סימן ש"ה – במה בהמה יוצאת בשבת, ובו כ"ג סעיפים

בנוסף לל"ט המלאכות האסורות בשבת ישנו איסור נוסף, והוא שבעלי חיים של יהודי יעשו עבורו מלאכה בשבת.^[1] איסור זה נלמד מהפסוק בעשרת הדברות: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה… וּבְהֶמְתֶּךָ". הוצאת משא על הבהמה לרשות הרבים כלולה באיסור זה,  סימן זה דן בשאלה מה נחשב משא שאסור שבהמה תצא בו בשבת. באופן עקרוני, ודאי שאסור שבהמת ישראל תצא לרשות הרבים כשהיא נושאת משא ממש, והדיון הוא בבהמה שאינה נושאת משא, מה מותר שיהיה עליה כשהיא יוצאת. בדומה לבגדי האדם שמותר לצאת בהם, מותר שהבהמה תצא בדברים שהבעלים מניח עליה לצרכיה, כמו כלים שנועדו לשמירתה; וגזרו חכמים על שמירה יתרה ושמירה פחותה, והתירו לצאת רק עם כלים כדרך שומרי הבהמה.^[2]  בנוסף גם בבהמה, כמו באדם, ישנם דברים שמותר לצאת עימם מעיקר הדין, אלא שגזרו חכמים שמא ייפלו ויבוא בעליה לשאתם ביד.

אגב הלכות יציאת הבהמה, מובאים בסוף הסימן כמה היתרים שנאמרו בדיני בהמה בשבת משום צער בעלי חיים.

סעיף א

(א) ^אבהמה יוצאת במה שמשתמרת בו, אבל אם אינה משתמרת בו (אז) ^ב[או] הוי נטירותא יתירתא (ב) ביותר – הוי משאוי (ג). וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשימור – לא תצא בו (ד). הילכך ^גנאקה (ה) יוצאת בזממא דפרזלא, שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו (ו); וחמרא לובא (ז) בפגא דפרזלא, דהיינו ברינ"א (ח); והגמל באפסר (ט) שהוא קביסטר"ו; ^דופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן (י) שהוא פרינ"ו, אבל לא בשניהם (יא). ^הומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו (יב). ^וומותר לטלטל האפסר וליתנו על הבהמה (יג), ^זובלבד שלא ישען עליה (יד).

^אשבת נ״א ע"ב במשנה, ורש״י שם.  ^בשם נ״ב ע"ב וכרב.  ^גשם במשנה, ובגמרא נ״א ע"ב.  ^דשם נ״ב ע"א.  ^השם וכרב הונא.  ^ותוספות שם והרא״ש.  ^זהרא״ש שם.

• הקדמה לסעיף – סעיפים א-ז עוסקים בַכלל שכלים שנוהגים לשים על הבהמה כדי להקל על שמירתה אינם נחשבים כמשא.
• הוי נטירותא יתירתא – תרגום: היא שמירה יתרה. כלומר: שמירה שאינה נצרכת.
• הוי משאוי – ואסרו חכמים שבהמתו תצא בהם לרשות הרבים.
• לא תצא בו – ראינו שתכשיטי אדם אינם נחשבים משא. אולם בהמה אין דרכה בתכשיטים, ואסור שתצא בשבת בדברים ששמו עליה לנוי.
• נאקה – נקבת הגמל.
• ומכניסו בו – בטבעת זו מכניסים את החבל הקושר את הנאקה, ולכן היא משתמרת בה.
• וחמרא לובא – חמורים מלוב. זהו זן חמורים חזק במיוחד.
• ברינ"א – רסן ברזל שרק בעזרתו אפשר להשתלט על חמור חזק זה.
• באפסר – אפסר הוא רצועה (או כמה רצועות) הקשור על ראש הבהמה, ומאפשר להוביל אותה.
• ברסן – בדרך כלל האפסר נועד לשלוט על הבהמה בהובלתה ברצועה, והרסן נועד לשלוט עליה ברכיבה. וכתבו האחרונים שקולר ורצועת כלב הרי הם כאפסר, ומותר לצאת בהם.
• לא בשניהם – הואיל וכדי לשמור על הבהמה אין צורך גם באפסר וגם ברסן.
• ותצא בו – גם כשאינו נצרך לשמירה, שכיוון שבדרך כלל הוא נצרך מותר תמיד שתצא בו.
• ולתנו על הבהמה – בשבת עצמה. וכלי הבהמה אינם מוקצים.
• שלא ישען עליה – משום האיסור להשתמש בבעלי חיים, המבואר בסעיף ח'.

סעיף ב

^חאם קשר חבל בפי הסוס – הרי זה משאוי, לפי שאינו משתמר בו (טו).

