קולו של פסוק
פרשת ויצא
המקף
התחייבות כפולה
אחי אמו
אשר בנו שתיהן את בית ישראל
עתה יאהבני
המקף
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ־לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב).
יעקב אבינו מגלה לנו בחלומו את מהות התפקיד של עם ישראל: יצירת עולם שבו הרגליים אחוזות עמוק בארץ והראש מתעלה לשמי מרומים. אנו נדרשים לחיות את המציאות הארצית ולפעול בתוכה – ובד בבד לשאוף תמיד להתרומם ולהתקרב לה'. ההתעלות איננה התנתקות מן העולם כי אם תיקונו.
כדי לתקן את העולם לא די בלימוד תורה ובעיסוק בעולמות עליונים. אסור להתעלם מהחסרונות, מן הקשיים, מהרוע ומהרשעה הפועלים בעולם – יש ללחום את מלחמת הקיום.
מרחב הפעולה של האדם מתמקד בחיים החומריים, ורק בארץ הוא יכול לממש את כוחותיו. השאיפות הרוחניות שלו – הראש המגיע השמיימה – אינם יכולים לבוא לידי ביטוי כי אם במציאות הארצית.
מלאכי א־לוהים המופיעים בחלום יעקב הם המקף המחבר בין העולמות העליונים לעולם התחתון. הם המורים לנו כי עלינו להעלות את מציאותנו החומרית כלפי ה', אך בד בבד עלינו לספוג מהעולמות העליונים את הערכים הנעלים – ואותם להוריד אל עולמנו התחתון, להביאם לידי מימוש במציאות החומרית ולהאיר אותה באורם.
מכוחו של יעקב אבינו נתעלה כולנו ונביא לעולם כולו את אורה של התורה.
התחייבות כפולה
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ־לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב).
יעקב בורח מהארץ אך אינו מתייאש. הוא מאמין שיגיע הזמן שבו יזכה לחזור לארצו ולבנות מחדש את בית ישראל בארץ ישראל, והוא כבר משרטט את הקווים של הישות שיהיה עליו לייצר בארץ ישראל. הגאולה כשלעצמה אינה מספיקה, צריך גם לדעת מהי מטרתה. ועל כן מתחייב יעקב להפוך מצבה לבית, ולא לסתם בית – אלא לבית א־להים.
מצבה היא דבר יציב שכתובים עליו זיכרונות מהעבר, אך ביציבות זו יש גם חיסרון של חוסר התקדמות, סוג של מוות. יעקב אומר כשיחזור לארץ הוא יהפוך את המצבה לבית א־להים, לבית מדרש שוקק חיים שבו יתקבלו כולם באהבה, וכולם ירגישו בו בבית. יעקב מתחייב לפתוח בתי מדרשות שישמשו בית לכל הבאים בין כותליהם. הוא יראה לכולם את עד כמה התורה היא מקור האושר.
בהתחייבות השנייה של יעקב טמונה ההבנה שכדי שיהיה לחברה כוח עמידה חייבת להיות בה סולידריות. "עשר אעשרנו", אומרים חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות נ, א), הוא מעשר כפול – פעמיים מעשר, נתינה הכוללת 20% מסך רווחיו של האדם. מכאן למדו חכמינו שהנותן צדקה בעין טובה נותן חמישית מרווחיו, וה"מעשר" – עשירית הרווחים – הוא רק המידה הבינונית.
התורה והחסד הם שני היסודות שעליהם מושתתת החברה שחלם יעקב אבינו להקים בארץ ישראל. לצערנו לא עלה הדבר בידו. על דורנו, דור הגאולה, מוטלת החובה – והזכות – להגשים את חלומו.
אחי אמו
יעקב בורח מעשו אחיו ומגיע לבאר, ושם הוא פוגש את רחל ומשקה את צאן לבן. בתיאור המפגש מודגש שלוש פעמים הקשר המשפחתי בין לבן ליעקב:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, י-יא).
מה טיבה של חזרה זו? פרשני התורה ביארו שהחזרה נועדה להדגיש שכל הפעולות שפעל יעקב עם לבן לא נבעו כלל מזכותו של לבן הרשע, אלא רק מצד היותו "אחי אמו". הקרבה המשפחתית מסבירה גם כיצד הרשה יעקב לעצמו לגול את האבן מעל פי הבאר, והיא מעידה כי נשיקת יעקב לרחל הייתה נשיקה של בן משפחה ולא נשיקת אדם זר.
אכן יש להעמיק בהבנת שורש הקשר בין יעקב ללבן. יעקב שהה בבית לבן שנים רבות, עמל למענו ברעיית צאנו ונשא את בנותיו. היאך נוכל להבין את התחברותו של יעקב לאדם כה רשע?
התשובה היא "אחי אמו". לבן ורבקה אם יעקב – מקור אחד להם. צדיקותה של רבקה מעידה כי גם בלבן אחיה טמון גרעין של קדושה, אלא שגרעין זה נתכסה ונעלם מן העין בשל תאוות הממון שמילאה את כל ישותו של לבן.
