שולחן ערוך כפשוטו סימן ש"ו-איסור עיסוק בחפציו בשבת

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות שבת

סימן ש"ו – איסור עיסוק בחפציו בשבת, ובו י"ד סעיפים

השביתה ממלאכה ביום השבת יש בה כדי להביא את האדם להקדיש את השבת לעבודה רוחנית, לעונג ולמנוחה. מחשש שעל אף השביתה יעסוק האדם בענייני ימות החול, אסרו חכמים גם עיסוק בענייני חולין שאין בהם עשיית מלאכה.

רעיון זה נמצא כבר בפיו של הנביא ישעיהו (נ"ח, יג-יד): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. המילים "ממצוא חפצך" פירושן עיסוק בצרכי היום-יום, ובאיסור זה עוסק הסימן שלנו. המילים "ודבר דבר" מכוונות לאיסור לדבר על מלאכות החול, ובו עוסק הסימן הבא.

סעיף א

^א'ממצוא חפצך' – חפציך אסורים (א); ^באפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר (ב), או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ (ג). ^גוכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים (ד). הגה: והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו (ה). (מרדכי שבת רמז תמ"ט). ^דאבל מחשיך על התחום להביא בהמתו (ו); ^הויש אומרים שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן – אינו רשאי להחשיך (דאינו רשאי להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים) (ז).

^אשבת ק"נ ע"א. ^בעירובין ל"ח ע"ב ול"ט ע"א. ^גשבת שם במשנה. ^דשם ברייתא בדף קנ״א ע"א לגירסת הספרים שהביאו התוספות שם. ^השם בתוספות ליישב גירסת התוספתא שאין מחשיכין.

חפציך אסורים – עיסוק בצרכי החול, כפי שביארנו בהקדמה לסימן.
למחר – שמסייר בשדותיו כדי לבדוק מה לעשות בהם בשבוע הבא. ואסור לעשות כן, כיוון שבשבת יש לשבות גם מתכנון המלאכה, ולא לעסוק בה בראשו כלל.
למרחץ – שהולך בשבת עד לקצה התחום המותר, כדי שבמוצאי שבת יהיה קרוב יותר לעסקי החולין שלו.
לשכור פועלים – "להחשיך על התחום" פירושו ללכת בשבת אחר הצהריים עד סוף תחום שבת, כדי שיוכל להמשיך את הליכתו מיד במוצאי שבת. אין בהליכה זו איסור מפורש, אולם כיוון שעושה זאת כדי להתקרב לעשיית המלאכה במוצאי שבת – אסרו זאת חכמים.
לצאת בו – לאחר השבת. ובדומה לכך, אסור בשבת לעיין בלוחות זמנים של אוטובוסים ורכבות כדי לבחור שעה או מסלול נסיעה לאחר השבת.
להביא בהמתו – אם בהמה התרחקה, מותר לבעליה ללכת בשבת עד לקצה התחום כדי שיוכל להשיבה בצאת השבת. אנו רואים כאן איזון בהלכה בין הצורך שיקדיש אדם את עיסוקיו לקדושת השבת, לבין צרכים חשובים אחרים, שהתירו בהם לעתים מעשים שאין בהם מלאכה.^[1]
שהם מוקצים – לדעה זו אם אין דרך להביא בשבת עצמה את מה שאבד לו, הרי זה מוגדר כ"חפציו", ועל כן אין להחשיך את התחום לשם החזרת בעלי חיים. והלכה כדעה זו, אף שהביאה המחבר בשם "יש אומרים".^[2]

סעיף ב

^והיתה בהמתו עומדת חוץ לתחום, יכול לקרות לה כדי שתבא (ח).

^ושבת קנ"א ע"א בברייתא.

כדי שתבוא – מפני שחכמים התירו דיבור שאין בו מלאכה כדי למנוע הפסד מרובה.