^חרמב״ם בפרק כ' מהלכות שבת ה״ח.

• שאינו משתמר בו – וראינו שהכלל הוא שדבר שאינו מועיל לשמירת הבהמה נחשב כמשא, ואסור מן התורה לצאת בו.

סעיף ג

^טלצאת חמור בפרומביא (פירוש: רסן של ברזל) – אסור (טז).

^טסמ״ג והתרומה, וב״י לדעת כל הפוסקים.

• אסור – מדרבנן, כיוון שזו שמירה יתרה, שראינו בסעיף א' שאסורה. ולא התירו רסן ברזל אלא לחמור לובי, שהוא פראי במיוחד.

סעיף ד

^יכל בהמה שעסקיה רעים (יז), אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה – מותר לצאת בה (יח).

^יהרב המגיד בפרק כ' הי״א, כאוקימתא דרבינא בדף נ״ב ע"א.

• שעסקיה רעים – שהיא פראית ומסוכנת, וצריכה שמירה חזקה.
• מותר לצאת בה – ובדבר זה הכול לפי המציאות.

סעיף ה

^כבעלי השֵיר (יט); כגון כלבים של ציידים, וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה (כ) – מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן, ויכולים למשכם בהם (כא).

^כשבת נ״א ע"ב במשנה, ובפירוש רש״י שם.

• בעלי השיר – לשון שרשרת.
• ומושכין אותה בה – קוֹלָר.
• למשכם בהם – משום שמשתמרים בקולר זה. ויש להוסיף שאף שבעלי חיים הם מוקצים על פי רוב, מותר למשכם ברצועה.

סעיף ו

^לאילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות (כב); והרחלות יוצאות שחוזות, והוא שקושרין אליתן (כג) כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים (כד); ויוצאות כבונות, והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי (כה). והעזים צרורות, והוא שקושרים ראשי דדיהן (כו), ^מודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, דאז מהדק שפיר (כז), אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ – אסור, דלא מהדק שפיר (כח), וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי (כט).

^לשבת נ״ב ע"ב במשנה, ובגמרא דף נ״ג ע"ב.  ^מכרבי יהודה במשנה שם וכרב בדף נד ע"א, הרי״ף והרמב״ם.

• על הנקבות – היתר זה הוא בכלל ההיתר לצאת במה שמשתמרות בו הבהמות, כי השמירה היא גם שלא יזיקו. ומכאן למדנו היתר בכל מה שנועד למנוע שבעל החיים יזיק, כמו זמם על פי הכלב.
• שקושרין אליתן – האליה היא הזנב.
• הזכרים – חכמים לא גזרו כאן, לא בדברים שלצורך מניעת הזיווג ואף לא בדברים שלצורך הקלה על הזיווג.
• שיהיה נקי – גם על שמירת הצמר נקי לא גזרו חכמים.
• ראשי דדיהן – קשירת העטינים נעשית בדרכים שונות, לעתים על מנת לשמור את החלב, ולעיתים להפך, כדי למעט את החלב. וחכמים לא גזרו בדברים שנעשים לצורך.
• דאז מהדק שפיר – קשור יפה. כיוון שהמעטת החלב נעשית על ידי לחץ הקשירה.
• דלא מהדק שפיר – שאינו קושר יפה, כדי לא לפגוע בזרימת החלב.
• ואתי לאתויי – תרגום: וחוששים שמא ייפול, ויבוא להביאו. מעיקר הדין גם קשר זה הוא לצורך הבהמה, והחשש הנזכר דומה לגזרת חכמים שראינו בתכשיטים, ואינו מהתורה.

סעיף ז

^נחמור יוצא במרדעת (ל) (פירוש: כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם), והוא שתהא קשורה לו מערב שבת (לא); ושאר כל הבהמות אסורות (לב). ^סולא יצא באוכף (לג), אף על פי שקשור לו מערב שבת.

^נשבת נ״ב ע"ב במשנה, ובגמרא דף נ״ג ע"א.  ^סשבת נ״ג ע"א בברייתא וכתנא קמא.

• במרדעת – המרדעת היא מעין כר שמניחים על גב הבהמה תחת משאה. מסקנת הגמרא היא שהמרדעת על החמור גם נועדה להגן עליו מהקור, וצורך זה נחשב לצורך גופו של החמור, ואינו דומה למשא כלל.
• מערב שבת – ואין לקשור מרדעת בשבת, כמבואר בסעיף הבא.
• אסורות – משום ששאר בהמות אינן זקוקות לחימום, ועבורן המרדעת נועדה לשאת משא, ואסורה מדרבנן.^[3]
• באוכף – האוכף נועד להקל על הישיבה ועל הרכיבה על הבהמה. אסור לרכוב על בהמה בשבת, והאוכף דומה למשא, ולכן אסרו חכמים על הוצאתו.^[4]

סעיף ח

^עמותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה (לד), ^פובלבד שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעל חיים (לה); אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צנה (לו) – אסור ליתן עליו מרדעת כלל (לז). ^צולהסיר מרדעת בשבת, בין מן החמור ובין מן הסוס – אסור (לח), כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה (לט). ואוכף אסור, בין ליטול בין להניח, בין לחמור בין לסוס (מ).

