סימן שי"ח – דין המבשל בשבת, ובו י"ט סעיפים

אחת מל"ט מלאכות שבת היא "האופה". בכלל אב זה מצויים גם איסור בישול, טיגון וצלייה. עניין מלאכה זו הוא הפיכת חומרי הגלם לאפויים, מבושלים, צלויים או מטוגנים, ולאו דווקא להכשירם לאכילה. לכן גם דבר שנאכל כשהוא חי – יש בו איסור בישול, כי הבישול משנה אותו משמעותית.

תהליך הבישול דורש מקור חום וזמן. בניגוד לרוב המלאכות, בהן האדם עושה את המלאכה בידיים, והיא מתבצעת מיד, בבישול המלאכה נעשית רק לאחר זמן.

להבנת הסימן נבאר כאן כמה מושגים שנשתמש בהם במהלכו. ראשית, הכלים שבהם מתבצע הבישול:

כלי ראשון על האש – זוהי דרך הבישול הרגילה: סיר המונח על מקור חום, או צלייה על רשת שתחתיה אש, וכן אפייה בתנור. וזהו איסור בישול הרגיל, האסור מהתורה.

כלי ראשון שאינו על האש – סיר רותח שהיה על האש אך כבר הורד ממנה. אף על פי שרוב הדברים לא יתבשלו אם יינתנו בתוך סיר שכבר הורד מן האש, מבואר בסעיף ט' שיש בכך איסור בישול.

עירוי מכלי ראשון – שפיכת מים רותחים מכלי ראשון על דבר שאינו מבושל. ומבואר בסעיף י' שהדבר אסור בשבת.

כלי שני – מים שהורתחו בכלי אחד והועברו לכלי אחר. נתינת דבר שאינו מבושל בכלי השני נקראת "בישול בכלי שני". כיוון שכוחם של מים אלו לבשל התמעט מאוד, אמרו חכמים שכלי שני אינו מבשל.  אלא שלכלל זה ישנם יוצאים מהכלל, כפי שמבואר בסעיף ה'.

עירוי מכלי שני – כשהמים הועברו מהכלי שבו הורתחו לכלי שני, וכעת מערים מהכלי השני על דבר שאינו מבושל, הנמצא בכלי שלישי.

עוד ידון הסימן בדרגות הבישול השונות. נבאר כאן דרגת בישול אחת במאכלים, ואחת במשקים:

מאכל בן דרוסאי: שלב בבישול שבו המאכל ראוי לאכילה על ידי הדחק. שלב זה כבר נחשב כבישול שחייבים עליו מהתורה.

יד סולדת בו: דרגת חום בנוזלים, ששיעורה על פי הפוסקים בערך 40-45 מעלות צלסיוס. חכמים שיערו שבפחות מחום זה אין בישול כלל, ומטמפרטורה זו ולמעלה ייתכן שיהיה איסור מדרבנן. אין איסר תורה אלא ברתיחה.

עוד מוזכרים בסימן המונחים מצטמק ויפה לו, והיפוכו מצטמק ורע לו. הכוונה לתבשיל המבושל כל צרכו, שממשיכים לבשלו. אם תוספת הבישול טובה לתבשיל, הדבר נקרא "מצטמק ויפה לו", ואם התוספת רעה לתבשיל הדבר נקרא "מצטמק ורע לו".

סעיף א

(א) ^אהמבשל בשבת, הגה: או שעשה אחת משאר מלאכות (ב) (טור), במזיד – אסור לו לעולם (ג), ולאחרים מותר למוצאי שבת (ד) מיד (ה); ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (ו). הגה: ואם אמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, עיין לעיל סימן ש"ז סעיף כ' (ז).

^אחולין ט״ו ע"א וכתובות ל״ד ע"א ובבא קמא ע״א ע"א וכרבי יהודה. הרי״ף והגאונים ורמב״ם בפרק ו' הכ״ג והרא״ש ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף – התורה אסרה לעשות מלאכה בשבת, ואדם שעשה מלאכה בשבת במזיד חייב מיתה וכרת, ובשוגג חייב חטאת. איסור התורה הוא על האדם בלבד, ולא על הדבר שנעשה בשבת באיסור; אולם קנסו חכמים את העושה מלאכה בשבת ואסרו גם את הדבר שנעשתה בו מלאכה, כדי שלא יזלזלו באיסורי שבת. דיני הקנס מבוארים בסעיף זה.[1]
• משאר מלאכות – כלומר: סעיף זה עוסק בעשה אחת מכל המלאכות האסורות מהתורה בשבת, והמבשל הוא רק דוגמה. עיקרון זה מוסכם גם על המחבר.
• לעולם – שקנסהו חכמים.
• למוצאי שבת – אפילו אם האיסור נעשה בשבילם. שלא אסרו חכמים את הדבר לעולם, אלא על המחלל בעצמו.[2] והכלים שבישלו בהם בשבת באיסור אינם נאסרים.[3]
• מיד – ואין צורך לחכות "בכדי שייעשו", כלומר שאין צריך להמתין במוצאי שבת עד לזמן שבו היו מספיקים לעשות מלאכה זו אם היו מתחילים אותה בצאת השבת, כפי שמבאר הרמ"א בהמשך הסעיף.
• מיד – כלומר: בשוגג אסרו חכמים בשבת עצמה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת; אולם לא הבחינו בין השוגג עצמו לבין אחרים.

כל זה במלאכה מהתורה. ובמלאכה מדרבנן: במזיד היא נאסרת כמלאכה מהתורה, אולם אם שגג במלאכה דרבנן – מותר ליהנות ממנה גם בשבת עצמה.[4]

• ש"ז סעיף כ' – שם מבואר שבאיסור אמירה לגוי החמירו חכמים יותר, ואסרו את ההנאה ממלאכת השבת עד מוצאי שבת "בכדי שייעשו". וטעם הדבר, שהחמירו חכמים יותר באיסור הקל של אמירה לגוי, כיוון שחששו יותר שיבואו לזלזל בו.

סעיף ב

^בהשוחט בשבת לחולה (ח), בין שחלה מאתמול בין שחלה היום (ט) – מותר הבריא לאכול ממנו חי (י) הגה: בשבת. אבל המבשל הגה: או עשה שאר מלאכה (יא) לחולה – אסור הגה: בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו (יב). הגה: ואפילו בישל על ידי גוי – אסור בשבת (יג) (תוספות גיטין ח' ע"ב, ור"ן ע"ז ט' ע"א). ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת (יד), אפילו היה חולה מבעוד יום (טו) – אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (טז) (ב"י בשם א"ח).

^בחולין ט״ו ע"ב וכרב דימי.

• השוחט בשר לחולה – לאחר שבסעיף הקודם עסקנו בדין אוכל שבושל בשבת באיסור, סעיף זה דן באוכל שבושל בשבת בהיתר משום פיקוח נפש, כלומר לחולה שעלול למות אם לא יאכל בשר טרי גם בשבת.
• בין שחלה היום – היה מקום לחשוב שכאשר יש חולה לפני השבת, אנו יודעים שמחר נצטרך לשחוט לו; אולם כאשר הוא חלה בשבת – לא ידענו זאת בכניסת השבת, ולכן הבשר הוא מוקצה. אולם להלכה, בהמה העומדת לשחיטה פוקע ממנה האיסור בעת שהיא נשחטת, ואינה מוקצית.
• לאכול ממנו חי – כיוון שלא נעשה כאן שום איסור. שמותר לשחוט עבור חולה מסוכן, ושחיטה זו מספיקה לאנשים רבים בלי להוסיף מלאכות אסורות.
• שאר מלאכה – הרמ"א מעיר שלאו דווקא מבשל, אלא כך דינה של כל מלאכה הדומה לבישול ולא לשחיטה, בכך שהעושה אותה בעבור יותר מאדם אחד צריך להרבות בעשייתה.
• שמא ירבה בשבילו – שמא ישים בסיר בכוונה יותר מאשר נצרך לחולה, על מנת שיוכלו גם הבריאים לאכול מהשאריות.
• אסור בשבת – אם בישל הגוי עבור החולה אין מקום לחשש שמא ירבה, שהלא מותר לגוי לבשל, ואיסור הנאה מבישול הגוי אינו אלא מדרבנן. ובכל זאת לא חילקו חכמים בדבריהם, ואסרו אף אם הגוי מבשל. אבל במקרה כזה, במוצאי שבת מותר התבשיל מיד.[5]
• לחולה בשבת – פירות המחוברים לעץ בכניסת השבת הם "מוקצה מחמת איסור", כיוון שכדי להשתמש בהם בשבת עליו לעבור על איסור תולש, ואסורים בשבת משום מוקצה אפילו אם נתלשו בהיתר, כגון על ידי גוי.[6]
• חולה מבעוד יום – ואז לכאורה הפירות אינם מוקצים, כיוון שדעתו הייתה לתלשם בשבת אם החולה יצטרך להם.
• ויש בו משום מוקצה – האחרונים הקשו על דברי רמ"א אלו: מדוע המעט שגדל בשבת אינו בטל לפרי עצמו? ונראה לפרש שמדובר בירקות שגדלים מהר, כגון דלועים,[7] והתוספת שגדלה בשבת משמעותית, ולכן הפרי מוקצה. אולם פרי כמו תפוז, שנתלש בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, ואכל החולה פלח ממנו – מותר לבריא לאכול את שאר הפרי.

