סימן ש"ז – דיני שבת התלויים בדבור, ובו כ"ב סעיפים

סימן זה ממשיך את הסימן הקודם שעסק באיסור "ממצוא חפצך", שממנו למדו חכמים שאין לעסוק בשבת בדברי ימי החול. הסימן הקודם התמקד באיסור עשיית מעשה לצורך עסקיו, אף כשאין בו מלאכה (כגון ללכת לשדהו לבדוק מה צריך לעשות בו מחר). סימן זה עוסק בעיקר באיסור לדבר בשבת על צרכי החולין. איסור זה נלמד מהמשך הפסוק (ישעיה נ"ח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". איסור זה רחב יותר מאיסור "ממצוא חפצך", וכולל דיבורים האסורים אף שאינם הכנה לעיסוקי האדם. עוד מתבאר בסימן זה שנאסרה גם קריאה בשטרות ובכתבים העוסקים בענייני חולין, ואיסור זה רחב אף מאיסור הדיבור.

סעיף א

^א'ודבר דבר' – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול (א). ^בהלכך אסור לומר 'דבר פלוני אעשה למחר', או 'סחורה פלונית אקנה למחר' (ב), ^גואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות (ג). הגה: ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם – מותר לספרם בשבת כמו בחול (ד); אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו (ה) (ת"ה סי' ס"א).

^אשבת קי״ג ע"א.  ^בטור.  ^גטור בשם הירושלמי ותוספות שם.

• של חול – כפי שביארנו בהקדמה לסימן.
• אקנה למחר – אם באמירה זו יש תכנון וקביעה למחר, הרי שהדבר אסור גם מדין "ממצוא חפצך". אך גם אם לאו, ואין כאן אלא אמירה בעלמא – הדבר אסור מדין "ודבר דבר".
• אסור להרבות – כפי שנראה בהמשך, דעת מרן היא שעיקר הדיבור בשבת צריך להיות בענייני השבת או בענייני התורה. אין כאן דרישה להימנע לגמרי מדברים בטלים, אלא שלא להרבות בהם, כדי שלא לפגוע באווירת השבת. אי אפשר לכמת דין זה, התלוי ברמה הרוחנית של המדברים, כיוון שמעט דברים בטלים עבור אחד ייחשבו הרבה עבור אדם אחר.
• כמו בחול – הרמ"א מסייג את הדרישה של המחבר שלא להרבות בשיחה בשבת, מפני שזו דרישה קשה עבור רוב בני האדם. וסברתו, שישנם אנשים ששיחת החולין היא עבורם עונג שבת (כמובן כשאין בה רכילות ולשון הרע). לכל הדעות המצב העדיף הוא כדברי המחבר, אולם במציאות, הרוב נוהגים כדברי הרמ"א.
• שיתענג בהם חברו – שאף על פי שחברו יש לו על מה שיסמוך, לא יפגע אדם באווירת השבת שלו בעבור חברו. אולם אב משפחה, גם אם היה מעדיף לדבר רק בדברי תורה, מצווה עליו ליצור אווירה חיובית ושמחה בשולחן השבת, ואף אם הדבר כרוך בשמיעת חוויות השבוע של הילדים, שהן דברי חולין.

סעיף ב

(ו) ^דאסור לשכור פועלים (ז), ^הולא לומר לגוי לשכור לו פועלים בשבת, ^ואף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת (ח), שכל מה שהוא אסור לעשותו – אסור לומר לגוי לעשותו (ט). ^זואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת – אסור (י); ^חאבל מותר לומר לו אחר השבת: 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר', אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה (יא).

^דשבת ק״נ ע"א במשנה.  ^המהא דגוי שבא לכבות וכו', בדף קכ״א ע"א.  ^ורמב״ם שבת בפרק ו' ה״א.  ^זהרא״ש בפרק ז׳ דב״מ, והר״ן בשם רב סעדיה, ורמב״ם פרק ו' ה״א, ושאר פוסקים . ^חסמ״ג וסמ״ק והגהות בפרק ו' אות א׳.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה עד סעיף ה' נעסוק באיסור אמירה לגוי בשבת. איסור זה כבר נדון בסימנים רמ"ג-רמ"ו, ושם עיקר העיסוק היה במלאכה שגוי עושה בשבת בלא שנתבקש לכך בשבת עצמה על ידי יהודי, והיהודי גם אינו נהנה מהמלאכה בשבת. שם ראינו שלעתים נחשב הגוי כשליחו של היהודי בעשיית המלאכה, ולכן הדבר אסור; וכן לעתים הדבר אסור משום שנראה שהגוי עובד בשבת עבור היהודי.