סעיף ג

(ט)^זמחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה (י); או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין (יא). ^חויכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו (יב), ויכול לומר לו: 'לך למקום פלוני למחר, ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני' (יג); 'לא מצאת במנה – קח במאתים' (יד); ^טובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, כלומר: ^ישלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו (טו); ^כוכן אם לקח ממנו בשמונה, לא יאמר 'תן לי עוד בשנים, ואהיה חייב לך עשרה' (טז). הגה: ואם אי אפשר לו אלא אם כן יזכור לו סכום מקח – מותר בכל ענין, דהא צרכי מצוה הוא (יז) (הגהות מרדכי רמז תנ"ט). ויש אוסרים בכל ענין (יח), וכן עיקר (יט) (ב"י בשם הר"ן והמגיד).

^זשבת קנ"א ע"א במשנה. ^חשם בברייתא. ^טשם וכרבי יוסי ברבי יהודה דלא פליגי. ^ידעת הרמב"ם לפירוש הרב המגיד בפרק כ״ז מהלכות שבת ה״ה. ^כלפירוש הר״ן.

הקדמה לסעיף – כחלק מגזרת חכמים המתבארת בסימן זה, ש"חפציך אסורים", ישנו איסור לעסוק בדיבור או במעשה בעניינים הקשורים למחר, כדי שיהיה האדם מרוכז בקדושת השבת. בסעיפים הקרובים דן המחבר בפרטי איסור זה, ובעיקר בהיתרים שונים שנאמרו בו. ההיתרים בסעיף זה מבוססים על הכלל המפורש בסעיף ו', שהאיסור קיים רק בחפציו של האדם, ומותר לדבר בעסקי מצווה, כדרשת חכמים על הפסוק "ממצוא חפציך" (שבת קנ ע"א): "חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין".
צרכי כלה – משום המצווה שבדבר.
ארון ותכריכין – הלוויית המת היא מצווה חשובה במיוחד, בדומה להכנסת כלה.
שיביא לו – צורכי כלה או מת, שעבורם מותר הן להחשיך על התחום והן לומר לחברו לעשות כן.
למקום פלוני – ובמקום מצווה לא חששו לפירוט המרובה.
קח במאתיים – כלומר לומר לו שיביא בכל מחיר; ואף זה מותר לצורך המצווה.
שלא להוסיף עליו – כיוון שאמירה זו אינה לצורך מצווה, אלא כדי שלא יפסיד כסף. ובסעיף ו' יתבארו עוד מגבלות הכלל "חפצי שמים מותרים".
עשרה – כלומר: אם יודע את מחיר החפצים, לא יבקש שיקנה חפצים נוספים כדי לעגל את הסכום, אלא יאמר לו רק את המינימום הנצרך לצורך המצווה.^[3]
צרכי מצווה הוא – שבמקרה כזה גם הזכרת הסכום היא צורך מצווה.
אוסרים בכל עניין – לשיטה זו לא חילקו חכמים בין המקרים, והזכרת הסכום תמיד אסורה. וזו גם דעת המחבר.
וכן עיקר – מכאן למדנו שאפילו לצורך מצווה אין לוותר על כך שדעתו צריכה להיות מרוכזת בקדושת השבת, ואת העיסוק במצווה של מחר יצמצם למינימום הנצרך.

סעיף ד

(כ) ^להשוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר – אינו נותן לו שכר שבת (כא), לפיכך אין אחריות שבת עליו (כב). היה שכיר שבת (כג), שכיר חודש (כד), שכיר שנה (כה), שכיר שבוע (כו) – נותן לו שכר שבת (כז), לפיכך אחריות שבת עליו (כח). ^מולא יאמר: 'תן לי של שבת' (כט), אלא אומר: 'תן לי שכר השבוע או החודש (ל). הגה: ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך (לא), מקרי שכיר יום (לב) (ר"ן כתובות כ"ח ע"א). או יאמר לו: 'תן לי שכר עשרה ימים' (לג).

