סימן ש"ט – טלטול על ידי דבר אחר, ובו ה' סעיפים

בסימן זה שני כללים בהלכות מוקצה:

א. כשאדם רוצה להעביר מוקצה למקום אחר, אסור לו לטלטל את המוקצה גם אם אינו נוגע בו ישירות, כגון שהמוקצה מונח על חפץ היתר, והוא מטלטל את החפץ המותר. טלטול זה נקרא "טלטול מהצד לדבר האסור". אבל אם אינו מעוניין לטלטל את המוקצה, וכוונתו לטלטל את ההיתר, ואגב כך נוטל את המוקצה – מקרה זה נקרא "טלטול מהצד לדבר המותר", ובדרך כלל הוא מותר. פרטי הלכות אלו מבוארים בסימן זה.

ב. "בסיס לדבר האסור": חפץ שאינו מוקצה, שבכניסת השבת מונח עליו בכוונה מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו. מוקצה זה נקרא "בסיס לדבר האסור". בסימן זה דן השולחן ערוך באלו תנאים החפץ שעליו מונח המוקצה נחשב למוקצה בעצמו, וכן ב"בסיס לדבר המותר והאסור" – מקרה שמונחים על החפץ המותר גם מוקצה וגם דבר מה שאינו מוקצה.

סעיף א

(א) ^אנוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב מטלטל לאבן (ב); והוא שיש לו געגועין (פירוש: בן שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו, שאם לא יטלנו, יחלה (ג); אבל אם אין לו געגועין עליו – לא (ד). ואפילו כשיש לו געגועין עליו – לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו, ואפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו – אסור, דחיישינן דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי (ה). ^בויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו; אבל לאחוז התינוק בידו, אף על פי שדינר ביד התינוק, אין בכך כלום (ו).

^אמשנה שבת קמ״א ע"ב וגמרא שם וכפירוש רש״י שם.  ^בהר״ן בשם הרמב״ן.

• הקדמה לסעיף – מעיקר הדין אסור לטלטל חפץ שמונח עליו דבר מוקצה, אם בכוונתו לטלטל את המוקצה. שלושת הסעיפים הבאים עוסקים בדין זה, ובעיקר במקומות שבהם הדבר הותר.
• מטלטל לאבן – אף על פי שכך האב מטלטל למעשה את האבן; ואפילו אם הוא מעוניין בכך, שרוצה שהאבן תשמח את בנו.
• יחלה – כלומר: חכמים התירו איסור קל זה כדי למנוע עצבות יתרה לילד.
• לא – מדין "טלטול מן הצד לדבר לדבר האסור", שכאמור, אסור לטלטל מוקצה כאשר כוונתו לכך, אף אם אינו נוגע בו.
• לאתויי – תרגום: שחוששים שמא [המטבע] יפול, ויבוא אביו להביאו. חכמים התירו להרים ילד שאוחז מוקצה, אבל לא התירו זאת במטבע משום החשש שהאב יבוא לטלטל בעצמו את המטבע.
• אין בכך כלום – כי אין בכך אפילו טלטול מן הצד, שהרי בנו הוא שמטלטל את המטבע, ואין חיוב למנוע מקטנים לעשות איסור. ובמחלוקת זאת הלכה כמקל.^[1]

סעיף ב

^גכלכלה (ז) שהיתה נקובה וסתמה באבן – מותר לטלטלה, שהרי נעשה כדופנה (ח); ^דוכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה למלאת בה מים (ט), אם הוא קשור יפה שאינו נופל – מותר למלאת בה, שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה (י); ואם לאו – אסור (יא).

^גמשנה קמ״א ע"ב וגמרא אוקימתא לרב שם קמ״ב ע"א.  ^דשם קכ״ה ע"א במשנה, ושם ע"ב בגמרא.

• כלכלה – סלסלה.
• כדופנה – כלומר: אף שכאשר מטלטל את הסלסלה נמצא מטלטל את האבן, אין בכך כלום, כיוון שהאבן נחשבת לחלק מהסל, ואינה מוקצית כלל.
• למלאת בה מים – כשדלעת מתייבשת קליפתה מתקשה, ואפשר להשתמש בה כדלי כדי לשאוב מים מהבור. וכדי שתשקע במים היטב מניחים בה אבן.
• בטל אגבה – האבן הקשורה נחשבת לחלק מן הדלעת, והדלעת והאבן יחד נחשבות ככלי שאיבה, ואין כאן מוקצה כלל.
• אסור – מפני שהדלעת נעשית בסיס לאבן, שהיא מוקצית מחמת גופה; ודווקא אם הניח את האבן בכוונה, כפי שיתבאר בסעיף ד.

