קולו של פסוק
פרשת ויחי
כראובן ושמעון
קָחֶם נא אלי
כאפרים וכמנשה
הקריאה האחרונה של יעקב ושל יוסף
האספו
הכול במידה
כראובן ושמעון
שנים עשר בנים נולדו ליעקב אבינו, וכל בן הקים שבט אחד משבטי י־ה. יוסף הוא הבן היחיד שזכה לשני שבטים, ויעקב מברכו לפני מותו בברכה מיוחדת הכוללת את שניהם:
"וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה).
לכאורה הוזכרו כאן ראובן ושמעון רק כדי להדגיש שאפרים ומנשה אינם שבט אחד מפוצל אלא שני שבטים, בדיוק כשם שראובן ושמעון הם שני שבטים. אך ייתכן שישנו ממד נוסף בהשוואה זו: אפרים זכה להגשים את התפקיד של ראובן, ומנשה זכה להגשים את תפקידו של שמעון.
ראובן הוא בנו הבכור של יעקב, והוא הראשון שפתח בהצלה והציל את יוסף אחיו ממזימת שאר אחיו להורגו. ממשיך דרכו בקבלת האחריות על העם יהיה יהושע – צאצא של אפרים – שינהיג את עם ישראל במערכה לכיבוש הארץ.
שמעון קינא את קנאת אחותו ולא חשש להתעמת עם אנשי שכם למען הצלת כבודם של ישראל. את דרכו ימשיך יפתח הגלעדי – מצאצאי מנשה – שלא יחשוש להתעמת עם מלך עמון כשהלה ינסה לשלול את זכותו של עם ישראל על חלקים מארצו.
אפרים ומנשה הם למעשה היורשים הרוחניים של ראובן ושמעון, והם ימשיכו ויעצימו את אשר החלו ראובן ושמעון בפעולתם להצלת הפרט ולהצלת האומה.
לא בכדי בירכם יעקב "כראובן ושמעון יהיו לי".
קָחֶם נא אלי
יעקב אבינו חי במצרים שנים רבות עם כל משפחתו. בהגיע שעתו למות מגיע יוסף בנו לבקרו עם שני בניו, ודו שיח מעניין מתקיים ביניהם:
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ־לֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם" (בראשית מח, ח-ט).
מה פירוש המילה "בָּזֶה" בדבריו של יוסף? על פי רוב המפרשים פירושה "במקום הזה" – בארץ מצרים. נבאר את הפסוקים לאור הבנה זו.
בני יוסף לבושים כמצרים ונראים כמצרים, ולא ניכר בהם כלל כי יהודים הם. כשיעקב רואה אותם השכינה מסתלקת ממנו (על פי רש"י), והוא תמהַּ – "מי אלה"? האומנם אלה הם נכדיי?
ויוסף עונה על תמיהתו של אביו: אכן, אלה הם בניי, אלה הם נכדיך. זוהי המתנה הגדולה שניתנה לי מאת ה' במקום הזה, במצרים, כשהייתי רחוק מכל המשפחה. במקום הזה גדלו ילדיי, בקרב חבריהם המצרים, האומנם אפשר לצפות מהם במציאות כזו כי לא יושפעו מתרבות מצרַים ולא יתלבשו ככל חבריהם?
תשובתו של יוסף מבהירה ליעקב אבינו את תפקידו החשוב כל כך כסבם של בנים אלו. הוא מתחזק ומבקש מייד מיוסף: "קָחֶם נא אלי"! הבא אותם אליי כדי שאלמדם את מסורת האבות ואחבר אותם לערכים הנצחיים של ישראל – ואז אוכל לברכם.
כאפרים וכמנשה
"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹ־הִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ).
בכל הדורות מאז שבירך יעקב אבינו ברכה זו, כך אנו מברכים את בנינו. ברכה מוזרה. וכי לא היה ראוי יותר לברך את הבנים שיידמו לאבות הקדושים, להלל הזקן או לרבי עקיבא, למשה רבנו או לדוד המלך? מה מיוחד דווקא בשני הבנים הללו, אפרים ומנשה?
נציע כאן כמה פירושים:
א. הפסוק מעיד "וישם את אפרים לפני מנשה", והינה מנשה לא קינא, ואפרים לא התגאה. סוף סוף הגיע התיקון של החטא הקדמון, של המחלוקות הבלתי פוסקות שבהן כל אחד רוצה לעמוד בראש. וזו ברכת האב לבנו: אל תקנא ואל תתגאה – כאפרים ומנשה.
ב. המדרש (על פי רש"י בראשית מח, א) מלמד אותנו שיעקב אבינו למד תורה עם נכדיו אפרים ומנשה. וכי יש ברכה מעולה יותר מהברכה שהילדים יזכו ללמוד עם סבם, ושכשהם יהיו סבים הם יזכו ללמוד עם נכדיהם? זו ברכת יעקב אבינו.
ג. אפרים הוא אביו של יהושע שנאמר עליו "לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא). יהושע הקדיש את חייו ללימוד תורה, נעשה מנהיגם של ישראל והורישם את הארץ. יהושע הוא התגלמות ה"ספרא וסייפא".
מנשה ירש שטחים ענקיים משתי גדות הירדן, הוא היה לחקלאי עשיר, ופועלו למען כלכלת ישראל אינו ניתן לשיעור. אין ספק שבלי כלכלה אין תורה – "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז), ובלי כלכלה חזקה גם אין צבא.