^לבבא מציעא נ״ח ע"א. ^מהרי״ף והרא״ש בפרק כ״ג דשבת, והרמב״ם בסוף פרק ו', ושאר פוסקים.

הקדמה לסעיף – אסרו חכמים "שכר שבת", כלומר להרוויח כסף בשבת, אף שאינו עושה שום מלאכה אסורה, כגון אם עובד במלצרות או בשמירה. סעיף זה והסעיף הבא עוסקים בהיקף האיסור ובפתחי היתר לכך.
שכר שבת – מדובר כאן בשוכר אדם לשמור עבורו לכמה ימים, ושכרו מחושב עבור כל יום. כשנותן לו שכרו – לא ייתן לו שכר עבור השמירה בשבת, משום "שכר שבת".
עליו – אותו שומר שמר גם בשבת, אולם לא קיבל שכר על עבודתו. לכן אם אירעה גניבה בשבת – פטור השומר.
שכיר שבת – שכיר שבוע. כלומר ששכר עבודתו אינו לפי מספר ימים, אלא הוסכם על השכר שיקבל עבור כל שבוע שמירה.
שכיר חודש – ששכרו נקבע לכל חודש (כמקובל היום בארץ).
שכיר שנה – ששכרו מחושב לשנת עבודה.
שכיר שבוע – שהוסכם שכרו מראש לשבע שנים.
שכר שבת – כלומר שמשלם שכרו על התקופה כולה, כולל שבת. משום שאיסור "שכר שבת" חל דווקא אם התשלום הוא רק על העבודה בשבת, אבל אם התשלום הוא על תקופה שכלולים בה הן שבת והן חול – שכר השבת נחשב כמובלע בשכר הכולל, ואין בו איסור.
אחריות שבת עליו – השומר המקבל את שכר השבת בהבלעה נושא באחריות בשבת כבשאר ימי השבוע.
תן לי של שבת – שכיר התובע שכר לתקופה הכוללת בתוכה שכר שבת בהבלעה, לא יתבע את שכרו בלשון המזכירה במפורש את שכר השבת.
השבוע או החודש – אף שהם כוללים את יום השבת.
כך וכך – שהתחייב לשוכרו לחודש, אולם בסוף כל יום משלם לו שכר אותו היום.
מקרי שכיר יום – גם שכיר שבוע או חודש, אם מקבל כספו בסוף כל יום – לא יקבל שכר שבת; ואם מקבל את שכרו בסוף החודש – מותר.^[4] דין זה מוסכם על המחבר. ובתלושי שכר של היום הניתנים בסוף כל חודש, גם אם מפורשים בהם מספר שעות העבודה והשכר לשעה (כיוון שכך מתבקש על פי החוק) – אינו נחשב שכיר יום, ואין בכך איסור שכר שבת.
עשרה ימים – גם כך הדבר מותר ונחשב להבלעה, אף שמונה את מספר הימים הכולל את השבת. וכן הדין בכל שכיר המקבל שכרו לתקופה הכוללת בתוכה את השבת, והיא ארוכה יותר מן השבת לבדה. לכן אם נשכר לעבודה הכוללת את יום שישי ואת השבת – יכול לבקש את שכר העבודה כולה, בלי לייחד בבקשתו את יום השבת.

סעיף ה

^נאסור לשכור חזנים להתפלל בשבת (לד), ^סויש מי שמתיר (לה). הגה: ואם שכרו לשנה או לחודש, לכולי עלמא שרי (לו) (דברי עצמו).

^נמרדכי כתובות רמז קפ"ט בשם רבי ברוך, והטור בסי׳ תקפ״ה. ^סשם במרדכי בשם רבינו שמואל מטעם מצוה, והב״י מהא דפסחים נ׳ ע"ב דאין בו סימן ברכה הא איסורא ליכא.

