קולו של פסוק
פרשת בראשית
כישלון הבריאה?
העברת המושכות
מידה נכונה
בחר להיות אדם
רועה-חקלאי
כישלון הבריאה?
פרשת בראשית פותחת בתיאור בריאת העולם:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, א-ב).
פסוק ב תמוה ביותר: הינה הא־ל בורא עולם, והתוצאה – תוהו ובוהו. ארבע מילים מתארות את הארץ, וכל אחת מהן מבטאת את אפלות הבריאה: תוהו, בוהו, חושך, תהום! איך אפשר להבין את דברי התורה שא־לוהים ברא את הארץ והתוצאה הייתה כישלון חרוץ?!
כאן התורה מלמדת אותנו את הסכנה שבבריאה. לומר שה' בורא עולם משמעו שהוא נותן חירות ובחירה לנברא. ומה יעשו בני האדם בעולם שנברא בעבורם בחסד גמור? אדם וחוה ימרדו בא־ל, קין יהרוג את הבל, והעולם יושחת ויימלא חמס. העולם שהקב"ה בורא נושא בחובו קנאה, תאווה, כבוד ורשע.
ואולם יש תקווה: רוח א־לוהים מרחפת על פני המים. רוח א־לוהים זו התורה שתינתן לעם ישראל, והם יהיו השגרירים להביא לעולם ערכי אחווה, קדושה, ענווה ואהבת חינם. רק אז תושלם הבריאה, ומי שישלים אותה יהא האדם.
העברת המושכות
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ־לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ־לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).
ה' אומר כביכול לאדם: אני סיימתי את תפקידי בבריאה. בראתי כל מה שנדרש לעולם, ועכשיו המושכות עוברות לידיך.
המצווה הראשונה שה' מצווה את המין האנושי היא להקים משפחות. התבוננות בהקשרה של המצווה מלמדת שהאדם לא נברא כדי להפיק הנאה מהעולם לעצמו אלא כדי לתרום לעולם ולפעול בו.
הטבע נועד לשרת את האדם ולא להפך. השלטון שניתן לאדם על הטבע תובע ממנו לשלוט גם על טבעו-הוא, לכבוש את יצריו. האדם אינו נדרש להתאחד עם הטבע אלא לכובשו – כדי שיוכל למלא את ייעודו, לפתח ולשכלל את העולם שהא־ל ביקש ממנו ליצור. הבנה זו מבהירה את דברי חז"ל שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית[1].
ואולם בני האדם ייכשלו במשימתם, כפי שנראה בפרשתנו ובפרשת נח, והמושכות יעברו לידיו הנאמנות של עם ישראל. מעתה יהיה הציווי תובעני יותר: "קדֹשים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב).
פיתוח העולם בקדושה – זהו תפקידנו עלי אדמות!
[1] אבות דרבי נתן, יא.
מידה נכונה
"וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).
הברכה והקדושה נתפסות לעיתים כשני מושגים הלקוחים מעולמות שונים: הברכה מסמלת שפע חומרי, ואילו הקדושה תובעת התעלות מעל החומר. פסוק זה מלמדנו שאין באמת סתירה ביניהם.
השבת היא יום של ברכה וקדושה השלובות זו בזו. בשבת אנו מתנתקים מחיי היצירה והעשייה, שובתים ממלאכה ומקדישים את עצמנו לתפילה וללימוד תורה, ובד בבד אנו מבורכים בשפע ומתענגים במאכל ובמשתה. הקדושה והברכה יכולות גם יכולות לדור יחד בכפיפה אחת – כי האדם הוא יצירה של חומר ורוח, הוא גם חומרי וגם רוחני. לפיכך חיים שלמים ובעלי משמעות יכולים להתקיים רק כאשר ישנו איזון בין שני הכוחות הפועלים בכל בן אנוש.
המפרשים עמדו על הביטוי התמוה "אשר ברא א־להים לעשות". הרמב"ן פירש כי "לעשות" משמעו מלעשות, כלומר הקב"ה חדל מעשייה ומבריאה מרגע זה והלאה. כהד לדבריו יש שפירשו שא־להים שבת כדי להעביר את השרביט לבני האדם – שהם יהיו הפועלים בעולם מעתה ולהבא.
ונוסיף שהשביתה – "כי בו שבת" – היא הקדושה, וה"לעשות" זו הברכה. השבת היא היום שבו ילמד האדם להיות גם קדוש וגם מבורך.
