קולו של פסוק
פרשת חיי שרה
נתתי
הכול כל כך מהר
האיש חסר השם
מה' יצא הדבר
ותיפול מעל הגמל
נתתי
התורה מעידה על עפרון החתי שהוא רוצה לתת לאברהם אבינו את מערת המכפלה חינם אין כסף:
"לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ" (בראשית כג, יא).
לא, אדוני, אומר עפרון לאברהם, איני מוכן לקבל ממך כסף תמורת המערה. אני מצהיר קבל עם ועדה שהמערה כבר שלך!
שלוש פעמים חוזר עפרון על המילה "נתתי" – שלוש פעמים המבטאות שלוש נתינות.
"השּדה נתתי לך" – השדה הוא חלקת הארץ שאותה מעבדים ובה משתרשים.
"והמערה… לך נתתיה" – המערה היא אחוזת קבר, המייצגת את נצחיות הקשר עם המקום.
"לעיני בני עמי נתתיה" – אין איש שיתבע בהמשך בעלות על המקום. המתנה איננה רק ממני, היא ניתנת בהסכמת כל בני עמי. זו מתנה שאין עליה כל ערעור.
ואולם, אברהם מסרב לקבל את המתנה ועומד על רצונו העז לשלם בעבורה תשלום מלא. ואכן כפי שמעידה התורה, אברהם אבינו שילם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, וקנה בקניין מלא את שדה עפרון והמערה אשר בו.
מדוע חשוב כל כך לתורה לספר ולהדגיש את עניין המתנה, אם בסופו של דבר נקנתה מערת המכפלה בכסף מלא?
זאת משום שבהעברת המערה מעפרון לאברהם הייתה גם מתנה וגם קנייה – מתנה מצידם של בני חת וקנייה מצידו של אברהם.
המתנה היא ההכרה של בני חת שהמערה המיוחדת הזאת שייכת לכתחילה לאברהם. יש כאן הכרזה של גויי הארץ על זכותו של אברהם אבינו.
אך אברהם אינו מעוניין במתנה, כי מה שמקבלים בחינם מאבד את ערכו. אברהם אבינו שילם, אך התשלום לא ביטל את המתנה.
מערת המכפלה היא המקום שבו נקברו אדם וחווה. בהכרה שמערה זו שייכת לאברהם טמונה ההבנה שאברהם הוא נושא הדגל של האדם השלם. בתשלום המלא בעבור המערה מבטא אברהם אבינו את קבלת האחריות על תפקידו זה.
הכול כל כך מהר
"וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ… וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (בראשית כד, טז-כ).
רבקה מפגינה זריזות יוצאת מן הכלל עוד לפני שהעבד פונה אליה. הפסוק מתאר את רצף פעולותיה: "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" – אין רגע של בטלה, אין איבוד זמן. וכשהעבד מבקש ממנה מים הופכת הזריזות לריצה מסחררת: "ותמהר… ותמהר… ותרץ". אין ספק שיש כאן ביטוי לצדקותה של רבקה, לחריצותה, לזריזותה – מהמידות החשובות שכל אדם צריך להשתדל לאמץ לעצמו.
אך מעבר לצדקותה של רבקה יש כאן רובד נוסף.
בסיפור שליחותו של עבד אברהם נראה שכל העולם רץ. הכול קורה מהר. עבד אברהם רץ לקראת רבקה – "וירץ העבד לקראתה", ורבקה רצה וממהרת להשקות אותו ואת גמליו. גם לאחר המפגש המיוחד רבקה ממשיכה לרוץ – "ותרץ הַנַּעֲרָ ותגד לבית אמה כדברים האלה" (פסוק כח), ואפילו לבן רץ – "וירץ לבן אל האיש" (פסוק כט).
מה פשר המהירות? הלוא על אף שהזריזות טובה וחשובה, אין חובה להשתגע. בחיים נורמליים מותר בהחלט לפעול ברוגע ואפילו לקיים את המצוות בנחת!
ואולם השידוך בין יצחק לרבקה איננו סיפור אהבה רגיל – כי אם יצירה מופתית של המשך השושלת של עם ישראל. המהירות שבה הכול קורה מעידה כי אין מדובר בסיפור אנושי אלא בתהליך אלוקי, ועל כן כולם רצים. רבקה רצה, אליעזר רץ, וגם לבן רץ מטעמיו הוא – כי אין זמן. צריך להתקדם בתהליך החשוב של הקמת עם ישראל.
ואף שמשפחתה של רבקה מביעה את משאלתה לעכב מעט את התהליך, "תשב הַנַּעֲרָ אתנו ימים או עשור אחר תלך" (פסוק נה), כשרבקה נשאלת לדעתה היא פוסקת בלי כל היסוס: "אלך" (פסוק נח) – והולכת מייד.
הכול מתרחש במהירות שיא – כי זה תהליך אלוקי.
אכן בכוחה של מידת הזריזות להשרות את השכינה במעשה האנושי, והזריז בקיום המצוות הופך את מעשיו לתהליך אלוקי.
האיש חסר השם
אליעזר, אב הבית של אברהם אבינו, יוצא לארם נהריים בשליחות אדונו למצוא אישה לבן אדונו, ליצחק. כשהוא פוגש את משפחתה של האישה המיועדת הוא מציג את עצמו בפסוק קצר בן ארבע מילים בלבד:
"וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (בראשית כד, לד).
