קולו של פסוק
פרשת נח
תקווה לבן אנוש
חלון או אבן טובה?
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
בצלם א-להים עשה את האדם
שלושת הבנים
עולם רבגוני
תקווה לבן אנוש
בתחילת פרשתנו מופיעים שלושה פסוקים המתארים את גודל ההשחתה שהייתה בעולם לפני המבול:
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ־לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא).
"וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב).
"וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו, יג).
בשלושת הפסוקים הללו מופיעה המילה "ארץ" שש פעמים. נראה כאילו הארץ היא החוטאת – "ותשחת הארץ לפני הא־להים", והיא זו שנענשת – "והנני משחיתם את הארץ".
וכי ארץ יכולה לחטוא? וכי שייך להעניש ארץ שאין לה דעת?
ודאי שכוונת הפסוקים היא ליושבי הארץ. המילים "ותשחת הארץ" מלמדות על יושבי הארץ ששיחתו את דרכם, והביטוי "כי מלאה הארץ חמס" מורה שבני האדם היו אלימים אלו כלפי אלו. אך עדיין נותרת בעינה השאלה לגבי העונש: "והנני משחיתם" (את בני האדם) "את הארץ" – כלומר עִם הארץ יחד. ואכן כך היה, גם הארץ נשחתה. לא רק האנשים מתו אלא כל היקום חרב ממי המבול.
נראה שכשהתורה מדברת על הארץ היא מתייחסת למעשה לארציות. העולם נברא בלי תורה. רק הארץ משמשת בו, ואין כל יחס לשמיים. ואם יש רק ארציות – הדרך סלולה ל"ותימלא הארץ חמס". כאשר העולם מושתת על מציאות של בשר הוא מגיע בקלות ל"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
העונש הוא התיקון – "והנני משחיתם את הארץ" – אני מחריב את המציאות שכל כולה ארצית, כדי לכונן עולם חדש. המים, המסמלים את התורה, מכסים את כל הארץ כדי שתוכל לקום מציאות חדשה.
החל מנֹח מתפתחת בהדרגה מציאות אחרת, ועולם חדש מתחיל להיוולד.
א־להים מגיח מהמסתור משום שהאדם אינו יכול להסתדר בלעדיו. הוא יוצר קשר עם נח, מדבר עימו ומעניק לו ציווי. מנח ייוולד שם, איש הרוח, וממנו ייוולד אברהם שיפעל להכרת ה' בעולם. או אז יקום עם ישראל שיקבל את התורה, ומציאות העולם תהא לא רק ארצית אלא משולבת ומורכבת מארציות ומשמימיות.
פרשתנו מלמדת אותנו שאדם שאין מפיחים בו רוחניות מצוי בסכנה. על כן חשוב כל כך שמערכת החינוך לא תסתפק בהוראת מתמטיקה ופיזיקה, שפות והיסטוריה, אלא תתמקד בד בבד בהענקת ממד רוחני, שבלעדיו אין תקווה לבן אנוש.
חלון או אבן טובה?
"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ" (בראשית ו, טז).
מה פירוש המילה צוהר?
רש"י מציע שני פירושים:
א. חלון
ב. אבן טובה המאירה להם – מעין מנורת חשמל של ימינו.
בשני פירושים אלו רש"י מבטא שני ממדים שונים של תיבת נח:
תיבה יכולה לשמש בית המגן על תושביו מהעולם החיצוני. נח היה צדיק תמים וכל בני האדם היו רשעים, והיה צריך להציל את נח מבני דורו שנגזר עליהם עונש מוות. לפי גישה זו התיבה יצרה ניתוק מן העולם החיצוני, ותושביה קיבלו את האור בזכות אבן טובה שהייתה בתוכה.
אבל יש גם מסר שני, ולפיו אין להיפרד לגמרי מן העולם בשום אופן. נח ניצל לא בשביל עצמו אלא כדי לאפשר המשכיות לעולם. על פי הבנה זו הצוהר היה חלון שקישר בין העולם שבחוץ לתושבי התיבה. הצוהר שימש פתח לעולם.
זהו אתגרנו מדי יום. עלינו להגן על עצמנו מפני העולם החיצוני שמכיל כל כך הרבה ערכים שזרים לנו, ובד בבד להטות אוזן לאחר ולהבין שאין לנו תקומה בלא קשר ביננו לבין העולם. אפילו נח חויב לבנות חלון בתיבה. כשמבינים שיש ערבות הדדית וכל אחד צריך את האחר, הצוהר כבר אינו רק חלון – הוא חלון שמאיר!