יום השבת, בברכתו ובקדושתו, צריך להשפיע על כל השבוע. האדם נדרש לכלכל את מעשיו בתבונה, בבית ובחוץ, ולפעול בקדושה באיזון הנכון. לעבוד ולא לטבוע בעבודה, ליצור ולבנות עולם חומרי ובד בבד להעניק לו משמעות רוחנית, ליהנות מפרי ידיו ומהשפע שנתברך בו בלי להיות עבד להנאותיו.
קדושה וברכה, שביתה ועשייה – הכול במידה הנכונה.
בחר להיות אדם
"וַיְצַו ה' אֱ־לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז).
דיוק בלשון הפסוק מורה כי הקב"ה לא אסר על האדם לאכול מן העץ הטעים ביותר, כי אם מעץ הדעת. כביכול אמר הקב"ה לאדם: עליך לבחור אם לחיות בגן העדן וליהנות מכל פירות עציו הטעימים, או להיות בעל דעה ובעל בחירה. אך דע לך כי אם תבחר בדעת תיאלץ לשלם מחיר: תיהפך לבר מוות.
האדם בחר לאכול מעץ הדעת – ובבחירה זו הצהיר כי אין הוא רואה ערך בחיים פסיביים שכל מהותם מסתכמת באכילת פירות טעימים. האדם בחר בחיי התמודדות, הוא בחר לחיות חיים מוגבלים אך להיות בעל דעה. חטא האכילה מעץ הדעת נבע מרצונו של א־להים שהאדם יהיה בר בחירה, חרף המחיר הקשה שישלם על אכילתו. וכדי לוודא שהאדם אכן יאכל הוסיף הקב"ה לעץ גם טעם מיוחד, כפי שמתואר בהמשך: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (ג, ו).
האישה אכלה מהעץ, ואישהּ אכל גם הוא, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם" (ג, ז). לפני האכילה לא ידעו האיש והאישה כי עירומים הם – הם חיו כבהמות יער שאינן זקוקות ללבושים.
רש"י מגלה לנו שסיפור זה קרה ביום השישי של היצירה. משמעות הדבר היא שכל ההתרחשות הייתה חלק מהבריאה, כי על האדם לבחור בידע – עם כל הסכנות הכרוכות בו.
אל תבחר להיות לא בהמה ולא מלאך – בְּחר להיות אדם!
רועה-חקלאי
"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, א-ב).
התורה מפרטת את מקצועם של קין והבל, שני הבנים הראשונים בהיסטוריה: קין חקלאי, עובד אדמה, והבל רועה צאן. לא לחינם מספרת התורה במה עוסק כל אחד מהבנים. עיסוקיהם השונים מבטאים מהויות שונות, אבות-טיפוס שונים: קין הוא איש הקניין, הבל מבטא את איש הרוח. הבנה זו יכולה להסביר במקצת מה הוביל למעשה הרצח המתואר בפסוקים הבאים.
בעלות על קרקע היא הבעלות המשמעותית ביותר. בשונה משאר קניינים הקרקע אינה נאבדת ואינה מתה לעולם. לעובד האדמה יש קרקע משלו, והוא חי בהרגשה שהכול בידו. הרועה, לעומתו, אינו שייך לשום מקום, אין לו אחיזה בעולם. נע ונד הוא עם בהמותיו, ישן בחוץ או באוהל ארעי שהוא נושא עמו בנדודיו.
איש האדמה הוא בעל עוצמה אדירה, וקניינו יכול להפוך אותו לאדם רכושני שכל עניינו בחומר, ואילו הרועה החי בארעיות גמורה מצוי בתחושת תלות מתמדת, ויכול בקלות רבה להתבודד ולהישאב לחיים רוחניים מלאים המנותקים מחיי העולם.
בעולם המציאות קין הורג את הבל. איש הקניין אינו מאפשר לאיש הרוח לחיות ולהתפתח, ואיש הרוח נמחק בקלות כהבל פה המתנדף ברוח קלה.
בעולם הזה אין קיום למציאות רוחנית אם אין לה אחיזה חזקה גם בעולם הגשמי. אבות העולם אברהם, יעקב ומשה היו רועים וחיו חלק מחייהם בגלות, ויצחק היה עובד אדמה שלא עזב את הארץ. אך משיח צדקנו יבוא דווקא מצאצאי דוד, שהיה גם רועה צאן וגם לוחם שנלחם על הארץ, ועל כן זכה להיות הרועה הנאמן של עם ישראל.
האידיאל בעולם הוא רועה-חקלאי – דמות רוחנית מאוד הפועלת מתוך חיבור עמוק למציאות החומרית.