בשבת – משום שהם מקבלים שכרם רק על יום השבת.
ויש מי שמתיר – לדעה זו לא נאסר שכר שבת לצורך מצווה. ועל כך סומכים בכל עבודה שיש בה מצווה, כגון עבודת אחים ואחיות המטפלים בחולים. ויש שהתירו מטעם זה גם עבודות שהן לצורך השבת, כגון מלצרים בסעודות שבת.
לכולי עלמא שרי – כיוון שכלול בזמן זה שכר חזנות שלא בשבת. ויש שהתירו אפילו מי שמתחזן רק בשבתות ובימים טובים, משום ששכרו גם על ההכנות שעושה בחול. ויש שהתירו משום שהשכר מחושב לחודש או לשנה, ולא מוזכרת בו עבודת השבת. למעשה הדבר מותר, היות שסומכים על השיטה המתירה שכר שבת לכל עבודה שיש בה צד מצווה.

סעיף ו

^עחפצי שמים מותר לדבר בהם (לז), כגון: חשבונות של מצוה (לח), ולפסוק צדקה (לט), ולפקח על עסקי רבים (מ), ולשדך התינוק ליארס (מא), וללמדו ספר (מב) או אומנות (מג). ^פודוקא לדבר אם רוצה להשׂתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור (מד). הגה: יש אומרים דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה 'מי שבירך', ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (מה) (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה (מו).

^עשבת ק״נ ע"א וכתובות ה׳ ע"א. ^פטור בשם הר״מ מרוטנבורג ושאר פוסקים.

לדבר בהם – ראינו בסעיף ג' את מדרש חכמים: "חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין", וכעת מתבארים פרטי דין זה. ההיתר הוא בדיבור בחפצי מצווה, אף אם הם נוגעים לענייני ממון, אולם דיבור שיש בו טיפול ממשי בעניינים הקשורים לממון, אסור אפילו לצורך מצווה.
חשבונות של מצווה – כגון לברר את עלותם של חפצים שרוצה לתרום לבית הכנסת.
ולפסוק צדקה – הן אדם שמתחייב סכום כלשהו לקופת הצדקה, והן גבאי הצדקה המחליטים כמה לתת לעני מסוים. בהמשך דן הרמ"א אם מותר לנקוב בסכום לצורך "מי שבירך".
על עסקי רבים – היינו להסתובב בעיר כדי לראות היכן יש מקום שעלול להיות מסוכן. ומותר, כיוון שגם צרכי רבים נחשבים לצרכי מצווה.
ליארס – המילה "תינוק" מכוונת לנער, שמותר להציע לו שידוך.
וללמדו ספר – לדבר עם מלמד כדי לשכרו שילמד תורה.
או אמנות – לדבר עם מלמד כדי לשכרו שילמד מקצוע. מכאן שהשולחן ערוך פסק להלכה שמצווה על האדם ללמד את בנו מקצוע.
אסור – כיוון שקציבת השכר היא מקח ממש, ולא התירו אפילו לצורך מצווה מקח וממכר בשבת, אלא רק דיבור בנושא חולין.
לפסוק כמה יתן – לשיטה זו הדבר נחשב כמקח, כיוון שקונה את העלייה בכסף.
לפסוק צדקה – הדבר אינו נחשב לקניית עלייה, אלא למתן צדקה; מפני שהעלייה לתורה אינה תמורה לכסף, אלא אמצעי לעודד אנשים לתת צדקה. המנהג הנפוץ הוא להקל בכך, אולם לעתים מכירות העליות הופכות לאירוע ארוך שכולו ענייני חולין, והדבר מסיח את דעת המתפללים מכבוד השבת ומקריאת התורה, ולכן על האחראים לדאוג שמכירות אלו לא יארכו זמן רב.

סעיף ז

(מז)^צמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה ארבעים סאה (מח), ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים (מט) – מותר, ^קדהוי מדידה של מצוה (נ).

