שולחן ערוך כפשוטו סימן ש"א-באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסור

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות שבת

סימן ש"א – באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים, ובו נ"א סעיפים

סימן ארוך זה פותח את הסימנים העוסקים במלאכות שבת, ועוסק באדם היוצא מביתו בשבת^[1]. תחילתו בהערות הלכתיות על הליכה בחוץ בשבת, ובהמשך רובו עוסק באיסור הוצאה מרשות לרשות.

אחד מאבות המלאכות האסורים בשבת הוא האיסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או לטלטל חפץ ברשות הרבים עצמה.^[2] רשות הרבים היא מקום פתוח הראוי להילוך לרבים, כמו רחובות וכיכרות העיר; רשות היחיד היא מקום סגור במחיצות, כבית או כחצר. מקום פתוח שאינו מקיים את תנאי רשות הרבים נקרא "כרמלית", ואסרו חכמים להוציא מרשות היחיד אליו ולהפך, וכן לטלטל בו חפצים.^[3]

כשאדם יוצא מרשות היחיד אסור לו להוציא עמו אף חפץ, אך מותר כמובן לצאת בבגדים שעליו. סימן זה דן באריכות מה נחשב בגד שמותר לצאת עמו. הכלל העולה הוא שדבר שהוא לצורך האדם וצמוד לגופו – נחשב כבגד או כתכשיט, ואין בו איסור הוצאה מהתורה; ובדברים שיש בהם גם חששות שונים לעתים גזרו בהם חכמים. אולם חפץ שהאדם לוקח כדי להעבירו ממקום למקום נחשב כמשא, ואסור לצאת בו במקום שאין עירוב, אף אם לוקחו דרך לבוש; אולם אם מוציאו שלא כדרכו האיסור אינו מהתורה, אלא מדברי חכמים.

תוכן הסימן: סעיפים א-ו – דיני הליכה בשבת.

ז-מא – במה מותר לצאת בשבת.

מב-מג – טלטול שהותר משום כבוד חפצי קודש.

מד – טלטול לצורך הצלה מדליקה.

מה-מט – טלטול בגדים רטובים.

נ-נא – טלטול תחבושות המונחות על המכה.

סעיף א

(א) ^אאין לרוץ בשבת, ^באלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בו (ב). הגה: ואסור לפסוע יותר מאמה (ג) בפסיעה אחת, אם אפשר לו בפחות (ד) (או"ז, והגהות אשרי עירובין פ"ד).

^אשבת קי״ג ע"א. ^בברכות ו' ע"ב.

הקדמה לסעיף – ישנם איסורי דרבנן בשבת הנלמדים מהפסוק בספר ישעיהו (נ"ח, יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ועיקרם שהתנהגותנו בשבת צריכה להיות שונה מהתנהגותנו ביום חול, כפי שדרשו חז"ל: "מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול". פרטי דין זה מבוארים בסעיפים הבאים.
או כיוצא בו – כיוון שזריזות למצוות אינה פוגעת בכבוד השבת.
מאמה – כחמישים סנטימטר בממוצע, אולם השיעור משתנה בכל אדם לפי אמתו.
בפחות – כדי שבשבת ילך במתינות. וכתב הרמ"א "אם אפשר לו", כיוון שמי שפסיעות קטנות אינן נוחות לו, מותר לו ללכת כפי שנוח לו.

סעיף ב

^גבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם – מותר (ה). וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (ו). הגה: וכן מותר לטייל (ז) (ב"י).

^גטור בשם סמ״ק.

מותר – כיוון שהבהילות נאסרה בשבת, וכאן אין זה אלא תענוג.
שמתענגים בו – כיוון שאז הוא רץ בשמחה לראות את מה שחפץ.
לטייל – והרי זה בכלל עונג שבת.

סעיף ג

^דהיה הולך והגיע לאמת המים – יכול לדלגו ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה (ח); ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך (ט). ואסור לעבור בה (י), שלא יבא לידי סחיטה (יא).

^דשבת קי״ג ע"ב.

קודם שיעקור השניה – אף שזו קפיצה ממש, אין הדבר בכלל האיסור, כיוון שאינו עושה זאת בדרך בהילות, אלא כדי לעבור את המכשול.
שמרבה בהילוך – כלומר: אין טעם שיימנע מן הקפיצה בשבת, ולשם כך יגדיל את טורח הדרך.
לעבור בה – בתוך אמת המים, אף בהליכה רגילה.
סחיטה – אחת ממלאכות שבת היא 'המלבן', כלומר: המכבס את הבגד. ובכלל זה האיסור לסחוט בד. מהחשש שמא יסחוט אסרו חכמים להיכנס לאמת מים בבגדים, ולכן יש לדלג מעל האמה.^[4]

סעיף ד

^ההיה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה (יב) – יכול לעבור בה (יג), ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, ^וכדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה (יד). (ועיין לקמן סי' תרי"ג סעיף ה' (טו) ובסעיף ח' בהג"ה) (טז). ^זואסור לעבור בסנדלו (יז), דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי (יח); אבל במנעלו מותר.

^היומא ע״ז ע"ב. ^ולפירוש הרא״ש והר״ן. ^זיומא ע"ח ע"א.

בחכמה – וכן אם הולך למצוות נוספות, כגון לבית הכנסת, לסעודת שבת, לבקר חולה, לשמח חתן וללמוד או ללמד תורה.
יכול לעבור בה – באמת המים, אף שבגדיו יירטבו.
לידי סחיטה – כאשר הולך לדבר מצווה לא גזרו חכמים שמא יבוא לסחוט, אולם עליו לעשות שינוי כדי שיזכור שאסור לסחוט.
תרי"ג סעיף ה' – שם כותב המחבר שהיתר זה קיים גם ביום הכיפורים, שבו ישנו גם איסור רחיצה.
סעיף ח' בהג"ה – שם כותב הרמ"א שבמקרים שהדבר הותר, עדיף להיכנס במים ולקצר את הדרך מאשר להרבות בהליכה.
בסנדלו – מדובר כאן בסנדל שעלול ליפול מהרגל במים, כמו כפכפים שלנו.
ואתי לאתויי – תרגום המשפט: כיוון שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה, חוששים שמא ייפול, ויבוא לטלטלו.

סעיף ה

^חההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזרה (יט), כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא (כ).

^חיומא ע״ז ע"ב.

אף בחזרה – אף על פי שעכשיו אינו הולך לקראת מצווה, אלא חוזר לביתו.
לעתיד לבוא – כדי שבפעם הבאה לא יימנע מלעשות את המצווה מפני האיסור להיכנס למים בחזרתו.

סעיף ו

^טההולך לשמור פירותיו (כא) – מותר לו לעבור במים בהליכה (כב), ^יאבל לא בחזרה (כג).

^טיומא ע״ז ע"ב. ^יטור בסי׳ תרי״ג.

לשמור פירותיו – מגנבים. ומדובר כאן במקרה שאינו צריך לעשות דבר, ועצם נוכחותו מרחיקה את הגנבים. ואף שאין להתעסק בעסקיו בשבת, שמירה פסיבית כזו התירו חכמים כדי למנוע הפסד, שהלא אם לא נפגין נוכחות במטע בשבת כל עבודת השבוע תרד לטמיון.
בהליכה – כדי למנוע הפסד. ויעשה היכר שיזכיר לו שלא לסחוט, כגון שלא יוציא ידיו מבגדו.
לא בחזרה – כיוון שאין כאן חשש שמא יימנע מללכת בעתיד, שהלא הולך עבור צרכיו.

סעיף ז

(כד) ^ככל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש (כה), והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר (כו) – חייב (כז). וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול – אסור לצאת בו (כח), ואם יצא פטור (כט). ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פירוש: להסירם מעליה) ולהראותם (ל). הגה: ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית. הלכך ^ללא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פירוש: מגן) ולא ^*)באלה ולא ברומח (לא); ולא בכלים שאינם תכשיט (לב), ואם יצא חייב חטאת (לג); ^מולא בשריון (לד) ולא בקסדא (פירוש: כובע של ברזל) ולא במגפים (לה) (פירוש: אנפלאות של ברזל), ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש (לו). ולא יצא בתפילין (לז), מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא (לח). ^נולא יצא קטן (לט) במנעל גדול, דלמא נפל ואתי לאתויי (מ), אבל יוצא הוא בחלוק גדול (מא). ^סולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי (מב), אבל אם יש לו מכה ברגלו ^עיוצא באותו שאין בו מכה (מג).

^כלשון הרמב״ס בפי״ט מהל' שבת ה"ה, מתוך דברי הגמרא פרק ו' דשבת. ^לשבת ס״ג ע"א במשנה. *)פירוש: כמו מקל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור. ערוך. ^משבת ס׳ ע"א במשנה. ^נשבת קמ״א ע"ב. ^סשבת ס' ע"א במשנה. ^עשבת ס״א ע"א וכחייא בר רב, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפרק י״ט הט"ו.

הקדמה לסעיף – כפי שציינו בהקדמה לסימן, מותר להוציא בגדים ותכשיטים בשבת מרשות לרשות, וכן לטלטלם ברשות הרבים. בכלל בגד כל פרטי הלבוש הנלבשים כרגיל, ובכלל תכשיט כל פריט רגיל שגבר או אישה עונדים לנוי. החל מסעיף זה מביא המחבר דיונים סביב השאלה מה נחשב כבגד או כתכשיט.
דרך מלבוש – בכלל "דרך מלבוש" כל דבר הנמצא על גופו כבגד, ו"אינו דרך מלבוש" הוא דבר שנמצא על האדם אך אינו נלבש כבגד.
להוציא אותו דבר – אם הוציא דבר שלא כדרכו (כגון תיק שדרך לשאתו על גבו, והוא מחזיקו באצבע) – אין בכך איסור מהתורה, כי כלל גדול בכל מלאכות שבת שהחיוב מהתורה הוא רק על עשיית המלאכה בדרך הרגילה.
חייב – כגון המוציא נשק, ושאר דוגמאות המובאות בהמשך הסעיף.
אסור לצאת בו – גזרה שמא התכשיט ייפול, וירימנו ויטלטלו ברשות הרבים.
פטור – בהלכות שבת המילה "פטור" פירושה בדרך כלל שאין בכך איסור תורה, אולם יש בכך איסור מדברי חכמים.
לשלפם ולהראותם – כשם שגזרו על תכשיט שעשוי ליפול, כך גזרו גם על תכשיט שרגילים להסירו מסיבות שונות, שמא תסירו ותבוא להעבירו ברשות הרבים. ובסימן ש"ג סעיף יח נראה שלא נהגו כיום להחמיר בגזרה זו, כיוון שאנו פוסקים שאין לנו רשות הרבים מן התורה.
ולא ברומח – כל אלו הם סוגי כלי נשק.
בכלים שאינם תכשיט – כלומר: לא יצא בשום דבר שאינו בגד ואינו תכשיט.
חייב חטאת – בביטוי זה משתמשים כדי להדגיש שמדובר באיסור מהתורה. העובר על מלאכה האסורה בשבת מהתורה בשוגג בזמן המקדש חייב להביא קרבן חטאת.
בשריון – מברזל, שמונח על הגוף לצורך הגנה.
במגפיים – אין אלו המגפיים שלנו, אלא נעלי ברזל לצורך קרב.
דרך מלבוש – שכיוון שאינם בגדים נוחים אלא צרכי מלחמה, אסרו אותם חכמים. אולם אין בהוצאתם איסור תורה, כיוון שהם מונחים על הגוף כלבוש.
בתפילין – התפילין נחשבים כבגד, כיוון שלובשים אותם על הגוף. ויש לזכור שבעבר הם נלבשו כל העת. ובכל זאת תיקנו חכמים שלא לצאת בתפילין.
לבית הכסא – בו אסור להניח תפילין. השירותים שלהם היו בחוץ, ויש חשש שיטלטל את התפלין ביציאתו.
קטן – הכוונה כאן לאדם הקטן בגופו.
ואתי לאתויי – תרגום: שמא ייפול ויבוא לשאתו.
בחלוק גדול – כיוון שאין חשש שהחלוק ייפול מגופו ויבוא להרימו.
ואתי לאתויי – תרגום: שמא יצחקו עליו, ויבוא לשאת את הנעל.
שאין בו מכה – כיוון שאין חשש שיצחקו עליו אם יוצא כך מסיבה טובה.

