קולו של פסוק
פרשת תולדות
אברהם הוליד את יצחק
היכן הבחירה החופשית?
ויבז עשו את הבכורה
האיש או יצחק
גניבת הברכות
אברהם הוליד את יצחק
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט).
והלוא אם יצחק הוא בנו של אברהם – ברור שאברהם הוא שהולידו!
פשר הכפילות הוא שאברהם ויצחק הם שתי אישיויות מיוחדות השונות זו מזו מאוד, עד כי קשה כל כך להאמין שאברהם הוליד את יצחק.
כי הינה אברהם הוא איש אוניברסלי, ויצחק איש ארץ ישראל. אברהם הוא איש החסד, ואילו יצחק הוא הדין בכל תוקפו.
אברהם הוא איש אוניברסלי שמגייר עם אשתו נפשות רבות. הוא האיש שיוצא למלחמת עולם כדי לשחרר לא רק את לוט אלא גם את סדום מארבעת המלכים שניצחו אותם, הוא האיש המתפלל למען סדום ועמורה, והוא האיש שקורא בשם ה' א־ל עולם. סיפורי התורה על הכנסת האורחים של אברהם משמשים דוגמה ומופת בכל דור, וכשרוצים ללמד הכנסת אורחים מהי מזכירים את הכנסת האורחים של אברהם אבינו.
יצחק, לעומתו, הוא איש ארץ ישראל. הוא האיש שלא יצא מעולם מן הארץ, הוא האיש שהלך לשוח בשדה, הוא האיש שזרע בארץ ומצא מאה שערים. יצחק הוא הקורבן שקיבל עליו את הדין והסכים להיעקד על גבי המזבח. הוא איש שאינו מחפש הזדמנות להשלים עם שכניו, וכשהם באים אליו הוא שואל "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אֹתִי?!" (כו, כז). הוא אינו כורת ברית אתם, אלא "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום" (כו, לא). בקיצור, יצחק מעוניין להתרחק מהם.
לכאורה נראה שאין כל קשר פנימי אמיתי בין שתי האישיויות האלה כי אם קשר ביולוגי בלבד, זה האב וזה הבן.
על כן באה התורה ומעידה על הקשר העמוק בין שני האבות, האב והבן:
האוניברסליות של אברהם לא תוכל להצליח כל עוד לא יהיה העם היהודי לאומה על ארצו ועל אדמתו. האוניברסליות השלמה מתקיימת רק כאשר עם ישראל משמש אור לגויים ומצפן לאנושות.
החסד נצרך לעולם, "עולם חסד יבָּנה" (תהלים פט, ג), אבל כערך יחיד הוא מסוכן כי הוא עלול להביא להשלמה עם הרשעים ועם הרִשעות בשם החסד. איש החסד המוחלט יציל גם את ההורג את עמו. כדי שהחסד של אברהם יוכל לתת את ביטויו האמיתי בעולם הוא צריך מסגרת של דין – הוא צריך את הגבורה של יצחק.
גם דינו של יצחק בלי חסדו של אברהם היה הופך את העולם לגיהינום, לעולם שאי אפשר לחיות בו, כי אף שבני אדם יכולים לשאוף לשלמות – במהות חייהם הם בלתי שלמים. הם יכולים להתעלות אבל לא להיהפך למלאכים.
רק אברהם ויצחק יחד, באיחוד הערכים הנראים כסותרים, מכינים את דרכו של יעקב הנושא את מידת האמת, והוא יהיה ישראל האמיתי.
אברהם הוליד את יצחק, והם יחד הולידו את יעקב – את ישראל.
היכן הבחירה החופשית?
רבקה סובלת סבל רב בהריונה והולכת לדרוש את ה', להבין את פשר מכאוביה. ההסבר שהיא מקבלת מורה על טבעם של שני העוברים אשר ברחמה:
"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג).
דברי ה' לרבקה שוללים לכאורה את הבחירה החופשית מיעקב ומעשו. הם שונים זה מזה כבר מבטן אימם, ואופיים נקבע עוד בטרם לידתם – האחד נועד להיות "איש יֹדע ציד איש שדה", בעוד אחיו נועד להיות "איש תם יֹשב אהלים"! כיצד אפוא נוכל לבוא בטענות לעשו על התנהגותו הבריונית, ומה יתרונו של יעקב בהיותו נעים הליכות? הלוא אלו הן תכונותיהם הטבעיות!
התשובה לתמיהה מגולמת בשלוש המילים החותמות את הפסוק: "ורב יעבֹד צעיר".