ואולם, על אף שחלקו של מנשה בהצלחת ישראל הוא במעלה ראשונה הקדים יעקב אבינו את אפרים. לפי הבנה זו זוהי ברכת האב לבניו: הקדימו את ערכי התורה לערכי הכלכלה. שניהם נחוצים ואי אפשר לזה בלא זה, אבל צריך לדעת מהו הייעוד ומהו האמצעי. האב מברך את בניו שידעו לקיים סולם ערכים שבו אפרים קודם למנשה.
הקריאה האחרונה של יעקב ושל יוסף
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (בראשית מח, כא).
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא־לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ, כד).
אחרון דור המייסדים ונציג דור הבנים – יעקב ויוסף – נותנים את אותו הציווי לפני פטירתם מן העולם ומעבירים מסר של אמונה שהגאולה בוא תבוא. מסר זועק זה מעיד כאלף עדים שהמצב הנפלא של ישראל בארץ מצרים אינו אלא אשליה, ולמעשה בני ישראל כלואים במצרים. אף שיוסף הוא סגנו של פרעה אין הוא אלא עבדו.
יוסף אינו יכול לזוז ממצרים בלי הסכמתו של פרעה. כשהוא רוצה להביא את אביו לקבורה בארץ אבותיו הוא חייב לקבל אישור, ולא זו בלבד אלא שפרעה דואג למעטפת מלאה שתבטיח את חזרת המשפחה למצרים. כל כוחות מצרים מלווים את יוסף ואת אחיו בדרכם לקבור את אביהם: "ויעל יוסף לקבֹר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" (בראשית נ, ז). לכאורה זהו מסדר כבוד, אך בפועל משמש המסדר גם כמשטרה צבאית. בפסוק הבא מפורש שבני ישראל גם השאירו במצרים ערבים: "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גֹשן".
בני ישראל יושבים בכלוב, בכלא. כלא של זהב, כלוב חמישה כוכבים, אבל כלוב ובית כלא. לכאורה כל ההבטחות הא־להיות של הקמת בית ישראל בארץ ישראל עלו בתוהו.
והינה באים יעקב ויוסף בשעתם האחרונה ומצווים את כל המשפחה להישאר נאמנים למורשת האבות, נאמנים לחלום, להתמלא בכוח אמונה חוצה דורות ולהיות בטוחים שצור ישראל לא יכזב ולא ישקר.
החזרה לארץ מובטחת, ואִתה תבוא החרות האמיתית.
האספו
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א).
חכמינו זיכרונם לברכה ביארו שיעקב ביקש לגלות את הקץ, מתי תבוא הגאולה. סבי הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל פירש שיעקב רצה בסתר ליבו להיות הוא-עצמו המשיח הגואל, ולגלות את הקץ מייד, בלי כל שהות.
יעקב אבינו ידע כי להבאת הגאולה נדרש תנאי מרכזי: "האספו". עתידנו תלוי בכל עת ביכולתנו להתאחד, להשתיק את המחלוקות, להתעלות מעל כל המסכים המבדילים ביננו ולתור אחר הנקודה המאחדת.
זוהי הדרך לזכות לעתיד טוב יותר. בגלל המחלוקות ירדנו למצרים – ובזכות הכוח להתאחד מחדש נגאלנו משם.
רגע לפני פרידתו מן העולם מסר לנו יעקב אבינו את מפתח הגאולה: "האספו"!
הכול במידה
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז).
הפרשייה פותחת בתוכחה גלויה וחריפה לשמעון לוי, שברתחת דמם הרגו את אנשי העיר שכם ובקנאתם הביאו למכירת יוסף. לאור זאת, סיום הפרשייה מפתיע: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – לא זו בלבד שאין הם מנודים מהקהל, השפעתם עשויה להגיע לכל רחבי עם ישראל?! אתמהה!
כמובן שיש סדר בדברים. יעקב אבינו מציב בראשית דבריו אמירה חד משמעית: אין להשלים מכול וכול עם התנהגות אלימה! הריגת עיר שלמה בלי משפט היא רצח – גם אם יימצאו לה הצדקות הלכתיות משכנעות. מעשים שכאלה אין לקבל בשום פנים ואופן. ראו, אומר יעקב, אלימותם של שמעון ולוי לא נעצרה בשכם – בהריגת עם זר, אלא הגיעה עד אחיהם, עצמם ובשרם. אין גבול לאלימות, והאדם האלים יפגע גם באחיו אם אין הוא יודע לשלוט בכעסו ולרסן את תגובותיו.
ועם כל זאת אפם ועברתם של שמעון ולוי אינם תכלית הרוע – וגם מהם יש מה ללמוד ולהפנים. זעקתם נגד אנשי שכם, שהיו כולם שותפים להתעללות באחותם, מקורה בקדושה, ואפילו במרד שהובילו נגד יוסף – האח שגרם לסכסוכים במשפחה והתיימר לשלוט על אחיו – היה גרעין של צדק.
אסור לחנוק את הרגשות המוצדקים נגד מקורות הרוע, אומר יעקב לבניו, אך צריך לפעול בצורה מושכלת. המלחמה בעיוותים יש בה גרעין של קדושה, וכדי לשרוד בעולם עוין נדרש לאומה גרגיר של קנאות – בדמות שמעון ולוי שזרעם מחולק ביעקב ומופץ בישראל.
הכול במידה.