קולו של פסוק
פרשת וישלח
המלאכים
הכרת הטוב
עד עלות השחר
ותוכל
סכסוך בין דורי
והחליפו שמלותיכם
המלאכים
הפרשה פותחת בתיאור יעקב השולח שליחים אל עשו בבואו לשוב ארצה. בשליחת השליחים מבקש יעקב לפייס את עשו אחיו. התורה מכנה את השליחים בכינוי דו משמעי – "מלאכים":
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית לב, ד).
למילה מלאך שתי משמעויות: יצור רוחני חסר גשמיות ושליח בשר ודם. באיזו מן השתיים מדובר כאן? לדברי רש"י אלו "מלאכים ממש". צירוף מילים זה של רש"י נושא בקרבו סתירה פנימית, שהרי לו היו השליחים מלאכי א־להים חסרי גוף ולא אנשים בשר ודם, ממילא לא הייתה בהם כל ממשות. מהו אפוא פשר הביטוי "מלאכים – ממש"?
ועוד קשה, אם שלח יעקב מלאכי א־להים, כיצד הם שוחחו ודיברו עם עשו? ואם אכן דיברו עימו, היאך לא ירא עשו מכוחו הגדול של יעקב אחיו המסוגל לשלוח אליו מלאכי עליון?
על כן נראה שכוונת דברי רש"י היא שוודאי היו שליחי יעקב שליחים בשר ודם, בעלי ממשות, אלא שהייתה שליחותם שליחות מיוחדת במינה. התורה השתמשה דווקא במילה "מלאכים" כדי שנבין שאין מדובר בשליחות אנושית רגילה של אדם פרטי המבקש להתפייס עם שונאו, אלא בשליחות היסטורית ורוחנית. יעקב אבינו מנסה לכרות ברית שלום עם עשו אחיו, אך הוא חפץ בכל מאודו כי ברית זו לא תצטמצם למפגש הבודד ביניהם אלא תמשיך ותתקיים לאורך כל ההיסטוריה כולה.
לשליחים אלו נועד אפוא תפקיד כפול: הם גם שליחים ממש המנסים לפייס את עשו, וגם "מלאכים" הנושאים על כתפיהם תפקיד רוחני נצחי.
הכרת הטוב
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב, יא).
יעקב אבינו מעיד כי בבורחו מפני אחיו הוא היה חסר כול – ובחזרתו לארץ הוא עשיר מאוד. ואולם, עושרו אינו יכול להגן עליו מפני הסכנה הגדולה המרחפת עליו. עשו אחיו בא לקראתו, וצבא של ארבע מאות איש עימו. יעקב מתפלל לה' – ולנו יש הרבה מה ללמוד מתפילתו.
יעקב מצוי בסכנת חיים המאיימת עליו ועל משפחתו, וכל ההבטחות שהובטחו לו ולזרעו מונחות גם הן על כף המאזניים. היינו מצפים שיעקב יזעק אל הא־ל הכול יכול ויבקש ממנו הסברים, מדוע הביאו למצב כה נואש – אך לא ולא! יעקב אבינו פותח בהודיה לה' יתברך על כל הטוב אשר גמלהו, מתוך ידיעה מוצהרת שה' אינו חייב לו דבר.
תפילתו מלאת התודה של יעקב מבהירה לנו מעל לכול כי תהיינה זכויותינו אשר תהיינה, הן כאין ואפס לעומת כל הטוב שה' מטיב לנו. המעשים הטובים שלנו אינם מאפשרים לנו לדרוש מה' דבר – אל מול כל הטוב נהיה תמיד כבעלי חוב.
יעקב אבינו מעניק לנו שיעור מאלף בהכרת הטוב.
עד עלות השחר
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה).
התורה מספרת לנו שיעקב נשאר לבדו ופגש איש, והאיש נאבק עימו כל הלילה. בהמשך נגלה כי לא היה זה סתם איש, כי אם מלאך שנאבק ביעקב. מה שחשוב לנו, הקוראים, הוא משמעות המאבק.
נשים לב לתחילת הפסוק: " ויִּוָּתר יעקב לבדו". כיצד ייתכן שיעקב נותר לבדו בעודו עטוף במשפחה כה גדולה? ארבע נשים היו לו ושנים עשר ילדים, וגם עבדים ושפחות, ועם כל זאת, יעקב לבד! המדרש (חולין צא, א) מסביר שיעקב עזב את כל ההמולה לרגע קט, כדי להחזיר כלים שנשכחו.
