סימן שי"ד – דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת, ובו י"ב סעיפים

סימן זה דן בתיקונים שונים בכלים בשבת, שעלולים לעבור בהם על שלוש מלאכות: בונה, סותר ומכה בפטיש.

אב מלאכת הבונה הוא רק במחובר לקרקע, והבונה או מוסיף על מבנה המחובר לקרקע חייב. שיעור המלאכה במשהו, כלומר שאפילו אם בנה או הוסיף מעט – חייב. תולדה של מלאכה זו היא עשיית כלי, ובכך אינו חייב במשהו, אלא רק אם עשה כלי בשלמותו. 

מלאכת סותר מהתורה היא דווקא סתירה על מנת לבנות, כגון סתירת מבנה רעוע כדי לתקנו. כשאין הסתירה לצורך בניין היא אסורה מדרבנן בלבד. כך הוא גם בסתירת כלי, שמהתורה תולדת הסותר הוא דווקא סתירתו על מנת לבנותו מחדש בצורה טובה יותר; אך תוספת או גריעה חלקית בכלי אין בה לא איסור בונה ולא איסור סותר.

מלאכת מכה בפטיש עניינה האיסור לתקן כלים. על איסור זה עוברים כאשר מסיימים לתקן כלי, אף אם אין מדובר בתיקון משמעותי; וכן כשבונים בכלי חלק משמעותי. בסימן הקודם ראינו דוגמה לאב זה: קביעת ציר בקורה של ארון, שאינה סוף עשיית הכלי, אבל סיים לקבוע ציר שהוא קבוע יש בכך איסור מכה בפטיש.

סעיף א

^אאין בנין וסתירה בכלים (א). ^בוהני מילי שאינו בנין ממש (ב), ^גכגון חבית הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ג) (ת"ה סי' ס"ה) ^דשנשברה, ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה (ד), ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא (ה). אבל אם היא שלמה – אסור לשברה (ו) אפילו בענין שאינו עושה כלי (ז); ^הואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש (ח); ^וואפילו יש בה נקב חדש, אם להרחיבו – אסור (ט). הגה: ובלבד שיתכוין לכך (י) (מרדכי רמז ת"מ). ^זואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית – מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף (יא). הגה: ודוקא שהוציאו גם פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום – אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (יב) (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה אם מותר ליטול ממנו חרס, עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ד.

^אשבת קכ"ב ע"ב וכרבא.  ^בהרא״ש בעירובין אהא דרב ושמואל בדף ל״ה ע"א.  ^גשבת קמ״ו ע"א במשנה.  ^דהכי מוקי לה בביצה ל״ג ע"ב. ה שבת שם במשנה וכפירש״י.  ^ושם בברייתא כיש אומרים.  ^זמרדכי שם.