^עשבת נ״ג ע"א לכולהו אמוראי.  ^פהרא״ש בשם הירושלמי.  ^צבית יוסף ממשמעות הגמ׳ דף נ״ג ע"א וכדברי הסמ״ג שהביא הטור.

• מפני הצינה – כפי שראינו בסעיף הקודם, המרדעת נועדה גם לחמם את הבהמה, ומותרת בחמור, שסובל במיוחד מהקור.^[5]
• משתמש בבעלי חיים בשבת – חכמים אסרו להשתמש בבעלי חיים בשבת ובחג. אחד השימושים העיקריים בבהמה הוא הרכיבה, ודרך הרוכבים לחתוך ענף כדי להנהיג בו את הבהמה, ומשום כך גזרו ואסרו להשתמש בבהמה בשבת ובחג, "שמא יחתוך זמורה". בגזרה זו כלולים כל השימושים בבעלי החיים.^[6]
• צער צינה – והמרדעת אצלו לא נועדה לחממו.
• כלל – ונחשבת כמשא מדרבנן.
• אסור – ביארו האחרונים שאיסור זה הוא משום שאין לטרוח בשבת טרחה שלא לצורך.
• אם לא יסירנה – ואם היה לבעל החיים צער, היו מתירים משום צער בעלי חיים.
• בין לסוס – משום שהרכיבה אסורה, כפי שראינו בסוף הסעיף הקודם.

סעיף ט

^קאוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו – לא יטלנו בידו (מא), אלא ^רמתיר החבק מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר, והוא נופל מאליו (מב).

^קשבת נ״ג ע"א.  ^רהגהות מיימוניות בפרק כ' ה״י בשם סמ״ג.

• לא יטלנו בידו – כיוון שאפשר לעשות זאת בדרך ללא טרחה, כמבואר בהמשך המשפט, אין לעשות זאת בשבת בדרך שיש בה טרחה.
• והוא נופל מאליו – וכך נחסכת בשבת טרחת הסרת האוכף.

סעיף י

^שאין תולין לחמור טרסקל (פירוש: כלי של ערבה קלופה מכוסה בעור) בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם (מג); ^תאבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע – שרי בחצר (מד), אבל אין יוצאים בו (מה).

^ששבת נג ע"א וכשמואל, תוספות והרי״ף ושאר פוסקים.  ^תשם בגמרא.

• שיאכל משם – גם זו טרחה בשבת שלא לצורך, כי החמור יכול בקלות להתכופף ולאכול.
• שרי בחצר – כי כך הדרך להאכילם. ולא גוזרו שמא יצאו בטרסקל לרשות הרבים.
• אין יוצאים בו – כי הצורך בטרסקל הוא רק בזמן האכילה, ובשאר הזמן הוא נחשב למשא, ואסרוהו חכמים.

סעיף יא

^אלא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע (מו), ולא בזהורית שעושים לו לנוי (מז), ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם ^בשלא יסרטו דדיהם בקוצים (מח), ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים (מט), ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף (נ); אבל יוצאה באגד (נא) שעל גבי מכה (נב), ובקשקשים* שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן (נג), ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה (נד). ^גופוקק זוג (נה) שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים (נו) אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה.

^אשבת נ״ג ע"א בברייתא.  ^בכפירוש השני שברש״י שם.  *גירסת הגמרא ורוב הפוסקים: קשישין.  ^גשבת נ״ח ע"א.