סעיף ג

(יז) ^גכשם שאסור לבשל באור (יח) כך אסור לבשל בתולדת האור (יט), כגון ליתן ביצה בצד קדרה, או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה (כ). ואפילו בתולדת חמה (כא), כגון בסודר שהוחם בחמה אסור, גזירה אטו תולדת האור (כב), וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה (כג). אבל ^דבחמה עצמה, כגון ליתן ביצה בחמה, או ליתן ^המים בחמה כדי שיוחמו – מותר (כד).

^גשבת ל״ח ע"ב במשנה כתנא קמא דרבי יוסי, הרי״ף ורמב״ם פרק ט׳ ה״ג.  ^דשם ל״ט ע"א.  ^השבת קמ״ו ע"ב במשנה.

• הקדמה לסעיף – אין איסור בישול מהתורה אלא בחום האש. האיסור כולל הן בישול ישירות בחום האש, כמו צלייה או בישול על כיריים, והן בישול על דבר מה שהתחמם מהאש ועדיין חם (ונקרא "תולדות האור"), כגון חול שהייתה עליו מדורה. לעומת זאת, בישול בשמש לא אסרה התורה. בסעיף זה מתבאר שבישול ישירות בשמש מותר לכתחילה, אולם אסרו חכמים בישול בדבר שהתחמם על ידי השמש (הנקרא "תולדות החמה"), כגון לבשל על חול שהתחמם מאוד מהשמש, משום שהדבר דומה לבישול בתולדות האור. בישול בחמה עצמה מותר אפילו מדרבנן, אולם בתולדות חמה הוא אסור מדרבנן. בישול בחשמל, כמו תנור חשמלי או כיריים חשמליים, דינו כאש, ואסור מהתורה.[8]
• באור – בחום האש, ואיסורו מן התורה.
• בתולדות האור – בדבר שהתחמם על ידי האש, ואף זהו איסור תורה.
• כדי שתצלה – אלו דוגמאות לבישול על דבר שהתחמם מהאש, שאינו בישול על האש ישירות.
• בתולדות חמה – בדבר שהתחמם מכוח השמש, ואסור גם בו לבשל.
• אטו תולדות האור – כי סודר שחומם בשמש נראה כמו סודר שחומם באש (שאסור לבשל עליו מהתורה), לכן גזרו בו חכמים.
• מכוח חמה – והאיסור הוא מדרבנן.
• מותר – כי אין לחשוש שיתבלבלו בין חימום ישירות בשמש לבין חימום באש.

דין דוד שמש כדין מים שבושלו בחמה, שמותר להשתמש בהם בשבת.[9] ודוד שמש המשולב בדוד חשמל מותר רק אם לא הפעילו את החשמל בערב שבת.[10]

סעיף ד

תבשיל ^ושנתבשל כל צרכו (כה) – יש בו משום בישול אם נצטנן (כו). הגה: ויש אומרים דוקא אם מצטמק ויפה לו (כז) (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ^זאפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי (כח) – שייך בו בישול, אפילו בעודו רותח (כט). והני מילי שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, ^חאבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת (ל). ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת – ^טאין שורין אותו בחמין בשבת (לא), אבל מדיחים אותו בחמין בשבת (לב), חוץ מן המליח הישן (לג) ומן הדג שנקרא קולייס האספנין, שאינם צריכים בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתן (לד). הגה: והוא הדין כל דבר קשה (לה) שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה (לו) (הגהות מרדכי).

^וטור ורא״ש מדברי רש״י בפירוש 'שמא ירתיח' בדף ל״ד ע"א.  ^זלדעת הטור, וכן משמע מדברי הרמב״ם בפרק ט׳ ה״ג.  ^חשבת קמ״ה ע"ב במשנה, ומפרש לה בגמרא: 'כגון תרנגולתא דרבי אבא'.  ^טשם במשנה.

• כל צרכו – וסתם תבשיל יש בו רוטב, כמבואר בהמשך.
• אם נצטנן – אף על פי שתבשיל זה כבר בושל. ההיתר שנראה בהמשך ש"אין בישול אחר בישול" קיים רק בדבר יבש, אבל נוזל שהצטנן – אסור לבשלו מהתורה. ו"נצטנן" הוא שהיד אינה סולדת בו, אך אם עדיין היד סולדת בו – מותר, אף אם התקרר מעט.[11]
• מצטמק ויפה לו – לשיטה זו איסור הבישול בתבשיל לח שנצטנן הוא רק אם מצטמק ויפה לו, אבל אם מצטמק ורע לו – אין בו בישול אחר בישול, אפילו אם נצטנן. לפי זה תבשיל שיש בו מעט רוטב, מן הסתם אינו מעונין שהרוטב יתאדה, ולכן נחשב למצטמק ורע לו ומותר לחממו על הפלטה. וכן כל כיוצא בו. והלכה למעשה אפשר לסמוך על שיטה זו.[12]
• כמאכל בן דרוסאי – כך נקרא מאכל הראוי לאכילה על ידי הדחק. ושיעורו, שבושל חצי מהזמן הצריך לבישול מלא.[13] שם זה הוא על שם שודד שאכל את תבשילו נא למחצה, משום שמיהר כדי לצאת לשדוד, וכן כדי לברוח מהרודפים אחריו.
• בעודו רותח – כי כל זמן שלא נגמר הבישול, תהליך הבישול ממשיך, ועובר על בישול מן התורה.
• לשרותו בחמין בשבת – כיוון שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, כי החימום אינו משנה מהותית את המאכל. בשונה מן הנוזל, שכל מהות בישולו היא חימומו.

היתר זה הוא מהתורה. אבל כבר ראינו בסימן רנ"ג סעיף ב' שאסרו חכמים לשים בשבת אפילו מאכל מבושל על מקור אש שנועד לבישול, משום שנראה כמבשל.[14]

הגדרת אוכל יבש לעניין זה הוא כל מאכל מוצק שאינו טובע במרק או בשמן. ואפילו אם יש עליו מעט רוטב, מותר לחממו.[15]

• בחמין בשבת – כלומר: אין שמים אותו בתוך מים רותחים בכלי ראשון, אף אם הכלי הוסר מהאש. הדבר אסור מהתורה במאכלים המתבשלים בצורה כזו, כגון ביצה; ובמאכלים שאינם מתבשלים בצורה כזו, כגון תפוחי אדמה, האיסור הוא מדברי חכמים.
• מדיחין אותו בחמין בשבת – כלומר: מערים עליו מים מכלי ראשון, כי עירוי מכלי ראשון אינו מבשל. ודברי המחבר בסעיף י' שאסור לערות מכלי ראשון על תבלינים, מתייחסים דווקא לתבלינים דקים מאוד, שרק בהם יש חשש של בישול בעירוי. זוהי דעת המחבר ופירוש דבריו כאן, אבל למעשה הסכמת הפוסקים לאסור כל עירוי מכלי ראשון.[16]

ישנם פוסקים (מ"א ומשנה ברורה ס"ק לה) שאוסרים כל שרייה בכלי שני, משום שהדבר נראה כמבשל, ואת דברי המחבר מסבירים שמדובר בהדחה מכלי שני.[17] לכן רבים מפוסקי אשכנז אוסרים שרייה בכלי שני, חוץ מתבלינים שבאים לתת טעם ולא להתבשל.[18] והמקל כשיטה הראשונה יש לו על מי לסמוך.

• המליח הישן – דג שהומלח כדי לשומרו, ואי אפשר לאוכלו כמות שהוא מחמת מליחותו.
• גמר מלאכתן – הדחתן מכלי ראשון, . וחייב בהם משום מבשל אף על עירוי מכלי ראשון.[19] הכלל הוא שכלי שני אינו מבשל, אלא בדברים מסוימים המתבשלים בקלות. ועינינו רואות שרוב רובם של המאכלים אינם מתבשלים אפילו בכלי ראשון שהורד מן האש, ולא ראינו מי שמבשל בכלי שני.[20]
• דבר קשה – שאינו מבושל.[21]
• גמר מלאכה – ואסור משום גמר מלאכת הבישול. ונראה להלכה, שמאכל שעינינו רואות שהוא מתבשל בכלי שני, ונעשה ראוי לאכילה בזכות החום של כלי שני – גם המחבר יודה בו שאסור. מציאות זו נדירה מאוד, וקיימת למשל בהכנת מאכלים מהירים (אינסטנט) כדוגמת קוסקוס, שנעשה ראוי לאכילה גם בכלי שני. ולגבי הכנת מאכלים הקרויים "מנה חמה", שהם מנות דוגמת פסטה או פירה, שנעשות מוכנות לאכילה בעירוי מים רותחים – יש לדעת שהרכיבים העיקריים במנות אלו כבר מבושלים, מלבד התבלינים שלעיתים אינם מבושלים, לכן מותר להכינם בשבת בכלי שני, שכלי שני אינו מבשל.[22]

סעיף ה

^ייש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך במשקה – יש בו משום בישול (לז), ואסור ליתן פת הגה: אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו (לח), ^כויש מתירין (לט) הגה: בכלי שני (מ) (טור). ויש מקילין אפילו בכלי ראשון (מא) (מרדכי בשם ראבי"ה); ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו (מב).