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט, ה).
סוף הפסוק בהיר ומובן. נפש האדם חביבה בעיני א־להים, וחייו יקרים מכול. כל מי שיפגע בנפש האדם יבוא על עונשו, בין אם הרוצח הוא אדם ובין אם זו חיה. ואם נרצח אדם בלא שהיו עדים לרצח – הקב"ה בכבודו ובעצמו יעניש את הרוצח.
ואולם תחילתו של הפסוק קשה יותר להבנה. מה פירוש "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש"? האם הקב"ה דורש מהקורבן עצמו דין וחשבון?
חכמינו זיכרונם לברכה למדו מכאן את האיסור החמור החל על האדם לשלוח יד בנפשו.
חיינו אינם בידינו. הקב"ה נתן לנו חיים, ורק הוא רשאי לקחתם. גם אם האדם חש חלילה שחייו אינם שווים מאומה, עליו לדעת ולזכור כי יש ערך עליון לכל רגע של חיים – ועל כן אסור לו להרוג את עצמו אף במקרי קיצון. חכמים החמירו מאוד בדין זה – עד כדי כך שאסרו לקבור את המתאבד בבית הקברות עם שאר מתי ישראל וקבעו כי אין להתאבל עליו.
ומה פירוש המילה "ואך"?
המדרש (בראשית רבה לד, ה) מלמדנו כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והמילה "אך" באה למעט מקרים מסוימים:
היינו עלולים לטעות ולחשוב כי שאול המלך חטא חטא חמור בשעה שנפל על חרבו כדי למנוע את נפילתו בידי הפלישתים. לא ולא, מלמדת אותנו התורה, המעשה של שאול המלך היה מוצדק! לו היה שאול נופל חי בידי הפלישתים הם היו מתעללים בו ומענים אותו – והורגים אותו בצורה האכזרית ביותר.
מכאן יש ללמוד שעל אף שאין להקדים את שעת המוות אפילו בשנייה אחת, אין שום חובה להאריך את חיי החולה הנוטה למות באמצעים מלאכותיים, ואין כל דרישה להחזיקו בחיים רוויי ייסורים וסבל בלי כל תקווה לשיקום.
מי שנתן לנו את החיים בעולם הזה הוא אשר ייטול אותם כשתגיע העת להמשך חיים בעולם שכולו טוב.
בצלם א-להים עשה את האדם
בפרשת בראשית למדנו כי האדם נברא בצלם א־להים, כלומר התברך בשכל, במצפון ובכוח הבחירה.
פרשתנו מפגישה אותנו שנית עם יסוד צלם ה א־להים ומעניקה לנו הבנה נוספת בו:
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
הפרשנים מסבירים כי "שפך דם האדם באדם" משמעו לעיני אדם, כלומר בנוכחות עדים[1]. אדם שרצח אדם אחר והיו עדים למעשהו מתחייב במיתה בידי אדם, אך כאשר אין עדים הקב"ה עצמו מעניש את הרוצח, כפי שמפורש בפסוק הקודם: "ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" – "מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש" (רש"י שם).
פסוק זה מעלה תמיהה. וכי היותו של הנרצח נברא בצלם משמשת סיבה מספקת להרוג את הרוצח? הלוא לא רק הנרצח ניחן בצלם א־להים אלא גם הרוצח, ואם ייהרג גם הרוצח יחסרו מהעולם שתי נפשות שנבראו בצלם!
ועל כן יש לפרש כי "צלם א־להים" מתייחס כאן לכס המשפט, כשם שהשופטים מכונים "אלוהים" בפרשת משפטים – "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח). אדם שפשע בנוכחות עדים – יש להעמידו למשפט, והדיינים יכריעו את דינו.
הפסוק מלמדנו שהואיל ונבראנו בצלם א־להים מוטלת עלינו אחריות אלוקית לדאוג לצדק ולמשפט. ואם כן "שפך דם האדם באדם" – מי שהורג את חברו לעיני עדים, "דמו ישפך" – דינו להיהרג. ומדוע? "כי בצלם א־להים עשה את האדם" – כי האדם שנברא בצלם מחויב להקים בתי משפט כדי להשכין צדק בעולם ולהעניש בחומרה את הרוצח.