• עין הרע – הדבר אינו נחשב כשמירת הבהמה, ולכן הרי הוא משא.
• לנוי – ראינו בסעיף א' שנוי בבהמה נחשב כמשא.
• בקוצים – כיס זה הוא צורך הבהמה, ומותר מהתורה, אבל חששו חכמים שמא ייפול הכיס והבעלים יטלטלנו, בדומה לאיסור שראינו בסעיף ו'.
• בשדות אחרים – אין זה צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן המחסום נחשב כמשא.
• שלא תנגף – גם הסנדל אינו נחשב כמשא, אלא חששו חכמים שמא ייפול והבעלים יטלטלנו.
• באגד – תחבושת.
• שעל גבי מכה – משום שהתחבושת היא צורך גוף הבהמה.
• העצם הנשבר בהם – גם קיבוע זה הוא צורך הבהמה.
• ותלויה בה – כיוון שהיא חלק מגוף הבהמה.
• ופוקק זוג – הזוג הוא פעמון המחובר לאפסר הבהמה, ונחשב לחלק מהאפסר, שלגביו ראינו בסעיף א' שמותר לצאת בו. פקיקת הזוג היא הכנסת בד או משהו דומה לתוך הפעמון על מנת שלא ישמיע קול. אבל אם משמיע קול – אסור, משום שאין להשמיע קול חזק בשבת. זהו איסור מדרבנן, שנבאר בע"ה בסימן של"ח.
• לרשות הרבים – זו גזרה שגזרו חכמים, כיוון שנראה כאילו מוליכה לשוק למכרה, כפי שהייתה דרך מוכרי הבהמות.

סעיף יב

^דלא תצא בחותם (נז), בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה (נח).

^דשבת נ״ח ע"א.

• בחותם – הוא סימן למי שייכת הבהמה. החותם הוא צורך שמירת הבהמה, שלא תלך לאיבוד, ונאסר שמא ייפול והבעלים יבוא לטלטלו.^[7] מכאן למדנו שמותר להוציא כלב בדיסקית מחוברת לרצועה ובה פרטי בעלי הכלב, כשאין חשש שמא תיפול.^[8]
• בכסותה – מדובר כאן על כסות המותרת, שהיא צורך הבהמה, כגון להגן עליה מהקור. שאם לא כן גם הכסות עצמה אסורה.

סעיף יג

^האין הגמל יוצא במטוטלת, והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו (נט), ^ואפילו היא קשורה לו בזנבו (ס), אלא אם כן תהיה קשורה בזנבו ובחטוטרתו (סא) או בשליה (סב).

^השבת נ"ד ע"א במשנה, וכפירוש רש״י.  ^ושם בגמרא.

• תחת זנבו – להגן עליו מהרצועות הקושרות את המשא. ואסור שמא ייפול ויבוא הבעלים לטלטלו.
• בזנבו – כך חשש הנפילה פחוּת, אך עדיין קיים.
• ובחטוטרתו – היא הדבשת. וקשירה כפולה כזו סומכים עליה שלא תיפול.
• בשליה – זו קשירה בדרך כזו שהתנועה שמפילה את הרצועות מכאיבה לנאקה, ולכן היא נמנעת מכך והרצועות אינן נופלות.

סעיף יד

^זלא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול. ^חפירוש עקוד: שקושר ידה אחת עם רגלה; ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלש רגלים (סג).

^זשבת נ"ד ע"א במשנה.  ^חשם בגמרא.

• שלוש רגליים – אלו קשירות שונות שתפקידן למנוע מן הבהמה לברוח. קשירות אלו נחשבות לשמירה יתרה שלא הותרה בשבת, כפי שראינו בסעיף א'.

סעיף טו

^טלא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו (סד); אבל ^יאם תופס כמה אפסרי גמלים בידו – מותר (סה); ^כויש מי שאוסר גם בזה, ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדו והוא מושכה בחבל (סו).

^טשבת נ"ד ע"א במשנה.  ^יכן נראה מדברי הר״ן ורבינו ירוחם בחלק י' והרמב״ם בפרק כ' ה״ט.  ^ככן נראה מדברי הטור.

• נמשכים על ידו – כיוון שכך דרך מוכרי הגמלים להוליכם לשוק. ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
• מותר – שכך הדבר אינו נראה כשיירת גמלים.
• והוא מושכה בחבל – לדעה זו אסור לצאת כלל עם בהמות הקשורות בשיירה. ולפי זה אסור לצאת לרשות הרבים עם כמה כלבים אף שאינם קשורים זה לזה, אלא אוחז כל כלב ברצועה נפרדת. אולם להלכה ברשות הרבים שלנו אפשר לסמוך על הדעה הראשונה בדברי המחבר, שמותר אם הכלבים אינם קשורים זה לזה בשיירה.

סעיף טז

המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, ^לצריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה (סז), דדמי כמו שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה (סח), ^מוגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ (סט); ^נואם הוא ארוך – יכרוך אותו סביב צוארה (ע).

^לשבת נ"ד ע"א כשמואל.  ^משם ע"ב בברייתא.  ^נטור מדין כריכת חבל האפסר בסעיף א׳, ושם אות ה׳ ציינתיו.  