^יטור והסמ"ג בשם ר׳ אליעזר ממיץ, מהא דקיימא לן כר׳ יוסי שאין יוצאין במבושל אחר אפייה בפסחים מ״א ע"א.  ^כמרדכי שבת רמז ש"ב בשם ראבי״ה.

• משום בישול – ראינו לעיל את הכלל ש"אין בישול אחר בישול". ונחלקו הפוסקים אם דין זה נאמר דווקא בבישול מאכל שכבר נתבשל, או שנאמר גם במאכל שנאפה או נצלה, שהוא כבר ראוי לאכילה, אלא שהבישול מרכך אותו.
• שהיד סולדת בו – לשיטה האוסרת בישול אחר אפייה, יש בישול בפת. ומוסיף המחבר שהדבר אסור אפילו בכלי שני, אף שראינו שאין בישול בכלי שני, משום שהפת ממהרת להתבשל, ועינינו רואות שהיא משנה את טיבה גם בחום של כלי שני.
• ויש מתירין – אפילו בכלי ראשון, כי אין חוששים שיש בישול אחר אפייה. ודעת המחבר שמותר להקל בזה גם בכלי ראשון (שאינו על האש).[23]
• בכלי שני – לשיטה זו יש בישול אחר אפייה וצלייה; אבל דווקא בכלי ראשון, כיוון שכלי שני אינו מבשל אפילו מה שלא בושל כבר, כל שכן שלא יהיה בו איסור בבישול מה שכבר נצלה או נאפה.
• אפילו בכלי ראשון – לתת פת, ולשיטתם אין בישול אף אחר אפייה וצלייה, ובישול הפת אינו הכשרת הפת לאכילה, אלא רק ריכוכה.
• שהיד סולדת בו – כדי לחשוש לדעה האומרת שאמנם כלי שני אינו מבשל מה שאינו מבושל כלל, אך כן מבשל מה שנאפה ונצלה, כי צריך בו רק תוספת בישול מעטה. ונעיר שקערות המרק שעל השולחן הן כלי שלישי, כיוון שהמרק נמזג עליהן מהמצקת, שהיא כלי שני,[24] ועל כן מותר לשים בהן לחם לכל הדעות.

לסיכום בישול אחר אפייה: שו"ע מקל בכך, ורמ"א מסכים לכך עקרונית, אלא שנהגו להחמיר אפילו בכלי שני. ובדיעבד אם הכניסו לחם אפילו לכלי ראשון – אין לאסור גם לאשכנזים. והמקל לכתחילה בכלי שני יש לו על מי לסמוך, כי הרמ"א כתב רק "ונהגו ליזהר לכתחילה".

סעיף ו

^לכלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו – מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן (מג), ויכול לטוח פיו בבצק (מד) אם יש לו בצק שנלוש מאתמול (מה). אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך, על גבי קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו (מו).

^לשנת נ״א ע"ב בברייתא, ורמב"ם בסוף פרק ד' מהל' שבת וכפי שפירשו הרב המגיד שם והביאו הב״י בסי׳ רנ"ח.

• ולא יצטנן – ראינו בסימן רנ"ז שהטמנה (כלומר כיסוי סיר חם מכל צדדיו) בערב שבת אסורה בדבר שמוסיף על החום, ובשבת עצמה אסורה גם בדבר שרק שומר על החום. ומלמדנו סעיף זה שהאיסור בשבת עצמה הוא רק בהטמנה חדשה, אבל מותר להוסיף כלי חם לדבר שכבר מוטמן.
• לטוח פיו בבצק – בלא קשר להטמנה. כלי חם שרוצה לשמור את חומו בשבת, מותר לסתום בבצק את פתחו, ואין בכך לא איסור בישול ולא איסור הטמנה. ומדובר כאן על הנחת בצק, ולא על מריחתו, שאסורה בשבת.
• שנלוש מאתמול – כיוון שלישת בצק בשבת אסורה מהתורה.
• היד סולדת בו – מדובר כאן בתבשיל נוזלי, שיש בו בישול אחר בישול אם היד כבר אינה סולדת מחומו. ובסעיף ט"ו יקל הרמ"א בבישול תבשיל לח שחומו ירד מיד סולדת, כל עוד לא הצטנן לגמרי.

סעיף ז

^מיש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה (מז) – אפילו כלי התחתון על האש שרי (מח). ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש – לעולם אסור (מט).

^מרבינו ירוחם בח״ג הביא לשני הדעות ולא הכריע.

• קדרה הטמונה – זהו ההיתר שראינו בתחילת הסעיף הקודם.
• שרי – לדעה זו אין בכך איסור בישול, שהלא מדובר בתבשיל מבושל חם, ואין בישול אחר בישול. גם אין כאן איסור של "נראה כמבשל", כי אין זו הדרך לבשל.[25]
• לעולם אסור – לשיטה זו כיוון שהקדרה התחתונה על האש – הנחה עליה היא כנתינה בשבת על כירה, שאסורה אפילו אם הכירה גרופה וקטומה, משום שנראה כמבשל. וכתבו הפוסקים שהלכה כדעה ראשונה.[26]

סעיף ח

(נ) להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו (נא) על גבי מיחם שעל האש, ^ניש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה (נב), וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש (נג) – מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש (נד). ^סויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה, ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו (נה); וראשון נראה עיקר (נו). ^עומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב (נז) ומצטמק ויפה לו (נח) – אסור לדברי הכל (נט).

^נרבינו ירוחם בשם הגדולים ושכן כתב הרא״ש.  ^סשם.  ^עשם.

• הקדמה לסעיף – גם סעיף זה, כסעיף הקודם, עוסק בהנחת מאכל על גבי קדרה שעל האש; אלא שהסעיף הקודם עוסק בהנחה על גבי קדרה טמונה, וכאן מדובר בהנחה על סיר שאינו טמון, הניצב על האש.[27]
• שנתבשל כל צרכו – ועל כן אין בו איסור בישול מהתורה.
• כמניחו נגד המדורה – בסעיפים יד-טו להלן יתבאר שדבר יבש מותר להניחו כנגד המדורה, ואילו דבר לח אסור להניחו במקום שיכול להגיע לידי יד סולדת, אפילו אם מניחו שם לזמן קצר רק כדי להפיג צינתו.
• כגון שיבש – ואז אין בו איסור בישול אחר בישול.
• שעל גבי האש – ואין כאן חשש שנראה כמבשל, כי אין דרך לבשל על גבי קדרה מליאה.[28]
• לשמור חומו – דעת ה"יש אומרים" היא שאף שהקדרה התחתונה אינה ריקה אלא מלאה מים, המניח קדרה על גבה נראה כמבשל.[29]
• וראשון נראה עיקר – להתיר להניח בשבת על גבי מיחם שעל האש. ובאיסור דרבנן שומעים למקל.
• שיש בו רוטב – ונצטנן.
• ומצטמק ויפה לו – כלומר שהתבשיל עם הרוטב הצטנן, ונוסף על כך המשך הבישול מיטיב עמו.[30]
• לדברי הכל – משום איסור בישול מהתורה.

סעיף ט

^פכלי ראשון (פירוש: הכלי שמשתמשים בו על האש), אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש – מבשל כל זמן שהיד סולדת בו (ס). לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין (סא), ^צאבל מלח מותר ליתן לתוכו, כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא (סב). ^קויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור (סג). הגה: ונראה לי דבלא מלוח נמי אסור (סד), אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור, משום דם שבו (סה). ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו (סו), והמחמיר תבוא עליו ברכה (סז) (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש שעבד איסורא (סח) – מותר המאכל, דהמלח בטל על גבי המאכל (סט) (ב"י בשם שבולי הלקט).

^פשבת מ״ב ע"א במשנה, ובגמרא שם ע"ב.  ^צשם בגמרא וכלישנא בתרא, הרי״ף ורא״ש והרמב״ם בפרק כ״ב ה״ו והתוספות.  ^קטור, והתוספות כתבו: 'המחמיר תבוא עליו ברכה'.