• בכלים – זו לשון הגמרא. והמחבר הולך ומבארה.
• בנין ממש – הכלל שאין בניין וסתירה בכלים קיים כאשר אין מדובר בבניית כלי שלם או בסתירתו.
• ארבעים סאה – כלי גדול כזה[1] נחשב לדעת הרמ"א כמבנה, ויש בו איסור בנייה במשהו. המחבר לא קיבל חומרה זו להלכה.
• מה שתוכה – ואין בכך משום מלאכת בונה. לכן התירו הפוסקים לשבור או לקרוע אריזות מזון, כגון שקיות או קופסאות שימורים, שהרי הן אינן כלים חשובים, ובכך הם דומים לחבית שדיבק שבריה בזפת.[2] ואם אינו סותר, אלא עושה כעין פתח להוציא את התכולה – על כך נדון בסעיף קטן הבא.
• מתקן מנא – תרגום: שאם כן יש כאן מלאכת תיקון כלי. פתיחת פתח בכלי, אפילו אם הוא כלי גרוע כחבית שנשברה ודיבק שבריה – יש בה איסור תורה של מכה בפטיש, משום שעשיית נקב היא עשייה משמעותית בכלי. אולם האיסור הוא רק אם זהו פתח גמור, העשוי להוציא ולהכניס; ובפתיחת פתח שנועד להוצאה בלבד אין אפילו איסור מדרבנן. לכן כתבו פוסקים רבים שאין איסור בפתיחת כלים שעומדים להיזרק לאחר השימוש בהם. ולכן מותר בשבת לפתוח קופסאות שימורים, שקיות חלב, שקיות שתיה וכיוצא בזה, כיוון שהפתח שבהם נועד להוצאה בלבד.[3]
• אסור לשוברה – כפי שיש איסור בנייה מהתורה כאשר בונה כלי שלם, כך יש איסור סותר כשסותרו. מהתורה חייב רק אם סותר כדי לבנותו מחדש בצורה טובה יותר, ואם לאו – האיסור הוא מדרבנן.
• שאינו עושה כלי – כלומר: אף על פי שאינו עושה נקב שחייב עליו משום תיקון כלי.
• לנקוב בה מחדש – האיסור מהתורה הוא לעשות בכלי פתח יפה העשוי להכניס ולהוציא. ובכלי שלם וקבוע גזרו חכמים ואסרו עשיית כל פתח, אפילו נועד רק להוציא, שמא יעשה פתח יפה.
• אסור – גם הרחבת הפתח הקיים והפיכתו לנוח יותר כלולה באיסור חכמים של תיקון הכלי. אולם כל עוד אינו עושה פתח חדש שנועד להכניס ולהוציא, אין בכך איסור מהתורה.
• שיתכוון לכך – כלומר שיש לו צורך בהרחבת הפתח, כפי שמבאר המחבר בהמשך.[4]
• אינו מתכוון להוסיף – ואף שמרחיב בכך את הפתח, כל עוד אינו עושה את הפעולה לשם מטרה זו – מותר.[5]
• ופתח לחבית – מדובר כאן בפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, כלומר שאף שאינו מתכוון לעשות פתח, הפתח נעשה ממילא והדבר נוח לו, ועל כן אסור. וייתכן שהמחבר מודה לרמ"א בדין זה, מפני שאף הוא התיר דווקא את הרחבת הפתח ולא את פתיחתו.[6]

סעיף ב

^חהיה בה נקב ונסתם (יג), אם הוא למטה מן השמרים (יד) – אסור לפתחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו, צריך סתימה מעליא (טו) וחשיב כפותח מחדש (טז); למעלה מן השמרים – מותר לפתחו (יז)

^חשבת קמ״ו ע"א בברייתא, וכמפרש לה רבה.

• ונסתם – בחביות שלהם היו לעתים מנקבים את החבית כדי להוציא את היין, וכשסיימו להשתמש בנקב היו סותמים אותו. סעיף זה עוסק בנקב שנסתם, מתי מותר לחזור ולפתחו בשבת.
• למטה מן השמרים – השמרים (שהם הפטריות המתסיסות את היין), מצויים בתחתית חביות של יין שאינו מסונן.
• סתימה מעליא – סתימה טובה. שמשום הכובד יש לסתום שם היטב.
• כפותח מחדש – פתיחת סתימה טובה שכזו שקולה לפתיחת נקב חדש. האיסור הוא מהתורה אם הנקב נועד גם להכניס, ומדרבנן אם נועד להוצאה בלבד.
• מותר לפותחו – כיוון שאין מקפידים לעשות סתימה חזקה במקום שבו לחץ היין אינו גדול, וסתימה כזו אין בפתיחתה מחדש איסור תיקון כלי.

סעיף ג

(יח) ^טבמקום נקב ישן נוקבין אפילו במקדח (פירוש: כלי מיוחד לנקוב), כגון שנשברה הברזא (יט). ^יויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס, שאין הסתימה מהודקת יפה (כ), אבל בחבית של עץ, שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו (כא) על דעת שלא להוציאו – ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור (כב).