בסימן רע"ו ובסימן רכ"ה דן המחבר באיסור ליהנות בשבת עצמה ממלאכה שגוי עשה עבור ישראל (אפילו אם לא נתבקש לעשותה). טעמי האיסור הם שאם ישראל נהנה מכך, נראית המלאכה כנעשית בשליחותו, ויש פגיעה בשבת אם מלאכותינו ייעשו בה, ואפילו על ידי גויים.

סעיפים אלה דנים באיסור "ודבר דבר" בדיבורינו עם גוי. מטעם זה נאסר לעתים לבקש בשבת מגוי שיעשה מלאכה (אפילו אם נעשית אחר השבת). תוך פירוט איסור זה ישנן גם חזרות על הלכות שראינו בסימנים הקודמים, כפי שנבאר.

• לשכור פועלים – אסור לשכור פועלים בשבת, הן משום שבכך הוא עוסק בחפציו בשבת ("ממצוא חפצך"), והן משום דיבור האסור בשבת ("ודבר דבר"). דין זה הובא בסימן זה מהטעם השני.
• אלא לאחר השבת – אם נהנה ממלאכת הגוי בשבת יש בכך איסור נוסף. אך אפילו אם לא נהנה מן המלאכה – עצם האמירה לגוי לחלל שבת אסורה מדין "ודבר דבר".
• לעשותו – משום שיש בכך טיפול בחפציו על ידי דיבור בשבת.
• אסור – משום שאנו מייחסים פעולה זו לישראל, שהרי היא נעשית בשליחותו. ואף שאין כאן מלאכה ממש, ורק מבקש מהגוי לשכור פועלים, הכלל הוא שכל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת אסור לבקש מגוי שיעשנו.
• שיעשנה בשבת הבאה – בדרך זו, כשאין בקשה ישירה, אין הגוי נחשב כשלוחו. ההיתר הוא דווקא בדבר קל, כשרומז לו שרצונו שישכור פועלים בשבת הבאה; אבל אסור לרמוז לו שיעשה בשבת מלאכה ממש, כפי שהתבאר בסימנים רמ"ג-רמ"ז.

סעיף ג

^טאסור ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת (יב), ^יאבל יכול לומר לו: 'קנה לעצמך, ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת' (יג).

^טרא״ש שם ור' ירוחם בחלק י״ב, ושאר פוסקים.  ^יהגהות מרדכי פרק קמא דשבת, והגהות מיימוניות פרק ו'.

• בשבת – כיוון שאז הגוי הקונה דבר מה בשבת נחשב לשלוחו של היהודי.
• לאחר השבת – כי כך הגוי אינו נחשב לשלוחו של היהודי בזמן הקנייה. ואף שיש בכך מעין הערמה, התירו את הדבר, כיוון שכל איסור האמירה בערב שבת הוא הרחקה גדולה.^[1]

סעיף ד                            

^כמותר לתת לגוי מעות מערב שבת לקנות לו, ובלבד שלא יאמר לו: 'קנה בשבת' (יד). הגה: וכן מותר ליתן לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (טו) (ב"י בשם סמ"ג). מי ששכר גוי להוליך סחורתו, ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת – אסור (טז); וראוי לענוש העושה (רבינו ירוחם חי"ב).

^כמרדכי פרק קמא דשבת בשם סמ״ג, וסמ״ק .

