קולו של פסוק
פרשת וירא
צדקה ומשפט
ואברהם שב למקומו
אומץ הלב של לוט
אל תביט אחריך
שניהם יחדיו
צדקה ומשפט
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט).
ידוע שיש שתי קומות ביהדות.
הקומה הראשונה, שבה שותפים גם אומות העולם, כוללת ערכים של צדק ומשפט. גם בני נח הוזהרו שלא לפגוע בזולת וחויבו להקים בתי משפט כדי לכונן חברה בריאה.
ואולם היהדות דרשה מבני ישראל קומה נוספת – קומה של מצוות בין אדם למקום ודרישה של קדושה בחיים.
היינו מצפים שהקב"ה יאמר לאברהם כי ייחד אותו מכל האומות בעבור הקומה הנוספת הזאת, שהרי הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואת תרי"ג מצוותיה, אך בפסוק זה מופיעה דווקא הקומה הראשונה.
מכאן אנו למדים שהצדקה והמשפט הם אומנם הקומה הראשונה, אבל הם גם הקומה העליונה. המצוות והקדושה צריכות להביאנו לעידון מידותינו, וכך הצדקה והמשפט מתעלים לרמה גבוהה מהרמה הבסיסית הנדרשת מכל בני אנוש. לא רק משפט נדרש מאיתנו, נדרשות גם צדקה, גם מסירות לזולת וגם אהבת הבריות.
ויפה דרש רבי שמלאי: תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, שכתוב: "ויעש ה' א־להים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, שכתוב: "ויקבור אותו בגיא" – הקב"ה עסק בקבורתו של משה (סוטה יד, א).
ואברהם שב למקומו
"וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (בראשית יח, לג).
פסוק זה נאמר אחרי שאברהם אבינו התפלל למען אנשי סדום וניסה בכל כוחו להניא את ה' מהחלטתו להחריב את סדום. ניסיונותיו של אברהם כשלו, והוא לא הצליח לשכנע את ה' לבטל את רוע הגזירה.
מה מבטאות המילים "ואברהם שב למקֹמו"? לאן שב אברהם?
הספורנו מפרש בפשטות שאברהם שב לביתו, אך לפי פירושו לא ברור מדוע טרחה התורה לציין זאת. בעלי המדרש מסבירים שהמפגש בין ה' לאברהם הקפיא את מהלך האירועים, והמלאכים עצרו את שליחותם והמתינו לראות אם אברהם יצליח בתפילתו. כשנכשל אברהם שבה התוכנית לפעולה ותהליך החרבת סדום החל, כפי שמסופר בפסוק הבא "ויבאו שני המלאכים סדמה". לפי פירוש זה הפסוק מביע נימה של כישלון ואכזבה – הציפייה לשינוי הכזיבה והכול חזר לקדמותו.
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מפרש שבמפגש בין אברהם לא־לוהים התעלה אברהם למדרגת מלאך, ובתום המפגש שב "למקומו" – לאנושיותו. רבנו בחיי מחדד ומסביר שהוא חזר למקומו המיוחד בעולם – למידת החסד שלו ולגמילות החסדים הטבועה בו. אברהם הבין שאין בכוחו לשנות את רצון ה' אך עליו להמשיך ממקומו לפעול בעולם בעשיית הטוב.
פירוש זה נושא מסר חשוב. כל אדם צריך להכיר את מקומו. הוא איננו
א־להים, ואין זה מתפקידו להחליט במקום ה' מה נכון ומה לא נכון ולקרוא "השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (שם, פסוק כה).
עלינו להתפלל לה', אך אל לנו להתיימר להעביר לו שיעורי מוסר, הם לא יועילו. עלינו להכיר את מקומנו – וממנו לפעול.
למעשה כל הפירושים חד הם. אברהם אבינו חוזר לביתו כי שם מקום פועלו, הוא חוזר לאנושיותו כי רק בהיותו איש הוא יכול להשפיע, ומקומו הוא המקום היפה ביותר – מקום של עשיית טוב וחסד.
אומץ הלב של לוט
לפני הפיכת סדום מגיעים אל לוט שני מלאכים כדי להצילו ולמלטו מן העיר. לוט נוהג עימם באצילות רבה. על אף שאין הוא מכיר אותם כלל ואינו יודע דבר על מטרת ביקורם, הוא מזמין אותם לביתו תוך סיכון חייו – שהרי החוק בסדום אוסר להכניס אורחים. המלאכים מסרבים להזמנתו, אך הוא מפציר בהם עד שהם נענים:
"וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יט, ג).