^טמרדכי שם.  ^יכל בו בשם יש אומרים.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ממשיך לדון בנקב חבית. את העיקרון ראינו בסעיף הקודם: אסור לפתוח מחדש נקב שנסתם היטב, ומותר אם לא נסתם היטב. גם כאן הדוגמאות אינן שייכות למציאות ימינו, ונסביר מתוכן את עקרונות ההלכה.
• הברזא – ברז החבית הוא מן צינור דק, בדרך כלל עשוי עץ, שמניחים בנקב. אם הצינור נשבר, ונשאר ממנו חלק בתוך החבית כך שהנקב נסתם – מותר לנקוב שם שנית, כיוון שאין זו סתימה איכותית.
• מהודקת יפה – וכאמור, כאשר הסתימה אינה איכותית אין איסור סותר בנקיבתה.
• ראשו – של צינור העץ, וכך הוא הופך לחלק מהחבית, ולסתימה איכותית.
• ואסור – לנקוב מחדש במקום הסתימה הטובה. ולדעה הראשונה, גם בחבית עץ הברז הנשאר בחבית נחשב כסתימה שאינה איכותית, ומותר לנקבו.

סעיף ד

^כברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה (כג) – מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא (כד) לצורך לשתות יין בשבת. הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים (כה) כמו שכתוב בסעיף ב'[7] (ב"י בשם שבולי לקט).  

^כתשובת המהר"ם בשם ר׳ אביגדור.

• יכול להוציאה – כלומר שהברז שבור וקשה להזיזו, ולכן אי אפשר להוציא יין מהחבית.
• ולהכות באותה ברזא – וכך לדחוף את הישן פנימה, ולהשתמש בחדש.
• נגד השמרים – כפי שראינו למעלה, שכנגד השמרים יש צורך בסתימה איכותית, ואז בהוצאת הברז יש איסור עשיית נקב.

סעיף ה

^למותר ליתן קנה חלול הגה: בחבית^* (כו) או שאר ברזא (כז) להוציא יין, ואף על פי שלא היה בו מעולם (כח); ^מאבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית, שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם (כט) – לא, דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק, דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה (ל). הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (לא) (הרא"ש סוף פרק חבית, וטור).

^לשבולי הלקט בשם הרב יוסף.  *כן הוא בב"י.  ^משבת קמ״ו ע"ב מימרא דשמואל.

• בחבית – כלומר בנקב שבחבית.
• שאר ברזא –כלומר: בנקב שעשו בברז לצורך הוצאת היין (אם היה קשה להוציא את הברז עצמו).
• מעולם – מדובר בחבית שיש בה נקב, וברצונו שהיין לא יישפך ישירות מהנקב, אלא דרך צינור; וכיוון שאינו מתקן את החבית עצמה, וחיבור הקנה הוא זמני, אין בכך שום איסור.
• דרך שם – כנראה שנהגו להשתמש להוצאת יין מחבית בעלי הדס גדולים, שאותם קיפלו לצורך כך.
• שום מעשה – ההיתר בקנה הוא דווקא בכלי שאינו מחוסר שום מעשה, אלא מניחו כפי שהוא בנקב החבית. אבל העלה דורש קיפול מיוחד, וחששו חכמים שאם יתירו קיפולים כאלו, יבוא לעשות צינור קבוע, שהוא אסור מהתורה.
• שמא יקטום – היו שהסבירו את האיסור בגמרא להשתמש בעלה להוצאת היין לא כחשש שמא יעשה צינור קבוע, אלא כחשש שמא יתלוש עלה לצורך כך. ולשיטה זו הדבר מותר כאשר יש לפניו עלים תלושים רבים.

סעיף ו

^נמותר להתיז ראש החבית בסייף, דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה (לב); אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה (לג) – אסור, ^סאפילו ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח (לד), דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין (לה). ^עוליקוב המגופה למעלה – מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה (לו).

^נשבת קמ״ו ע"א בברייתא.  ^סשם וכר׳ ששת וכפירוש רש״י שם.  ^עשם במשנה וכמפרש לה רב הונא. הרי״ף והרא״ש.