• שהיד סולדת בו – המציאות היא שרוב הדברים אינם מתבשלים כשמניחים אותם בכלי ראשון שהורד מן האש. אבל ישנם דברים המתבשלים במצב כזה, ודבר שמתבשל כך איסורו הוא מהתורה.[31] משום כך גזרו חכמים ואסרו להכניס בכלי ראשון שהורד מן האש כמעט כל מאכל שיש בו איסור בישול.
• תבלין – אפילו תבלין (ואינו כמלח שבהמשך המשפט). ובסעיף י' נראה שאסור אפילו לערות על התבלין מכלי ראשון.
• כבשרא דתורא – תרגום: שמלח צריך בישול כבשר שור. כלומר: מלח בוודאי שאינו מתבשל בקדרה שהורדה מן האש, ולכן מותר להוסיף מלח לקדרה לאחר שהורדה מן האש.[32]
• של שור – לשיטה זו כיוון שהמלח מרכך קצת את הבשר, עלול הבשר להתבשל קצת אפילו בכלי ראשון שאינו על האש.
• נמי אסור – לדעת הרמ"א שיטת האוסרים אוסרת לתת בשר שור בכלי ראשון שעל האש אפילו אינו מלוח, כי הגזרה לאיסור כלי ראשון אין בה יוצאים מן הכלל.
• משום דם שבו – כאמור, אפילו בשר שהומלח והוצא דמו אסור לתנו בכלי ראשון, משום שמבשלו בשבת; אבל בשר שלא הומלח אסור לתנו אפילו בחול, משום שהדם שבו נותן טעם בבשר.
• שהיד סולדת בו – לשיטה זו יש לחשוש שמא המלח מתבשל בקלות.[33]
• תבוא עליו ברכה – כלומר: מעיקר הדין מותר לתת מלח בכלי שאינו על האש, אפילו אם הוא רותח, ולהלכה אפשר לסמוך על כך. אלא שיש מקום להחמיר.
• שעבר איסורא – שעבר על איסור בישול מהתורה.
• על גבי המאכל – אף על פי שמאכל שבושל בשבת אסור באכילה, כפי שראינו בתחילת הסימן, כאן המאכל עצמו כבר מבושל, ואפשר לאכלו גם ללא תוספת המלח; לכן בישול המלח אינו אוסר בדיעבד את המאכל עצמו.

סעיף י

^ראסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון (ע).

^רר״ת, וכן נוטין דברי הרא״ש, וכן דעת הרב המגיד בפרק כ״ב ה"ו.  

• מכלי ראשון –למדנו בסעיף ד' שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל, חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנים. מוסיף כאן המחבר שגם אסור לערות מכלי ראשון על תבלינים, שמתוך דקותם עלולים להתבשל גם בעירוי. למעשה הפוסקים מחמירים ואוסרים לערות מכלי ראשון על כל המאכלים שאינם מבושלים, ולכן אסור למזוג מים חמים מכלי ראשון על כל דבר שיש בו איסור בישול. אבל לתת תבלין בכלי שני מותר, כי כלי שני אינו מבשל. לכן מותר לתת בכלי שני תה או קפה, אפילו אינם מבושלים. ויש נוהגים להתיר דווקא בכלי שלישי, והמקלים יש להם על מי לסמוך.[34]

סעיף יא

(עא) ^שאמבטי (פירוש: כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (עב) הגה: אף על פי שהיא כלי שני (עג) (תוספות ורא"ש וטור) – אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה (עד). אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן (עה).

^ששבת מ״ב ע"א בברייתא, וכתבו הרמב"ם בפרק כ״ב ה"ה.

• הקדמה לסעיף – כשמערבבים בשבת מים חמים עם מים קרים, יש חשש שהמים החמים יבשלו את הקרים. הדבר אסור בתנאים מסוימים, ויש להבחין בכך בין כלי ראשון לכלי שני, וגם בין אמבטיה שנועדה לרחצה, שעליה מדבר סעיף זה, לבין מיחם לשתייה, שעליו מדבר הסעיף הבא.
• מים חמים – לדעת המחבר מדובר רק באמבטיה שהיא כלי ראשון, כגון אמבטיה ממתכת שיש תחתיה אש או גחלים וכבר כובה האש אבל עדיין חם.
• כלי שני – הרמ"א חולק על המחבר, ולדעתו יש חומרה מיוחדת באמבטיה, ואסרו לתת בה מים אפילו שהיא כלי שני. שהואיל והמים מיועדים לרחיצה הם חמים מאוד, וכן מפני שיש באמבטיה הרבה מים, ולכן הם שומרים את חומם זמן רב. והאיסור הוא מדרבנן
• שהרי מחממן הרבה – כאמור, לדעת הרמ"א זו חומרה מיוחדת באמבטיה, שמבשלת מים גם בכלי שני. ולמחבר אין דין מיוחד לאמבטיה, אלא כבכל כלי ראשון.
• של צונן – אף על פי שמחמם בכך את האמבטיה השנייה. לדעת הרמ"א הדבר מותר רק בעירוי מכלי שני, ולשיטתו לא החמירו אלא בנתינת מים לתוך הכלי השני. ולדעת המחבר הדבר מותר אפילו באמבטיה שהיא כלי ראשון, כיוון שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל (מלבד במליח הישן, בקולייס האיספנים ובתבלינים). הלכה למעשה, כבר ראינו שהפוסקים אוסרים עירוי מכלי ראשון, ומסבירים כאן שההיתר הוא דווקא באמבטיה, מפני שיש בה מים מרובים.[35]

סעיף יב

^תמיחם שפינה ממנו מים חמין (עו) – מותר ליתן לתוכו מים צונן הגה: מרובים כדי להפשירן (עז). ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן (עח), או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו ^אבכלי ראשון מפני שמחממן הרבה (עט). הגה: ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן – אפילו בכלי ראשון שרי, רק שלא יהיה על האש (פ) (טור).

^תשבת מ״א ע"א במשנה ובגמרא.  ^אשם בתוספות.

• מים חמין – והמיחם עצמו עדיין חם מאוד, כיוון שהיה מונח על האש.
• להפשירן – להפיג צינתם. ואסור למזוג לתוכו מים אם הם יגיעו לחום של יד סולדת, כגון אם מדובר במעט מים, וכפי שכותב הרמ"א בהמשך.
• מים צונן – אפילו מכלי ראשון, שהרי למדנו שאין כוח בעירוי לבשל את המים, והעירוי אסור דווקא בתבלינים. אמנם ראינו בס"ק ע שהמנהג הוא לאסור עירוי מכלי ראשון גם לתוך מים צוננים, ולא רק בתבלינים.[36]
• מפני שמחממן הרבה – כלומר: אסור למזוג מים קרים לתוך מיחם המלא במים חמים שהורתחו בו , משום שהמים הצוננים מתבשלים במי המיחם, שהוא כלי ראשון שאינו על האש. ואם המים החמים לא חוממו במיחם אלא הועברו אליו – מותר להוסיף בו מים צוננים, משום שכלי שני אינו מבשל.
• על האש – כלומר: אסור להוסיף לכלי ראשון שאינו על האש רק אם מוסיף מעט מים צוננים לתוך הרבה מים חמים; אבל להפך מותר, כיוון שבמציאות המים המרובים אינם מתבשלים. ונראה שהמחבר מסכים עם הערה זו של הרמ"א.[37]

סעיף יג

^במותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין (פא), אבל בכלי ראשון – אסור (פב).

^בשבת מ׳ ע"ב בעובדא דרבי יצחק בר אבדימי.  

• שיש בו מים חמים – סעיף זה עוסק בכלי המלא במים ("קיתון"), ושואל אם מותר לשים אותו בתוך מים חמים, כדי לחמם את המים שבו. הכלל בכך הוא שלתוך כלי שני מותר, ולכלי ראשון אסור.

מאכל הבא בגוש, כגון נתח של בשר, יש מחמירים וסוברים שהוא אוצר את החום בתוכו, וגם כשהוא בכלי שני יש לראותו ככלי ראשון כל עוד היד סולדת בו.[38] ורבים מקלים בכך.[39] ולהלכה, אם עינינו רואות שהוא אינו מבשל אין חובה להחמיר בכך, ומותר לתת תבלינים או קטשופ וכיוצא בזה על חתיכת בשר שהועברה מכלי ראשון לכלי שני, וגם בכך אנו אומרים שכלי שני אינו מבשל.

• אסור – כיוון שכלי ראשון מבשל גם את המים שבקיתון.

נחלקו הפוסקים איך לראות את המרק שבתוך המצקת, אם ככלי ראשון או ככלי שני, ונראה להלכה שהיא כלי שני, אבל אם השהה אותה זמן מה בתוך הסיר הרי היא כלי ראשון, כסיר עצמו.