סעיף ח

(מד)^פלא יצא במחט התחובה לו בבגדו, בין נקובה בין שאינה נקובה (מה). ^צואם יצא – בנקובה חייב (מו), ובשאינה נקובה פטור (מז); ^קויש אומרים בהפך (מח).

^פשבת י״א ע"ב. ^צב"י בשם הרי״ף והרמב״ם שם. ^קב"י בשם רש״י.

הקדמה לסעיף – שלושת הסעיפים הבאים עוסקים ביציאה במחט ובטבעת, ולהבנתם נזכיר כמה יסודות מהלכות הוצאה שראינו בסימן זה: א. אדם המוציא חפץ בצורה שאינה מקובלת ("בשינוי"), אינו עובר על איסור תורה אלא על איסור מדברי חכמים. ב. מותר להוציא כל דבר שנחשב בגד או תכשיט. ג. תכשיטים שיש חשש שמא יסירם, גזרו חכמים שלא להוציאם. ד. כדי שדבר מה ייחשב לבגד או לתכשיט לעניין זה, על האדם לשאתו על בגדיו או על גופו לצורך עצם הדבר. אבל אם נושאו כדי להביאו למקום אחר, הרי הוא כמשא, ואסור להוציאו בשבת ללא עירוב.
התחובה לו בבגדו – המחט אינה לא בגד ולא תכשיט. מחט נקובה משמשת לתפירה, ומחט שאינה נקובה היא מחט תפירה שעדיין אין לה נקב.
בנקובה חייב – משום שדרכם הייתה להוציא מחט תפירה בצורה כזו.
פטור – לדעה זו הוצאת מחט כשהיא תחובה בבגד היא הוצאה כדרכה רק במחט שאפשר לתפור בה, אבל במחט שאי אפשר לתפור בה זו הוצאה שאינה כדרכה, ולכן פטור.
בהפך – דעה זו מסכימה עם העקרונות של הדעה הראשונה, אלא שנחלקה במציאות, ולדעתם היו רגילים לתחוב בבגד רק מחטים שאינן נקובות.^[5]

סעיף ט

^רלא יצא בטבעת שאין עליה חותם (מט), ואם יצא חייב (נ). ואם יש עליה חותם (נא) – לרש"י פטור, ולרבנו תם ולהרמב"ם מותר ^שדאינו תכשיט אלא לאיש (נב), אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה – אסור גם לאיש (נג) (ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף יח) (נד).

^רשבת ס״ב ע"א וכעולא. ^שהירושלמי לדעת הרז״ה והרא״ש ושאר פוסקים.

שאין עליה חותם – טבעת כזו (שהיא כטבעות הרגילות כיום) היא תכשיט לאישה ולא לאיש, וודאי שאינה לבוש. לכן האיש חייב על הוצאתה.

סעיף זה דן באיש. ולעניין אישה, טבעת שאין עליה חותם נחשבת כתכשיט לה, ולכן אין איסור תורה להוציאה. ואמנם ראינו בסעיף ז' שגזרו על כך חכמים, אולם כיום גזירה זו אינה נוהגת.

חייב – מהתורה.^[6] וכיום במקום שגברים נוהגים ללכת עם טבעת, אין בטבעת כזו איסור הוצאה, אלא דינה כטבעת עם חותם.
חותם – טבעת עם חותם משמשת גם כחותמת, והיו הגברים רגילים ללכת עם טבעות אלו כתכשיט. לכן אין בה איסור הוצאה לאיש.
אלא לאיש – כלומר: לדעת הכול אין בכך איסור מהתורה, כיוון שהוא תכשיט. אלא שלשיטת רש"י אסרו חכמים שמא יוציאו להראות לחבריו, ולדעת רבנו תם והרמב"ם לא אסרו זאת חכמים, וגזרה זו נאמרה רק בתכשיטי נשים ולא בתכשיטי גברים, מפני שאין דרך הגברים להראות את תכשיטיהם.
אסור גם לאיש – זהו המשך שיטת רבנו תם והרמב"ם. ולשיטתם, אף על פי שלא גזרו חכמים בתכשיטים המיוחדים לאיש, גזרו בגברים העונדים תכשיטים המיועדים גם לנשים, משום שלא חילקו חכמים בדבריהם.
ש"ג סעיף יח – כאמור, שם יתבאר שלמעשה נוהגים להקל בענידת תכשיטים הן לגברים והן לנשים, בגלל הדעות שסוברות שאין לנו רשות הרבים מן התורה.

סעיף י

^תטבעת שקבוע בה אבן, וכן אם כתובים בה אותיות (נד) – 'אין עליה חותם' מיקרי (נה), שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקים בה אותיות או צורות (נו).

^תכל בו.

כתובים בה אותיות – בצבע או בחומר שונה, והכתב אינו חקוק בה.
מיקרי – ונחשב כתכשיט לאישה וכמשא לאיש, כפי שהתבאר בסעיף הקודם.
אותיות או צורות – הואיל ורק כך אפשר לחתום בה.

סעיף יא

^אדבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו (נח), כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא (נט); ^בויש מתירים אם הוא של כסף (ס). הגה: ומכל מקום אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן (סא) אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי (סב) (ב"י). ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה (סג) – אסור (סד) (מרדכי שבת רמז ש"נ, וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (סה) (ב"י בשם תשובה אשכנזית, ר' פרץ והאגודה, וכן משמע באו"ז).

^אטור לדעת יש מפרשים הירושלמי כך, והביאו הרא״ש שם. ^בטור שם בשם המהר"ם, וכן כתב הרא״ש וסמ״ג וסמ״ק ושאר פוסקים.

לתכשיט ולהשתמש בו – ראינו שמותר לצאת עם תכשיט, ואסור לצאת עם חפצים שנועדו לשימוש. סעיף זה עוסק בדבר נאה שעונדים אותו כתכשיט, אולם יש לו גם שימוש.
שלצורך תשמיש מוציא – כלומר: משום שהמפתח משמש גם כתכשיט, אין בו איסור תורה; אולם אסרו חכמים לצאת אתו משום מראית העין, שמא הרואים יחשבו שמותר להוציא מפתח שאינו לנוי.
של כסף – כיוון שבמקרה זה ברור לכל שמדובר בתכשיט.
שקוראין ברילי"ן – הם משקפיים, הנקראים כך בלע"ז^[7], ובעברית כונו בזמנם "בתי עיניים". את המשקפיים לא הרכיבו כל העת, אלא נשאו אותם בנרתיק, והוציאו כשהיה צורך לקרוא. תיק המשקפיים בדרך כלל היה עשוי בהידור, ולעיתים גם מחובר לבגד בשרשרת.
הם משוי – כלומר: אף אם נרתיק המשקפיים מהודר ונחשב לתכשיט, המשקפיים שבתוכו נחשבים למשא, ואסור לצאת כך. ומותר לצאת במשקפיים על העיניים, שהם נחשבים כבגד; וכן מותר לצאת בשעון-יד.^[8]
וקבוע בחגורה – כעת חוזר הרמ"א לדין המפתח. המחבר כתב שהמפתח אסור בהוצאה, ויש מתירים אם הוא כתכשיט כסף. הרמ"א דן במפתח ברזל המחובר לחגורה.
אסור – לדעה זו אף שהמפתח מחובר לבגד, הוא אינו בטל לבגד, ואסור לצאת בו. ואין בכך הוצאה מהתורה, כי אינו נושא המפתח כדרכו.
להתיר – היות והוא מחובר לחגורה הוא בטל לחגורה. ואף שמשתמש בו כמפתח, אין בכך כדי לבטל את היותו חלק מהחגורה. ואם המפתח נעשה כחלק הכרחי לחגורה, כגון שהחגורה עשויה משני חלקים המחוברים על ידי המפתח – נחשב המפתח לחלק מהחגורה, ומותר לצאת בו לכל הדעות.

סעיף יב

^גלא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו (סו); ולא נגר בקיסם שבאזנו (סז); ולא סורק במשיחה שבצוארו (סח); ואם יצא – פטור (סט).

^גשבת י״א ע"ב וכר׳ מאיר, רמב״ם פרק י״ט הכ"א.

בגדו – דרך החייטים לצאת כל השבוע כאשר המחט שבה עובדים תחובה בבגדיהם.
בקיסם שבאוזנו – מעין סרגל, שדרך הנגרים לשאת כל העת מאחורי אוזנם.
במשיחה שבצווארו – סורק צמר משתמש למלאכתו בחוט מיוחד, שאותו רגילים הסורקים לשאת על צווארם.
פטור – כיוון שאין זו הוצאה כדרכה. ואף שזו דרך בעלי אותה מלאכה, אין זו דרך שאר בני האדם.^[9]

סעיף יג

^דלא יצא הזב (ע) בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה (עא), וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה – ^האסורה לצאת בו (עב), אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש (עג). אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער – מותר לצאת בו (עד).

^דשבת י״א ע"ב. ^השבת ס״ד ע"ב לפי׳ התוס׳ שם.