בני אדם נולדים שונים זה מזה; לכל אדם יש תפקיד וייעוד בחייו, והוא יוצא אל העולם חמוש בתכונות שיאפשרו לו למלא את המוטל עליו. עשו נועד לתת מענה לצרכים הארציים, ובהם הדאגה לחקלאות, לפרנסה ולפיתוח העולם, ואילו יעקב נדרש לתת מענה לצרכים הרוחניים – שבלעדיהם יהא הקיום חסר משמעות.
האדם איננו בוחר עם אילו תכונות להיוולד, אך הוא בוחר גם בוחר את מסלול החיים שאליו ינתב את תכונותיו. התכונות המולדות אינן מבטלות את הבחירה כהוא זה, אלא משמשות מסגרת שבה על האדם לפעול.
בדברי ה' לרבקה לא נאמר כי בן אחד יהיה צדיק והשני יהא רשע, ודאי שלא – הדרך שבה ילכו הבנים נתונה לבחירתם הבלעדית! ואולם תכונותיהם השונות יציבו לפניהם אתגר משמעותי: הן עלולות להביא אותם להתנגשות קשה, אך בד בבד הן עשויות לשמש אותם לבנייה משותפת של מציאות מתוקנת, מציאות שבה ה"רב", המסמל את הכוח והעוצמה, ישרת את ה"צעיר" – סמל הרוחניות ועולם הערכים.
אין לנו אלא להתפלל שבמהרה בימינו נזכה לשילוב הכוחות הראוי לעולם, "ורב יעבֹד צעיר"!
ויבז עשו את הבכורה
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (בראשית כה, לב).
מה הקשר בין שתי צלעות הפסוק? מדוע תולה עשו את חוסר חשיבותה של הבכורה בעיניו בהיותו "הולך למות"?
הרשב"ם, האבן עזרא והרד"ק מסבירים שעיסוקו של עשו בציד מעמיד אותו בסכנת חיים תמידית, וסיכוייו למות לפני אביו גדולים. משום כך טוען עשו שכנראה לעולם לא יזכה לרשת את אביו, ועל כן אין כל משמעות לבכורה בעבורו.
לדברי החזקוני עשו מבין שעד שיזכה הבכור לרשת את ארץ ישראל יעברו ארבע מאות שנה והוא עצמו כבר לא יהיה בחיים – ואם כן למה לו בכורה.
רש"י הולך בדרכם של חכמינו זיכרונם לברכה ומסביר שעשו בז לעבודת ה' הנתונה לאחריותו של הבכור. באחריות זו טמונה סכנה גדולה, שהרי מי שאינו מקיים אותה כמצוותה ראוי להיענש בעונש מוות. לא, תודה, אומר עשו, אני מעדיף לוותר על הכבוד הזה.
פירושו של רש"י כה יפה, ומדוע סטו פרשני הפשט מדבריהם הנאים של חז"ל? כנראה משום שלכאורה קשה לטעון על פי הפשט ש"הנה אנֹכי הולך למות" רומז לעונש מיתה החל על מי שטועה בעבודתו בבית המקדש.
ואולם דברי חכמינו זיכרונם לברכה אכן מגלים את עומק פשט הכתוב. דברי עשו "הנה אנֹכי הולך למות" מבטאים את תפיסת עולמו: הואיל וסופו של כל אדם למות, והואיל ואחרי המוות לא נשאר ולא כלום, האדם צריך ליהנות מהחיים כמה שרק יוכל. מבחינת עשו הבכורה היא רק מטרד המפריע להנאות החיים. הבכורה תובעת אחריות רוחנית, הבכור מקבל פי שניים כי עליו מוטלת האחריות להמשיך את ערכי המשפחה לנצח.
מי שסובר שהחיים מתמצים בהנאות הגוף והחושים רואה במוות את הסוף המוחלט. אך התורה ועבודת השם ניתנו למי שמאמין שהחיים הם הרבה מעבר ל'כאן ועכשיו', החיים הם יצירה רוחנית שנשארת לתמיד.
למעשה אפשר לומר שרעיון זה טמון בכל המפרשים. עשו מסתכן מדי יום כדי לזכות בהנאה מיידית, וארץ ישראל אינה מעניינת אותו כי היא ארץ החיים, הארץ שבה הרוחניות פוגשת את הארציות ומעניקה לה משמעות נצחית. הוא בז כמובן לעבודה בבית המקדש, שכל-כולה עבודת השם – כי לדידו הערך העליון בחיים הוא עבודת עצמו.
ועל כך אומרת התורה "ויבז עשו את הבכֹרה" (שם לד).
האיש או יצחק
"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג).
בפסוק קצר ומלא עוצמה מתארת התורה את עושרו הרב של יצחק: "ויגדל", "הלוך וגדל", "עד כי גדל מאד". יצחק הגיע לשיא העושר, אך האם הוא הגיע גם לשיא האושר? נראה לצערנו שלא.