• שמסיר ראשה – כיוון שכוונתו רק לרוקן את החבית, ולא לעשות לה פתח. ואין בכך איסור סותר, כי עדיין אפשר להשתמש בה על ידי כיסוי חדש.[8]
• מגופה – מגופה היא כיסוי של חבית, הדבוק לה בטיט.
• ואינו דומה לפתח – בכל זאת אסור, משום עשיית פתח נוח בצד החבית. והאיסור הוא מדרבנן, ומהתורה אסור רק אם עושה נקב גדול ונוח, ואז חייב משום גמר עשייתו.
• לפתח מכוון – הכלל הוא שפתח שתכליתו לרוקן את החבית לחלוטין – מותר. ופתח שנעשה על מנת לשמש מעין ברז, להוצאת כמות מדודה של יין – אסור מדרבנן.
• כל המגופה – מפני שאין הדבר נוח להוציא יין במידה דרך נקב מלמעלה, ובמיוחד שיכול במקום לנקוב את המגופה להסיר אותה לחלוטין.

סעיף ז

^פחותמות (לז) שבכלים, כגון שידה, תיבה ומגדל, שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל – יכול להתירו (לח) או לחתכו בסכין (לט), או להתיר קליעתו (מ); ^צודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו (מא), אבל פותחת (מב) של עץ ושל מתכת (מג) – אסור להפקיע ולשבר (מד), דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה (מה). ^קומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח (מו), ^רויש מתירים בזו (מז). ושבירת פותחות של תיבות – ^שיש מתיר (מח) ^תויש אוסר (מט), ^אויש להתיר על ידי גוי (נ).

^פביצה ל״א ע"ב ול״ב ע"א מימרא דשמואל.  ^צטור בשם אביו הרא״ש שם בעירובין אמתניתין דנתנו במגדל ובגמרא ל״ה ע"א, וכן כתבו התוס׳ שם ושאר פוסקים. ^קמרדכי בעירובין שם בשם ר׳ פרץ.  ^רמרדכי שם בשם ה״ר יעקב מקינון.  ^שטור בשם סמ״ק בשם ה״ר אליעזר.  ^תשם בשם הר״י.  ^אטור שם.

• חותמות – הם חבלים המשמשים לסגירה ולנעילה. סעיף זה עוסק בחותמות שבכלים, שהם חבלים המונעים פתיחת כלים או ארונות.
• יכולים להתירו – הלכות קושר ומתיר מבוארות בסימן שי"ז. לענייננו נאמר שקשר שנעשה מראש על מנת להתירו לאחר זמן לא ארוך, ואינו קשר של אומן – מותר לכתחילה להתירו.
• לחתכו בסכין – ואין בכך סתירה של החבל. והוא הדין לחבל או אזיקון וכיוצא בזה שסוגרים אריזה, שמותר לקרעם בשבת.
• להתיר קליעתו – לפרום את החבל מהחוטים הדקים שמהם הוא עשוי.[9]
• חבל וכיוצא בו – דברים שאינם כלים חשובים, ואין איסור סתירה בשבירתם.
• פותחת – בדרך כלל הכוונה למפתח; וכאן פירוש המילה – מנעול.
• ושל מתכת – כלומר כלים שסגורים לא בחבל, אלא במנעול של ממש.
• להפקיע ולשבר – איסור זה הוא מדרבנן, כי אינו סותר על מנת לבנות.
• וסתירה גמורה – כפי שראינו למעלה, אף ש"אין בניין וסתירה בכלים", עשיית כלי גמור אסורה, וכן הדין בסתירת כלי גמור.
• נאבד המפתח – כיוון שהסרת הצירים נחשבת לסתירה של התיבה.
• ויש מתירים בזו – כיוון שאין זו סתירה גמורה, אלא רק פירוק המכסה. וכשהסתירה אינה גמורה אנו אומרים שאין בניין וסתירה בכלים.[10]
• יש מתיר – זו הדעה שאין כלל סתירה בכלים. ואף שהשולחן ערוך לא פסק כמותה, הביא כאן דעה זו כדי להתיר בסוף המשפט על ידי גוי.
• ויש אוסר – וכמותו פסק השולחן ערוך למעלה בסעיף, לגבי פותחת של עץ.
• על ידי גוי – אף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת, כאן הדבר מותר, משום שמצרפים לשיקולים את הסוברים שאין כלל סתירה בכלים, ושהדבר מותר אפילו על ידי יהודי.

סעיף ח

^בחותלות (נא) (פירוש: מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ^גואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם (נב).

^בשבת קמ״ו ע"א כפי׳ רש״י.  ^גכל בו.