הזב – גבר החולה בכך יוצאת לו הפרשה מאיברו.
שלא יטנף בה – כלומר: אם מדובר רק בכיס סביב האיבר, אין דרך אנשים ללכת עם כיס כזה, ולכן הדבר אינו נחשב כבגד.
אסורה לצאת בו – אם מדובר רק על אביזר הקשור בחוט, שאין דרך שאר נשים לצאת בו.
כעין מלבוש – כלומר: אם מדובר על חפץ העשוי כעין בגד, שחוטיו רחבים ודומה לתחתון – הרי הוא נחשב כבגד, ואין בכך איסור. והוא הדין לזב, שיכול לצאת בבגד כזה.
מותר לצאת בו – תחבושות הבאות לרפואה נחשבות לרוב כבגד, כפי שיתבאר בסעיף כ"ב. לכן מה שהאישה קושרת כנגד דם נידותה, אם בא רק כדי שלא יתלכלכו הבגדים – אינו אלא משא לצורך הבגדים, ואסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים. ואם בא לצורך רפואה – נחשב לצורך גוף האדם כבגד. כיום אביזרים אלו קיימים לרוב לצורכי היגיינה, ונחשבים לצורך הגוף, ומותר לצאת בהם במקום שאין בו עירוב. ואפילו אם יש ספק לגבי הצורך בדבר, כיוון שאין לנו רשות הרבים מן התורה – מותר.

סעיף יד

^ודבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף (עה) – מותר לצאת בו בשבת (עו). הגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים (עז) או כובע על ראשו (ב"י); אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש (עח) (הגהות מרדכי).

^וטור.

אצולי טינוף – בגד עליון הנלבש על הבגדים, כדי שבגדיו לא יתלכלכו.
בשבת – ואינו נחשב כמשא לצורך הבגד, אלא כבגד בפני עצמו.
מפני הגשמים – ובכלל זה מעיל גשם שלובשו כדי שבגדיו לא יירטבו. שכפי שראינו בסעיף הקודם, בגד שנלבש כדרך לבוש מותר גם להגנה על בגדיו.
דרך מלבוש – הכלל הוא שכל מה שלובשים אותו כבגד – מותר, אף אם תכליתו רק הגנת שאר בגדיו. אולם דברים ששמים על הבגדים שלא כדרך מלבוש – אסורים. לכן מותר לצאת בבגד נוסף שלובש על בגדיו, ואסור בבד או בניילון שרק מונח עליהם. וניילון שעשוי על פי מידות הכובע, נחלקו הפוסקים אם נחשב לבגד או למשא; והלכה למעשה אפשר להקל בכך, כיוון שאין לנו רשות הרבים מן התורה.

סעיף טו

^זאין הקיטע יוצא בקב שלו (עט), דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו (פ), ^חואינו עושה זה להלך בו, שעל כל פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל – כיון דאינו צורך הילוכו, אסור (פא).

^זשבת ס״ה ע"ב במשנה וכרבי יוסי. ^חכן ביארו רבינו ירוחם בחלק ה'.

בקב שלו – זו לשון המשנה. ומבאר המחבר את האיסור בהמשך המשפט.
בתוכו – אין זה מה שקרוי אצלנו 'קב', אלא חפץ הדומה יותר לרגל תותבת שלא נועדה להליכה.
אסור – בסעיף הבא יתבאר שאם הקב נועד לצורך הילוכו, מותר לצאת בו. האיסור במשנה הוא על תותב שאינו מסייע להליכה, אלא נעשה כדי שנכותו לא תצרום בעיני הרואים. וצורך זה אינו נחשב לא כבגד ולא כתכשיט, אלא כמשא.

סעיף טז

קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על ^טכסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו, ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת (פב) – אין יוצאים בהם בשבת, דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי (פג); ^יאבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת (פד). וקטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה ^כסמוכות של עור לשוקיו (פה), יוצא בהם בשבת (פו). הגה: וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול (פז) (ר' ירוחם ח"ה); וכן בפנטני"ש (פח) דמשתלפי במהרה וממילא (פט) (רשב"א ח"א סימן תר"ז); ויש מחמירים ואוסרים (צ) (אגור). ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף (צא), ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (צב) (כל בו).

^טמשנה דף ס״ו ע"א וכפי פירוש רש״י. ^יתוספות והרא״ש ור' ירוחם, וכן משמע מדברי רש״י שם. ^כדף ס״ו ע"א במשנה וכפי פירוש רש״י.

קצת – מדובר כאן על מתקן הדומה מעט להליכון של היום, אלא שיש לו גם מושב. בנוסף יש לאותו קיטע מתקן מיוחד על הרגליים, שנקרא "סמוכות".
זמנין דמשתלפי – תרגום: מכיוון שהם תלויים ואינם מונחים על הארץ, לעתים הם נשלפים. הן הכיסא והן הסמוכות נצרכים להליכתו של הקיטע, ולכן נחשבים כרגליו, ומעיקר הדין מותר לצאת בהם. אלא שאם הסמוכות אינן מחוברות יפה לגופו, אלא רק תלויות, אסרו חכמים לצאת בהם, שמא ייפלו ויישא אותם. והלכה למעשה, שכפי שאמרנו לגבי התכשיטים, כיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה לא חששו לגזרה זו.
מותר לצאת – כיוון שנצרכים להליכתו. והדבר דומה למקל החיגר, שהותר לצאת בו בסעיף הבא.
לשוקיו – כעין רגליים תותבות.
יוצא בהם בשבת – ואין בהם חשש שייפלו, לכן לא גזרו בהם חכמים.
וליכא למיחש שיפול – תרגום "וליכא למיחש": ואין לחשוש. הרמ"א מעיר שלאדם בריא נעלי עץ דומות לסמוכות, ואף שאינן כנעליים רגילות, אם הרגל נכנסת בהן כמו בנעל רגילה הן נחשבות כבגד, ומותר לצאת איתן כל עוד אין חשש שמא ייפלו.
פנטני"ש – נעלי בית.^[10]
וממילא – תרגום: שנשלפות במהירות ומעצמן. לכן היה מקום לחשוש שמא ישלפם ויישאם, ובכל זאת לדעה זו מותר לצאת בהן, כיוון שאין זה נוח ללכת יחפים.
מחמירים ואוסרים – שמא הנעליים ייפלו, ויישאן בידיו. הלכה למעשה, כיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה אפשר להקל ולסמוך על הדעה הראשונה. לכן מותר לצאת גם בנעליים פתוחות שנשלפות בקלות, כגון קרוקס.
לילך יחף – תיקנו רבותינו הראשונים לא ללכת יחפים בשבת, ויש בכך כדי לזכור שהיום שבת, וכן משום כבוד ועונג שבת. וכותב הרמ"א שבמקום שרגילים ללכת יחפים – מותר.
ולא יבוא לחללו – כגון בגד המיוחד לשבת. ונראה שגם למחבר יש בכך משום כבוד שבת, אף על פי שלא פסק שיש חובה ללבוש בגדי שבת כדי להזכיר לו שלא לעשות מלאכה.

סעיף יז

^לחיגר שאינו יכול לילך בלא מקל – מותר לילך בו, אפילו אינו קשור בו (צג); אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו – אסור (צד). הגה: וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר (צה) (רוקח).

^לתוספות שם, וכ״כ הרא״ש והר״ן והמרדכי ושאר פוסקים.

אינו קשור בו – כי המקל נחשב כמו נעל שלו או כרגלו. והטעם כפי שראינו למעלה, שהמטרה אינה לקחת את המקל למקום אחר, אלא המקל עצמו הוא צורך גופו.
אסור – אם נעזר במקל הליכה, אבל יכול ללכת גם בלעדיו – המקל אינו נחשב לא כרגלו ולא כמנעלו, ואסור לצאת בו לרשות הרבים. וכתבו הפוסקים שאדם שתמיד הולך עם מקל – יכול לצאת בו, במיוחד שאין לנו רשות הרבים מן התורה.
דינו כחיגר – שאם אינו יכול ללכת בלי מקל מותר לצאת בו, ואם יכול בלי מקל אלא שנעזר בו לעתים – אסור, כיוון שכאשר אינו נעזר במקל נמצא שנושאו כמשא.

סעיף יח

^מסומא, אסור לו לצאת במקל (צו).

^מביצה כ״ה ע"ב.

במקל – משום שיכול ללכת גם ללא מקל, וכפי הכלל שהתבאר בסעיף הקודם. וכתב ערוך השולחן שהאיסור הוא דווקא כשהעיוור נמצא במקום שמכיר, כך שיכול ללכת ממקום למקום ללא מקל, אבל במקום שזר לו ואינו יכול ללכת בלי מקל – יכול לצאת מחוץ לעירוב במקלו. והלכה למעשה, כיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה אפשר לסמוך על דבריו ולהקל.

סעיף יט

מי שהוא אסור וכבלים ברגליו (צז) (פירוש: כעין טבעות גדולים שסוגרים בהם הרגלים), ^נמותר לצאת בהם (צח).

^נטור והמרדכי וסמ״ג ושאר פוסקים.

וכבלים ברגליו – שאזוק באזיקי רגליים.
מותר לצאת בהם – האזיקים נחשבים כמלבוש, כיוון שצמודים לרגליו כל הזמן ואין רצונו להביאם למקום אחר. וגם אין חשש שייפלו ויישאם בידיו.

סעיף כ

אין יוצאים ^סבאנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו (צט); ^פולא בקשרי, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט (ק); ^צולא בפרמי (קא), והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות (קב).

^סשבת ס״ו ע"א במשנה. ^עלפירוש ר׳ אבהו שם בגמרא. ^פלפירוש רב פפא שם וכפירוש רש״י. ^צלפירוש רבא בר רב הונא שם.

והולך ברגליו – שאין זה לא בגד ולא תכשיט. אולם אין בכך איסור מהתורה, כי אין זו דרך רגילה לשאת דברים. וברכיבה על אופניים חוץ לעירוב עובר על איסור הוצאה כדרכה ועובר מן התורה, כי נחשב שנושא את האופניים כדרכם.^[11]
בטיט – כדי שלא יתלכלך מהטיט. וכיוון שההליכה בהם אינה נוחה כלל, אינם נחשבים כמנעל אלא כמשא. ואין בכך איסור מהתורה, כי אינו נושא אותם בדרך הרגילה.
בפרמי – מסכה.
להפחיד התינוקות – ואינו לא בגד ולא תכשיט, אלא נחשב כמשא.

סעיף כא

^קאין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת (קג), אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פירוש: בגדים גסים) (קד).

^קתוספתא, כתבוה הרי״ף והרא״ש שם והרמב״ם בפרק י״ט הי״ז.

ומחצלת – שמניחם על ראשו מפני הגשמים. ואף שעושה זאת למטרת הגנה על גופו, הם אינם בכלל בגד, ואסור. האיסור הוא מדרבנן, כיוון שאין זו דרך הוצאה.
בגדים גסים – הכוונה כאן לבדים גסים. אף על פי שאין אלו בגדים ממש, יש שמתעטפים בהם מפני הגשמים. וכיוון שהם מבד, נחשבים כבגד לעניין יציאה בהם דרך לבוש.

סעיף כב

^ריוצאים במוך וספוג שעל המכה, לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט (קה), וכן בקליפת שום ובצל (קו), או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה (קז); ואם נפלו מעליה לא יחזירנה, וכל שכן שלא יתנם בתחלה (קח); אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי (קט); אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו, וקושרו ומתירו (קי).

^רשם בתוספתא ושם בראשונים.