אך נראה שיש ממד נוסף בביטוי זה, המתייחס לבדידותו המהותית של יעקב. יעקב בודד, וכל ההמולה אינה מצליחה להסתיר את גודל בדידותו.
לפני למעלה מעשרים שנה עזב יעקב את ביתו בנסיבות טרגיות. אביו לא בחר בו להיות ממשיכו, והוא נאלץ לגנוב את ברכתו בעצת אימו. אך אימו אינה מקבלת עליה את האחריות ומצווה עליו לברוח עד שתשכך חמת אחיו "ושכח את אשר עשית לו" (שם כז, מה) – כאילו עשה הכול מיוזמתו-הוא. יעקב מגיע ללבן, וגם עימו היחסים מתוחים ביותר. חמיו מתגלה כשונאו המבקש להורגו, ממש כעשו אחיו.
שמא יתנחם יעקב בנשותיו?
גם בבית האווירה קשה, יש קנאה ויש עצבות, ואפילו ברחל – התובעת "הבה לי בנים" (שם ל, א) – חורה אפו של יעקב. ואם לא די בכך – רחל מתה בלדתה, וראובן מתערב בדבר האינטימי ביותר בבית. אכן, שנים עשר ילדים יש לו, ליעקב, אך אין הם מתחשבים בו כלל וכלל. הוא ממתין לבואם של בניו כדי להחליט עימם יחד כיצד להגיב לתפיסתה של דינה בידי שכם, אך הבנים יוזמים מהלכים על דעת עצמם בלי להיוועץ באביהם כלל, כאילו איננו קיים.
איזו בדידות. יעקב מרוחק מאחיו, מהוריו, מנשיו, ממשפחת חמיו ומבניו. ממש " ויִּוָּתר יעקב לבדו". אך יעקב אינו מתייאש! הוא נאבק עד שייראה עלות השחר – עד שיתנוצץ אור התקווה והגאולה.
יעקב מסמל את היהודים בדורות המעבר מגלות לגאולה.
הינה קם דור חדש שאינו מאמין בערכים של הדור הקודם, בועט במסורת שהונחלה לו ומקים משהו חדש. אחריו יבוא דור נוסף שיבעט גם הוא בקודמו וכבר לא יאמין במה שהאמינו אבותיו המייסדים. כולם מבולבלים מבפנים, וגם מבחוץ לא חסרים אויבים שמנסים לפגוע במדינה שזה אך קמה ולהרוס כל חלקה טובה.
אבל יעקב מאמין. עוד יעלה השחר. הכול יתאחד!
ותּוּכל
"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט).
חיי יעקב אבינו נראים כחיים של בריחה.
אחרי שקיבל מאביו את הברכה נאלץ יעקב לברוח מפני עשו והגיע לבית לבן – אך לא מצא שם את מנוחתו. מפיו של הזאב הוא ברח היישר לגוב האריות. אצל לבן הוא מנוצל עד תום, עד שמגיעה העת לברוח גם משם – בחזרה לעבר ארץ ישראל.
גם דרכו אל הארץ איננה סוגה בשושנים. עשו אחיו הולך לקראתו עם צבא של ארבע מאות איש, ויעקב נדרש להשתמש בתחבולות מתחבולות שונות כדי למנוע עימות פנים אל פנים עם אחיו. בסוף ימיו יברח יעקב שוב מארץ ישראל בשל הרעב שיפקוד אותה – ויסיים את חייו בגלות.
ואולם חיי הבריחה אינם מעידים כלל וכלל על מהותו של יעקב. בפרשתנו מסופר על יעקב אבינו הנאבק במשך לילה שלם – " ויִּוָּתר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם כה) – עד שבבוקר מודה יריבו בניצחונו של יעקב ומתחנן אליו: "שלחני".
בסיפור זה אנו נחשפים ליעקב אחר, יעקב שנלחם בעוז ובגבורה, יעקב שבזכות גבורתו מקבל את הברכה "לא יעקב יאמר עוד שמך" – שמך לא יאפיין עוד את האיש הנדרש לתחבולות כדי לשרוד בעולם, "כי אם ישראל" יהיה שמך, שם הנגזר משורש יש"ר, שם המבטא ישרות. שם זה יינתן לך "כי שרית" – כי נלחמת והוכחת את שררתך בגלוי, "ותוּכל" – וניצחת.
יעקב הוא האב שמכין את עמו לגלות, ובד בבד הוא גם האב שיודע להילחם כשהמציאות דורשת זאת – וכך מכין את עמו לגאולה. ניצחונו של יעקב הוא ניצחון כפול: "כי שרית עם א־להים ועם אנשים". הוא מנצח את תוקפיו – בדמות "אנשים", ולמעלה מזו הוא מנצח את עצמו ומצליח לצאת מההגדרה שלו שנקבעה על ידי א־להים.