• טפח למטה – כדי שלא ייראה כאילו הוא נושא חבל.
• מאפסר הבהמה – תרגום: שנראה כמי שנושא את החבל בידו, ולא נראה [שזהו חבל] מאפסר הבהמה.
• הסמוך לארץ – משום שאם החבל סמוך לארץ אין זה ניכר שהבהמה נמשכת בו, ונראה שהוא נושא את החבל.
• סביב צוארה – וכך יכול לצאת עם הבהמה קשורה בחבל בלי שייראה כאילו הוא נושא חבל.

סעיף יז

^סאין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת (עא); ולא בזוג (עב) אף על פי שהוא פקוק (עג); ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו; ולא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו (עד). ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן (עה); ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים (עו). ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם, שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ (עז). ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם (עח). ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו (עט); ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק (פ). ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקוה השרצים (פא); ולא ברצועה שבין קרניה, ^עבין אם היא לשמור (פב) בין אם היא לנוי (פג); ולא תצא פרה הגה: או שור בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה (פד); ^פאבל עגלים מותרים, לפי שהם מורדים בקל (פה). הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה (פו), אבל לא בשאינה מומחה אף על פי שהיא מומחה לאדם (פז) (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם פ"כ הי"ג).

^סשבת נ"ד ע"ב במשנה.  ^עשבת נ"ב ע"א בגמרא כרב.  ^פ [הגהות מיימוניות] מהא דעגלי בי רב הונא דף נ״ב ע"א.

• מערב שבת – כבר ראינו את דין המרדע בסעיפים ז-ח,^[9] ושם התבאר שאין לקשור מרדע לחמור בשבת משום שכאשר קושרים את המרדע נשענים על החמור, מעשה שנחשב לשימוש בבעל חיים.
• בזוג – פעמון. וראינו בסוף סעיף י"א שנאסר משום שכך הייתה הדרך להוליך בהמות למכרן בשוק, ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
• שהוא פקוק – ואינו רועש. וראינו שם שאם אינו פקוק יש בנוסף איסור השמעת קול.
• זו בזו – כל אלו הם דברים שלצורך גוף הבהמה, ולכן אינם משא מהתורה, אולם גזרו בהם חכמים משום שהם דברים שווי ערך, וחששו שמא ייפלו ויבוא הבעלים לטלטלם.
• לסימן – אין בכך לא שמירה ולא צורך גוף התרנגול, ולכן נחשב כמשא, ואסרו זאת חכמים.
• שלא ישברו הכלים – גם רצועה זו אינה לשמירה ואינה צורך הגוף.
• נגררת בארץ – עגלה זו היא צורך גוף האיל ואינה משא, אולם חששו חכמים שמא תיפול ויבוא הבעלים לטלטלה.
• תולעים שבראשיהם – צורך זה אינו כל כך חשוב, לכן נחשב כמשא.
• שנותנים על צווארו – כדי להרגילו לכוף ראשו, ויהיה נוח לחרישה כשיגדל. עול זה נועד להכשירו לעבודה, ונחשב כמשא, ואסרוהו חכמים.
• שלא יינוק – גם זמם זה אינו צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן דינו כמשא.
• יינקוה השרצים – אין זה צורך הבהמה, אלא צורך הבעלים.
• לשמור – ומדובר בשמירה יתרה, שראינו שאסור לצאת בה.
• לנוי – וכל נוי בבהמה נחשב כמשא, ואסור מדרבנן.
• שאינה צריכה שמירה – שסתם פרות ושוורים אינם בורחים.
• מורדים בקל – לכן חבל הקושר את העגלים נחשב כצורך שמירה.
• מומחה לבהמה – הקמיע הוא קלף שכתובים עליו פסוקים ושמות שמטרתם לרפא את הנושא אותו. למדנו בסימן ש"א סעיף כה שקמיע מומחה הוא קמיע שיעילותו הוכחה בריפוי שלש פעמים. קמע כזה נחשב כמרפא, ולכן הוא לצורך הבהמה, ואינו נחשב כמשא. נראה שהמחבר מסכים עם דין זה.^[10]
• מומחה לאדם – ואין אומרים שכיוון שמרפא אדם ירפא גם בהמה.

סעיף יח

(פח) ^צאין רוכבין על גבי בהמה (פט), ^קולא נתלים עליה (צ), ^רואפילו בצדה אסור להשתמש (צא);

 אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו – מותר (צב). ^שואם עלה עליה, אפילו במזיד – ירד, משום צער בעלי חיים (צג). ^תומטעם זה פורקין משאוי שעליה (צד); כיצד עושה (צה), מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו (צו). הגה: ואסור לישב על קרון שהגוי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה (צז); גם שלא יחתוך זמורה (צח) (תוס' והרא"ש עירובין דף מ"ג ומרדכי שבת רמז רנ"ז והגהות מרדכי עירובין וב"י בשם סמ"ג).