• קנה בשבת – משום שכל עוד הגוי אינו מחויב לקנות בשבת, נחשב הקניין בשבת לצרכו שלו, ולא כשליחות היהודי.
• למכרן בשבת – גם כאן, הגוי יכול למכור מתי שירצה, ולכן אין זיקה בין היהודי לבין המכירה בשבת.
• אסור – משום מראית העין, כיוון שנראה שמוכר בשליחות הבעלים היהודי.^[2]

סעיף ה

^לדבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות (יז) – מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה (יח); כיצד: אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן (יט) להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבוֹ (כ), לרחוץ בו המצטער. ^מויש אוסרין (כא). הגה: ולקמן סי' תקפ"ו (סעיף כ"א) פסק להתיר (כב), ועיין לעיל סי' רע"ו (סעיף ב) דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא (כג) (ועי"ש סעיף ג').

^לטור בשס הרמב״ם בפרק ו' מהלכות שבת הל׳ ט-י, והרב המגיד שזה מוסכם מהגאונים, והגהת מרדכי בשם ראבי״ה.  ^משם בשם התוספות בגיטין ח׳ ע"ב ובב״ק דף פ׳ ע"ב.

• משום שבות – כינוי לאיסורי דרבנן בשבת.
• מפני מצווה – לשם מצווה או צורך גדול מותר לבקש מגוי לעבור על איסור דרבנן. אמירה לגוי אינה איסור חמור, ולפיכך לא רצו חכמים למנוע את המצווה או את הצורך הגדול, והתירו אמירה כאשר מדובר באיסור מדרבנן. זהו כלל גדול, שנעזרים בו רבות במקום שיש בו גויים.
• לעלות באילן – חכמים אסרו לעלות על עץ בשבת, שמא יחתוך ענף.
• חצר שלא עירבו – חצר היא רשות היחיד. מדין תורה מותר לטלטל מהבית לחצר, אולם אסרו זאת חכמים עד שיניחו "עירוב חצירות". הלכות אלו יתבארו בעזרת השם בסימן שס"ו.
• ויש אוסרין – לדעתם לא הותרה האמירה לגוי אפילו במקום איסור דרבנן וצורך גדול. ולשיטתם התירה הגמרא את הדבר רק לצורך מכשירי ברית מילה, שהיא עצמה דוחה את השבת. ולהלכה סומכים על הדעה הראשונה.^[3]
• פסק להתיר – שם בהלכות שופר מפורש במחבר שלצורך מצווה לא גזרו חכמים איסור אמירה לנכרי, ולא הביא חולק.
• במלאכה דאורייתא – בסימן רע"ו מדובר על אמירה לגוי שידליק נר לצורך מצווה, וסיכם שם הרמ"א: "ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". ובמקום צורך גדול יש מקום לסמוך אף על שיטה זו.

סעיף ו

^נאסור לחשוב חשבונות אפילו אם עברו, כגון: כך וכך הוצאתי על דבר פלוני (כד); ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו, אבל אם פרעם כבר – מותר (כה).

^נשבת ק״נ.

• על דבר פלוני – משום שזהו עיסוק בחפציו שיש בו דיבור חולין. ונזכיר שבסימן הקודם (סעיף ח) ראינו שהאסור הוא דווקא על הדיבור, אבל הרהור בלבו מותר.
• מותר – חשבונות אלו מכונים בגמרא "חשבונות של מה בכך", כלומר חשבונות שאין בהם משמעות מעשית.

סעיף ז

^סמותר לומר לחבירו: 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב?', אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו (כו); ^עאבל לא יאמר לו: 'היה נכון עמי לערב' (כז).

^סשבת ק״נ רב אשי בפירוש המשנה . ^ערמב״ם בפכ״ד הכ״ד.

• לשוכרו – ואין בכך איסור "ודבר דבר", הואיל ואין כאן הזמנה ישירה לשוכרו, אלא רק שאלה האם הוא פנוי.
• לערב – "היה נכון" פירושו היה מוכן למשימה, ואסור לומר כך מפני שהזמנתו היא עשיית חפציו על ידי דיבור.

סעיף ח

(כח) ^פיכול לומר לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', ^צוכן מותר לומר לו: 'לך עמי לכרך פלוני למחר', ^קכיון שהיום יכול לילך על ידי בורגנין (כט); וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום – יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר, ^רובלבד שלא יזכיר לו שכירות (ל). אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום – אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר (לא). ^שוכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם (לב). הגה: וכן לא יאמר: 'אעשה דבר פלוני למחר' (לג) (רא"ש פכ"ג סי' ו'. וע"ל ריש הסימן). אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום (לד); ואם לא כוון להחשיך אלא לשמרם, יכול אף להביאם (לה).