וכשראה יעקב את "צאן לבן אחי אמו" הוא ראה את מה שיכול לצאת מלבן מכוח היותו אחי אימו – מכוח הגרעין הקדוש הטמון בתוכו. יעקב הבין מייד כי מוטל עליו להוציא לפועל את קדושתו של לבן, ועל כן "וַיַּשְׁקְ את צאן לבן אחי אמו". קדושה זו הוסיפה ממד נוסף ליעקב, שבא לידי ביטוי בפסוק הבא: "וַיִּשַּׁק יעקב לרחל". "וַיַּשְׁקְ" ו"וַיִּשַּׁק", שני פעלים שאותיותיהן זהות ורק ניקודן שונה, מלמדים על נקודת ההשקה ביניהם, שכולה שפע: "וַיַּשְׁקְ" הוא המשפיע, "וַיִּשַּׁק" הוא מקבל השפע.
זהו החיבור האמיתי בין איש לאישה, שדרכו זוכים בני הזוג להשפיע קדושה זה על זה ולהיות מושפעים זה מקדושתו המיוחדת של זה.
אשר בנו שתיהן את בית ישראל
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז).
רחל עוצמתית מאוד, יוזמת ופעלתנית.
בזכותה לאה מתחתנת עם יעקב לאחר שהיא מגלה לה את הסימנים. בזכותה יעקב נושא גם את שתי השפחות. בזכותה יששכר וזבולון נולדים מלאה, כשהיא מוותרת תמורת הדודאים על זכות היתר שלה להיות עם יעקב.
רחל היא זו שגונבת את התרפים של אביה לבן, היא הראשונה המגיבה להצעת יעקב לחזור לארץ ישראל, ועל פי המסורת היא אימא רחל שמתפללת על בניה עד היום.
ואילו על לאה איננו שומעים כלום. לא על מצווה מיוחדת שעשתה, גם לא על מסירות נפש שאין כדוגמתה. כל שאנו יודעים על לאה הוא שהיא אם ילדיה.
מי היא לאה באמת?
לאה – "עיניה רכות". הרכות הזו היא ביטוי של כוח פנימי חזק מאוד, וכטיבם של דברים פנימיים הוא נשאר בצל ואין מספרים עליו דבר, כי הסיפור עלול לפגוע במהות של כוח הקדושה הטמיר.
הבנים של רחל דומים לאימם. הם מרשימים.
יוסף יפה תואר, ובנות מצרים עולות על החומות כדי לראותו. הוא מושל ברוב הדר בארץ מצרים. יהושע מנהיג את ישראל בדרכם לנחול את הארץ. שאול, המלך הראשון, גבוה מכל העם, והוא מאחד את שבטי י־ה לאומה.
ילדי לאה לעומתם מעידים כי הממד של אימם הוא כולו פנימי ועל כן אין מסופר עליה כלום. בניה של לאה בונים את הקומה הפנימית של עם ישראל.
ראובן בפזיזותו מביע את הכאב הפנימי. משמעון יוצאים מלמדי תינוקות, מלוי – כוהנים ולוויים, מיהודה יוצא המלך דוד עורך התהלים, בעל חיים פנימיים עוצמתיים כל כך, ויששכר וזבולון דואגים יחד לתורה בישראל.
שני הממדים נצרכים כדי לבנות את בית ישראל – שרת החוץ ושרת הפנימיות, רחל ולאה שבונות שתיהן את בית ישראל.
עתה יאהבני
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כט, לב).
הפסוק משתף אותנו בדרמה האישית של לאה, בכאבה של אישה שהתורה מעידה עליה "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (שם כט, לא).
בשם שלאה נותנת לבנה היא מעידה שמעבר לכל המשמעויות ההיסטוריות הקדוש ברוך רואה את צרותיהם של בני האדם. הכול חשוב בעיני ה', וגם צרות קטנות יחסית של אישה שחווה קשיים עם בעלה אינן נעלמות מעיניו. פסוקים אלו מעבירים מסר חד משמעי לכל אחד ואחד מאיתנו – עלינו להיזהר זהירות יתרה ברגשות הזולת ולא לפגוע בו בשום דרך. הקב"ה שומע כל מילה וחש כל פגיעה – והוא נכון תמיד לבוא ולהגן על הקורבן.
אך מעבר ללימוד חשוב זה ישנה כנראה חשיבות עליונה לאיחוד בין יעקב ללאה. תהליך הקמת בית ישראל תובע שיעקב יאהב את לאה, שהיא תיחשב אשתו ושדווקא היא תיקבר לבסוף לצידו.
התורה מעידה שרחל יפת תואר ואילו עיני לאה רכות, כלומר נראות כעיניים כבויות. ואף על פי כן על יעקב לאהוב את לאה, להתאמץ לשמח אותה ולרומם אותה. כשלאה אומרת "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי", היא מצפה מיעקב ללמוד מה' – הדואג למעונים ומעניק להם סיוע ושמחה. לאה פונה כביכול ליעקב אבינו ואומרת לו: גם אתה, יעקב, צריך להתאמץ, עליך לחקות את ה' יתברך ולתת לי מקום בליבך.
מעשה אבות סימן לבנים, ומה שיעשה יעקב בחיק משפחתו יעשו ישראל בהיסטוריה: עם ישראל מצווה לתת לעולם משמעות וחיוך, להשפיע טובה לא רק על הדומה אלא דווקא על השונה ועל הנזקק לעזרה. בזכות הסתכלות זו יוכל עם ישראל להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.