"וַתּוּכָל" – נאמר ליעקב, הצלחת להתעלות מעל למגבלות הטבעיות, להתגבר על הגדרתך כיושב אוהלים ולהיהפך למנצח בשדה הקרב.
סכסוך בין דורי
שכם בן חמור לוקח את דינה בת יעקב ומענה אותה. שמעון ולוי אחיה יוצאים במבצע מתוכנן היטב להצלתה – והורגים את כל אנשי העיר. בעקבות מעשה זה אנו נחשפים ל"דו שיח של חירשים" בין יעקב לבניו:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, ל-לא).
יעקב מכיר את בניו היטב ויודע כי לכול זמן ועת. את הביקורת הערכית הוא שומר לעת אחרת, לפני מותו, ולעת עתה הוא מסתפק בטענה הגיונית – שמעשיהם מסכנים את כל המשפחה.
תגובתם של בני יעקב מפתיעה. הם אינם מתייחסים כלל לטיעוני האב אלא רק פוסקים כי עונש המוות הגיע לאנשי שכם בדין על אשר הפקירו את אחותם.
יעקב פונה לבניו "מהראש" – הבנים מגיבים "מהבטן".
יעקב מצוי בגיל העמידה, מעשיו שקולים והגיוניים. הבנים צעירים חדורי אש, והם יעשו הכול כדי להישאר נאמנים למה שהם מאמינים בו.
שני דורות לפנינו – דור הגלות ודור התקומה.
הדרמה בפרשייה זו, כמו באירועים הבאים בפרשות וישלח-וישב, נעוצה בנתק בין האב לבין דור הבנים.
אולם לא לעולם יישאר הנתק. לא יארכו הימים והבנים ירדו למצרים ויזדקקו לעצות האב… אבל זה סיפור אחר – סיפורו של התיקון.
והחליפו שמלותיכם
יעקב אבינו בורח מלבן ושם פעמיו לארץ ישראל. הדרך אל הארץ מורכבת ומסובכת, רצופת הרפתקאות ואתגרים. בניו אינם מתנהגים כפי שמצופה מבני יעקב, וגם בתו דינה יוצאת לראות בבנות הארץ ונופלת לידי שכם בן חמור.
יעקב מבין שכדי להשלים את תהליך הכניסה לארץ עליו לתקן תחילה את המשפחה פנימה, והוא פונה לילדיו:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה, ב).
יעקב מציב לבניו שלוש דרישות:
א. להסיר את אלוהי הנֵכר שבתוכם
ב. להיטהר
ג. להחליף בגדים.
שלוש הדרישות מבטאות שלושה שלבים הכרחיים:
השלב הראשון הוא השלב הכי פנימי והכי חשוב: הסרת אלוהי הנֵכר שבתוך האדם. יש להסיר את השקפות העולם הטמונות באדם, ואת הרעיונות של עובדי העבודה הזרה שהשתרשו בתוכו.
לאחר הסרת אלוהי הנֵכר אפשר לעבור לשלב השני – ההיטהרות. הדרך להיטהר היא קבלת ערכי התורה שיתפסו את מקומם של הערכים הזרים. שלב זה הוא המעבר מ"סור מרע" ל"עשה טוב".
ואז מגיע השלב השלישי – החלפת הבגדים.
הביגוד החיצוני מבטא את מה שקורה בנפש פנימה. אי אפשר להתחיל בהחלפת הבגדים כשהנפש עוד טמאה, יש בכך רמאות. החלפת הבגדים בלא ההיטהרות הפנימית כמוה כחזיר הטמא הפושט טלפיו ואומר טהור אני. יש להתחיל בתיקון הפנימי, וממנו להתקדם אל התיקון החיצוני שגם לו יש חשיבות רבה.
הבגד הוא המראָה שבה משתקפת דמות האדם. הבגד יכול להיות צנוע, לבטא ענווה, מתיקות ואהבת הבריות, אך הוא יכול גם להעיד על גסות, על גאווה, על אי אכפתיות לאחר ואפילו על איום ואכזריות.
יעקב אבינו מלמדנו שגם הבגד חשוב בתהליך ההזדככות, כי אם האדם המתעלה נשאר לבוש בבגדי העבר שלו יש סכנה שיחזור לסורו.
על כן יעקב מזהיר את בניו: "והחליפו שמלותיכם", ובגדיכם החדשים יעידו על השלמת תהליך התשובה שלכם.