סעיף ג

^הכלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה (יב), אם הם פירות רטובים, כגון תאנים וענבים (יג) – יטול אותה כמו שהיא, שאם ינער הפירות מתוכה, יפסדו (יד). אבל אם הם פירות שאינם נפסדים – ינערם וינער גם האבן עמהם, ולא יטלנה עמהם (טו). ^ווהני מילי (טז) כשאין צריך אלא לפירות או לכלכלה, אבל אם היה צריך למקום הכלכלה – מטלטלה כמות שהיא (יז).

^השבת קמ״ג ע"א בגמרא אוקימתא דר׳ יוחנן, וכגרסת הרמב"ם בפרק כ״ה הט״ז והרב המגיד שם. ^ובית יוסף ממשמעות הגמרא שבת קמ״ג.  

• ואבן בתוכה – שהונחה שם בכוונה. הפירות אינם מוקצים, והאבן מוקצית מחמת גופה. נמצא שהסלסלה היא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר.
• תאנים וענבים – אלו פירות טריים, ולא יבשים, ולכן נפסדים בנפילתם.
• יפסדו – לכתחילה אמנם יש לנער את הסלסלה, ונסביר זאת להלן, אולם כאן כיוון שיש בכך הפסד אין צורך בכך.
• ולא יטלנה עימהם – כאמור, הסלסלה היא בסיס לדבר האסור והמותר. בסימן הבא נלמד שבמקרה כזה אם המוקצה שווה יותר מהחפץ המותר – הבסיס נאסר, אולם אם החפצים המותרים שווים יותר – אין כאן בסיס לדבר האסור. אך גם כאשר אין איסור מדין "בסיס", כאשר אין בכך טרחה מרובה, יש לנער את המוקצה שהונח בכוונה. ועל כן בפירות שאינם מתקלקלים בנפילתם ינער את הסלסלה מהאבן ומהפירות, ולאחר מכן יאסוף את הפירות בחזרה.^[2]
• והני מילי – ודברים אלו. כלומר: הצורך לנער את הסלסלה אם הדבר אפשרי.
• מטלטלה כמות שהיא – כאמור, הסלסלה אינה נחשבת "בסיס", ומעיקר הדין מותר לטלטל את המוקצה על ידי דבר אחר כשאינו מטלטל לצורך המוקצה^[3]; ואין מחמירים עליו לרוקן את הסלסלה כאשר אין לו צורך בתכולתה.

סעיף ד

(יח) ^זשכח אבן על פי חבית, או מעות על הכר – מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים (יט); ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה, יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה (כ). ואם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם בכניסת השבת – ^חאסור להטות ולנער (כא). ^טויש אומרים דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת, מותר להטות ולנער בשבת, ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת (כב). הגה: ואז אפילו נטל האיסור משם – אסור לטלטל הכלי, דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת, אסור כל השבת כולה (כג); וכן בכל מוקצה (כד), וכן לקמן סימן ש"י (סעיפים ג, ז). אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו, לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו (כה) (או"ז).

^זמשנה שבת קמ״ב ע"ב וגמרא.  ^חבפירוש רש״י בשבת נ״א ע"א.  ^טשם בתוספות.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מגדיר את דין "בסיס לדבר האסור". חפץ המותר בטלטול שבכניסת השבת מונח עליו מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו. בסעיף זה מודגש שה"בסיס" נאסר רק אם הניחו את המוקצה בכוונה שיהיה מונח עליו בשבת, אבל אם המוקצה נשכח על הבסיס – אין כאן דין של "בסיס לדבר האסור".
• והמעות נופלים – זו לשון המשנה. בשוכח מוסכם על הכול שהחבית או הכר אינם נעשים בסיס לדבר האסור.
• כדי שיפול מעליה – גם כאשר החבית אינה נעשית בסיס, עדיף לא לטלטלה אלא להטותה על צידה. אך אם אי אפשר – מותר גם לטלטלה ממש, עד מקום שבו יוכל להפיל מעליה את האבן, כיוון שמטלטל לצורך החבית ולא לצורך האבן (הדבר נקרא "טלטול מן הצד לדבר המותר"). והוא הדין גם למי ששכח כסף בכיסו – המכנסיים אינם הופכים ל"בסיס", אך לא יסתובב עם כסף בכיסו, אלא ינער את המכנסיים מן הכסף היכן שהדבר אפשרי. ואם חושש שיאבד את הכסף, ימתין עד שיגיע לביתו וינער שם את הכיס.
• להטות ולנער – במקרה זה החבית או הכר נחשבים "בסיס לדבר האסור", והם עצמם אסורים בטלטול כל השבת, אף אם הוסרה מהם האבן.
• כל השבת – לדעה זו הבסיס נאסר רק אם קבעו להיות טפל למוקצה, אבל אם חשב להסיר את המוקצה במשך השבת (על ידי ניעור או על ידי גוי) – הבסיס אינו נאסר בטלטול.
• כל השבת כולה – זהו כלל יסודי בהלכות "בסיס לדבר האסור", כפי שביארנו למעלה; והוא מוסכם גם על המחבר.
• בכל מוקצה – אם דבר מה מוקצה בכניסת השבת – הוא אסור בטלטול בכל השבת. למשל, מוקצים שמספיק ייעוד במחשבה או במעשה לעשותם כלי, הייעוד מועיל רק אם נעשה לפני השבת, אך לא בשבת עצמה^[4]. וכבר ראינו שאין אומרים את ההפך, ודבר שהיה מותר בטלטול בכניסת השבת יכול להיאסר במהלך השבת; כגון קליפות, שמותרות בטלטול כשהן חלק מהפרי, ולאחר קילופן הן מוקצות מחמת גופן.
• שלא מדעתו – הסברה בכך היא שדין "בסיס לדבר האסור" אינו אובייקטיבי, כלומר אינו תלוי בחפץ עצמו, אלא בדעתו של האדם, והדעת הקובעת היא דעתו של בעל החפץ.