^צטור בשם אבי העזרי ומהר״מ מרוטנבורג. ^קטור בשם מהר״מ.

הקדמה לסעיף – אסרו חכמים למדוד בשבת, משום "עובדין דחול",^[5] הואיל והמדידה היא מהדברים הרגילים בימות החול, ומפריעה לאווירת השבת. סעיף זה מלמדנו שמדידה לצורך מצווה מותרת.^[6]
ארבעים סאה – זהו שיעורו המינימלי של מקווה כשר.^[7]
שנוהגים נשים – בזמנם נהגו בריפוי שכלל מדידה של האזור (החגורה) של החולה.
מדידה של מצווה – מכאן למדו הפוסקים להתיר מדידות הנצרכות לחולה, כמדידת חום למשל; אולם אין להשתמש לשם כך במדחום חשמלי. וכן מותר לשקול כזית מצה לאדם שאינו יכול לאכול הרבה.

סעיף ח

^רהרהור בעסקיו מותר (נא); ^שומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה (נב).

^רשבת ק"נ ע"א. ^שטור ורבינו יונה באגרת התשובה ע״פ המכילתא.

מותר – איסור העיסוק בענייני החול בשבת, הנידון בסימן זה, נלמד מהפסוק "ממצוא חפציך". המשך הפסוק הוא "ודבר ודבר", ולמדו חכמים מסמיכות זו שישנו איסור רק כשמדבר על עסקיו, אבל אם הוא חושב ואינו מדבר על כך – אין בכך איסור.
כל מלאכתו עשויה – התורה אינה אוסרת על המחשבות בשבת, אבל כיוון שהמטרה היא שבשבת נקדיש את עצמנו לעיקרו של יום, אשרי מי שיכול שגם מחשבותיו בשבת יהיו רק בענייני קודש. מקור הדברים הוא במכילתא על עשרת הדיברות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה".^[8]

סעיף ט

^תאסור לומר לגוי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו (נג), אבל חולה דתקיף ליה עלמא (נה) ואמר שישלחו בעד קרוביו – ודאי שרי (נה).

^תמרדכי רמז שי"ד, ושאר פוסקים.

שיבואו להספידו – אף שלוויה היא צורך מצווה. כיוון שאין זה דיבור בלבד, אלא טיפול ממשי בעסקי מחר.
דתקיף ליה עלמא – חולה "שתקף עליו עולמו" הוא חולה שהתגברה מחלתו והוא נוטה למות.
ודאי שרי – ודאי שמותר, משום שחוששים שצערו על כך שאינו נפרד מקרוביו יקרב את מיתתו. והיות שזהו חשש רחוק, לא התירו לעשות מלאכה ממש לצורך זה; אבל מותר לשלוח גוי לקרובים כדי שהם יזדרזו להגיע במוצאי שבת.

סעיף י

^אלהחליף משכון לגוי בשבת (נו) – מותר אם הוא מלבוש, ויוציאנו הגוי דרך מלבושו (נז) הגה: ועיין לקמן סימן שכ"ה (סעיף ג) (נח).

^ארבינו ירוחם בחלק י״ב בשם המפרשים.

לגוי בשבת – מדובר כאן במקרה שיהודי חייב כסף לגוי, וביד הגוי ישנו משכון ששייך ליהודי. השאלה שעולה כאן היא מה עושים כאשר הגוי בא בשבת עם המשכון ומבקש להחליפו במשכון אחר.
דרך מלבושו – מותר להחליף רק בצורה כזו, כאשר הגוי יוצא לבוש בבגד. ואם לא כן הדבר נראה כמקח וממכר, ואסרו זאת חכמים.
שכ"ה סעיף ג – שם חזר המחבר על דין זה, והעיר שם הרמ"א שעדיף שהגוי יתעסק בכך בעצמו, ושהיהודי לא יגע בידיו במשכונות.

סעיף יא

^במותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות (נט). הגה: שלהם, בכתב שלהם, דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (ס) (א"ז).