^פשבת ק״נ ע"ב.  ^צשם בתוספות ושאר פוסקים.  ^קטור ורש״י שם.  ^רטור והרא״ש שם.  ^ש שבת ק״נ ע"א במשנה.

• הקדמה לסעיף – בנוסף לאיסור "ודבר דבר" שראינו בסעיפים הקודמים, שהוא איסור לדבר בשבת על עסקיו, אסרו חכמים גם דיבור שיש בו הכנה משבת לחול, ואף אם הדיבור אינו על עסקיו, אם מדובר במעשה האסור בשבת. וזו תוספת לאיסור של "ודבר דבר": אין לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, אף אם מדבר על עשייתו מחר.
• על ידי בורגנין – בורגנים הם מעין צריפים שלא נועדו למגורים, אלא לשמירה, אכסון וכיוצא בזה. ואם מחוץ לעיר ישנם בורגנים הקרובים זה לזה פחות משבעים אמה – מותר ללכת מבורגן לבורגן בשבת. איסור ההכנה למחר בדיבור הוא רק בדבר שאין שום אפשרות לעשותו בשבת עצמה; אבל דבר שאפשר לעשותו בשבת, אפילו בצורה רחוקה ותיאורטית – מותר לדבר עליו בשבת.
• שלא יזכיר לו שכירות – ואם מפרש ששוכר אותו לעבודה, אסור משום "ודבר דבר".
• שיביאם לו למחר – וזהו איסור הדיבור משום הכנה למחר.
• להביאם – ההחשכה על התחום היא הליכה בשבת אחר הצהריים עד סוף תחום שבת, כדי שיהיה אפשר להמשיך וללכת במוצאי שבת. ואיסורה התבאר בסימן ש"ו סעיפים א' וג'.
• למחר – כוונת הרמ"א היא שאסור לספר בשבת על כוונתו לעשות במשך השבוע מעשה שאסור לעשותו בשבת עצמה. וכפי שכתב המחבר בסעיף א': "אסור לומר 'דבר פלוני אעשה למחר'".
• בתוך התחום – כלומר: מותר להחשיך לשם מעשה שמותר לעשותו בשבת, כשם שמותר לדבר על מעשה שמותר לעשותו בשבת. והיות שמותר לשמור שדהו בשבת – מותר להחשיך עבור שמירה כזו לאחר שבת.
• אף להביאם – אין היתר להחשיך כדי לתלשם, שהלא אסור לתלוש בשבת. אלא שאם מחשיך כדי לשמרם – מותר אחר השבת לתלשם ולהביאם.

סעיף ט

^תמותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום (לו), ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום דמינכרא מילתא (לז).

^תהרב המגיד בפרק כ"ד ה"ב בשם התוספות.

• שבתוך התחום – אף על פי שנאסר להחשיך על התחום, מותר ללכת בשבת לכיוון גינתו שבתוך התחום, גם אם כוונתו לעבוד בגינה במוצאי שבת. והדבר מותר על אף שעושה מעשה (הליכה לגינה) עבור פעולה האסורה בשבת, שלא אסרו חכמים אלא כשניכר שפעולתו נועדה לצורך מלאכה האסורה בשבת.
• דמינכרא מילתא – תרגום: שהדבר ניכר. בכך בהולך לגינתו שבתוך התחום הוא נראה כמטייל, בעוד שכאשר הולך לקצה התחום ואין לו שם דבר, ניכר שרצונו הוא רק להתקרב לצורך מלאכתו במוצאי שבת.

סעיף י

^אמותר לומר לחבירו: 'שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור פירותיך שבתחומי' (לח).

^אשבת קנ״א ע"א.

• פירותיך שבתחומי – אין איסור לשמור בשבת, ולכן מותר גם לדבר בכך ולבקש מחברו שישמור על הפירות בשבת.