כמו תכשיט – חפצים הצמודים לגוף האדם ורגילים ללכת בהם אינם נחשבים למשא.
קליפת שום ובצל – שמניח על המכה דרך רפואה.
ורטייה שעליה – אלו כולם מיני תחבושות ורפואות שמניחים על המכה.
שלא יתנם בתחילה – בסימן שכ"ח מבואר שאסרו חכמים דברי רפואה רבים בשבת, שמא יבוא להכין תרופות ולשחוק עבורן סממנים, כפי שנהגו בזמנם. גזרה זו אינה חלה על חולה, אפילו אם אין בו סכנה, ולכן האיסור לשים רטיה הוא רק בפציעה שטחית; אולם בפציעה שנחשבת כחולי, וכן בחשש זיהום – לא אסרו חכמים, ומותר לכתחילה לחבוש את הפצע[12].
הוו משוי – שכיוון שאינם מרפאים את המכה אינם נחשבים לבגד או לתכשיט, ואסור לצאת איתם כשאין עירוב. ואין בהוצאתם איסור תורה, שאינו נושא אותם כמי שדרכו להביאם למקום אחר.
וקושרו ומתירו – ואף שהאגד דומה לחוט, הרי הוא בטל לרטייה, ומותר לצאת בו בשבת.

סעיף כג

^שהבנים יוצאים בזגין (פירוש: כמין פעמונים קטנים) ^תהארוגים להם בכסותם (קיא), אבל אם אינם ארוגים – לא (קיב). הגה: ולא מהני הא דמחובר לַכְּסות (קיג), רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (קיד) (הגהות מיימוני פי"ט, וב"י בשם תשובת רשב"א, ומרדכי רמז ש"נ). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו, מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (קטו) (או"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצולי"ט, ^*)אם מחובר לכסות (קטז). והא דמותר לצאת בזגין הארוגין, דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול (קיז) (הגהות אלפסי שבת ל').

^ששבת ס״ו ע"א במשנה. ^תשבת ס״ז ע"א כרבא. ^*)שם בשלטי גבורים כתב: "והוא שתפרה במלבוש שתי תכיפות, דהוי כאלו ארגו", וכתב טעם ע״ז, עיין שם.

בכסותם – פעמונים התפורים בשולי הבגד, והם נחשבים לחלק מן הבגד.
לא – אמנם גם אם הפעמונים מחוברים בצורה רופפת, הם עדיין נחשבים לחלק מהבגד; אולם אסרו חכמים לצאת בהם, שמא ישלפם מהבגד להראות לחבריו. וכשהם ארוגים אין לחשוש לכך.
דמחובר לכסות – תרגום: ולא מועיל שמחובר לבגד.
אסור – כלומר: החיבור מועיל רק לדבר שרגילים לחבר לבגד, ואז הוא נחשב לחלק מהבגד. אבל אם אינו רגיל לחברו – נראה כמשא, ואסור מדרבנן^[13].
מחובר שם קצת – ונחשב לחלק מהבגד.
מחובר לכסות – ואף שראינו שחפץ שאין דרכו להיות מחובר נראה כמשא ואסור לטלטלו עם הבגד, במטפחת שהיא עצמה צורך האדם היכן שהוא נמצא לא גזרו.^[14] ומותר לצאת בבגדים שתפור בהם כפתור עתודי (רזרבי) כיוון שהדרך הוא לתפרם לבגד, וראינו שהכלל הוא שדבר שרגילים לתפרו – בטל לבגד.
משמיעין קול – משום שאסור להשמיע קול של כלי בשבת, כמבואר בסימן של"ח.

סעיף כד

יוצאים במיני עשבים ^אשקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה (קיח).

^אשבת ס״ו ע"ב במשנה.

לרפואה – ברפואה זו מתקיימים תנאי ההיתר: דבר שהוא לצורך האדם, ונישא צמוד לגופו ובדרך מלבוש.

סעיף כה

(קיט) ^באין יוצאין בקמיע שאינו מומחה (קכ), ואם הוא מומחה (קכא) – יוצאין בו (קכב). לא שנא ^גאתמחי גברא ולא קמיע (קכג), כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים (קכד), וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר (קכה); ^דלא שנא אתמחי קמיע ולא גברא (קכו), כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו שלש פעמים (קכז) שאותה אגרת מומחה לכל אדם (קכח); וכל שכן (קכט) אי איתמחי גברא וקמיע (קל), ^הכגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחת הועילה לשלשה אנשים או לאדם אחד שלש פעמים (קלא), איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם (קלב). הגה: ודוקא שבאו שתי המחאות ביחד (קלג), אבל אם איתמחי גברא תחלה ואחר כך עשה קמיע וריפא שלש פעמים – לא תלינן בהמחאת הקמיע, רק בהמחאת הגברא שכבר איתחזק (קלד) (הגהות אשרי, וכן משמע מתוספות ומהביאור שכתב ב"י). ^ואבל אם כתב שלשה קמיעים לאדם אחד ורפאו שלש פעמים (קלה) – לא איתמחי לא גברא ולא קמיע (קלו).

ומותר לצאת בקמיע מומחה, ^זלא שנא הוא של כתב (קלז) או של עיקרים (קלח), בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה (קלט). ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה (קמ), אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו – שרי (קמא). וקושרו ומתירו ברשות הרבים (קמב), ובלבד שלא יקשרנו בשיר (קמג) או בטבעת (קמד) ויצא בו לרשות הרבים, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור, דלאו תכשיט הוא (קמה).

^בשבת ס׳ ע"א במשנה. ^גשבת ס״א ע"ב כרב פפא. ^דשם בתוספות והרא״ש והר״ן. ^השבת סא ע"ב. ^ושם בעיא דרב פפא ולא אפשיטא. ^זשבת סא ע"א.

הקדמה לסעיף – קמיע הוא קלף שכתובים בו שמות או פסוקים, ונועד לרפא את האדם שעונד אותו. כתב על כך הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק סא, תרגום אבן תבון): "ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות. כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם". מאידך גיסא במשנה נזכר "קמע מן המומחה" שמותר לצאת בו בשבת משום שמרפא, ומתקיימים בו תנאי ההוצאה, שהרי הוא לצורך האדם ודרך מלבוש. דינים אלו הובאו ברמב"ם להלכה, אף שהוא בעצמו כתב שאינם מועילים. ונראה שנאמנים דברי המשנה, שעיניהם ראו שיש בכך תועלת; וכל דבר שהמציאות מעידה שיש בו תועלת לרפואה נחשב כתרופה לצורך הוצאה בשבת, ואין זה משנה מהם דרכי פעולתה, אם רפואית, אם פסיכולוגית ואם סגולית. וגם אם אפשר שבאמת אין בו ממש, כל עוד נחשב על ידי הציבור כקמע של מומחה, כלומר קמע שהוכח כמועיל – אין בהוצאתו איסור מהתורה. כיום מציאות כזו אינה שכיחה, לכן סעיף זה אינו נוהג הלכה למעשה, ולא באנו אלא לבאר בו את דברי המחבר.
שאינו מומחה – כלומר שיעילותו לא הוכחה. והאיסור הוא מדרבנן, שקמע שאין יעילותו מוכחת חוששים שמא ישלפנו, ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.
מומחה – שהוכחה יעילותו. והוכחה היא על ידי חזקה של שלוש פעמים, כמבואר בהמשך.
יוצאין בו – כמו שראינו למעלה לעניין התחבושות: שכיוון שהן צורך האדם, צמודות לגוף ודרך לבוש, הרי הן נחשבות כבגד.
אתמחי גברא – תרגום: לא משנה אם האיש מוכח כעוזר ולא הקמע. כלומר: אם הקמע נחשב כעוזר בגלל מומחיות האיש שהכין אותו, אף שהקמע המסוים הזה טרם עזר לְאיש.
לא לשאר לחשים – זו דוגמא לקמע שנכתב על ידי כותב מוכח, והקמע עצמו אינו מוכח עדיין: כותב הקמעות כבר ריפא ממחלה זו שלושה בני אדם בשלוש קמעות.
אם יכתבנו אחר – כלומר: קמע עם אותם שמות שבקמע שכבר ריפא, אלא שקמע זה נכתב על ידי אדם אחר – אסור לצאת בו, שאינו נחשב כקמע מומחה.
ולא גברא – כלומר שהוכחה תועלת קמיע זה, אולם לא הוכח שמועילים קמעותיו של האדם שכתב אותו, כפי שממשיך המחבר ומדגים.
שלש פעמים – כלומר שהקמע המדובר ריפא כבר שלושה אנשים.
לכל אדם – אותו קמע שריפא נחשב "קמע מומחה", וחולה אחר יכול לצאת בו בשבת.
וכל שכן – שמותר לצאת בשבת.
אתמחי גברא וקמע – שהוכח גם שאדם זה קמעותיו מרפאים, וגם שהקמע המסוים הזה ריפא שלושה בני אדם.
שלוש פעמים – אותו כותב כתב שלושה קמעות (זהים), וכל אחד מן הקמעות ריפא שלוש פעמים.
לכל אדם – במקרה כזה כל אדם יכול לצאת בקמעות חדשים מסוג זה שיכתוב אותו כותב, וכן אפשר לצאת בקמעות הישנים שכבר ריפאו.^[15]
שתי המחאות יחד – הרמ"א מצמצם מאוד את המציאות שבה גם הקמע מוחזק וגם הכותב. לשיטה זו דין זה אפשרי רק אם הכותב נתמחה בשני קמעות, שכל אחד מהם ריפא אדם שלוש פעמים, וקמע שלישי ריפא את אותם שני אנשים, כל אחד פעם אחת. כך שעד כה התמחה בשלושה קמעות לשני בני אדם, ועדיין אינו מומחה. וכשהקמע השלישי מרפא אדם שלישי, באותו ריפוי מתמחים הן הקמע והן האדם.
שכבר איתחזק – ואז אם בינתיים אבדה מומחיות אותו כותב, הקמע לבדו אינו נחשב כמומחה.
שלש פעמים – הכותב כתב שלושה קמעות מאותו הסוג, וכולם לאותו חולה, וכל קמע ריפא אותו פעם אחת.
ולא קמע – הכותב ריפא רק אדם אחד, ומומחיות היא רק אם ריפא שלושה אנשים. כל קמע ריפא אדם אחד, וקמע נחשב כמועיל רק אם ריפא שלושה. לכן במקרה זה אף אחד מהקמעות אינו נחשב כמוחזק, גם בקמע חדש של אותו כותב יהיה אסור לצאת בשבת.
של קלף – קמע שהוא קלף כתוב.
של עיקרים – 'עיקרים' היינו שורשים. כלומר שקית ובה צמחים שונים.
שאין בו סכנה – לא רק בחולה שיש בו סכנה, שהותר משום פיקוח נפש, אלא אף בחולה שאין בו סכנה, שקמע מומחה אינו נחשב משא.
ותולהו לרפואה – ההיתר אינו תלוי בכך שהמחלה בשיאה. ולשון "נכפה" הוא התקף הדומה למחלת הנפילה.
שרי – מותר לצאת בקמיע מומחה בשבת גם אם אינו חולה, אלא לצורך מניעת מחלה.
ברשות הרבים – אפילו ברשות הרבים.
בשיר – תכשיט לצוואר, מעין שרשרת.
בטבעת – שלא יחבר את הקמיע לתכשיט, אלא יענדנו ישירות על גופו.
דלאו תכשיט הוא – החיבור לרביד ולטבעת מעיד שהקמע לא נלבש לרפואה, אלא לנוי, ואז נראה כמשא, ואסרו זאת חכמים.