^בבבא קמא דף פ׳ ע"ב וגיטין ח׳ ע"ב.

ומעלה בערכאות – ערכאות הם המערכת החוקית של רישומי הקרקעות. כיוון שהגוי חותם ולא היהודי יש כאן עשייה ממש, ולא רק דיבור, מה שלא הותר אפילו לצורך מצווה; אולם התירו זאת מפאת החשיבות הרבה שבמצוות יישוב הארץ. בסימן הבא נלמד שהמחבר מתיר לומר לגוי שיעשה איסור דרבנן כאשר זה לצורך מצווה. אולם כאן ההיתר הוא לומר לו לכתוב, דבר שיש בו איסור תורה, כיוון שאמירה לגוי הותרה מפני חשיבותה של מצוות ישוב ארץ ישראל.
לא גזרו – לדעת הרמ"א היתר זה נאמר רק בכתב שאינו עברית. יש הסוברים שהכתיבה האסורה מהתורה היא רק בעברית,^[9] ואמנם אין הלכה כמותם; אולם לדעת הרמ"א סומכים על שיטה זו לצורך מצוות יישוב הארץ, ומתירים אמירה לגוי שיכתוב בלעז.^[10]

סעיף יב

^גמותר להכריז בשבת על אבידה, אפילו היא דבר שאסור לטלטלו (סא). הגה: ומותר להתיר חרמי צבור (סב) בשבת, אף על פי שאינו לצורך שבת, הואיל והוא יום כנופיא לרבים (סג) הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (סד) (אגור); אבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת (סה) (מגיד משנה פרק כ"ג).

^גהרשב״א בתשובה.

שאסור לטלטלו – גם כאן העיסוק בצרכי החול הותר לצורך מצווה, היא מצוות השבת אבידה.
חרמי ציבור – ציבור שאסר על עצמו דבר מה, וגזר חרם על מי שיעבור על אותו איסור.
יום כנופיא לרבים – יום שבו הרבים מתכנסים יחד.
דשרי לדבר בם – כפי שראינו בסעיף ו', שמותר לדבר בשבת בענייני ימות החול בדברים הנוגעים לציבור.
לצורך שבת – גוזרים על הציבור שדבר מה אסור בחרם רק כאשר זה לצורך יום השבת. ואם לאו, הרי זה נכלל באיסור "ממצוא חפצך".

סעיף יג

^דלהכריז בשבת על קרקע הנמכר, שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד ואם לא יאבד זכותו (סו) – אסור (סז). הגה: וכן אסור להכריז יין בשבת, דהוי כמקח וממכר (סח) (מהרי"ל).

^דתשובת הריב״ש, והסכים הר״ן.

יאבד זכותו –הראשונים מתארים מקומות שבהם ניצלו את כינוס הקהל בשבת, והכריזו על קרקעות העומדות להימכר, כדי לוודא שאינן משועבדות לאדם אחר.
אסור – ואף שיש בכך כדי למנוע הפסד מהציבור, לא התירו חכמים לטפל בענייני כספים בשבת, ובמיוחד לא בבית הכנסת.
כמקח וממכר –אין להכריז בשבת היכן אפשר לקנות יין, גם כשקשה להשיג יין כשר. וכתבו האחרונים שבמקום שאי אפשר להשיג יין לקידוש – אפשר להכריז בשבת היכן אפשר להשיג, אולם לא יכריזו מחירים.

סעיף יד

^המי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל – מצוה לשים לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה (סט); ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות (ע), ואי לא בעי – כייפינן ליה (עא) (ועיין לקמן סימן שכ"ח סעיף י')* (עב).

^הבית יוסף מדברי התוספות בשבת ד׳ ע"א ועירובין ל״ב ע"ב וגיטין מ״א ע"ב, ובשאר מקומות, לתירוצא קמא דמצוה רבה שאני. ^*תשלום דינים השייכים לענין זה – בסימן שאחר זה.