^צביצה ל״ו ע"א במשנה.  ^קמהא דערובין ק׳ ע"א לענין אילן.  ^רשבת קנ״ה ע"א.  ^שרמב״ם בפרק כ״א מהל' שבת ה״ט.  ^תשבת קנ״ד ע"ב.

• הקדמה לסעיף – בשלושת הסעיפים הבאים מוזכר המונח "צער בעלי חיים", ונבארו בקצרה: ישנן כמה מצוות שנועדו להקל על סבל בהמות, ובהן המצווה לסייע בחינם לבעל בהמה לפרוק את המשא שעליה, כדי לקצר את סבלה. מכאן נפסק להלכה שמצווה^[11] להמעיט את סבל בעלי החיים ככל האפשר.
• על גבי בהמה – מהתורה אין בכך הוצאה, מפני הכלל "החי נושא עצמו", כלומר שאדם אינו נחשב כמשא עבור הבהמה, כיוון שהוא יכול ללכת ברגליו. אולם גזרו חכמים שלא לרכוב על בהמה בשבת, שמא יבוא לחתוך זמורה כדי להכות על הבהמה, כדרך הרוכבים.^[12]
• ולא נתלים עליה – גם זה אסור מדרבנן, וכלול באיסור לרכוב על הבהמה.
• אסור להשתמש – שגם השימוש בצידה נחשב כשימוש בבעלי חיים.
• מותר – שלא אסרו חכמים שימוש עקיף זה כחלק מאיסור השימוש בבעלי חיים.
• צער בעלי חיים – בדומה לאיסור השימוש בבעלי חיים, ישנו איסור להשתמש באילנות. והעולה בשבת במזיד על אילן – אסור לו לרדת ממנו. אולם בבעלי חיים לא גזרו זאת חכמים, כדי למנוע את הסבל מהבהמה.
• פורקין משוי שעליה – אפילו אם הוא מוקצה, כדי למעט בצער הבהמה. ומותר לפרקו בצורה המבוארת בהמשך המשפט.
• כיצד עושה – אם המשא הוא מוקצה.
• נופל מאליו – טלטול מוקצה בשינוי הותר על מנת למעט את סבלה של הבהמה.
• שמשתמש בבהמה – איסור זה חמור מהאיסור לרכוב על בהמה, כיוון שבהמה המושכת קרון עושָה בכך מלאכה, וכפי שראינו הדבר אסור אפילו בבהמה שאינה שלו, שזהו איסור "מחמר".
• שלא יחתוך זמורה – כוונת הרמ"א היא שגם כשאין בכך איסור תורה עדיין יש איסור מדרבנן, למשל כאשר העגלון הגוי הוא גם בעל הבהמה, ויש בקרון נוסעים גויים נוספים. במקרה זה הגוי נוהג בעגלה למען גויים, ואין בכך איסור מחמר; ועדיין הדבר אסור מדרבנן משום איסור הרכיבה.^[13] ונראה שלדעת המחבר אין בכך איסור, שכאמור אין בכך מחמר, ולדעתו חכמים לא גזרו שמא יחתוך זמורה כאשר גוי הוא המנהיג את הקרון.^[14]

סעיף יט

^אבהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם (צט) – מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה (ק), משום צער בעלי חיים, אף על פי שמבטל כלי מהיכנו (קא). הגה: דין קירוד (קב) בהמה בשבת – כמו ביום טוב (מרדכי פ"ב דביצה). ועיין לקמן סי' תקכ"ג סעיף ב (קג).

^אשבת קכ״ח ע"ב.  *שזהו מדרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא.

• לפרנסם במקומם – להביא לבהמה אוכל לאמת המים.
• ונותן תחתיה – כדי שתצליח לצאת מהאמה.
• מבטל כלי מהיכנו – "ביטול כלי מהיכנו" הוא איסור להפוך בשבת כלי למוקצה.^[15] ואיסור זה נדחה משום צער בעלי חיים.
• קירוד – הוא מין קירצוף הבהמה, בדומה לגירוד.
• תקכ"ג סעיף ב – שם כתב המחבר: "אין מגרדין בהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שיער".

סעיף כ

^במותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת (קד), משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה (קה); ^גוהחלב אסור בו ביום (קו). ^דויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל  (קז).

^בהרא״ש והמרדכי שם ושאר פוסקים.  ^גטור וכל בו בשם הגהות ה"ר פרץ.  ^דטור בשם רבי יונה ור"מ מרוטנבורג והגהות מרדכי דקידושין בשם התוספות.