סעיף כו

^חנאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה (קמו).

^חירושלמי שם, וכתבוהו הרא״ש והר״ן והמרדכי.

שהוא מומחה – ואין צורך לחקור ולדרוש בדבר, אלא נאמן כותב הקמע לומר שהוא ריפא שלושה אנשים, או שקמע זה ריפא שלושה אנשים.

סעיף כז

(קמז)^טיוצאין בביצת החרגול (קמח) ובשן של שועל (קמט) ובמסמר הצלוב (קנ), בין בחול (קנא) בין בשבת (קנב), ואין בו משום דרכי האמורי. ^יוכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה – אסור משום דרכי האמורי (קנג). אבל ^ככל לחש – מותר (קנד); ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים (קנה). ^מויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה, משום דרכי האמורי (קנו).

^טשבת ס״ז ע"א וכר' מאיר, לגירסא שגורסין ברישא 'ר' מאיר'. ^ישם כאביי ורנא. ^כהרא״ש. ^לר״ן שם והרשב״א שכן נראה מהתוספות. ^מר"ן בשם רבינו יונה.

הקדמה לסעיף – התורה אסרה ללכת בחוקות הגויים.^[16] איסור זה כולל גם מעשי כישוף ואמונות טפלות שונות, בהם האמינו עובדי העבודה הזרה, והם קרויים "דרכי האמורי"^[17]. נחלקו חכמים ברפואות ולחשים שאין הסבר טבעי לתועלת שבהם, האם הם אסורים משום דרכי האמורי. להלכה, כל שנעשה בכוונה לרפא ואינו קשור לשום עבודה זרה – מותר, אף אם לא הוכחה תועלתו. ולעניין יציאה עמו בשבת, דינו כקמע שראינו בסעיף כ"ה, שמותר רק אם הוכח כוח הרפואה שבדבר. ההיתר בימות החול נוגע גם לימינו, שבנוסף לרפואה הרגילה המוכחת מדעית, ישנם טיפולים מסוגים רבים, וחלקם מועילים לחלק מהאנשים. בסעיף זה מבואר דין טיפולים אלו בחול, וכן מתי מותר לצאת בהם בשבת במקום שאין בו עירוב.
בביצת החרגול – בה השתמשו בעבר לטיפול בכאבי אוזניים.
ובשן של שועל – בו האמינו שאפשר להקל על נדודי שינה.
הצלוב – מסמר ששימש את הרשויות לצלוב אדם שהתחייב מיתה. האמונה הייתה שמסמר כזה מקל על נפיחות כתוצאה ממכה.
בין בחול – שדברים אלו נעשים לרפואה, ואין בהם משום דרכי האמורי.
בין בשבת – אף במקום שאין בו עירוב. כדין קמע מומחה, שהתבאר בסעיף כ"ה.
משום דרכי האמורי – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף.
כל לחש מותר – כל לחש שבדקוהו ונמצא מועיל, אין בו משום דרכי האמורי.
ואינם מועילים – ואלו אסורים משום דרכי האמורי, ואף אסור לצאת בהם בשבת.
משום דרכי האמורי – גם בחול. ונוסיף שכתבו הגאונים שאף סגולות המבוארות בתלמוד אין לסמוך עליהן היום, כי הן נכתבו על פי הידע שהיה בידיהם.^[18]

סעיף כח

^נמי שיש לו מכה בפיסת רגלו (קנז) וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, וגם הוא מרפא, מותר לצאת בו (קנח).

^נשבת ס״ה ע"א.

בפיסת רגלו – היא כף הרגל.
מותר לצאת בו – כיוון שהמטבע הוא צורך גופו, ואין זה על מנת להביאו למקום אחר.

סעיף כט

^סהיוצא בטלית (קנט) מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו – חייב חטאת (קס). אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו – שרי (קסא), ^עשמאחר שהוא מתעטף בטליתו (קסב) ומתכסה בה כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה, מותר (קסג). ^פועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבית הכנסת (קסד).

^סשבת קמ״ז ע"א. ^עשבלי הלקט בשם ר״ת. ^פרוקח. *⁾ונלע״ד שכאן שייך הגה של אחר סעיף זה, וכן הוא בבית יוסף.

טלית – בגד בלשון חז"ל. בדרך כלל בגד עליון.
חייב חטאת – אף שמדובר בבגד, ההיתר לצאת בו לרשות הרבים הוא רק אם לובשו דרך מלבוש. ובצורה המתוארת כאן זו דרך לשאת את הטלית ממקום למקום, ולא דרך מלבוש. והוא הדין בסוודר או מעיל שהאדם אינו לובש, אלא מניח בדרך אחרת על גופו כדי לשאתם – אסור לצאת בהם אם אין עירוב. אם נושאם כפי שהדרך לשאתם ממקום למקום (כגון קשירה סביב מותניו) – יש בכך איסור תורה; ואם לאו – יש בכך איסור מדרבנן.
שרי – מותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים.
מתעטף בטליתו – על ראשו.
מותר – אף שהבגד העליון אינו מכסה את כל גופו, אלא משתלשל מכתפיו כלפי מטה, הרי זה נחשב לדרך לבוש. ומותר גם אם הבגד משתלשל מכתפיו ואינו מכסה את ראשו.
לבית הכנסת – וכן בטליתות התפילה שלנו, מותר במקומות שאין בהם עירוב להתעטף בטלית בביתו וללכת עמה תחת המעיל. ומותר גם אם מרים את שוליה שלא ייראו, אם מפני הגשמים ואם מחשש הגויים, ונחשב הדבר לדרך לבוש.

סעיף ל

^צמותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר (קסה). הגה: אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך, ולא הוי אלא להתנאות, ושרי (קסו) (ב"י).

^צתשובת הרשב״א.

בטלית סביב הצוואר – צעיף. והוא הדין לטלית התפילה, אם לובשה כשהיא מעוטפת סביב צווארו. בשונה מתחילת הסעיף הקודם, שבו אסר המחבר לצאת בה כשהיא מונחת על עורפו ועל כתפיו, ולא סביב צווארו.
ושרי – ומותר, ואף אם הבגד לא סביב צווארו ממש. שכל עוד הדבר נעשה לנוי – כך היא דרך לבושו.

סעיף לא

^קהיוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו (קסז), אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו – אסור (קסח). ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן – מותר (קסט). ^רוהני מילי (קע) בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת (קעא), אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה (קעב) – מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת (קעג).

^קשבת קמ"ז ע"א לפירוש רמב״ם בפי״ט הי״ח. ^רכן פירש הב״י לדעת כל הפירושים שהביא.

או על כתפו – כלומר שהטלית על ערפו ומשתלשלת קדימה מכתפיו, אלא שאת ארבע כנפותיה אוחז בידו או שמניחן על כתפו.
אסור – ואין זה נחשב לדרך מלבוש.
מותר – שכך הדרך ללבוש בגד זה.
והני מילי – תרגום: "ודברים אלו". כלומר האיסור במקרה שהתכוון לשמור על הבגד.
מרובעת – בדומה לטלית התפילה שלנו, ללא פתח לראש וללא שרוולים.
מתוכה – שיש בהם פתח לראש, ושרוולים או לפחות פתח לזרועות.
שלא יעכבוהו ללכת – ואם הכניס ראשו וזרועותיו בפתחי הבגד הרי זה דרך מלבוש, ומותר לצאת כך גם אם מרים את שולי הבגד כדי שלא יקרע או יתלכלך.

סעיף לב

^שהיוצא במעות הצרורים לו בסדינו (קעד) – חייב (קעה). הגה: אבל בבית מותר אם צריך לו (קעו), ואפילו אינן צרורים רק שהם מנוקבים (קעז) (מהרי"ל).

^ששבת קמ"ז ע"א.

בסדינו – שעל ידי קשירת חלק מבד הבגד עושה כעין כיס, ומכניס בתוכו את הכסף.
חייב – מהתורה, משום שזו הייתה דרכם לשאת מעות. ובבגדים שלנו חייב המוציא כסף בכיסי בגדיו.
אם צריך לו – אם חושש שהמעות ייגנבו. הרמ"א אינו דן כאן באיסור הוצאה, שאינו קיים בבית, אלא באיסור מוקצה. שהיות שאינו מטלטל את המעות בצורה ישירה – התירו.
מנוקבים – מעות שיש בהם חור, ואפשר לשאתם כשרשרת על הצוואר. בכך ודאי שיש הוצאה, אלא שמחדש הרמ"א שמדין מוקצה הרי הם כדין המעות הצרורים בסדינו, ומתירים לשאתם אם חושש שייגנבו.

סעיף לג

^תאסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו (קעח). הגה: ויש מתירים במקום פסידא, שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם (קעט) (אגור ואיסור והיתר הארוך). וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת (קפ), אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת – לא יצא (איסור והיתר הארוך); ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר (קפא).

^תב״י, וכן מצא אח״כ בתשובות מהר״ם.

התפורים בבגדו – הכוונה לתפירת הכסף עצמו לבגדים. ואסור כיוון שהמעות אינן בטלות לבגד בגלל חשיבותן, ואינם צורך גוף האדם, ולכן נחשבות כמשא. האיסור הוא מדרבנן, מפני שמוציאם שלא כדרכם.
וילך מהם – כלומר בלעדיהם. וטעם המתירים, שכאמור מדובר על איסור דרבנן כיוון שאין זו דרך הוצאה, ובנוסף אין לנו רשות הרבים דאורייתא, ולכן התירו במקום הפסד.^[19]
אם צריך לצאת – אף על פי שטוב להחמיר, המנהג להקל במקום הצורך.
יש להחמיר – ונראה שהליכה להתפלל במניין נחשבת מקום צורך.

סעיף לד

^איוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו (קפב), אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו (קפג). ^בואם אין הסודר חופה ראשו ורובו – אסור לצאת בו, אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה (קפד).

^אשבת קמ"ז ע"א וכחכמים. ^ברמב״ם בפי״ט הי״ט, מדין הבלנים, כר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן שם.

המקופל על כתפיו – מעין צעיף או של, שהדרך לצאת בו היא כשהוא מונח על הכתפיים, ולא סביב הצוואר.
על אצבעו – נימא היא חוט היוצא מהסודר, והדרך הייתה להחזיק חוט זה על מנת שהסודר לא ייפול מכתפיו. בגמרא ישנה דעה שסודר הכרוך רק סביב הכתפיים נחשב לדרך לבוש רק אם אותה נימא מהסודר כרוכה על אצבעו, ואין הלכה כדעה זו.
זה עם זה – אם מדובר בסודר קצר, שאין לו שיעור כדי שיכסה את ראשו ורובו – אין דרך ללובשו כשהוא מונח על כתפיו, ואסור לשאתו כך. אולם מותר אם קשר את ראשיו, שכך הדרך ללבוש סודר קצר.