להשתדל בהצלתה – משום שהצלה משמד נחשבת כפיקוח נפש. וכינו זאת האחרונים "פיקוח נפש רוחני".
חוץ לשלוש פרסאות – אף על פי שיציאה למרחק כזה יש בו איסור תורה. וההיתר הוא כדין כל פיקוח נפש.
כייפינן ליה – תרגום: ואם לא רוצה [אביה לחלל עליה את השבת] – כופים אותו.
שכ"ח סעיף י – שם כתב הרמ"א: "מי שרוצים לאנסו שיעבור עברה גדולה – אין מחללין עליו השבת כדי להצילו". כלומר שאם גויים אונסים יהודי שיעבור עברה, אין מחללים שבת כדי להצילו מהעברה, כי סוף סוף אין זו עברה, היות והוא אנוס. ומותר לחלל שבת רק על מי שנלקח על ידי גויים ולא יוכל לקיים מצוות כלל. ואם אונסים אותו לעבור על אחת משלש עבירות שחייבים למסור את הנפש כדי לא לעבור עליהן – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה – מצווה לחלל שבת כדי להצילו.^[11]

איסור עיסוק בחפציו בשבת (ש"ו)

אסרו חכמים להתעסק בשבת בעסקי החולין, גם בדברים שאין בהם מלאכה. לכן אסור למשל ללכת בשבת לשדהו לראות מה צריך לעשות בו מחר [הק, א].
איסור זה הוא רק בצרכי חולין, אבל לצורכי מצווה ולצרכי הרבים – מותר. וגם בעניינים אלו לא יזכיר סכומי כסף. ומקח ממש לא הותר, אלא רק דיבור שיש בו הכנה לנושא [ב, ו].
בכלל היתר זה לעסוק בשבת בהשבת אבדה ולהכריז עליה [יב], וכן להתחייב לצדקה. והמנהג להתחייב לצדקה בבית הכנסת, ואפילו בנקיבת הסכום [ו].
בדומה לעיסוק בענייני חולין, אסרו חכמים גם למדוד ולשקול בשבת, אולם התירו לצורך מצווה. וכן מותר לצורך חולה אף שאין בו סכנה [ז].
לא אסרו בשבת לחשוב על עסקי החולין, אולם אשרי מי שמצליח להימנע בשבת גם ממחשבות אלו [ח].
אסרו חכמים לקבל שכר על עבודה שנעשית בשבת, גם אם אין בה איסור מלאכה. האיסור הוא על שכר יום המחושב לשבת בפני עצמה, אבל אם מדובר על שכר שבועי או חודשי, או שכר כנגד עבודה שחלקה נעשה לפני השבת או לאחריה – מותר [ד]. ויש מתירים בעבודות שיש בהן מצווה [ה].

[1] כתבו הראשונים שיש פגיעה גדולה יותר בכבוד השבת אם מחשיך על התחום לעשות במוצאי שבת דבר שאינו יכול לעשותו בשבת, מאשר אם מחשיך כדי לעשות במוצאי שבת דבר שמותר לעשות בשבת, ואפילו מותר על ידי הדחק. ומסבירים שאף שהבהמה נמצאת מחוץ לתחום, במציאות מסוימת היה אפשר להביא אותה בשבת עצמה, "שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה". בורגנין הם מעין צריפים שלא נועדו למגורים, אלא לשמירה ואכסון וכיוצא בזה. אם יש מחוץ לעיר בורגנים הקרובים זה לזה פחות מ-70 אמה – מותר ללכת מצריף לצריף (הסבר זה מובא במחבר לעניין דיבור בשבת בסימן הבא סעיף ח). הסברנו בפנים שכוונת הראשונים לומר שהטעם הוא שאין בכך מלאכה (לכן מותר על ידי בורגנין), והואיל וכך – התירו חכמים בשעת הצורך.