סעיף יד

^גמותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן (פג), ובלבד שיתנם רחוק מהאש, בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום ^דעד שתהא היד סולדת (פירוש: מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו (פד). אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ^הואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו – אסור (פה), כיון שיכול להתבשל שם (פו). הגה: והוא הדין בפירות, או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין (פז) (מרדכי רמז ד"ש), ועיין לעיל סימן רנ"ד (סעיף ד) (פח).

^גשבת מ׳ ע"ב בברייתא.  ^דשם בגמרא.  ^ההר״ן שם בשם הירושלמי ובשם ר״י, ושאר פוסקים.

• להפיג צינתן – כלומר שיפשירו. ואין איסור בישול עד שמגיעים לחום שהיד סולדת בו.
• נכווית בו – כאן מגדיר המחבר מהו "יד סולדת בו". כאמור בהקדמה, שיעורו הפוסקים חום זה ב-45-40 מעלות צלזיוס.
• אסור – חכמים גזרו שלא להפיג צינתם של מים במקום שהם יכולים להגיע לחום אסור, אפילו שבעצם הההפשרה אין איסור בישול.
• להתבשל שם – שמא בטעות ישאיר שם את המים לשיעור זמן שהם מתבשלים בו. ואף שיד סולדת אינו בישול מן התורה הרי זה אסור מדרבנן.
• כמות שהן חיים – ושייך בהם בישול אף שראויים לאכילה גם ללא בישול, כיון שהבישול משנה אותם בצורה משמעותית. וכן במים, שראויים לשתייה גם ללא חימום. לכן גם פירות חיים אין לקרב לאש כדי להפיג צינתם במקום שהם יכולים להתבשל בו; ונראה שכך הדין בשאר מאכלים שאינם מבושלים.
• רנ"ד סעיף ד – שם מבואר שהשהיית פרות חיים בערב שבת סמוך לקדירה קל יותר משאר מאכלים, שהואיל וראויים להיאכל חיים, הקלו בהם חכמים בגזירת "שמא יחתה".

סעיף טו

^ודבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק – מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו (פט). הגה: ואפילו נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק – מותר (צ). ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו על גבי האש או הכירה ממש רק סמוך לו (צא) – אפילו נצטנן מותר (צב) (המגיד פרק כ"ב). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי (צג), וכמו שכתבתי לעיל סוף סי' רנ"ג (צד).

^והסכמת כל הפוסקים, אפילו המחמירים בדבר שיש בו מרק.

• שהיד סולדת בו – כיוון שהוא מבושל ויבש אין בו איסור בישול מהתורה. ואף שגזרו חכמים ואסרו להניחו על הכירה, לא אסרו להניחו כנגד המדורה, כיוון שאין בכך חשש שמא יחתה בגחלים, וגם היות שהנחה כנגד המדורה אינה דרך בישול, ולכן הדבר אינו נראה כמבשל. ואם יש בו מרק – אסור משום בישול.
• מותר – שכל עוד התבשיל חם והיד סולדת בו, לדברי הכול אין בו בישול.
• רק סמוך לו – ובמקרה כזה אין חשש של נראה כמבשל.
• אפילו מצטנן מותר – הרמ"א מביא כאן את שיטת הראשונים שאין בישול אחר בישול כלל, גם לא בדבר נוזלי.[40] דעה זו מסתברת מאוד במרק, וכן בתבשיל שיש בו רוטב, כיוון שחימומו אינו משנה אותו מהותית; אולם במים, ההבחנה במים קרים בין מים שהתבשלו כבר לבין מים שאינם מבושלים היא מחודשת מאוד. ואולי צריך לומר שהרתחת המים מחטאת אותם וטובה לבריאות, ולכן גם במים יש מקום לחלק בין מים חיים למים מבושלים שהצטננו.
• אם לא נצטנן לגמרי – כלומר: הרמ"א פוסק עקרונית כפוסקים המקלים, שמותר לחמם תבשיל אף אם יש בו רוטב, אולם משום חשיבות הפוסקים המחמירים הוא אוסר למעשה אם התבשיל נצטנן לגמרי. לכן תבשיל שיש בו רוטב והוא פושר ואין היד סולדת בו, לדעת הרמ"א אין בו איסור בישול, ולדברי המחבר אסור לבשלו, והאיסור מהתורה.[41]
• סימן רנ"ג – בסוף סעיף ה', שם כותב הרמ"א שמותר להחזיר קדרה מבושלת לאש כל עוד היא חמה.

סעיף טז

^זמותר ליתן אינפאנדה (צה) כנגד האש במקום שהיד סולדת (צו), ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח (צז). הגה: וכל שכן קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי (צח) (מרדכי רמז ש"ל) ויש מחמירין (צט) (ר"ן כ"ד ע"א). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה (ק).

^זרמב״ן וסמ״ג וסמ״ק ורבי׳ ירוחם, וכן כתב הרב המגיד בפרק כ״א הי״ג לדעת הרשב״א.

• אינפאנדה – מעין בורקס שלנו, מאפה ממולא בשר או גבינה. והעיקר לסעיף זה שיש בו שומן.
• במקום שהיד סולדת – וכך מחממו, כיוון שאין בישול אחר בישול. ואף שהשומן שבו הופך בכך לנוזלי, ובנוזל אנו אומרים שיש בישול אחר בישול – כיוון שבעת נתינתו על האש המאכל יבש, השומן שנימוח אחר כך אינו נחשב לנוזל.
• חוזר ונימוח – וכבר ראינו שלא אסרו להניח כנגד המדורה, ולא חששו שנראה כמבשל. דעת המחבר היא שאין לחשוש ליצירת דבר חדש בכך שמפשיר את השומן והופכו לנוזלי, כיוון שהדבר נעשה מאליו. ולשיטתו אסור רק כאשר הדבר החדש נעשה בידיים ממש, כפי שאסר לרסק שלג וברד, אבל התיר להניח אותם כנגד המדורה (סימן ש"כ סעיף ט).
• דשרי – שמותר. הרמ"א מתייחס לשיטת הראשונים האוסרת הפשרה משום שיש בכך בריאת דבר חדש, וכותב שגם לשיטתם מותר להפשיר שומן אם הוא נבלע מיד באוכל, ואין בכך יצירת דבר חדש.
• ויש מחמירין – משום שמוליד את השומן.
• אסברא ראשונה – הרמ"א מכריע שמעיקר הדין מותר, אולם טוב לכתחילה להחמיר כדעת האוסרים. והמחבר לא חשש כלל לחומרה זו.

סעיף יז

^חאסור ליתן צונן הגה: על המיחם, אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו (קא), שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה (קב); ואם אינו חם כל כך (קג) – מותר.

^חתוספות בשבת מ״ח ע"א אעובדא דרבה ורבי זירא בבי ריש גלותא, והר״ן שם.

• יד סולדת בו – לכן אסור להניח מים קרים על הפלטה כדי שיפשירו, כי אם יישארו עליה זמן ממושך הם עלולים להגיע לחום שיד סולדת בו.
• כנגד המדורה – בדומה לגזרה שראינו בסעיף י"ד.
• אינו חם כל כך – המיחם, כך שאין חשש שהמים שעליו יגיעו לחום שיד סולדת בו.

סעיף יח

(קד) ^טהאלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור – אם לא נתבשל כל צורכו אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל (קה); ואם נתבשל כל צרכו – מותר (קו). אבל צמר ליורה (קז) – אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו (קח) (פירוש: לנענע אותו בכף). הגה: ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין (קט) (פסקי מהרי"ו).

^טהר״ן ו' ע"ב אאוקימתא ביורה עקורה וטוחה בדף י"ח ע"ב.

• הקדמה לסעיף – חלק מתהליך בישול האוכל הוא הערבוב, לכן בהגסת תבשיל שאינו מבושל הנמצא על האש יש איסור בישול מהתורה. וגזרו חכמים גם שלא להוציא את האוכל עם מצקת, שמא יגיס. בתבשיל המבושל כל צרכו אין איסור בישול, ולדעת המחבר מותר גם להגיסו, אלא שלשיטת הרמ"א אסרו זאת חכמים. ופרטי דיני מגיס מובאים בסעיף זה.
• משום מבשל – כלומר: ערבוב האוכל מקרב את הבישול, ולכן אסור מהתורה.
• מותר – כיוון שאין בישול אחר בישול. ואפילו אם "מצטמק ויפה לו", כלומר שתוספת הבישול משפרת את האוכל.
• צמר ליורה – כלומר: כשאין מדובר בסיר עם אוכל, אלא בסיר שמחממים בו צמר עם צבע כדי שהצמר ייצבע, ולעשות כן בשבת אסור מהתורה משום מלאכת צובע.
• אסור להגיס בו – שבמלאכת צובע אין היתר של צביעה לאחר שהצבע נקלט, אלא כל עוד הצמר ביורה יש בערבובו משום צביעה. הלכה זו אינה שכיחה בימינו.
• בכל עניין – אף שהתבשיל מבושל, כיוון שחוששים שמא המאכל לא נתבשל כל צורכו. בדעת הרמ"א יש לשאול כיצד אפשר להוציא את התבשיל, אם אסור להכניס לסיר מצקת גם כשהאוכל כבר מוכן. וכנראה כוונתו היא שיש להטות את הקדירה ולשפוך ממנה, בלי להכניס פנימה מצקת. והמשנה ברורה כתב שאין נוהגים כחומרה זו, וגם האשכנזים נוהגים כדברי המחבר; ואם כן האיסור להוציא במצקת כאשר הכלי אינו על האש קיים רק בתבשיל שאינו מבושל לגמרי.[42]

סעיף יט

^יאסור לטוח שמן ושום (קי) על הצלי בעודו כנגד המדורה (קיא), אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן (קיב).