בכל הפרשה כולה שמו של העבד אינו מופיע ולו פעם אחת, ורק בזכות מסורת חז"ל אנו יודעים שמדובר באליעזר. הוא נקרא רק "עבד אברהם" או "האיש". דמות חסרת שם.
וזה מקור גדלותו, וזה סוד הצלחת מסעו.
אליעזר ביטל את רצונותיו כליל. רש"י מגלה לנו שבסתר ליבו פיעמה התקווה שבתו תזכה להשתדך ליצחק – אך הוא התעלה על חפצו ועשה את רצונו כרצון אדונו. בהיותו "עבד אברהם" היה אליעזר נאמן לאברהם בכל ישותו, וכששליח מקיים את שליחותו בתמימות גמורה אפשר לומר עליו כי "שלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא, ב).
ומדוע בחר אליעזר במילה "אנֹכי" – "עבד אברהם אנֹכי" – ולא השתמש במילה הפשוטה "אני"?
בזוהר הקדוש נאמר ש"אנֹכי" הוא אחד משמות השכינה. בשם זה התגלה ה' לאבות כמה וכמה פעמים, ושם זה הוא הפותח את עשרת הדיברות – "אנֹכי ה' א־להיך" (שמות כ, ב).
ביטולו של אליעזר כלפי אדונו אברהם הפך אותו לבחינת "אנֹכי" – בזכות ענוותנותו זכה להיות הוא‑עצמו כלי לשכינה.
אם כן, מובן ששום אדם בעולם לא היה יכול לעמוד בדרכו ולמנוע ממנו לקיים את שליחותו עד תום. רבקה לא היססה ללכת אחרי "האיש" – שהיה בעיניה איש חשוב ולא עבד פשוט, ובני משפחתה לא יכלו לעשות דבר כדי למנוע את השידוך – ואפילו הוסיפו את ברכתם.
זהו כוחה של הנאמנות של האיש, עבד אברהם.
מה' יצא הדבר
כשאליעזר עבד אברהם מבקש מלבן ומבתואל לשלוח עימו את רבקה כדי שהיא תתחתן עם יצחק, הם מגיבים כך:
"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (בראשית כד, נ).
לבן ובתואל היו רשעים, ואף על פי כן הם הסכימו ללא היסוס. הם הכירו בעובדה כי מה' יצא הדבר.
גם עלינו לפשפש בכל הדברים שקורים לנו, ולראות בהם את יד ה' המשגיח על מעשינו. אין אדם שאינו זוכה בקורות חייו ל"קריצה אלוקית" זו. בייחוד עלינו לראות את יד ה' בקורות חיי אומתנו שמצליחה לשרוד בין מיליוני זאבים.
אכן, את זאת אנו יכולים ללמוד מלבן ומבתואל. אולם דבריהם בסוף הפסוק משקפים דרך שבה לא נלך: "לא נוכל דבר אליך רע או טוב" – אין זו דרכנו! עלינו לשתף פעולה עם הא־ל הקורא לנו כשהוא משגיח עלינו. טוב נדבר – ובשמחה נפעל!
ותיפול מעל הגמל
אליעזר מביא את רבקה מארם נהריים לארץ ישראל – להתחתן עם יצחק. והינה מרחוק רבקה רואה את יצחק שיצא "לשוח בשדה", והתורה מספרת:
"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כד, סד).
רבקה עוד לא יודעת שזהו יצחק, זהותו מתבררת לה רק בפסוק הבא: "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס" – ומדוע אפוא היא נופלת מעל הגמל?
האבן עזרא מפרש שאף שפסוקנו נכתב ראשון, למעשה נפילתה של רבקה מעל הגמל אירעה רק אחרי שאליעזר גילה לה שהוא יצחק. אחרים מפרשים שרבקה חששה שהזר הקרב מתכונן להרע להם, ומתוך בהלה נפלה מעל הגמל.
ואולם רש"י מפרש שרבקה ראתה את יצחק "הדוּר", כלומר ראתה את יופיו, את האור הקורן מאיש הקודש הניצב מרחוק. הנערה שגדלה במשפחה שכל מאווייה קשורים בכסף ובעושר חומרי ראתה את גודלו של יצחק אף שטרם נאמר לה שהוא יצחק. היא פגשה איש קדוש.
כשם שאליעזר הבין שהבחורה הצדיקה הניצבת על עין המים שייכת למשפחת אברהם עוד לפני שגילתה לו את שמה – כך ידעה רבקה שזהו יצחק אף שעדיין לא גילו לה את זהותו.
התורה מלמדת אותנו שאדם שכל מעשיו מכוונים לעשיית טוב, שכל מחשבותיו הן מחשבות של תורה ושל קדושה, אדם כזה אינו יכול להסתיר את קדושתו הפנימית, ודי בראייתו כדי לחוש את האור הגדול שהדרו משפיע על סביבותיו.
דמותו של יצחק היא מעין מה שנפגוש בדמותו של משה רבנו – "והנה קרן עור פניו" (שמות לד, ל). רבקה, בגודל פנימיותה, קלטה את אורו של יצחק בראותה אותו מרחוק, ועל כן – "ותפֹּל מעל הגמל".