מהמילים "כי בצלם א־להים עשה את האדם" אנו לומדים אפוא שלושה דברים:
א. הריגת אדם חמורה היא מאוד, כי האדם נברא בצלם א־להים.
ב. גם הרוצח נברא בצלם א־להים, ועל כן עליו לקבל אחריות מלאה על מעשיו.
ג. על האדם מוטלת אחריות אלוקית לדאוג לחברה המושתתת על צדק ומשפט – כי הוא נברא בצלמו של השופט העליון.
[1] ראו למשל רש"י ואבן עזרא.
שלושת הבנים
נח יצא מן התיבה, נטע כרם – והשׁתכר. התורה רומזת בלשון צנועה שחם וכנען, בנו ונכדו של נח, באו על האב השיכור.
כשנח מתעורר ומתפכח מיינו הוא מבין את כל אשר נעשה. הוא מקלל את כנען שביזה אותו ומברך את שם ויפת שכיבדוהו:
"וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ־לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱ־לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (בראשית ט, כה-כז).
שלושת בניו של נח מייצגים שלושה ממדים באנושות:
שם מייצג את הרוחניות והמוסר, יפת מייצג את המדע והאסתטיקה, וחם מייצג את הממד הארצי הנמוך, את התאוות.
שלושת הממדים הללו מופיעים בכל אדם באשר הוא, ושלושתם נחוצים לקיומו, אך נח מלמדנו כי יש לכל ממד תפקיד משלו. כוחות החיים של חם צריכים להיות מופנים כלפי מעלה, לשרת את אחִיו שֵׁם: "ויהי כנען עבד למו", וכוחותיו של יפת מצויים בתווך – בין שם לכנען. כאשר יפת שוכן באוהלי שם, הבשורה המדעית שהוא מביא לעולם משרתת לטובה את כלל האנושות. אך אם חלילה הוא נמשך לכיוונו של כנען – היא עשויה להביא חורבן.
בכל אדם שלושה ממדים – נשמה, שכל ויצרים. תפקידו של האדם להשכין את כוחות שכלו באוהלי המוסר והצדק, ולנתב את יצריו למסלול של טובה וברכה.
בהבנה זו – קללת נח לכנען היא לאמיתו של דבר ברכה גדולה לאנושות.
עולם רבגוני
בפרשתנו מסופר על אנשים שהתאגדו יחדיו והחליטו לבנות עיר ומגדל וראשו בשמיים, ועל תגובת ה' שלא איחרה לבוא:
"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, יז).
אנו קוראים את הפסוק ועומדים נדהמים, איזה פסוק נורא! לכאורה הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא המקור לכל המחלוקות והמלחמות, שהרי לו היו בני האדם מבינים איש את שפת רעהו לא היו מריבות ואסונות בעולם! מדוע בחר ריבונו של עולם בתגובה כה קיצונית כלפי בוני המגדל?
התשובה נמצאת בסוף הפרשייה:
"ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנֹת העיר. על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (שם פסוק ח-ט). הפצת בוני המגדל על פני כל הארץ הייתה המענה המתבקש למניע המפורש שהביא לבניית המגדל: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" (פסוק ד).
הקב"ה מסר את העולם לידי האדם כדי שיפתחהו וישכללהו, אך משימה זו יכולה להתבצע רק בנוכחותם של דעות שונות ורעיונות מגוונים. עולם חסר תחרות, עולם שכולם בו תמימי דעים, אינו יכול להתקדם – והעמידה במקום סותרת את מטרת הבריאה.
דברים אלו נכונים הן בעולם החומר הן בעולם הרוח. ריבוי השקפות העולם והגיוון בדרכי הלימוד הם הכוח הנפלא שמונע התנוונות ומניע התפתחות וקִדמה – אף שהוא טומן בחובו סכנות לא מעטות. התפתחות העולם בכל התחומים היא רצון ה' על אף מחירה הגבוה. כנראה שבורא העולם החליט שלמען מטרה נעלה זו המחיר משתלם…
בהבנה זו טמונה הוראה ברורה גם לכל העוסקים בחינוך: אל תבלמו רעיונות חדשים. אדרבה, ברכו על כל מחשבה מקורית ויצירתית, עודדו חשיבה מחוץ לקופסה. זהו המנוע להתקדמות העולם.