סעיף לה

^גלבדים הקשים (קפה), אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם (קפו). ואם אינם קשים הרבה (קפז) – מותר (קפח).

^גמהא דבי סדיא בעובדא דרב, שבת קמ״ו ע"ב.

לבדים הקשים – לֶבֶד הוא בד עבה, שאינו מתאים לבגד.
כשהוא מעוטף בהם – אף על פי שעטוף באותו לבד בדרך שהותרה בסעיפים הקודמים בבגד, בלבד אסרו חכמים לצאת מעוטף, משום שאינו נראה כבגד.
אינם קשים הרבה – אפילו בינוניים . והוא הדין לכל בד שאינו קשה אף שאינו בגד, כגון מגבת.
מותר – לצאת עטוף בו בדרך לבוש.

סעיף לו

^דמותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה (קפט), ^הבין לצרכו בין לצורך חבירו, ^ובין שהם שני חלוקים ^זבין שהם שני סרבלים (פירוש סרבל: כסות העליון), ^חבין שהם שתי חגורות זו על גבי זו, ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם (קצ). הגה: ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם (קצא) (או"ז ותוספות ומרדכי רמז שמ"ז), וכן ראוי לנהוג (קצב). ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה (קצג) (או"ז), וכן שני אנפילאות (קצד) (אגור).

^דטור. ^הרוקח. ^וב״י, ממה שכתבו התוספות והרא״ש גבי סבינתא בדף קמ״ז ע״ב. ^זטור בשם ספר המצות ושאר פוסקים. ^חב״י לדעת הרי״ף והרמב״ם.

זה על גבי זה – כשלובש כל אחד מהם בדרך לבוש רגילה.
מפסיק ביניהם – לדעה זו אפילו אם ברור שתוספת הבגד אינה לצרכו, מותר לצאת כך, כיוון שכל דרך לבוש מותרת, ודעת הלובש אינה משנה.
מפסיק ביניהם – לדעה זו בבגדים שלפעמים לובשים בכמה שכבות מפאת הקור, הרי זו דרך מלבוש אף אם אין כוונתו להתגונן מן הקור, ומותר. אבל בגד שלא נלבש בשתי שכבות, כגון חגורה – השני נחשב למשא.
וכן ראוי לנהוג – לכן בחגורה שיש בה מפתח (כפי שראינו למעלה בס"ק ס"ה), לשיטת הרמ"א צריך להקפיד שזו תהיה החגורה היחידה, ולשיטת המחבר מותר לצאת בחגורה זו גם בנוסף לחגורה הרגילה. ונראה שכיוון שאין לנו רשות הרבים דאורייתא, במקום הצורך אפשר לסמוך בכך על דברי המחבר.
זה על זה – מדובר כאן כשחובש כובע גדול על פני כובע קטן, שכך היא דרך לבושם.^[20] לכן גם לשיטת הרמ"א מותר לצאת בכיפה ועליה כובע. אולם לא בשני כובעים גדולים המנחים זה על זה, ואף לשיטת המחבר אפשר להתיר זאת רק אם הכובע העליון מונח כדרך לבושו.
אנפילאות – גרביים. לעתים גורבים אותן זו על זו מפני הקור, ועל כן זו דרך לבוש.

סעיף לז

^טמותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש (קצה). ^יויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה (קצו), וראוי לחוש לדבריו (קצז).

^טשבלי הלקט בתחילתו. ^ישם בסופו ומחמיר, וכ״כ האגור.

גואנטי"ש – כפפות.^[21]
יפה – כשאר דברים שגזרו בהם חכמים, שמא ישלפם מידו ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.
לחוש לדבריו – כתבו הפוסקים שכיוון שאין לנו רשות הרבים דאורייתא, נהגו להקל בגזרה זו.

סעיף לח

^כהיוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה (קצח) – חייב (קצט), ^למפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו, ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית (ר). ^מואם היא מצוייצת כהלכתה, אף על פי שאין בה תכלת – מותר לצאת בשבת (רא) (ועיין לעייל סימן י"ג) (רב).

^כשבת קל״ט ע"ב. ^לל

פירוש התוספות והרמב״ם פי״ט ה״כ. ^מציינתיו לעיל בסימן י״ג אות ג׳.

כהלכתה – כלומר בגד שחייב בציצית, שציציותיו קשורות שלא כהלכה; כגון שקשורות רק בחלק מהכנפות, או שחלק מהחוטים פסולים.
חייב – על ההוצאה, מלבד האיסור ללכת בבגד זה בלא ציציות כהלכתן.
ויעשהו ציצית – חוטי ציצית שאינם כהלכתם אינם נחשבים לחלק מהבגד, כיוון שאין בהם צורך, וגם אינם בטלים לבגד היות שיש להם חשיבות, ועתיד להשתמש בהם כשיכשיר את טליתו על ידי הוספת החוטים החסרים.
מותר לצאת בשבת – כיוון שהחוטים הכשרים נחשבים לחלק מהבגד. ומותר גם בלילה, אף על פי שאינו זמן ציצית.
סימן י"ג – בהלכות ציצית, שם גם מופיע דין זה. בסעיף ב' שם מוסיף הרמ"א שבשבת אינו חייב לבדוק ציציותיו, ומותר לסמוך על חזקת כשרותם; ובסעיף ג' מובא שם דינו של מי שגילה בשבת שציציותיו פסולות, אולם הוא מתבייש ללכת ברבים בלא הבגד.

סעיף לט

^נכילה (פירוש: יריעה כעין אהל) שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם (רג) – מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים, ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה (רד); ^סהילכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם (רה), דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט (רו). ^עאבל אם הם של משי (רז) – חשיבי ולא בטלי, ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם (רח). והוא הדין ^פלכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב – מותר לצאת בו. ואם חשוב הוא – אסור לצאת בו (רט).

^נשבת קל״ט ע"ב. ^סשם בתוספות והרא״ש. ^עהרא״ש שם, ור' ירוחם בח״ה. ^פטור בשם ספר המצות.

שמותחין אותה בהם – הכילה נועדה לפריסה כסככה, ולא ללבוש. אולם הבד אינו קשה, ואפשר גם להתעטף בו. והרצועות אינן מסייעות לעיטוף.
שמבוטלות אגבה – כלומר: מותר לצאת בכילה אם מתעטף בה דרך לבוש. רצועות הכילה אין בהן ערך בפני עצמן (בניגוד לחוטי ציצית), ולכן הן בטלות לכילה.
קשורים בהם – האבנט הוא חגורה. בזמנם השתלשלו מן החגורות רצועות, שירדו ונקשרו סביב לנעליים גבוהות. וכשהרצועות לא נקשרו לנעליים הן היו תלויות בחגורה.
אגב האבנט – בדומה לרצועות הכילה, גם רצועות אלו בטלות לחגורה, ואינן נחשבות למשא.
של משי – ואז הרצועות יקרות, וחשובות בפני עצמן.
קשורים בהם – אולם כשהרצועות קשורות לנעליים הן נחשבות לבגד.
אסור לצאת בו – מדרבנן.^[22]

סעיף מ

(רטי)^צכובע^*) שהוא מתפשט להלן מראשו טפח – אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל (ריא).

^צשבת קל״ח ע"ב ועירובין ק״ב ע"ב לגי׳ ר״ת, וכן כתבו התוספות בשם ר״ח, והרמב״ם בפכ״ב הל״א, וכ״כ הרב המגיד שכן עיקר. ^*)ופירשו בתוספות בשם ר״ח בכובע חזק שאינו נכפף.

הקדמה לסעיף – הגמרא בשבת (דף קלח ע"ב) דנה אם מותר לחבוש בשבת בכובע לֶבֶד רחב שוליים ("סיאנא"). הגמרא מביאה שם אמורא אחד שמתיר ואמורא אחד שאוסר, ומביאה שם שני תירוצים ליישוב שיטותיהם: הראשון עוסק בדיני אוהל, והשני בדיני הוצאה. בסעיף זה מבאר המחבר את הנלמד מהסוגיה בעניין אוהל, ובסעיף הבא את הנלמד בעניין הוצאה. עיקר דיני עשיית אוהל בשבת יתבארו בע"ה בסימן שט"ו. להבנת סעיף זה נקדים ונבאר שמן התורה העושה גג ומחיצות חייב משום מלאכת הבונה, ואם עושה גג בלבד אסור מדברי חכמים ("אוהל ארעי"). האיסור הוא בכל גג שרחב טפח (כשמונה ס"מ) ועשוי להגן על מה שתחתיו, אף אם אינו מחובר לקרקע.
משום אוהל – האיסור קיים דווקא אם שולי הכובע נועדו להגן מפני השמש או הגשם, ולא אם נועדו ליופי. עוד כתבו הפוסקים שהאיסור הוא רק בכובע מבד קשיח; ורק אם שוליו ישרים, אבל אם שוליים מוטים (כמו בקסקט) הם אינם דומים לגג, ואינם בכלל האיסור.

סעיף מא

^קלצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגן מפני החמה (ריב) – יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים (ריג), אלא אם כן הוא מהודק בראשו, ^ראו שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו, ^שאו שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי (ריד).

^קשם בשבת ועירובין לגירסת רש״י, וכן כתב הר״ן. ^רהגהות מיימוניות פכ״ב אות ת׳ בשם או״ז. ^שתוספות בעירובין שם.

מפני החמה – בבית יוסף ובפוסקים מבואר שבכיסוי ראש בכל מקרה מותר לצאת, והדיון בסעיף זה הוא בכובע שנועד להגן מפני החמה, ונוסף על כיסוי הראש הרגיל.^[23]
ברשות הרבים – ולשיטתם גם כובע עליון נמנה בכלל הלבושים שאסרו חכמים ללבוש שמא ייפלו ויבוא להרימם ולטלטלם.
דבהכי ליכא למיחש מידי – תרגום: שבכך אין לחשוש כלל. וכן ראינו בשאר לבושים שנאסרו שמא ייפלו, שאם מהודקים – מותר. השולחן ערוך הביא הלכה זו בשם "יש מי שאוסר", כיוון שיש חולקים וסוברים שאין שום איסור לצאת בכובע עליון, אפילו אם אינו מהודק.^[24] הלכה למעשה, במקומות שבהם מקובל לחבוש כובע בנוסף לכיפה, כתבו הפוסקים שמותר לצאת בהם בשבת אף כשהכובע אינו מהודק. וכיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה, אין חשש שמא יעבור על איסור תורה, ואפשר להקל באיסור זה שהביאו המחבר בשם "יש מי שאוסר".