^יכל בו.

• שמן ושום – שאינם מבושלים.
• בעודו כנגד המדורה – ואז הוא חם מאוד.
• השום והשמן – מחום הצלי, על פי הכלל שראינו בתחילת הסימן, שתולדות האש הרי הן כאש.

"מעשה שבת" (שי"ח, א-ב)

1. המבשל בשבת, או עשה מלאכה אחרת האסורה מהתורה, במזיד – אסור לעושה המלאכה ליהנות ממלאכתו לעולם, ולאחרים אסור עד מוצאי שבת, ומותר מיד בצאת השבת [א].
2. ובשוגג, בין לעובר עצמו ובין לאחרים אסור עד מוצאי שבת [א].
3. כלים שבושל בהם בשבת, יש מי שאסר בשבת להשתמש בהם, ולהלכה אין לחוש לכך [(ד)].
4. השוגג במלאכה דרבנן, מותר ליהנות ממנה גם בשבת עצמה [(ו)].
5. מלאכה שאסורה בשבת, אם עשאה בהיתר, כגון משום פיקוח נפש לחולה: מלאכה שאין בה חשש שמא ירבה לבריא, כגון שחיטה – מותר לבריא ליהנות ממנה בשבת. ומלאכה שיש חשש שמא ירבה ממנה לבריא בשבת, כגון בישול – אסור לבריא ליהנות ממנה בשבת. והוסיף הרמ"א שאסרו חכמים אפילו אם בושל על ידי גוי [ב].
6. אם נתן אדם מלח במאכל שעל האש, אף שחייב על בישול המלח – המאכל אינו נאסר, כיוון שהמאכל ראוי לאכילה גם ללא תוספת המלח [רמ"א ט].

הלכות בישול בשבת (שי"ח)

1. תולדות החמה ותולדות האור [ג]

• אסור מהתורה לבשל בשבת הן על האש עצמה, והן על דבר שהתחמם מהאש, כגון על חול שחומם במדורה (והדבר נקרא "תולדות האור").
• מותר לבשל בשבת ישירות בחמה. ולבשל בדבר שהתחמם מחום החמה, כגון חול שחומם מהשמש ("תולדות החמה") – מותר מהתורה, אולם אסרו זאת חכמים, שמא יטעה ויבשל בדבר שחומם על ידי אש.
• לסיכום: באש ובתולדותיה אסור לבשל מהתורה, ישירות מהחמה מותר, ובתולדות החמה אסור מדרבנן.
• בישול בחשמל ובמיקרוגל דינו כבישול באש, ואסור מהתורה [(יז)].
• מותר להשתמש במים של דוד שמש. ואם הוא משולב בדוד חשמל מותר דווקא אם דוד החשמל לא היה דלוק בערב שבת [(כד)].

2. בישול אחר בישול [ד-ה, טו]

• דבר יבש שהתבשל כל צרכו לפני שבת – מותר בשבת לחממו [ד, טו]. אך לא במקום שרגילים לבשלו בימות החול, משום שנראה כמבשל [(ל)].
• הגדרת אוכל יבש לעניין זה היא כל מאכל מוצק שאינו טובע במרק או בשמן. ואפילו אם יש עליו מעט רוטב, מותר לחממו [(ל)].
• גם בדבר שנאפה או נצלה לפני שבת, אין בישול אחר אפייה או אחר צלייה. ולדעת הרמ"א נהגו להיזהר בכך לכתחילה, ואין לתת לחם בכלי ראשון, ויש מחמירים גם בכלי שני [ה].
• נוזל או תבשיל לח, אין לחממו בשבת אפילו אם הוא כבר מבושל.

לדעת המחבר אסור לחמם את הנוזל כאשר חומו ירד משיעור שהיד סולדת בו [ד], ולדעת הרמ"א מותר כל עוד לא נצטנן לגמרי [טו].

• "יד סולדת בו" הוא שיעור הבישול לנוזלים בשבת. ושיערוהו פוסקי זמננו ב-40-45 מעלות [(הק)].
• כל זמן שהתבשיל לא נתבשל כל צורכו ישנו איסור בישול, אפילו אם התבשיל רותח [ד].
• תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ונצטנן, מותר לחממו אם הוא "מצטמק ורע לו" [ד, ח]. ולמעשה, בתבשיל שיש בו מעט רוטב מן הסתם אינו מעוניין שהרוטב יתאדה, ולכן נחשב למצטמק ורע לו, ומותר לחממו על הפלטה [(כז)].

3. בישול בכלי ראשון ושני [ט ועוד]

• אסור לתת מאכל שאינו מבושל בכלי ראשון, גם כשאינו על האש, כל עוד היד סולדת בו. ובכלל זה גם תבלינים ומלח [ט].
• אסור לערות מכלי ראשון על אוכל שאינו מבושל [(לב)].
• אין בישול בכלי שני [ה, ט]. גם תבלינים, תה וקפה מותרים בכלי שני [(ע)].
• מאכל שאי אפשר לאוכלו ללא הדחה במים רותחים (כמו מליח הנקרא "קולייס האיספנין") – אסור מהתורה להדיחו ברותחים מכלי ראשון בשבת. ונוהגים לאסור גם לשרותו בכלי שני [ד].
• מותר לחמם כלי עם מים על ידי הכנסתו לכלי שני שיש בו מים חמים, אבל אין להכניסו לכלי ראשון [יג].

4. הנחה כנגד המדורה [יד-יז, יט]

• דבר לח, מותר להניחו כנגד האש רק במקום שאינו יכול להגיע בו לשיעור שהיד סולדת בו, אחרת אסור אפילו לשעה קלה [יד]. והרמ"א מתיר אם היה חם ולא נצטנן לגמרי [טו].
• דבר יבש ומבושל, מותר להניחו סמוך למדורה [טו].
• מאכל שיש בו שומן קרוש, שחוזר ומפשיר בעת החימום – לדעת שו"ע מותר להניחו סמוך למדורה, והרמ"א מביא שיש אוסרים, ולמסקנה מתיר במקום הצורך [טז].
• אסור למרוח שמן ושום על צלי כשהוא נגד המדורה [יט].

6. "מגיס" [יח]

• תבשיל בכלי ראשון שלא נתבשל כל צורכו – אסור לערבבו. ואסור אפילו להוציא מהסיר בכף, אפילו אם הסיר אינו על האש.
• בתבשיל המבושל כל צרכו – שו"ע מתיר. הרמ"א כתב על כך "ולכתחילה יש להיזהר" (כלומר שיש להוציא את התבשיל רק על ידי הטיית הסיר), אולם ישנם גם פוסקים אשכנזים שהקלו בכך [(קט)].
• תבשיל שאינו מבושל כל צורכו אסור לכסותו או להוסיף על כיסויו [רנ"ז, ד].

7. עירוב מים חמים וקרים [יא-יב]

• לרחצה ("אמבטי") – כשהמים הרותחים בכלי ראשון, מותר לערות מהם על מים צוננים, אולם אסור להכניס מים צוננים לתוך הכלי הראשון.

כשהמים הרותחים בכלי שני, לדעת שולחן ערוך מותר אף לתת צונן לתוכו, והרמ"א אוסר [יא].

• לשתיה ("מיחם") – כשהמים הרותחים בכלי ראשון, מותר לערות ממנו על מים צוננים.

ולהכניס אליו מים צוננים – לשו"ע אסור, ורמ"א מתיר במים מרובים.

וכשהמים הרותחים בכלי שני – מותר הן לתת מהם לצונן, והם לתת צונן לתוכם [יב].

[2] ראו משנ"ב ס"ק ה', וכף החיים אות י"ב. וראו בכף החיים שם שהעלה לחלק בין בישול במקרה עבור מישהו, לבין בישול קבוע.