התיאור הדרמטי של האיש ניצב בניגוד גמור לנפילה הקשה שתבוא אחר כך: קנאת הבנים, בריחתו של יעקב, נישואי עשו עם בנות חת. ואם כן – עוצמה זו לשם מה? מה תכליתה?
אם היה יצחק זוכה להוריש את עושרו לבניו, והללו היו מקימים את בית ישראל בארץ ישראל, היינו מבינים שהתורה מספרת לנו על יצחק שמשתרש בארץ ישראל וקובע בה את עקבותיו, ובכך סולל את הדרך לדורות הבאים. אך מאחר שהכול היה זמני בלבד וכל העושר ירד לטמיון, מדוע מפליגה התורה בסיפור ההצלחה הנפלאה הזו? הרי כל-כולה הייתה לשווא!?
התורה מלמדת אותנו שיעור כפול דרך שני רבדים: א. נטיעת האב; ב. אחריות הבנים.
א. יצחק איננו סתם "איש" כמתואר בפסוק. יצחק הוא אחד האבות, וממעשיו עלינו ללמוד – והלימוד פשוט: על אומתנו מוטלת אחריות להיות מעצמה כלכלית, כי בלעדיה אין קיום לעולם. על כן יש לראות בכל מי שעוסקים בביטחון ובפיתוח הכלכלה אנשים ערכיים שבלעדיהם אין קיום לאומה. זהו הפירוש לדברי חכמינו בפרקי אבות (ג, יז): "אם אין קמח אין תורה".
ב. אדם יכול לפעול, אבל אם אין המשכיות לפעילותו ירדו כל מעשיו לטמיון. האחריות להמשיך את דרכי האב מוטלת על הבנים. האיש שהלך וגדל היה יצחק אבינו, מתווה הדרך לאומה כולה, אך בניו לא השכילו לשלב ידיים ולעבוד יחד כדי להעניק המשכיות לפועלו – ועדיין לא היו מוכשרים דיים כדי להקים את בית ישראל בארץ ישראל. זה הפירוש להמשך דברי חז"ל באותה משנה: "אם אין תורה אין קמח". כל הצלחה כלכלית שאינה מלווה בהתפתחות רוחנית אינה אלא מצג שווא.
פרשה דרמטית, פרשת תולדות, פרשה של עלייה וירידה. על כתפינו מוטל להפוך את האיש שגדל והלך וגדל – ליצחק אבי האומה הישראלית שגדל מאוד.
גניבת הברכות
יצחק אבינו קורא לעשו בנו כדי לברכו בטרם ימות. רבקה שומעת ומבקשת מיעקב להתחפש לעשו ולהזדרז לקבל את ברכתו של יצחק במקום עשו. היא מלבישה אותו בבגדים מלאי שערות, ובתחפושת זו שולחת אותו אל אביו הזקן.
יצחק איננו תמים. אומנם עיניו כבר כהו מראות, אך הוא שומע את קולו של יעקב ומתקשה להאמין כי עשו הוא הדובר אליו. יצחק יודע כי עשו הוא איש שעיר ויעקב איש חלק – ודורש לבחון את גופו של הבן הניצב לפניו:
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי" (בראשית כז, כא-כד).
יצחק מתאמץ לוודא שאכן מדובר בעשו, ויעקב מדגיש פעם אחר פעם כי הוא-הוא עשו. מכאן שכדי לזכות בברכות היה יעקב צריך להיות עשו. לא במקרה ביקש האב הדגול לברך דווקא את עשו ולא את יעקב, אלא מתוך ידיעה ברורה כי תפקידו של העם היהודי איננו לחיות חיי פרישות בתוך ארבע אמותיו של בית המדרש – אלא לכונן ולפתח עולם חומרי ולצקת אל תוכו את אור התורה, הרוחניות והמוסר. אשר על כן, לדידו של יצחק נועד עשו להיות המלך המופקד על עולם החומר, ואילו יעקב, יושב האוהלים, נועד להיות הכוהן הגדול המפתח את עולם הרוח.
ואולם רבקה יודעת שאם תהיינה המושכות בידי עשו הוא יהרוג את יעקב ואת כל עולם הרוח שהוא נושא עימו. רבקה מבינה שכדי לכונן את העם היהודי יעקב חייב להוסיף לעצמו ממד נוסף, את הממד של עשו. יעקב אינו נדרש להתחפש לעשו רק בחיצוניותו, עליו גם להכריז בקול רם ובוטח "אנֹכי עשו בכֹרך" (שם יט) – הכרזה המעידה על הפנמת הממד של עשו באישיותו של יעקב.
ועל כך נאמר ש"הקֹל קול יעקב והיּדים ידי עשו" – הקול הוא קולו הטהור של יעקב, המסוגל להביא לעולם אור גדול בידיו של עשו החדש.