוסף עד השעה שמתפלל בה הציבור [ב].
4. בחורף נהגו להזכיר, בנוסף לגשם, גם רוח (“משיב הרוח ומוריד הגשם”), ובקיץ נהגו להזכיר טל במקומם (“מוריד הטל”. ומביא הרמ”א מנהג שלא להזכיר טל). ואם טעה ולא הזכיר רוח או טל, או הזכירם שלא בעונתם – אינו חוזר [ג].
5. אין להזכיר גבורות גשמים בקיץ, אפילו במקום שצריך גשם לאחר פסח. ואם אמר “מוריד הגשם” בקיץ – חוזר. אם נזכר לפני סוף הברכה – חוזר לתחילת הברכה, ואם לאחר שסיים – חוזר לתחילת התפילה [ד].
6. אם בתחילת הקיץ המתפלל אינו זוכר אם אמר כראוי או שהמשיך כשגרת לשונו והזכיר גשמים – בשלושים הימים הראשונים עדיין חושש שמא טעה, וחוזר על תפילתו; ולאחר מכן חזקה שאמר כראוי, ואינו חוזר [ח]. ונתנו חכמים עצה למי שחושש שמא יסתפק: לומר תשעים פעם “מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל”, וכך ירגיל זאת על לשונו, ואם יסתפק לא יצטרך לחזור [ט].
7. מעיקר הדין, אם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בחורף – חוזר. אולם כיוון שמנהגנו להזכיר טל בקיץ, אם טעה והזכיר טל במקום גשם בחורף – אינו חוזר [ה]. ואולם אם נזכר קודם שפתח בברכה הבאה, מוסיף במקום שנזכר “משיב הרוח ומוריד הגשם”, וממשיך בתפילתו, ואפילו כבר סיים ואמר “מחייה המתים” [ו].

הלכות שאלת הגשמים (סימן קי”ז)

1. בימי הגשמים יש לומר בברכת השנים “ותן טל ומטר לברכה” [א].
2. בארץ ישראל מתחילים לשאול גשמים בליל ז’ במרחשוון, ובחוץ לארץ בארבעה בדצמבר. ושואלים עד ראשון של פסח [א].
3. מקום שצריך לגשמים שלא בתאריכים הנ”ל, לא ישאל גשמים בברכת השנים, אבל יכול לשאול עליהם בברכת שומע תפילה.
4. אם שאל גשמים בקיץ – חוזר על תפילתו [ג].
5. אם שכח לשאול גשמים בחורף: אם נזכר קודם שהתחיל “רצה” – מזכיר בברכת שומע תפילה (אפילו לאחר חתימתה); ואם נזכר לאחר מכן, קודם שסיים תפילתו – חוזר לברכת השנים; ולאחר סיום התפילה – חוזר על תפילתו [ה].

הוספת בקשות בתפילה (סימן קי”ט)

1. ניתן להוסיף בקשות אישיות בברכות האמצעיות של תפילת העמידה. בכל ברכה יכול להוסיף מעין אותה ברכה, וב”שומע תפילה” יכול לבקש כל צרכיו [א].
2. אין להוסיף בקשות בתחילת הברכה, אלא באמצעיתה או בסופה לפני החתימה [א].
3. אם דילג או טעה טעות מהותית באחת הברכות האמצעיות, לא ישלימה במקום שנזכר, אלא יחזור לברכה שדילג או טעה, וימשיך משם על הסדר. ואם סיים תפילתו יחזור לראש [ג].
4. שליח ציבור שטעה בתענית ציבור ולא אמר “עננו”, ישלימה ב”שומע תפילה”, כמו בתפילת היחיד [ד].

בסיום תפילת לחש (סימן קכ”ב)

1. מנהגנו בסיום התפילה לומר את הפסוק “יהיו לרצון אמרי פי”, לאחר מכן להוסיף את התחינה הפותחת במילים “א-להי, נצור לשוני מרע”, ואחריה לומר שנית “יהיו לרצון” (א). ויכול להוסיף שם, יחד עם התחנונים הנהוגים, כל תחינה אחרת שרוצה לומר.
2. מותר להפסיק באמצע תחינות אלו לקדיש ולקדושה, אף שטרם עקר רגליו (א).

דיני הכריעות בסיום התפילה (סימן קכ”ג)

1. בסיום התפילה יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור [א]. יחל ברגל שמאל, ויפסע פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל [ג].
2. כך יש לעשות בסיום התפילה: כורע, ובעודו כורע פוסע שלוש פסיעות לאחור. אחר פונה שמאלה ואומר “עושה שלום במרומיו”, פונה ימינה ואומר “הוא יעשה שלום עלינו”, ומשתחווה לפנים ומשלים “ועל כל ישראל” [א].
3. טוב להישאר עומד במקום שכילה פסיעותיו ולהמתין כך עד קדושה, או לפחות עד תחילת חזרת הש”ץ [ב]. ואם קשה לו, ימתין לפחות כדי הילוך ארבע אמות טרם שישוב למקומו [(ה)].
4. שליח הציבור צריך לפסוע שלוש פסיעות כשמסיים את תפילת הלחש שלו, קודם החזרה. ובסוף החזרה רצוי שלא יפסע לאחוריו, אלא ימשיך לעמוד ביראה עד פסיעותיו בסוף קדיש “תתקבל” [ה]. ואם קשה לו, יכול לפסוע בסוף החזרה [(יד)].
5. לפני חזרת הש”ץ אומר שליח הציבור את הפסוק “ה’ שפתי תפתח” וכו’. ונהגו בסופה לומר את הפסוק “יהיו לרצון אמרי פי” וכו’ [ו].