מדוע אפה לוט מצות לאורחיו? רש"י מבאר כי אותו הערב היה ליל חג הפסח. פירושו של רש"י תמוה מאוד – וכי מהו עניינו של חג הפסח לימי אברהם ולוט, בטרם נולד עם ישראל ובטרם ירד למצרים ויצא ממנה?! אין לנו אלא לנסות ולחשוף את העומק המסתתר מאחורי דברי רש"י.
פסח הוא חג החירות, והחירות האמיתית מתבטאת בעשיית רצון ה'. בהכנסת האורחים בניגוד לחוקי מדינתו הפגין לוט אומץ לב אדיר הנובע מחירות עמוקה – ובאותו הרגע הוא קיים את הפסח האישי שלו. הוא חזר למהותו הפנימית של לוט, אותו הלוט שליווה את אברהם אבינו לפני שנפרדו.
המצה עשויה מקמח ומים בלבד – לחם נקי, בלי תוספות. כזו הייתה נשמתו של לוט לפני שדבקו בה סיגי סדום, ובשעת המבחן הוא בחר לשוב אליה.
ונראה שמשום כך זכה לוט להיות אבי אבותיו של המשיח, שתפקידו ללמד את ישראל ללכת בדרך הישר – לדבוק בה' ובתורתו ולא ללכת אחרי חוקי אדם הסותרים את התורה.
אל תביט אחריך
"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית יט, יז).
זו ההוראה שמקבל לוט מהמלאכים שבאו להצילו מהפיכת סדום. "אל תביט אחריך"! אומרים לו המלאכים, "אינך טוב מהם" – מסביר רש"י. אינך טוב מאנשי סדום, ואין לך כל רשות להביט עליהם בתחושת עליונות של 'מגיע לכם', לא ולא! גם אתה עצמך, לוט, היית ראוי להישמד עם אותם רשעים שהתחברת אליהם, אלא שאתה ניצלת בזכותו של אברהם. על כן עליך להימלט. אין זו הצלה בזכות אלא הצלה בחסד.
זהו ממד אחד בפסוק, אך יש גם ממד נוסף – ובו קריאה לכל אדם עלי אדמות: אם חפץ אתה להינצל אל תביט אחריך בגעגוע לימים שכבר אינם, עליך להתקדם. ישנם שינויים בהיסטוריה של האומה וגם בהיסטוריה הפרטית של כל אדם ואדם, ועליך להיות מסוגל להביט לפנים ולא לאחור.
אל תעמוד בכיכר – הדריכה במקום אינה המידה הראויה, ומי שאינו מתקדם נסוג אחור – אלא "ההרה הִמלט"! יש לשאוף תמיד לגובה. אחרי כל נפילה או כישלון חייבים להתרומם ולהעפיל לגבהים חדשים ורמים אף יותר.
"אל תביט אחריך" אינו רק איסור, זוהי גם קריאה גדולה. אל תפחד, התקדם!
שניהם יחדיו
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בראשית כב, ו).
באחת מפגישותיי הראשונות עם מי שנהייתה לימים אשתי, היא שאלה אותי מה הפסוק האהוב עלי. עניתי בלי לחשוב פעמיים: "וילכו שניהם יחדיו". חשתי כי ההליכה של אברהם ויצחק יחד לאותה מטרה קדושה היא מקור השראה לאהבה שצריכה לשכון בין בני זוג. ראיתי במילים "שניהם יחדיו" סוג של מיזוג, אחדות נפלאה. בני הזוג נעשים אחד.
כך הבנתי את הפסוק אז, אך היום אני מבין אותו אחרת.
אם אומנם הייתה התורה מבקשת לרמוז על מיזוג השניים לאחד – היה די לכתוב 'וילכו יחדיו'. מדוע אפוא נכתב "וילכו שניהם יחדיו"?
המילה "שניהם" מבטאת כי אחדות המטרה אינה באה לטשטש את הייחוד של כל אחד מהשותפים. אברהם נשאר אברהם – בתפקידו המיוחד בהיסטוריה לגלות את מידת החסד בעולם, ואילו יצחק נשאר יצחק – המגלה את מידת הגבורה בעולם. אברהם ויצחק הולכים יחדיו, לאותה המטרה ולאותה המצווה, אך כל אחד מהם הולך בדרך המיוחדת לו.
זו היא האחדות האמיתית הנדרשת גם בין בני זוג. אין לטשטש את הייחוד של האיש ושל האישה. כל אחד מהם בפני עצמו הוא אישיות מיוחדת ועשירה התורמת את ייחודיותה לבניין המשותף, ובמפגש ביניהם מתאחדים הכוחות המיוחדים של שניהם כדי לבנות יחד קומה חדשה, להקים בית בישראל.
לא סתם "יחדיו" אלא "שניהם יחדיו".