[3] שהלא קשה לאסור את הכלי, כשהאוכל עצמו שנבלע בכלי מותר לכל העולם מלבד למבשל עצמו. אמנם המגן אברהם בס"ק א' אוסר (כך דייק מהרשב"א), והביאו משנ"ב ס"ק ד', וכף החיים אות ט' דן בכך, ומביא שיש מקלים והסיק לאסור. והרב עובדיה יוסף בלווית חן סימן שי"ח אות מ"ב פסק שהכלים אינם נאסרים. וראה בהרחבה כל העניין בספרי 'בעקבות המחבר' מעמ' ר"א, שם הבאתי גם ראיה מהגמרא לשיטת המגן אברהם. ולהלכה אפשר בהחלט להקל ולסמוך על שיטת הרב עובדיה יוסף מהטעמים שהבאנו, ובדרבנן שומעים למקל.

[4] הגר"א, משנ"ב ס"ק ג', וכף החיים אות ז'.

[5] משנ"ב ס"ק יד בשם הגר"א.

[6] פירות מחוברים המחוסרים תלישה הם מוקצה חמור יותר מאשר בהמה המחוסרת שחיטה, משום שאת הפירות יכול בנקל לתלוש בערב שבת, ומשלא עשה זאת נחשב ש"דחאם בידיים", בעוד ששחיטת בהמה היא טרחה גדולה ומצריכה שוחט, ועל כן הבהמה אינה נחשבת כדחויה בידיים. ונראה לי להוסיף שהפירות המחוברים אינם רק מוקצה מחמת איסור, אלא גם נחשבים כחלק מהעץ, ואינם לא כלי ולא מאכל, ודומים למוקצה מחמת גופו; בעוד שהבהמה עומדת לדברים מסוימים גם קודם שחיטתה.

[8] נחלקו האחרונים האם בישול בגלי מיקרו (מיקרוגל) נחשב כאש, ואסור בשבת מהתורה. הגרש"ז אוירבך פסק שהאיסור הוא מדרבנן (מנחת שלמה ח"א סימן יב הערות 3-4), וכך גם דעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה שבת חלק ד' עמוד ת"ה), וכן נראה שדעת רוב הפוסקים. ודעת הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק ג' או"ח סימן נ"ב) שיש בכך איסור תורה, כי היום זוהי דרך בישול. וראו גם מאמרו של הרב פרופסור זאב לב בתחומין ח' (מעמוד 21). ונראה לי כדעת הרב משה פיינשטיין אולם לא מטעמו, אלא שאיסור התורה באש ולא בחמה הוא משום שהאש היא ממעשה האדם [וראיה לדבר בפסחים עה ע"א, שם אומרת הגמרא שאפשר לקיים עונש שריפה בבת כהן גם ב"אבר מעיקרו" (=עופרת שמוציאים מהקרקע כשהיא רותחת), וכתב שם רש"י: "שמוציאין מן הקרקע רותח, הוא לא תולדות האש", ומכאן הביאו הפוסקים ראיה שדבר שרותח מעיקרו אינו נחשב כאש]. על פי סברה זו היה מקום להחשיב גלי מיקרו כאש, כי זו מערכת שמייצרת חום על ידי מעשה האדם; אולם אין לי ראיות לסברה זו. וברור שיש בו לכל הפחות איסור דרבנן (מלבד האיסור להשתמש בחשמל), בדומה לכובש כבשים, בו אומר המחבר (שכ"א, ג): "אסור, מפני שהוא כמבשל", אף שאין בו מקור אש. ואין זה דומה לבישול בחמה, שבו האדם אינו מפעיל מקור החום.

[9] הר צבי או"ח קפ"ח; יביע אור או"ח ד', לד.

[10] יש אוסרים דוד שמש, כיוון שכאשר פותח את ברז המים החמים נכנסים מים קרים לדוד, ואם הדוד חם מאוד – המים החמים שבו מבשלים את המים הקרים. ולשיטת האוסרים בישול זה נחשב כבישול בתולדות החמה, ויש כאן פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן. והמקלים סוברים שלא ודאי שזהו פסיק רישיה, וגם אם כן – יש המתירים פסיק רישיה באיסור דרבנן; ובנוסף אם אין מודעות להכנסת המים החמים, היא נחשבת כגרמא.

[11] כף החיים כאן אות ד"ן, ראו ראיותיו. ויש מחמירים וסוברים שברגע שנח מרתיחתו – אסור להרתיחו, וסברתם שמהתורה אין בישול ללא רתיחה. עיין יחוה דעת חלק ד' סימן כב שמחמיר, ועיין בדברינו בסימן רנ"ג סעיף ד.

[12] מפני שזו דעת הרמ"א כאן, ודעת המחבר בסעיף ח' (על הסתירה לכאורה בשיטת המחבר ראו מג"א ס"ק כ"ז, ומשנ"ב ס"ק ס"ב). ופסקו להקל כף החיים אות נ"ו, ויביע אומר חלק ז', סימן מ"ב אות ז. המשנה ברורה לא מקבל קולא זו של הרמ"א, ולדעתו גם מצטמק ורע לו אסור לחממו אם הצטנן. והמקל יש לו על מי לסמוך, בצירוף שיטת הרמב"ם שגם בנוזל אין בכלל בישול אחר בישול.

[13] כך סתם המחבר בסימן רנ"ד סעיף ב. ויעויין שם במג"א ס"ק ח'; ומשנ"ב רנ"ד ס"ק ל"ח ומ"ג.

[14] ועל פלטה של שבת ראה דברינו בסימן רנ"ג ס"ק ע"א, והסקנו שם להקל.

[15] הרב עובדיה יוסף מתיר כל זמן שרוב המאכל הוא מוצק, ואפשר לסמוך על דבריו בצירוף שיטת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול אפילו בנוזל. ואם בנוסף המאכל מצטמק ורע לו – ההיתר מרווח.

[16] מלשון המחבר כאן נראה שמותר לערות מים חמים מכלי ראשון, אולם בסעיף י' פסק המחבר במפורש שעירוי מכלי ראשון אסור. אפשר היה לפרש שכאן מתיר המחבר לערות מכלי ראשון כשהמאכל בידו, והמים החמים שוטפים אותו ונשפכים הלאה; ואילו בסעיף י' מדובר במפורש על אוכל שנמצא בקערה, והמערה גם שורהו במים החמים הנשפכים עליו. אולם הסכמת הפוסקים לאסור כל עירוי מכלי ראשון, ולכן הסברנו שההיתר הוא דווקא לשרות בכלי שני.

[17] ראו מג"א ס"ק ט"ו, ומשנ"ב ס"ק ל"ה. וכך גם אפשר לתרץ את הסתירה לכאורה עם סעיף י', ולהסביר ששם אסרו עירוי מכלי ראשון.

[18] קשה לקבל פירוש זה בדברי המחבר, כי בתחילת המשפט כתב שמותר לשרות בחמין דבר יבש, ולכל הדעות מדובר בכלי ראשון שהורד מן האש. וקשה, שבהמשך המשפט מדבר בכלי שני. ואין שום רמז בבית יוסף שקיבל את הדעה שחוששים בכלי שני לכך שנראה כמבשל. עיינו תוספות שבת לט ע"א ד"ה "כל", שהוא מקור ההסברים השונים, ועיינו חזון עובדיה שבת חלק ד' הלכות מבשל עמוד ש"ל, שמביא הרבה מפרשים שהסבירו כפי שכתבנו. ובדין דרבנן שומעים למקל, אלא שצריך לדעת שהמגן אברהם והמשנה ברורה אכן אוסרים.

[19] המחבר השתמש בביטוי "גמר מלאכה" משום שזו לשון המשנה, אולם רש"י והרמב"ם פירשוה שחייב משום איסור תורה של בישול, אבל אין איסור גמר מלאכה, שהוא בדרך כלל משום מלאכת "מכה בפטיש", בהכנת אוכל. וכן ביאר המשנה ברורה (בס"ק לז), והאריך בביאור הלכה (ד"ה "והדחתן"), שבו הביא את דעת הסוברים שיש איסור גמר מלאכה במאכלים, ודחה את דבריהם.

[20] יש פוסקים (מקורם בדברי הסמ"ג לאוין סה יד, ומביאו המשנה ברורה) שסוברים שלא רק עירוי מכלי ראשון נאסר אלא גם שריה בכלי שני. ובנוסף סוברים שאנו איננו בקיאים מה מתבשל בקלות ומה לא, ולכן בנוסף לחשש שנראה כמבשל, אסרו לשים כל דבר בכלי שני (חוץ ממים, חלב ושמן, שהיתרם בכלי שני מפורש בגמרא). אולם אפשר בהחלט לסמוך על הפוסקים המקבלים את הכלל שאין בישול בכלי שני, כפי שעינינו רואות. ועיין בחזון עובדיה שם, שהאריך לחזק את ההיתר. להלן בסעיף י נבאר כיצד להכין תה וקפה בהיתר בשבת.

[21] על פי משנ"ב ס"ק לח.