• חותלות – כלים העשויים מקליעת עלים. אלו כלים המתפרקים בקלות, ודומים קצת לכלים חד פעמיים שלנו.
• ליטול האוכל שבהם – אין מלאכת סתירה בקריעת כיסוי הכלים הללו, ואף לא בקריעת הכלי עצמו, כיוון שאין אלו כלים של ממש. ואין בהם אף איסור עשיית פתח. וכפי שכבר ראינו, מכאן עולה שמותר לקרוע אריזות מזון חד פעמיות כדי להוציא את האוכל שבתוכן.

סעיף ט

^דמותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים (נג).

^דמרדכי ביצה פרק ד' רמז תרצ"א בשם אבי העזרי, ושכן ראה שעשה כן הר״מ וחמיו ר׳ יואל מפריז.

• בעוף הצלויים – אם בצלייה בשיפוד קושרים קשר בקצה השיפוד – יתבאר בסימן שי"ז שאין בהתרתו איסור מתיר, משום שהקשר זמני. כאן מלמדנו המחבר שאף מותר לחתוך את החוטים או החבלים הללו, משום שאינם נחשבים לכלים, ואין סתירה בחיתוכם.

סעיף י

(נד) ^החותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל – יכול להתירו, דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר (נה); אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה (נו). ^וודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת (נז), אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר (נח). ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט (נט), שאינו עשוי לקיום (ס). הגה: ועיין לעיל סי' רנ"ט סעיף ז' (סא).

^הביצה ל״א-ל״ב.  ^ומרדכי שבת רמז תל"ח, ות״ה סי׳ ס״ה.

• הקדמה לסעיף – לאחר שראינו את דיני התרת החותמות בכלים, סעיף זה עוסק בהתרת חותמות המחוברות לקרקע. להבנת הסעיף יש להקדים שאיסורי קושר ומתיר קיימים רק בקשר שעתיד להתקיים לפחות שבוע, וכן בקשר של אומן, שצריך מיומנות לקושרו ולהתירו. וכך יתבאר להלן בסימן שי"ז.
• עומד להתיר – בתוך שבוע, לכן אין זה קשר של קיימא, ואין איסור בהתרתו. העובדה שבהתרת הקשר אפשר לפתוח את הדלת היא עדות שאין כאן בניין אלא סגירה זמנית, ועל כן אין בהתרת הקשר משום מלאכת סותר.
• משום סתירה – מותר להתיר את הקשר, הואיל ואינו קשר של קיימא. אבל החבל והקשר נראים מחוברים לגמרי, ולכן כשחותכם נראה הדבר כפירוק של חיבור שהיה אמור להתקיים לאורך זמן, ונראה הדבר כסתירה, ואסרו זאת חכמים.
• שלא להסירו בשבת – האיסור לחתוך את החבל הקושר את דלת הבור קיים רק אם הקשר נועד להתקיים לאורך השבת, כלומר יום שלם. במקרה כזה הפקעתו נראית כסתירה, ואסורה מדרבנן.
• מותר – לחתוך את החבל, משום שאינו סותר דבר שהיה אמור להתקיים, ועל כן אינו נראה כסותר.
• בטיט – מדף שבזמנם היו מניחים לפני התנור בערב שבת, כדי לשמור את חום התנור בליל שבת.
• שאינו עשוי לקיום – ולכן הדבר אף אינו נראה כסתירה.
• רנ"ט סעיף ז' – שם מובא דין זה, ומעיר שם הרמ"א שעדיף לסתור את סתימת התנור על ידי גוי, ואם אין גוי – לעשות זאת בשינוי.

סעיף יא

(סב) ^זאסור ליתן שעוה ^חאו שמן עב בנקב החבית לסתמו, מפני שהוא ממרח (סג) (פירוש הערוך: סיכה, משיחה, טיחה, מריחה, שיעה – ענין אחד הוא), אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח (סד) הגה: הואיל ואין היין יוצא אז (ב"י) – מותר (סה). ^טואם היה היין יוצא דרך הנקב – אסור לסתמו (סו), ואפילו ^יליתן בו שום דרך הערמה, לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם (סז); ואם הוא תלמיד חכם, מותר לו להערים בכך (סח).