סעיף מב

(רטו) ^תהמוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום שאין משתמרין, אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין – מְכסן והולך לו (רטז). ואם אין סכנה – ^אאם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעות (ריז) והן קשורות שיכול ללבשן, מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כולם (ריח). ^בואם היו רבים, שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם (ריט). ואם ירא להחשיך מפני לסטים, מוליכם פחות פחות מארבע אמות (רכ), או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה (רכא).

^תערובין צ״ה. ^אשם צ״ז ע"א וכר׳ יהודה כאוקימתא דרבא ותני אבוה דשמואל, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפרק י״ט הכ״ד. ^בשס צ״ה ע"א במשנה, ובגמרא צ״ז ע"א וכר״ש.

הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בשאלה מה יעשה המוצא תפילין בשבת. נקדים לסעיף שהתפילין הן חפץ שבקדושה, מפני שמות ה' הכתובים בפרשיות התפילין. מהתורה אסור לאבד את שמות ה' (כנלמד מהפסוק: "לא תעשון כן לה' א-להיכם"), וחכמים חייבו את הרואה חפצי קדושה בביזיון להצילם. לכן כל הרואה תפילין במקום שאינו מכובד חייב לדאוג להביאן למקום משתמר. אולם בשבת עלולים להיות בכך שני קשיים: א. התפילין מוקצות, כיוון שאין להניחן בשבת. ב. משום איסור טלטול אין להעבירן ברשות הרבים, ואף לא ולהכניסן לרשות היחיד. מפני קשיים אלו דן המחבר בסעיף זה כיצד נכון לנהוג אם מוצא בשבת תפילין במקום שאינו מכובד.
והולך לו – כיוון שאינו צריך לסכן נפשו כדי להגן על התפילין, ובמקרה כזה די בכיסויין.
ולא קמיעות – בעבר היו שעשו קמיעות שנראו מבחוץ כבתי התפילין, ובפנים לא היו בהם פרשיות תפילין אלא שמות אחרים. הבדילו ביניהם על פי הרצועות, ולכן אם אין להם רצועות – חושש שאינם תפילין, ולא ייטלם בשבת.
כולם – כאשר קושר עליו את התפילין הן נחשבות מהתורה כבגד ואין בהן איסור הוצאה וטלטול ברשות הרבים (כפי שראינו בסעיף ז'). כמו כן, הצלת חפצי הקדושה הנמצאים בביזיון דוחה את איסור טלטול המוקצה. ואם ישנם כמה זוגות תפילין – ילבש כל פעם זוג אחד,^[25] וילך ויחזור.
ויביאם – כלומר: יישאר על יד זוגות התפילין כדי לשמור עליהם, עד צאת השבת. ואם הדבר אינו מתאפשר, במיוחד אם יש עוד זמן רב עד צאת השבת, נחשב כאנוס – ופטור; אך יחזור במוצאי שבת כדי לשמור על כבוד התפילין. מהלכה זו אפשר ללמוד עד כמה אנו חייבים בכבודם של חפצים שיש בהם קדושה.
מארבע אמות – וכך אינו עובר על איסור מהתורה, כפי שיתבאר בהלכות הוצאה.
לחצר החיצונה – גם בכך יש איסור, אולם מדרבנן בלבד.

סעיף מג

^גהמוצא ספר תורה בשדה (רכב), אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו (רכג) (לשון הרמב"ם: ובסכנה מניחו והולך לו) (רכד). ואם היו גשמים יורדים – מתעטף בעור (רכה) וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו (רכו).

^גהרמב״ם סוף פי״ט הכ״ה, וכ״כ הרב המגיד שהוא מהתוספתא עירובין פ״ח.

ספר תורה בשדה – הקשיים במקרה זה דומים למוצא תפילין שבסעיף הקודם, שכאשר ספר התורה בשדה יש בכך חוסר כבוד כלפיו.
ומחשיך עליו – כיוון שבניגוד לתפילין, אי אפר ללבשו ולטלטלו בהיתר.
מניחו והולך לו – ואינו צריך להסתכן כדי להציל את ספר התורה.
מתעטף בעור – חוזר לביתו, ויוצא עטוף בדרך לבוש בבד העמיד למים, כגון עור.
ונכנס בו – מתעטף בספר התורה כעין בגד, ומתכסה מעל ספר התורה בבגד העור, כדי להגן על הספר מן הגשמים.^[26]

סעיף מד

^דהבא להציל כליו מפני הדליקה (רכו) – לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף; ופושט, וחוזר ולובש ומוציא (רכח).

^דשבת ק״כ ע"א במשנה וכת״ק, הרי״ף ורא״ש ורמנ״ס פכ״ג ה"כ.

מפני הדליקה – "כליו" הם בגדיו. מדובר במי שפרצה דליקה בביתו בשבת, והוא רוצה להציל את הבגדים שבביתו, אולם מחוץ לבית נמצאת רשות הרבים.
ומוציא – על פי הכלל שראינו בסעיף ל"ז, שמותר ללבוש כמה בגדים זה על גבי זה.

סעיף מה

(רכט) ^המי שנִשרו כליו במים (רל) – הולך בהם, ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה (רלא). ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת (רלב). ^וואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור (רלג). ^זולא אסרו אלא לשטחן בשבת, אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים – אינו חייב לסלקן בשבת (רלד).

^השבת קמ״ו ע"ב במשנה. ^ושם כר' אלעזר ור' שמעון בברייתא, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם פרק כ״ב ה״כ וש״פ. ^זהרשב״א בתשובה.

הקדמה לסעיף – מכאן עד סעיף מ"ז מבוארות הלכות העוסקות בהקשרים שונים בבגדים רטובים בשבת.^[27]
נִשרו כליו במים – כלומר שנרטבו בגדיו.
לידי סחיטה – אף שראינו בסעיף ג' שלכתחילה אין להיכנס בבגדיו למים שמא יבוא לידי סחיטה, אם נרטבו בגדיו אין אוסרים לו ללבשם, היות שאין גוזרים גזירה שאי אפשר לקיימה; שהלא מה יעשה אדם שבגדיו נרטבו בדרך?^[28]
שכבסן בשבת – כיוון שעל פי רוב תליית בגדים לייבוש נעשית לאחר הכביסה.
אסור – על פי הכלל "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור". כלומר: גם אם טעם האיסור הוא משום מחשבת הרואים, האיסור הוא כללי וקבוע, ואין להתיר גם כשאין איש רואה. כלל זה נאמר לגבי מעשים שנאסרו משום חשש שהרואים אותו יחשבו שעובר על איסור מהתורה.^[29]
לסלקן בשבת – הגזרה היא שלא לתלות בגדים בשבת, אבל חכמים לא חששו שהרואים כביסה התלויה מערב שבת יטעו לחשוב שתלה אותה בשבת.

סעיף מו

^חבגדים השרוים במים, אסור לנגבם סמוך לאש (רלה) הגה: ואסור לטלטלם, שמא יבא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו (רלו) (מרדכי רמז תמ"א). ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה (רלז) (ר' ירוחם).

^חמרדכי רמז תל"ד.

סמוך לאש – משום שחוששים לאיסור חימום המים.
שמקפיד על מימיו – כלומר: אדם המקפיד שבגדו לא יהיה רטוב, אסור לו לטלטל אותו, שמא יבוא לסחטו ויעבור על איסור מלבן.^[30] המחבר אינו מביא להלכה איסור זה, ואינו אוסר לטלטל בגדים רטובים.^[31] והספרדים יכולים להקל כדברי המחבר.^[32]
ויבוא לידי סחיטה – גם חשש זה אינו מוסכם על המחבר.

סעיף מז

^טלא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה (רלח).

^טתוספתא פי״ז.

מן הזיעה – כדי שלא ייחשד שכיבס בשבת, כפי שראינו בסעיף מ"ה.

סעיף מח

^ימסתפג אדם באלונטית (רלט) (פירוש: בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט (רמ). ^כולא ימסור לבלנים (רמא) שהם חשודים על הסחיטה (רמב).

^ישבת קמ״ז ע"ב כרבי חייא בר אבא א״ר יוחנן, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם. ^כשם בברייתא.

מסתפג אדם באלונטית – אלונטית היא מגבת, ולהסתפג פירושו להתנגב.
שמא יבוא לסחוט – מפני שחכמים לא גזרו בדברים הנצרכים.
לבלנים – האחראים על המרחץ.
חשודים על הסחיטה – מציאות זו אינה קיימת כיום. כל ענייני המרחץ בשבת יבוארו בע"ה בסימן שכ"ו.

סעיף מט

^למותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת, ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ארבע אמות (רמג).

^לר' ירוחם בחלק י״ז.

ארבע אמות – כיוון שנראה שנושא את המים. לכן ימתין שיתייבשו ידיו לפני שימשיך בדרכו.^[33]

סעיף נ

^מיוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין (רמד) (פירוש: בעלי נגעים). אימתי, בזמן שצבען^*) וכרכן (רמה), או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום (רמו).

^משבת נ׳ ע"א. ^*)פירוש: בשמן. רש״י, וכן כתב הטור, העתיק הבית יוסף.

בעלי חטטין – אנשים שיש להם פצעים בראשיהם, ולכן מכסים את ראשם במעין פאה נכרית העשויה פשתן סרוק או צמר מנופץ. פאה זו נראית כשיער, ונחשבת ללבוש.
שצבען וכרכן – וכך נראית הפאה כשיער.
מבעוד יום – אפילו אם לא צבעם, אם לבש פאה זו בחול לפחות שעה לפני כניסת השבת, הרי היא נחשבת ללבוש. ואם הפאה אינה נראית כשיער ולא לבשה קודם שבת, אסור ללבשה גם במקום שיש עירוב, משום שהיא מוקצית מחמת גופה, שנחשבת כחומר גלם שנועד בהמשך להיות פאה.

סעיף נא

^נמותר לצאת במצנפת שתולים בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו (רמז), וכן בסמרטוטין (פירוש: חתיכות בגד בלוי) הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה (רמח).

^נכל בו בשם הראב״ד, וכתב: "ובלבד שיצא בה שעה אחת מבע״י".

או בזרועו – מדובר כאן במתלה היורד מן הצוואר וכרוך סביב היד הפצועה, ונחשב כבגד ולא כמשא, בדומה לתחבושות שנזכרו בסעיף כ"ב.
שיש בו מכה – שכיוון שבאים לצורך האדם, ומונחים על הגוף בדרך לבוש – נחשבים לבגד, כפי שראינו לאורך הסימן.

הליכה בשבת (ש"א)

אין לרוץ בשבת כדי להגיע במהירות למחוז חפצו. אולם מותר לרוץ לדבר מצווה [א], וכן אם נהנה מריצתו [ב].
אין ללכת במים בשבת, שמא יבוא לסחוט את בגדיו [ג]. ומותר אם הולך לדבר מצווה, ויעשה שינוי בבגדו שיזכיר לו שלא לסחוט [ד].
מי שנרטבו בגדיו – מותר לו להמשיך ללכת בהם, ואין חוששים שמא יסחטם [מה]. וכשיגיע לביתו לא יתלה אותם לייבוש [מה, מז].