• לחלוב בהמתו בשבת – חליבה בידי יהודי היא תולדה של מלאכת דש, ואסורה מהתורה.
• שהחלב מצערה – גם כאן, בדומה לסעיף הקודם, אנו דוחים איסור דרבנן משום שצער בעל חיים הוא איסור מהתורה. לכן כדי להקל על סבל הבהמה מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה.^[16]
• אסור בו ביום – בדומה לדין משקים שזבו, שיבואר בתחילת סימן ש"כ.
• לצורך ישראל – לשיטה זו התירו חכמים רק אם יחמיר במראית העין, שיהיה ניכר שהגוי חולב לצורך עצמו ולא לצורך ישראל.

סעיף כא

^הגבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל – מותר, כיון שאינו אומר להן שיעשו (קח).

^ההגהות מיימוני בשם הר״מ, והוא הדין בחלב.

• אומר להן שיעשו – הכנת הגבינה היא תולדה של מלאכת בונה, ואסורה בשבת מהתורה. בסימן רע"ו למדנו שאסור לבקש בשבת מגוי לעשות מלאכה; ואם הוא ביזמתו עושה מלאכה עבור ישראל, אסור אמנם לישראל ליהנות ממנה בשבת, אבל מותר ליהנות ממנה לאחר השבת.

סעיף כב

^ומי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה – אין צריך למונעו, שהחי נושא את עצמו (קט); אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר (קי).

^וטור, ומרדכי בת רמז רמ"א.

• את עצמו – ראינו שאיסור רכיבה בשבת נובע מגזרה שמא יחתוך הרוכב זמורה, ולכן אין איסור שגוי ירכב על בהמה של יהודי. ואמנם על הבהמה לשבות ממלאכה, אולם ראינו למעלה (בס"ק פ"ט) שנשיאת אדם אינה מלאכה, משום ש"החי נושא את עצמו".
• ולא שום דבר – שאסור שבהמתו תישא משא בשבת.

סעיף כג

^זמותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה גוי (קיא); ואף על פי שהאינו יהודי משתמש בהם בשבת – אין בכך כלום, כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה (קיב) ואינו ממתין שכירות ממנו (קיג); ואם רואהו משתמש בה בשבת – מוחה בידו^* (קיד). הגה: וכל שכן דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום (קטו), דהא תחומין דרבנן (קטז) (הגהות מרדכי דקדושין).

^זשבלי הלקט בשם רב האי גאון. *דין רכיבה למי שחשכה לו חוץ לתחום – בסימן רס״ו. תשלום דיני הבהמה – בסימן של״ב. דיני מאכל הבהמה – בסימן שכ״ד.

• לרועה גוי – הרעייה אינה עשיית מלאכה, ומותרת כל עוד אינו אומר לגוי להעביד את הבהמות בשבת.
• הוא עושה – ודין שביתת בהמה חל רק על מלאכות שמדעת הבעלים.
• ממתין שכירות ממנו – היהודי אינו מצפה לדמי שכירות עבור עבודת הבהמה, שהרי לא השכירה לו לעשות עבודתו.
• מוחה בידו – בעל הבהמה אחראי לדאוג לכך שבהמותיו לא יעשו מלאכה בשבת. ואם אינו מוחה, נראה הדבר כאילו הוא מסכים לעשיית המלאכה.
• חוץ לתחום – חוץ לאלפיים אמה, שהם תחום שבת, כמבואר בסימן שצ"ז.
• תחומין דרבנן – ואם בעשיית מלאכה דאורייתא לא חששנו, אין מקום לחשוש שהגוי יעבור על איסור דרבנן זה.^[17]

הוצאת מטלטלים עם כלבו בשבת (סימן ש"ה)

1. במקום שאין עירוב, אין לכלב של ישראל לצאת עם דברים הנחשבים משא.
2. מותר לצאת עם קולר ורצועה שנועדו לשמירת הכלב [א].
3. אין לצאת עם רצועה ארוכה שאינה קפיצית, משום שנראה כאילו מטלטל רצועה [טז].
4. מותר לצאת עם זמם על פי הכלב, שנועד שלא יזיק [(כב)].
5. מותר לצאת עם דסקית זיהוי, בתנאי שאין חשש שתיפול [(נז)].
6. אין לצאת עם כמה כלבים הקשורים זה לזה, אולם מותר לצאת עם כמה כלבים כשאוחז כל אחד ברצועתו [טו].

[1] איסור זה קל מאיסור עשיית מלאכה, ואין בו עונש סקילה במזיד וחטאת בשוגג.

[2] כתבנו שזו גזרת חכמים, כיוון שבגמרא נחלקו תנאים ואמורים אם שמירה יתרה מותרת או אסורה, ונחלקו הפוסקים כיצד להכריע, ופסק השולחן ערוך לחומרא. וקשה לומר שהאוסרים אוסרים מהתורה והמתירים מתירים לגמרי, אלא כדי למעט המחלוקת סביר יותר לומר שהאוסרים אוסרים מדרבנן.