^זשבת קמ״ו ע"א במשנה.  ^חשם ע"ב כרב דאסר, הרי״ף והרא״ש.  ^טב״י מדברי רש״י בפירוש סתימה בשום לקמן.  ^ישבת קל״ט ע"ב בעובדא דצורבא דרבנן ורב הונא שמיה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בסתימת נקב שבחבית. להבנת הסעיף יש להקדים שאחת המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת ממחק. מלאכה זו במקורה היא החלקת עור של חיה שניצודה, על ידי גירוד שערותיו. מריחת שכבה עבה של חומר היוצרת משטח חלק, כשעווה למשל, היא תולדה של ממחק, ונקראת "ממרח".
• ממרח – בנתינת שעווה בנקב מקבלת השעווה את צורת הנקב ויושבת בו יפה, ויש בכך איסור ממרח מן התורה. בשמן עב הצורה אינה יפה וקבועה, ואין בכך איסור מהתורה, אלא שאסרו זאת חכמים משום הדמיון לשעווה.

מכאן למדנו גם שאסור להדביק נרות שעווה ביום טוב, כי חימומם באש ואחר כך לחיצתם לצורך ההדבקה מישרות את תחתית השעווה שבנר.[11] עוד למדנו מכאן שבמריחת משחה על הגוף עצמו אין איסור ממרח, כי אינו רוצה ליצור שכבה, אלא להספיג את המשחה בגופו.[12]

• משום מרוח – כגון להכניס בד בנקב.
• מותר – ואין בכך תיקון כלי, כי זו סתימה זמנית שאינה מתקנת את החבית.
• אסור לסתמו – בנקב שיוצא ממנו יין הדרך היא לסתום אותו היטב, ולכן אסרו זאת חכמים.
• להצניעו שם – אסרו זאת חכמים שמא יעשה כן ללא הערמה.
• להערים בכך – ולשים בנקב דבר שדרך להצניעו, משום שלא חששו חז"ל שתלמידי חכמים יתירו ללא הערמה.

סעיף יב

^כסכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום – אסור להוציאו בשבת, כיון שהוא דבר מחובר (סט); אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש – מותר להוציאו (ע). הגה: ואם דצה ושלפה מבעוד יום (עא), אפילו בכותל – שרי (עב) (ב"י).

^כתרומת הדשן סימן ס״ד.

• דבר מחובר – ובהוצאתו מרחיב את הנקב. אם הנקב מסייע לבנייה עתידית, כגון שבנקב הסכין אפשר להכניס מסמר לתלייה, הדבר אסור מהתורה; ואם לא – האיסור הוא מדרבנן.
• מותר להוציאו – שאין בניין בכלים. וגם אין בכך איסור משום מכה בפטיש, כי אין זה גמר עשיית הנקב.
• מבעוד יום – וחזר ותחב את הסכין לפני השבת.
• שרי – מותר, כיוון שהנקב כבר נעשה.

בנין וסתירה בכלים (שי"ד)

1. הבונה כלי שלם חייב משום בונה, והסותר כלי על מנת לבנות חייב משום סותר. ומכל מקום אסור לסתור כלים [א].
2. העושה בכלי פתח שנועד להכניס ולהוציא – חייב משום מתקן כלי. והעושה פתח שנועד להוצאה בלבד – בכלי שלם אסרו חכמים לעשותו, אבל בכלי זמני מותר לעשותו לכתחילה [(ה), (ח)].
3. כלים העומדים להיזרק לאחר השימוש בהם – אין איסור בפתיחתם. לכן מותר בשבת לפתוח קופסאות שימורים, שקיות חלב, שקיות שתיה וכיוצא בזה, כיוון שהפתח בהן נועד להוצאה בלבד [(ה)].
4. מותר לקרוע אריזות מזון חד פעמיות על מנת להוציא את האוכל שבהן [(מט)].
5. פתח שנעשה כדי לרוקן את החבית, כגון התזת ראשה בסיף – מותר. ופתח שנעשה להוצאת כמות מדודה של יין, כגון לעשות נקב בצידה – אסור [ ו].
6. חבל או אזיקון וכיוצא בזה שסוגרים אריזה – מותר לקרעם בשבת [(לט)].
7. מנעול שאי אפשר לפתחו משום שאבד המפתח, מותר לומר לגוי בשבת לשבור את המנעול [ז]. אבל אין לעשות כן בדלת בית, או בדבר המחובר לקרקע [י].
8. מריחת שכבה עבה של שעווה או חומר דומה היוצר משטח חלק – אסורה מהתורה. הדבר נקרא "ממרח", והוא תולדה של ממחק [(נט)].
9. מטעם זה אסור להדביק נרות שעווה ביום טוב, כי חימום הנרות באש ואחר כך לחיצתם לצורך ההדבקה מישרת את תחתית השעווה שבנר [(ס)].
10. מותר בשבת למרוח משחה על הגוף כאשר אין רוצים ליצור שכבה, אלא רק להספיג את המשחה בגוף [(ס)].