סעיף יא

^בהשואל דבר מחבירו (לט) לא יאמר לו 'הלויני' (מ), דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב; אלא יאמר לו 'השאילני' (מא); ^גובלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר: 'תן לי' (מב). הגה: וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו – יניח משכון אצלו (מג); אבל לא יאמר לו 'הילך משכון', דהוי כעובדא דחול^* (מד) (ב"י בשם ארחות חיים). וכשם שאין לווין בשבת, כך אין פורעין בשבת (מה) (ריב"ש סי' קנ"ו).

^בשבת קמ״ח ע"א במשנה.  ^גהר״ן בשם התוספות וסמ״ג.  *דין הלוואת יום טוב ושבת אם ניתנה ליתבע, בסימן תקכ״ה.

• השואל דבר מחברו – שאילה היא בקשת חפץ מחברו, במקרה שהוא עתיד להחזיר לחבר את אותו החפץ לאחר השימוש. לעומתה הלוואה כוונתה בדרך כלל שהלווה משתמש במה שקיבל ומחזיר את תמורתו, כמו בבקשת כסף או מוצרי מזון.
• הלוויני – כלומר: בין אם שואל מחברו חפץ שעתיד להחזירו לו (כמו ספר), או שלווה ממנו דבר שעתיד להחזיר את תמורתו (כמו סוכר), כשמבקש מחברו בשבת ישתמש במילה "לשאול", ולא במילה "להלוות".
• השאילני – בשימוש בלשון הלוואה אנו חוששים שמא המלווה ירשום את דבר העסקה. כיוון שבהלוואת כסף (שסתמה לשלושים יום) נוהגים המלווים לרשום בפנקסם את ההלוואה, חששו חכמים שגם בהשאלת חפצים, אם ישתמשו בלשון הלוואה יבואו לכתוב. איסור זה אינו משום גזרת "ודבר דבר", אולם כיוון שזו גזרת חכמים שלא לומר דברים מסוימים, הביאו הטור והשולחן ערוך גזרה זו כאן.
• תן לי – מפני שמותר להשתמש רק במילה שאין במשמעה עניין עסקי.
• יניח משכון אצלו – כלומר: כששואל חפץ בשבת, והמשאיל מבקש משכון (כגון להניח מעילו אצלו עד שיחזיר השואל את החפץ) – מותר להשאיר משכון בשבת.
• כעובדא דחול – זהו איסור נוסף על איסור הגמרא שמא יכתוב. איסור זה מקורו בראשונים, וטעמו שהשימוש בביטוי "משכון" נראה כמעשה חולין. לכן מותר להשאיר חפץ אצל המשאיל עד שיחזיר לו את ההשאלה, אך לא יאמר במפורש שמשאירו כמשכון.
• פורעין בשבת – כאשר בשבת מחזיר חפץ שאול, לא ישתמש בביטוי "פירעון", שמא המשאיל יבוא למחוק את דבר ההשאלה שרשם בפנקסו. וכן לא ישתמש במילה משכון כאשר מחזיר חפץ שאול בשבת.

סעיף יב

(מו) ^דזימן אורחים והכין להם מיני מגדים, וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת (מז), ^האפילו אם הוא כתוב על גבי כותל גבוה הרבה (מח), משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות, הגה: דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (מט) (הרא"ש, ור"ן פ' שואל, וטור). ^ואבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת – מותר (נ); ^זאבל בטבלא ופנקס (נא), אפילו אם הוא חקוק – אסור לקרותו (נב).

^דשבת קמ״ח ע"ב במשנה.  ^השבת קמ״ט ע"א.  ^ורבינו ירוחם בחלק ז'.  ^זהרי״ף והרא״ש שם.