[22] דין זה מקורו במרדכי, ופשט לשונו שהאיסור הוא משום מכה בפטיש, ולכן אסור גם בשרייה במים קרים, אם השרייה מכשירה את הדבר למאכל. ולהלכה אין צריך לחשוש לשיטה זו, וגם האשכנזים אינם נוהגים על פיה, כפי שהביא המשנה ברורה בס"ק לט. והלשון "גמר מלאכה" באה ללמדנו שיש בכך איסור תורה (משנה ברורה ס"ק לח).

[23] לפי המקובל בידינו הלכה כיש בתרא, ופירשתי את דברי המחבר על פי יביע אומר חלק ח', או"ח סימן ל"ה אות ב; אמנם כף החיים ומשנה ברורה (ס"ק מג) הסבירו שכוונת המחבר היא רק בכלי שני. אך כאמור הרב עובדיה יוסף ומחברים נוספים טוענים שאין זה פשט דברי המחבר, ובמיוחד שבבית יוסף סתם שאין לחשוש לבישול אחר אפייה.

[24] בס"ק מ"ה כתב המשנ"ב שהמצקת היא כלי שני, ובס"ק פ"ז מביא שיש חולקים  על כך. והט"ז מביא ביו"ד סימן צ"ב ס"ק ל' שמהרי"ל מחשיב את המצקת ככלי שני, והט"ז עצמו חולק עליו. אמנם כאן אפשר לסמוך להקל, כיוון שכל דין בישול אחר אפייה הוא חומרה, וכן אפשר לצרף  את הדעה שאפילו עירוי מכלי ראשון ממש אינו מבשל. עיינו בהערות איש מצליח על משנה ברורה ס"ק פ"ז הערה 4. ולמעשה אם אינו משהה את המצקת, אלא רק מכניסה להוציא את האוכל, דינה כאן ככלי שני; אבל אם משהה אותה בקדרה, דינה ככלי ראשון.

[25] בסימן רנ"ז סעיף ח כתב המחבר במפורש שקדרה שמכוסה בבגדים מכל צדדיה – אין לתת אותה אפילו בערב שבת על כירה שיש בה גחלים, משום ש"מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל". וביאר שם שמותר אם אין הבגדים נוגעים בקדרה. לכן יש לפרש גם כאן שאין מדובר בהטמנה גמורה, והקדרה אינה נוגעת בכיסוי מכל צדדיה, אלא רק מלמעלה.

[26] בעיקר משום שסעיף ח' הוא מעין המשך של סעיף זה, ושם מפורש "וראשון נראה עיקר". אולם הסעיפים אינם זהים, שהלא שם מדובר שאין כלל כיסוי על הקדרה התחתונה, וכאן יש בו כיסוי (אם כי ביארנו שזהו כיסוי חלקי). ובכל זאת המפרשים פסקו כדעה הראשונה (משנ"ב ס"ק נ"ו, וכף החיים אות צ"ז).

[27] כך נראה לנו לבאר. וראו במשנ"ב ס"ק נ"ז, המבאר שסעיף קודם עוסק בתבשיל לח, וסעיף זה בדבר יבש.

[28] ועיינו בסימן רנ"ג סעיפים ג' וה', ודברינו שם.

[29] האחרונים דנים באריכות בדעת המחבר בהנחה על גבי קדרה, האם יש בכך "מחזי כמבשל". בסימן רנ"ג ג' נראה שאסור כמו על גבי כירה, ושם בסעיף ה' נראה שאין בכך "מחזי". והציעו כמה מפרשים שעל גבי קדרה ריקנית הדין הוא כמו על גבי כירה, ואילו על גבי כירה מלאה אין דרך לבשל (ראו בנושא זה בספרנו 'בעקבות המחבר', עמ' קכ"ח). ואולי הסעיף כאן, הדן במיחם, דינו כקדרה ריקנית, כי אולי דרך אנשים לבשל על גבי מיחם מלא מים, לכן מביא המחבר גם את הדעה שאוסרת. ועיינו ברבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב ח"ג דף סט טור ג-ד) שמבחין בין קדרה לחמין. אמנם מעיון בדברי הבית יוסף בסוף סימן שנ"ח עולה שחילוק זה אינו מוכרח. ולהלכה נפסק כאן כדעה הראשונה, שדינו כהנחה כנגד המדורה.

[30] נקט כאן המחבר כדעה שהאיסור הוא רק במצטמק ויפה לו, כפי שהביא הרמ"א למעלה בסעיף ד'. וראה דברינו שם בהערה 12.

[31] זו דעת המחבר. עיין בערוך השולחן סעיף ל"ט שמביא שיש ראשונים שחולקים, אבל מסקנתו היא שלמחבר האיסור הוא מהתורה. ועיין דברינו, 'בעקבות המחבר' (חלק א) עמוד ר"ט.

[32] ומכאן לומדים שגם בשר שור שאינו מבושל מותר לתנו בכלי ראשון שאינו על האש. ולהיתר זה אין תועלת.

[33] לדעה זו יש מקום להחמיר בתה וקפה בעירוי מכלי ראשון (בניגוד לעולה מסעיף י', כפי שנכתוב שם). גם לרמ"א אין זו אלא חומרה, ומעיקר הדן אין בישול כלל בכלי שני, חוץ מדברים שהוכשרו לאכילה בכלי שני, כפי שראינו בסעיף ד'.

[34] דעת המקלים הוסברה ביביע אומר ח"ז סימן מ אות ג, וכן פסק ב"מנוחת אהבה" חלק ב' פ"י סעיף יט, הביאם איש מצליח בהערותיו. אמנם יש אוסרים (עיין מ"ב ס"ק לט), ומתירים רק בכלי שלישי. ולעניות דעתי אין הבדל מהותי בין כלי שני וכלי שלישי, על כן המקל גם בכלי שני יש לו על מי לסמוך. המחמירים טוענים שייתכן והתה והקפה מתבשלים בקלות; ועונים על כך המקלים שאין הבדל מהותי בין תה וקפה לבין תבלינים, ומפורש שהתבלינים, אף שהם גרוסים – אין חוששים לבישולם בכלי שני, כך בתה וקפה שעניינם בעיקר לתת טעם  במים החמים, ואין כוונה לאוכלם בעצמם. ובמשקאות נמסים, כגון קפה נמס, שכבר עברו תהליך של אידוי – ההיתר ברור עוד יותר. ואין זו מחלוקת המחבר והרמ"א, כי חומרת הרמ"א נאמרה דווקא בדבר קשה או בפת, לכן אין זה נכון לראותה כמחלוקת אשכנזים וספרדים, ויש גם פוסקים ספרדים שמחמירים. והמעיין יפה במשנה ברורה יראה נכוחה שלא ברור לו האיסור בכלי שני, והחמיר בעיקר לצאת ידי כל השיטות, ולא מעיקר הדין. ואנו סומכים  על פשט דברי המחבר והרמ"א, שגם הרמ"א לא החמיר בתבליני,ם אלא בדברים קשים. שעינינו רואות שמתרככים בכלי שני ונעשים ראויים לאכילה, ומותר לסמוך על שני המאורות הגדולים שלאורם אנו הולכים. ואף שיש ראשונים שמחמירים וחוששים בכל דבר שמא הוא מקלי הבישול, ואוסרים אפילו לתנם בכלי שני. וראה דברינו בסעיף ד', שמרן המחבר החמיר בקלי בישול דווקא בעירוי מכלי ראשון, ולא בשרייה בכלי שני. ועוד יעויין באגרות משה אורח חיים ח"ד (סימן ע"ח, בישול אות טו ואות יח) שמקל בכלי שני בכל התבלינים ובקפה וקקאו, ומסתפק בעלי תה. ועוד יש להוסיף לדיון שאבקת הקפה השחור עשויה מפולי קפה שכבר נקלו, והרבה מעלי חליטות התה הם קלויים או מיובשים בחום.

[35] על פי כף החיים אות קכ"ב.

[36] מ"ב ס"ק פב וביאור הלכה  ד"ה והוא. אבל אין זו דעת המחבר והרמ"א שלא העיר על דבריו

[37] הואיל וכתב שהאיסור הוא "מפני שמתחממין הרבה".

[38] שמירת שבת כהלכתה א, סד.

[39] ביניהם חזון עובדיה חלק ד' הלכות מבשל אות טז, וגם איגרות משה או"ח ח"ד עד בישול ה' נוטה להקל, על סמך דברי הרמ"א (יו"ד צ"ד, ז).

[41] נחלקו האחרונים בדעת המחבר אם נצטנן ועדיין היד סולדת בו, כפי שהבאנו בסימן רנ"ג סעיף ד' ס"ק ע"ז.

[42] וסיים משנ"ב שגם הרוצה להחמיר בתבשיל מבושל, יחמיר בהגסה ממש, ולא בהוצאה בכף.