[1] כ-332 ליטר. כגון ארון באורך וברוחב של 45 ס"מ, ובגובה של 175 ס"מ.

[2] בצירוף שיטת הראשונים שאין סתירה גם בכלי שלם.

[3] על פי חזון עובדיה שבת ה' עמוד שס"ה, ועיין שם רשימת הפוסקים המקלים שהוא מביא.

[4] כי אם אין לו צורך – אין כאן  תיקון כלל (וכפי שמוכרח בסעיף ו'). ויש מבארים (ראו מ"ב וכף החיים)  שכוונת הרמ"א להסביר את דברי המחבר, הסובר שפסיק רישיה דלא ניחא באיסור דרבנן מותר, אולם הרמ"א עצמו אוסר זאת, כפי שמפרש בהמשך הסעיף. אך כדי לא להידחק כך בדברי הרמ"א הסברתי שכאן מדובר שאינו מעוניין בהרחבת הפתח, ולכן אין בכך תיקון. וה' יצילני משגיאות.

[5] ואפילו אם נאמר שיש כאן תיקון מדרבנן, הרי זה "פסיק רישיה" באיסור דרבנן שאינו מעונין בתוצאה, שמותר לדעת המחבר.

[6] יש הסוברים שהמחבר מתיר פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן. עיין יביע אומר חלק ד סימן לד, ודברינו בספר 'בעקבות המחבר' בעמוד רכ.

[7] הערה זו אינה מדברי הרמ"א, אלא נוספה מאוחר יותר.

[8] ויש המפרשים שמדובר בחבית רעועה, ובחבית שלימה אסור משום סותר לדעת המחבר. ונציין שראשונים רבים סוברים שאין איסור סותר בסתירת כלי.

[9] יש מקשים (עיין ביאור הלכה בתחילת הסעיף הבא, ד"ה "חותלות") מדברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק י' הלכה ח') שפסק שהמתיר שזירה של חבל חייב משום מתיר. ונראה שהאיסור הוא דווקא כשהופך את החבל בחזרה לחוטים דקים, אבל לא בחבל קשור שפורמו במקום אחד כדי לקרעו.

[10] ואף שראינו בסימן הקודם שתקיעה של הציר נחשבת למלאכה, שם לא מדובר על מלאכת בונה, אלא על מלאכת תיקון (שהיא תולדה של מכה בפטיש).

[11] על פי כף החיים כאן, אות ע"ט.

[12] כך נראה מסעיף זה, שמפרש שהאיסור בשמן עב כאשר הוא ממלא את הנקב. וכך כתב בפירוש המג"א סימן שטז ס"ק כ"ד, וכך פסק המשנה ברורה שם ס"ק מ"ט. וכך נראה ששורת הדין, כי ממרח רטייה היא תולדה של ממחק, שמהותה להחליק, דבר המתקיים כממרח רטייה. אמנם יש אחרונים שמחמירים בזה (כך פוסק השמירת שבת כהלכתה פרק ל"ג סעיף יג, אלא שבהערה (ס"ד בהוצאה החדשה, ונ"ח בהוצאה ישנה) הביא את דעת הרב שלמה זלמן אויערבך שמתיר). ועיין ביביע אומר ח"ד או"ח סימן כ"ז אות ב, וסימן כ"ח אות יד, שמחזק מאוד ההיתר.