• הקדמה לסעיף – מכאן ועד סעיף ט"ז הנושא הוא כתבים שאסור לקראם בשבת, ובעיקר האיסור לקרוא בשטרי ממון (הקרויים "שטרי הדיוטות", ומבואר דינם בסעיף הבא). דין זה הוא הרחבה של דין "ממצוא חפצך ודבר דבר", האוסר עיסוק בענייני חולין בשבת. איסור הקריאה רחב יותר מהאיסור לעשות מעשה ומאיסורי הדיבורים שראינו, והוא כולל גם ענייני חולין שאינם לצורכי מחר. כל האיסורים האלה מטרה אחת להם – להשאיר את יום השבת כיום של התעלות רוחנית, של עונג באכילה ובשתייה, ושל יצירת אווירה משפחתית שיש בה קדושה.
• אסור לקרותו בשבת – הכלל הוא שאסור לקרוא רשימות הקשורות למקח וממכר, ורשימת אורחים זו קשורה להזמנת המנות, לכן אסור לעיין בה בשבת. אולם רשימות אורחים שנועדו למשל לסידור מקומות ישיבה – מותר לעיין בהן בשבת. וכן נוהגים שלשמש בית הכנסת יש רשימה של חברי בית הכנסת, ומהרשימה הוא קורא להעלותם לתורה. וכן מותר למדריכים ולמורים לקרוא מתוך רשימות שמות תלמידים וחניכים, וכיוצא באלו. בבתי מלון יש לעתים רשימות של אורחים ומספרי החדרים שלהם, ונראה שגם בזה יש להקל לקרוא בהם בשבת, כדי שאדם לא ייכנס לחדרו של אדם אחר.
• גבוה הרבה – להלכה לא חילקו חכמים בין כתב רחוק לבין הכתוב בהישג יד.^[4]
• אסור – כמבואר בסעיף הבא.
• מותר – כיוון שאין בכך דמיון לשטרות.
• טבלא ופנקס – הם לוחות עץ שנועדו בזמנם לכתיבה. הטבלא היא לוח גדול, והפנקס – קטן.
• אסור לקרותו – משום דמיונם לשטרות.

סעיף יג

^חשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום – אסור לקרותם (נג), ואפלו לעיין בהם בלא קריאה אסור (נד).

^חשבת קמ״ט ע"א וקט״ז ע"ב ובפי׳ רש״י.

• אסור לקרותם – בגמרא מובא איסור לקרוא ב"שטרי הדיוטות",^[5] ונחלקו הראשונים מהם השטרות שנאסרו. יש אומרים שהאיסור הוא דווקא בשטרות עסקיים, וקריאתם היא הרחבה של האיסור לדבר בעניינים אלו; ויש ראשונים שהבינו שחכמים גזרו על כל הכתבים שלא לקראם בשבת, ולשיטה זו אין לקרוא בשבת אלא בדברי תורה בלבד. המחבר כאן הביא תחילה את האיסור בלשון הגמרא, לקרוא בשטרי הדיוטות, אחר פירט תחילה את השטרות העסקיים, שאיסורם מוסכם על הכול, ולבסוף הביא אף איגרות של שאלת שלום, שבו נחלקו הפוסקים והמחבר הכריע כאן להחמיר. הלכה למעשה רבים סומכים על המקלים, וכתב הרשב"א (מובא בבית יוסף) שאף שהוא סובר כמו האוסרים, אין בנו כוח למחות ביד המתירים, ויש להם על מי לסמוך. והוא הדין לקריאת עיתונים שיש בהם חדשות ודעות.
• אסור – איסור זה הוא חומרא שהחמירו בקריאה, אולם בדיבור לא החמירו בענייני שאילת שלום.

סעיף יד

^טלקרות באיגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה – מותר (נה), ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה (נו); ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום, טוב ליזהר שלא יגע בה (נז).

^טתוספות קט"ז ע"ב ושכן משמע בירושלמי, והמרדכי שבת רמז רנ"ד, וסמ״ג, ושאר פוסקים.