חזרת הש”ץ (סימן קכ”ד)

1. תיקנו חכמים שתחילה יתפללו הקהל בלחש, ואחר כך יחזור שליח הציבור על התפילה בקול. ואמנם תקנתם הייתה כדי שיוציא שליח הציבור את שאינם בקיאים, וכיום כל אחד יכול להתפלל מסידור, אולם בכל זאת אין אנו משנים את תקנת חכמים, ולכן גם כיום שליח הציבור חוזר על התפילה (ג).
2. שליח ציבור שלא התפלל בלחש, או שהתפלל בלחש וטעה בתפילתו – חזרת התפילה עולה לו גם כתפילת יחיד (ב).
3. שליח הציבור אינו צריך להמתין ליחידים המאריכים בתפילתם כדי להתחיל בחזרה (ג); ואם יש יחידים המאריכים בעניית אמן, שליח הציבור אינו צריך להמתין להם כדי להתחיל בברכה הבאה (ט).
4. אין לדבר וללמוד בזמן חזרת הש”ץ, וזאת אף על פי שהתפלל וכבר יצא ידי חובת התפילה. ויש לכוון בה לברכות שליח הציבור (ד), וודאי שאין לדבר בה דברי חולין (ז).
5. כששליח הציבור אומר “ברוך אתה ה'” יש לענות “ברוך הוא וברוך שמו” (ה), ובסוף הברכה יש לענות אמן בכוונה (ד, ו). ויקפיד לענות בנחת, ורק לאחר שסיים שליח הציבור את הברכה (ח).
6. לשיטת הרמ”א אין לענות אמן אם אינו יודע מה בירך שליח הציבור, וענייה כזו נקראת “אמן יתומה”. ולשיטת השו”ע יכול לענות אם אינו יודע מהי הברכה, ואיסור “אמן יתומה” הוא רק אם עונה אמן על ברכה שלא שמע ורוצה לצאת ידי חובה (ח).
7. מי שטעה בתפילה טעות שבגינה יש לחזור ולהתפלל, אם אינו רוצה לחזור על תפילתו יכול הוא לצאת בחזרת הש”ץ (י). ובמקרה כזה יקפיד להקשיב לכל ברכות שליח הציבור ולא להפסיק כלל (א, י).

דיני קדושה – (סימן קכ”ה)

1. לפני אמירת ברכת קדושת ה’ (הברכה השלישית) בחזרת הש”ץ, אומרים החזן והקהל “קדושה”, העוסקת בקידוש ה’ על ידי ישראל והמלאכים [הק, (א)].
2. מעיקר הדין שליח הציבור אומר “נקדישך” ואת שאר משפטי ההזמנה לקדושה, והקהל עונה את פסוקי הקדושה [א]. אולם המנהג הרווח היום הוא שגם את משפטי ההזמנה אומר הקהל כולו [(ב)].
3. יש לכוון רגליו בשעת אמירת קדושה, כבתפילת העמידה, ואין להפסיק בה בדיבור [ב].
4. בשעת אמירת פסוקי הקדושה מרים את גופו קצת. מנהג אשכנז לשאת עיניו למעלה [ב], ומנהג ספרד להשפיל עיניו [(ד)].
5. הנמצא בבית הכנסת בזמן שהציבור אומרים קדושה – אומרה עמם, אף אם כבר אמר קדושה במניין קודם לכן [ב].

שליח ציבור שטעה (סימן קכ”ו)

1. שליח ציבור שטעה או שדילג על ברכה, וכשמתקנים אותו יודע לחזור – ימשיך מהמקום שטעה בו [א].
2. ואם אינו יכול להמשיך (כגון שאינו חש בטוב) – יחליף אותו אחר. אם ההחלפה מתבצעת בשלוש הברכות הראשונות – יתחיל המחליף מתחילת התפילה; אם בברכות האמצעיות, יתחיל מתחילת אותה ברכה; ואם בשלוש האחרונות, יתחיל מ”רצה” [ב].
3. אם טעה בחזרת הש”ץ דינו כיחיד שטעה, אלא אם כן שכח “יעלה ויבוא”; לדעת המחבר אינו חוזר על “יעלה ויבוא” בראש חודש, אלא סומך על תפילת מוסף, ולדעת הרמ”א גם בשבת וביום טוב אינו חוזר [ג].
4. אם טעה שליח הציבור בתפילת הלחש לא יטריח את הציבור שימתינו לו, אלא יצא ידי חובת תפילת הלחש שלו בחזרת הש”ץ [ד].

מודים דרבנן (סימן קכ”ז)

1. בעת שאומר שליח הציבור את ברכת ההודאה מכיר גם הציבור טובה לה’, ואומר את נוסח ההודאה הנקראת “מודים דרבנן” [א].
2. על הציבור לשׁחות בתחילת אמירת “מודים”, ויש הנוהגים לשׁחות גם בסופה [א].
3. בתפילות המיועדות לברכת כוהנים (שחרית, מוסף, ומנחה של תענית), אם לא עלו כוהנים לדוכן, אומר שליח הציבור לאחר ברכת ההודאה את הנוסח ‘א-להינו וא-להי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת…’ ולאחריו את פסוקי ברכת הכוהנים; ולנוהגים כמחבר יוסיף גם את הפסוק “ושמו את שמי…” ולאחר הברכה עונה הציבור “כן יהי רצון” [ב].
4. לעניין נוסח הברכה האחרונה בתפילת העמידה, מביא הרמ”א מנהג לומר את נוסח “שים שלום” בתפילות המיועדות לברכת כוהנים, ונוסח “שלום רב” בשאר התפילות. וכך נוהגים חלק מהאשכנזים [ב].