[2] אפשר להביא ראיה לכך שהמחבר אוסר מדבריו בסימן הבא סעיף ח', שם אסר להחשיך עד התחום כדי להביא פירות מוקצים. אחרונים תמהו על כך שדעה זו הובאה בשם "יש אומרים", למרות שהיא עיקר להלכה, וכתבו שלא מצאנו את הדעה החולקת, אלא בתוספות בשם "יש ספרים דגרסי" (ראו למשל במשנ"ב ס"ק ד'). ונראה לומר שהמחבר הביא את דעת האוסרים בשם "יש אומרים", כי הרמב"ם לא הביא את החילוק בין בהמה שיכולה להלך לבהמה שאינה יכולה להלך, ואף לא הביא את האיסור להחשיך בשביל פירות שהם מוקצים (אף שזו גמרא מפורשת בדף קנ ע"ב), ומכאן שלשיטתו אסור להחשיך רק עבור מעשה שעשייתו היא איסור מהתורה, כגון תלישת פירות מהמחובר; אבל מוקצה הוא איסור דרבנן, ואפשר להחשיך עבורו בשעת הצורך. וכן ברשב"א ובמאירי לא מצאנו את ההבחנה שמצאנו בתוספות. לכן כתב המחבר בלשון "יש אומרים", אף שכאמור פסק לאסור, כדברי התוספות.

[3] לכאורה דין זה פשוט, שהלא גם לצורך מצווה אסור להזכיר סכום מקח. ייתכן שהדברים נאמרו כיוון שיש דעה המתירה להזכיר סכום מקח לצורך מצווה, ומלמדנו המחבר שגם לדעה זו אסור לבקש שיקנה חפצים נוספים כדי לעגל את הסכום.

[4] הסבר זה מובא בביאור הלכה ד"ה "והתנה", בשם אליהו רבה. והמשנה ברורה עצמו מסביר שהרמ"א אסר כאשר מתנה עם הפועל בלשון כפולה: מהו שכרו לחודש, וכמה יקבל בכל יום (כגון שאמר לו ששכרו 6,000 שקלים לחודש, ויקבל 200 שקלים בכל יום). לכאורה לפי זה, במקום שהמשכורות מחושבות לפי שכר לשעה יש לאסור. אולם העיון בדבריהם מעלה שהאוסרים החשיבו זאת כשכיר יום משום שהמעסיק יכול להפסיק את העבודה כשירצה, ולשלם רק על הימים שהשכיר כבר עבד בהם. אבל אם אינו יכול לסלקו לפני תום החודש, אף שחישב עמו תשלום יומי – אין בכך איסור.

[5] ראו שבת קכו ע"ב, תוספות ד"ה "ומדבריהן".

[6] נראה שהטור והשו"ע הביאו הלכה זאת כאן, משם שאף המדידה נאסרה משום אווירת שבת והותרה לצורך מצווה. לכן הדבר דומה לגזרת "ממצוא חפצך".

[7] מעיקר הדין 332 ליטר. וכיום מקפידים על כמות גדולה בהרבה, מחשש לשיטות נוספות.

[8] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ז'. מובא ברש"י על הפסוק, שמות כ', ט.

[9] בספרי "בעקבות המחבר" (מעמוד רפ"ב) הסברתי שיטה זו, היא שיטת האור זרוע.

[10] בסימן רע"ו סעיף ב הביא הרמ"א פוסקים האומרים שלצורך מצווה מותר לומר לנכרי שיעשה אפילו מלאכה מדאורייתא, ומכריע שאין לסמוך עליהם שלא במקום צורך גדול.

[11] עיין שם במשנה ברורה ס"ק ל"א המסתפק בדין זה, משום " אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". ונראה שכאשר מדובר בעברה שחייבים למסור את הנפש עליה, הרי מצווה להצילו כמו כל פיקוח נפש, כמבואר כאן. ועיין תוספות שבת ד ע"א ד"ה "וכי".