סעיף ה

^יהא דלא שרי אלא להטות ולנער (כו) – דוקא בצריך לגוף החבית והכר; אבל אם צריך למקום החבית והכר ולא הספיק לו הטייה והניעור – יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם (כז). הגה: וכן הוא לקמן סימן ש"י (סעיף ח).

^ישבת קמב ע"ב.

• להטות ולנער – ההיתר שראינו בתחילת הסעיף הקודם, לנער את החבית או הכר מן האבן שנשכחה עליהם.
• לפנות מקומם – כי בשוכח אין איסור "בסיס", וכשאינו מעוניין לטלטל את האבן או המעות הרי זה טלטול מן הצד לדבר המותר. ואף שבדרך כלל צריך לנער את המוקצה ולא לטלטלו, כאן יש חשש שהמוקצה ייפול למקום שברצונו לפנות, ולכן אין צורך לנער^[5].

טלטול חפץ שמונח עליו מוקצה (ש"ט)

1. מעיקר הדין אסור לטלטל חפץ שמונח עליו דבר מוקצה, אם כוונתו לטלטל בכך את המוקצה [(א)].
2. כשילד קטן אוחז מוקצה, אסור להרימו. איסור זה הותר אם מתקיימים שני תנאים: א. הילד יצטער מאוד אם אביו לא ירימו. ב. מדובר במוקצה שאין בו חשש שהאב יטלטלו בעצמו [א].
3. מוקצה שמשתמשים בו בקביעות יחד עם חפץ אחר, כגון אבן שנמצאת בדלי על מנת שישקע במי הבאר – אם המוקצה קשור היטב לכלי ההיתר, הוא נחשב לחלק ממנו, ומותר לטלטל אותו אגב הכלי המותר; ואם אינו קשור היטב – אסור [ב].
4. סל שיש בו פירות ואבן – מעיקר הדין מותר לטלטלו; לכן אם צריך את מקומו – ייטול אותו משם. ואם צריך את הפירות – אם יכול בנקל לנער את תכולת הסל וליטול רק את הפירות – עדיף. אך אם הדבר אינו בנקל, כגון שחושש שהפירות יינזקו – מותר ליטול את הסל כמות שהוא [ג].
5. בסיס לדבר האסור: חפץ המותר בטלטול, שבכניסת השבת מונח עליו מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו [הק, ד].
6. חפץ היתר נאסר משום "בסיס" רק אם המוקצה הונח עליו בכוונה, ולא כאשר נשכח עליו [ד].
7. אבן שהונחה בכוונה על חבית או כר בשבת על מנת שתהיה שם בשבת – אסור לטלטל את החבית או הכר אף אם האבן נפלה מהם. ואם האבן נשכחה על החבית – מותר לטלטל את החבית, אך עדיף שראשית יטה אותה על צידה כדי להפיל את האבן [ד]. ואם צריך את מקום החבית – יכול לכתחילה להרימה [ה].

[1] כמסקנת ביאור הלכה בשם אליהו רבה ורמב"ן, ולא כב"ח.

[2] דין "בסיס לדבר המותר והאסור" מבואר בסימן הבא, בסעיפים ח-ט. והסברנו על פי ערוך השולחן כאן בסעיף ו, שכלכלה זו היא בסיס לדבר המותר והאסור.

[3]מבואר על פי כף-החיים אות י"ח.

[4] כלל זה אינו נכון תמיד, ולמשל בהמה שהייתה מוקצית מחמת איסור בכניסת השבת, אם נתנבלה בשבת כבר אינה מוקצית. עיין מה שנכתוב בזה בע"ה בסימן שכ"ד סעיף ז.

[5] על פי משנה ברורה ס"ק כט.