הוצאה בשבת (ש"א)

אין להוציא משא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן אין לטלטל משא ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית [הק]. החיוב מן התורה הוא רק ברשות הרבים ממש, ונפסק להלכה שאין לנו רשות הרבים מהתורה כיום [(ל)]. ומן התורה חייב רק אם מוציא בדרך הרגילה של נשיאת החפץ [(כו)].
לכן הדיון בסימן זה הוא על הוצאה או טלטול ארבע אמות במקום שאין בו עירוב, והאיסור הוא מדברי חכמים.
מותר להוציא בשבת בגדים ותכשיטים. הכלל בדבר הוא שפרטי לבוש נחשבים כבגד אם הם נלבשים כדרכם, ואביזרי נוי נחשבים כתכשיט אם נענדים כדרכם. ושניהם צריכים להיות צורך הלובש, וצמודים לגוף. וכל דבר שרצון האדם להעבירו ממקום למקום נחשב למשא [הק, ז, (מד)].
אין לצאת בבגד שלא כדרך לבושו, כגון סודר הכרוך סביב מתניו [(קס), לא].
לעתים גזרו חכמים ואסרו לצאת בבגדים או בתכשיטים שיש חשש שייפלו או שיסירם הלובש, שמא יבוא לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים [ז, ועוד]. וברוב המקרים התירו הפוסקים לצאת בהם כשאין לנו רשות הרבים מהתורה [(ל) ועוד].
אין לצאת בכלי נשק [ז].
מפתח הקבוע בחגורה ומשמש אותה – נחלקו אם מותר לצאת בו [יא]. ונהגו להקל בדבר, ולטלטל מפתח בצורה כזו במקום צורך גדול [(סה)].
אם לובש שני בגדים זה על גבי זה (כגון שמוציא לצורך חברו) – לדעת המחבר מותר לצאת כך, ולדעת הרמ"א מותר בבגד שלעתים כך הדרך ללובשו (כגון סוודר או גרביים), אבל לא בבגד שאין זו דרכו. ולכן לדעת הרמ"א אם מטלטל מפתח הנצרך לחגורה, אסור לו לצאת עם חגורה נוספת [לו].
כדי להציל מדליקה, מותר ללבוש כל בגד שיכול להניח על גופו דרך לבוש (ויש להתחשב באמור בסעיף הקודם), ויכול לעשות כן כמה פעמים [מד][34].
כיסוי שעוטפים בו את הבגד כדי שלא יירטב או יתלכלך, מותר לצאת בו בשבת אם הוא דרך לבוש, ואסור אם אינו דרך לבוש [יד, כא].
כל דבר שרגילים לתפור לבגד (כגון כפתור רזרבי) – נחשב לחלק מהבגד [כג].
מותר לצאת בתחבושות שונות המרפאות את המכה [כב], וכן בקיבועים שונים [נא].
סומא או חיגר שאינם יכולים ללכת בלי להיעזר במקל – מותרים לצאת בו [יז-יח].
מותר לצאת בקב, קביים או תותבת המשמשים להליכה, ואסור אם משמשים לנוי בלבד [טו-טז].
מותר לצאת בפאה נכרית [נ].
מי שרחץ ידיו בנהר, ימתין עד שידיו יתייבשו לפני שילך ארבע אמות [מט].

[1] הטור הסביר את הסדר שנקט בו: "ואתחיל בהילוך, על סדר הפסוק 'אם תשיב משבת רגליך [… וכבדתו מעשות דרכיך]', היאך יהא הלוכו בשבת, ובמה האיש יוצא ותקון בגדיו, ובמה האשה יוצאה"…

[2] פרטי האיסור והגדרת הרשויות נדונים בהרחבה החל מסימן שמ"ה והלאה.

[3] לדעת חלק מהפוסקים, אחד התנאים להגדרת מקום כרשות הרבים מהתורה הוא שעוברים בו 60 ריבוא (600,000) איש ביום. לשיטה זו מציאות רשות הרבים נדירה מאוד, ואנו עוסקים למעשה רק באיסור חכמים של הוצאה לכרמלית. בעזרת ה' נסביר שיטות אלו במקומן. סימן זה מתייחס לאיסור ההוצאה כאל איסור מהתורה, ובסימן ש"ג סעיף יח נדון בהבדלים בדין לדברי האומרים שאיסור ההוצאה הרגיל הוא למעשה מדברי חכמים.

[4] מפורש על פי הריטב"א שמדובר כאן בסחיטה שהיא תולדה של מלאכת מלבן, וכך גם פירוש דברי הרמ"א בסעיף מ"ו, והביטוי שם "מקפיד על מימיו" פירושו שמקפיד שהבגד לא יהיה רטוב.

[5] נאמרו בסעיף זה פירושים ודעות רבים. יש המחלקים בין איש לאישה בהוצאה זו, ויש המסבירים שמחט שאינה נקובה היא תכשיט. והסברנו לפי הבנתנו את שיטת הרב המגיד בבית יוסף.

[6] לכאורה זו הוצאה שאינה כדרכה. אלא שמסבירה הגמרא שלעתים מבקשת האישה מבעלה לקחת את הטבעת לתיקון, והדרך לשאת אותה היא על אצבעו, ועל כן זו נשיאה כדרכה. והטבעת נחשבת כבגד, כיוון שמטרת ענידתה היא רק להביאה למקום אחר, שהלא אין דרך לגבר לענוד טבעת ללא חותם.

[7] בגרמנית brille.

[8] כיוון שאין עונדים את השעון כדי להביאו למקום אחר, אלא עונדים אותו צמוד לגוף ולצורך האדם, לכן הדבר מותר אף אם אין זה שעון יפה כתכשיט.

[9] אמנם ראינו בסעיף ט' שאיש שהוציא טבעת כדרך שמוציאות אותה נשים – חייב. כיוון שאם זו דרך קבוצה גדולה מאוד, כנשים – הדבר מחייב את כולם. אולם החייטים או הנגרים אינם קבוצה גדולה, ואינם מגדירים מהי דרך הוצאה.

[10] מגרמנית Pantoffeln.

[11] וגם במקום שאין איסור הוצאה, אסרו פוסקים רבים לרכוב על אופניים בשבת משום "עובדין דחול", או משום חשש שיבוא לתקן את האופניים בשבת. ורכיבה על בהמה חוץ לעירוב אין בה איסור הוצאה, אולם יש בה איסור שביתת בהמה.

[12] ועיין סימן שכח סעיפים כג עד כז ועיין שם שיש להבחין בין תחבושת שמרפאה ובית תחבושת שמגינה ועיין בדברינו שם

[13] ראו שבת דף נח ע"א, בתוספות ד"ה "הב"ע דמחי". ואין זה דומה לטבעת של אישה לאיש, כיוון שהטבעת אינה תפורה, ולא שייך לומר שהטבעת בטלה לגוף. ויש סוברים שהאיסור כאן הוא מהתורה, ודבר שאין דרכו להיות מחובר לבגד וגם אינו לנוי אינו נחשב לחלק מהבגד, והריהו כמשא (בדומה לציציות פסולות, שמבואר בסעיף ל"ח שהן כמשא. והמקלים סוברים שהחמירו בציציות כיוון שהן קשורות לבגד, ואינן תפורות). ונראה לי שאם הדבר שארוג לבגד נועד להביאו ממקום למקום, יש בכך איסור תורה; ואם לאו איסורו מדרבנן.

[14] יש אומרים שדרכם הייתה לתפור מטפחת לבגד, ועל כן כיום שאין זה רווח הדבר אסור. ונראה שאפשר לסמוך על המקלים, כיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה.

[15] החידוש במקרה זה הוא שהקמע נחשב כמוחזק אף אם בינתיים אבדה מומחיות הכותב, כגון שכתב שלוש קמעות שלא הועילו.

[16] "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג). האיסור מפורט ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י"א.

[17] ראו ספרא אחרי מות פרשה ח, פרק יג אות ט, שם על הפסוק שהבאנו בהערה הקודמת אומר ר' מאיר: "אלו דרכי האמורי שמנו חכמים". פירוטם נמצא בתוספתא שבת פרק ז'.

[18] וכתב כאן ערוך השולחן (סעיף פ'): "והדבר הברור בזה: 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', ואין להשתמש רק ברופאים מומחים ובתפלה לה' ובצדקה, שזה וודאי מועיל".

[19] יש שהסבירו היתר זה בכלל הדברים שהתירו משום "אדם בהול על ממונו", כלומר שאם לא נתיר איסור דרבנן קל במקום הפסד, עלול האדם לעבור על איסור הוצאה ממש.

[20] ועיין דברינו בסעיף מ"א ס"ק רי"ג.

[21] מספרדית Guantes.

[22] אף שראינו שבחוטי הציצית הפסולים האיסור הוא מהתורה. ההבדל ביניהם הוא שחוטי הציצית קשורים בבד, ואילו כאן הרצועות תפורות לבגד, ועל כן הן נחשבות למשא בפני עצמן רק מדרבנן.

[23] ועיין מה שכתבנו בסעיף ל"ו.

[24] וכאמור בסעיף הקודם, הם סוברים שהאיסור הוא מדיני אוהל בלבד.

[25] כיוון שאין להניח יותר מזוג תפילין אחד יחד, משום "בל תוסיף".

[26] במקור בתוספתא נאמר: "הרי זה מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו", בלי המילים "ונכנס בו". ונראה שכוונת הדברים היא להביא את העור דרך עיטוף, ולכסות את ספר התורה במקומו. אלא שהרמב"ם כתב "ונכנס בו", ומסתבר שכך פירש או גרס בתוספתא, וכן הלכה.

[27] הקשר לסימן זה הוא שהסימן עוסק בענייני הליכה בשבת בחוץ, ובעיית רטיבות הבגדים מתעוררת כשאדם צריך לעבוד בנהר, או שהולך בגשם המרטיב את בגדיו.

[28] על פי ביאור הר"ן להיתר הניגוב במגבת (דף סב ע"ב מדפי הרי"ף, הובא בב"י על סעיף מ"ח).

[29] ראו בהרחבה בספרי "בעקבות המחבר", מעמוד קל"ג.

[30] אסור לסחוט בגד בשבת, כיוון שהסחיטה היא חלק מהכביסה (ראו רמב"ם שבת פרק ט' הלכה יא).

[31] כך עולה גם מדבריו בסימן ש"ח סעיף טז.

[32] ויש פוסקים ספרדים שקיבלו חומרה זו של הרמ"א.

[33] נראה לומר שאין כאן איסור הוצאה ממש, ומכמה טעמים: אין כאן הוצאה כדרך המוציאים; הוא אינו רוצה להביא את המים למקום אחר; זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, שמותר. וישנן סיבות נוספות להתיר. לכן נראה לי שהאיסור הוא משום שנראה כנושא את המים. וראה עוד מה שבע"ה נכתוב על כך בסימן שכו סעיף ז.

[34] ופרטי דין זה נידונים בסימן שלד