[3] כתבו האחרונים שמרדעת מותרת גם בבהמות אחרות אם היא מונעת מהן סבל, כגון כשהקור גדול או משום הזבובים (ראו ט"ז ס"ק ו; ערוך השלחן סעיף ח),

[4] אין בו איסור תורה, כי אין כוונתו לשאת את האוכף למקום אחר. ומכך שראינו שאנו אומרים את הכלל "חי נושא את עצמו" גם בשביתת בהמה, אף על פי שנשיאת אדם קשה לבהמה, למדנו שההגדרות ההלכתיות שנאמרו בהוצאה על ידי האדם נאמרו גם בהוצאה על ידי בהמה.

[5] אפילו בקיץ, כדברי הגמרא (שבת נג ע"א): "והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה".

[6] תוספות עירובין דף מג ע"א סוף ד"ה "הלכה": "אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה". וראו ערוך השלחן כאן סעיף ט"ז, שהביא שבירושלמי משמע קצת שהוא מטעם שביתת בהמתו, וביאר שלמעשה מדובר בטעם אחד. וראו משנ"ב ס"ק ס"ב.

[7] כך ביארו ראשונים, ולפי זה חותם בבהמה כחותם בעבד. ויש בראשונים טעמים נוספים לאיסור: שבבהמה נחשב למשא (רי"ד, מאירי), או שנראה כמוליכה לשוק. ונראה שנטיית הפוסקים כטעם שכתבנו, וכל שאין חשש שייפול – מותר.

[8] עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כ' סעיף ב', ובאחרונים שהביא. מסקנתו שם שבדסקית אין חשש שמא תיפול, גם אינו נראה כמוליכה למכור, והיא גם טפלה לרצועה. ופסק: "ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו".

[9] ונראה שכעת הביא המחבר ברצף את ההלכות כסדר המשנה (בשבת דף נד ע"ב), ולכן שנה את הדברים.

[10] דין קמיע מפורש בגמרא, והבית יוסף הביאו ותמה על הטור שלא הביאו. והנה גם בשולחנו הערוך לא הביאו. וייתכן שבזמנם כבד אבדה חכמת הקמיעות, במיוחד לרפואת בהמות.

[11] נחלקו בכך במסכת בבא מציעא דף לב ע"ב אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן, ופסקו רוב הפוסקים שהוא מדרבנן.

[12] ישנה דעה שיש בכך גם איסור שביתת בהמה מדרבנן, כי הנשיאה היא טרחה לבהמה. אבל המחבר לא פסק כדעה זו, ומפורש בסעיף כ"ב שיש כאן פטור של "החי נושא את עצמו".

[13] בביאור הלכה ד"ה "גם" מביא שלשון התוספות (עירובין דף מג ע"א סוף ד"ה "הלכה"): "אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה". לפי זה כוונת הרמ"א היא שהאיסור להשתמש בבהמה נובע מן החשש שמא יחתוך זמורה.

[14] בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן ט) התיר לנסוע בחו"ל לצורך מצווה באוטובוס או ברכבת הנהוגים על ידי גוי הנוהג בהם לצורך כלל הנוסעים, כיון שאין כאן איסור ליהנות ממלאכה שהגוי עושה, כי עושה זאת לצורך הגויים. ואין בכך את איסור הרמ"א לעלות על קרון, שהלא בכלי רכב ממונעים אין חשש שיחתוך זמורה. אולם שלא לצורך מצווה אסר משום "עובדין דחול". וכמובן ההיתר הוא רק כשהנסיעה אינה כרוכה באיסורים כגון תשלום, נשיאת כרטיס, יציאה מהתחום וכיו"ב.

[15] כפי שמבואר בסימן ש"י סעיף ו. וכבר נתקלנו במושג בסימן רס"ה סעיפים ג-ד.

[16] כשאין אפשרות לחלוב על ידי גוי, הציעו הפוסקים דרכי היתר. עיין לדוגמא משפטי עוזיאל או"ח חלק א סימן י. וכיום חולבים בעזרת מכונות אוטומטיות, הפועלות בשבת בדרכים מותרות, כגון מכונות של מכון "צומת" הפועלות בגרמא, או כאלו המבוססות על כך שהחלב הראשון נשפך לאיבוד.

[17] אלפיים אמה תחום שבת הוא דין דרבנן לרוב הדעות, ואילו בתחום י"ב מיל נחלקו אם הוא מהתורה או מדרבנן, , כפי שנבאר בע"ה בסימן שצ"ז.