• מותר – אף לאוסרים לקרוא איגרות, שמא היא איגרת שמותר לקראה בשבת, כגון שיש בה עניין חשוב הגובל בפיקוח נפש. ובצירוף מה שראינו בסעיף הקודם, שיש פוסקים המתירים בכל מקרה לקרוא איגרות שלום בשבת, הרי שהקוראים מכתבים יש להם על מי לסמוך אפילו אם אין בהם חשש פיקוח נפש.
• יעיין בה – שדי בכך לדעת אם כתוב בה דבר חשוב; ולקרוא בקול חמור מהקריאה בעיון בלבד.
• שלא יגע בה – מעיקר הדין מותר לטלטל חפץ שבא מחוץ לתחום, כפי שנפסק בסימן תקט"ו סעיף ה, שם מבואר שמאכל המובא מחוץ לתחום אסור רק למי שהובא בשבילו, ואחרים יכולים לאוכלו, ולכן אינו מוקצה. לעומת זאת מכתבים מיועדים רק לנמען שלהם, והרי הנמען עצמו אסור לו ליהנות ממה שהובא עבורו מחוץ לתחום, ולכן יש מקום להחמיר ולומר שמכתבים שהגיעו בשבת הם מוקצה. וכיוון שמדובר בחומרא ולא באיסור מעיקר הדין, כתבה המחבר בלשון "טוב להיזהר".  

סעיף טו

^יכותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות, או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים 'זו צורת פלוני' ו'זה דיוקן פלוני' – אסור לקרות בו בשבת (נח).

^ישבת קמ״ט ע"א ובפירוש רש״י.

• בשבת – משום הדמיון לשטרי הדיוטות, וזה לדעת האוסרים קריאה בדברי חולין. ולפי זה אסור גם לקרוא חוברות קומיקס בשבת; והמקלים סומכים על הדעה הסוברת שהגמרא אסרה דווקא תמונות הקשורות לעבודה זרה.^[6]

סעיף טז

^כמליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות – אסור לקרות בהם בשבת (נט); ואף בחול אסור משום מושב לצים (ס), ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים – לא תפנו אל מדעתכם' (סא); ובדברי חשק איכא תו (סב) משום מגרה יצר הרע (סג). ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז, אבל בלשון הקודש שרי (סד). כן נראה לי מלשון שכתבו התוספות (שבת קט"ז ע"ב), וכן נהגו להקל בזה.

^כרא״ש שם בשם ר׳ יונה, ותוספות בשם רבינו יהודה סדף קט״ז ע"ב.

• בשבת – כי שבת מיועדת ללימוד תורה, כפי שראינו בסעיף יג.
• מושב לצים – המחבר רומז לפסוקים מתחילת ספר תהילים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". מכאן שצריך להתרחק ממושב לצים, ואסור לעיין בכל ספרות שערכיה מנוגדים לערכי התורה.
• לא תפנו א-ל מדעתכם – הפסוק בויקרא י"ט, ד; ודרשתו בשבת דף קמ"ח ע"א, לא לעסוק בדברים הגורמים להסיר את הא-ל מדעתנו, כלומר בכל מה שמרחיק אותנו מעבודת ה'.
• איכא תו – תרגום: יש עוד.
• יצר הרע – ולמדנו מכאן שכיום יש להתקין סינון על האינטרנט, בין במחשב ובין בטלפון, כדי להימנע מהיגררות אחר ראייה אסורה.
• שרי – הרמ"א חוזר כאן לאיסור לקרוא בשבת. טעם ההיתר בעברית הוא שבעצם הקריאה בעברית יש לימוד לשון הקודש.^[7] המחבר לא קיבל הבחנה זו, ובעיניו הספר נבחן לפי מהותו, ואין זה משנה באיזו שפה הוא כתוב.

סעיף יז      

^לאסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה, ואפילו בספרי חכמות אסור (סה); ^מויש מי שמתיר (סו), ועל פי סברתו מותר להביט באצטורל"ב (סז) בשבת. הגה: ולהפכה ולטלטלה (סח) (רשב"א בתשובה ואגור), כדלקמן סי' ש"ח (סעיף נ) (סט).

^לרמב״ם בפירוש המשנה שבת פכ"ג מ"ב.  ^מאגור בשם הרמב״ן והרשב״א.  ^נהרשב״א בתשובה.

• אסור – ספרי חכמות הם ספרי מדע. מותר ללמוד מדעים במשך השבוע, והרמב"ם אף ראה בלימודים אלו צד של מצווה: העולם נברא על ידי הקב"ה, ועיון מעמיק בעולם הוא עיון במעשי ה', והוא נצרך כדי לראות את גודלו של הבורא. ועוד, גם פיתוח עולם החומר הוא באחריות האדם, כפי שמעידה התורה: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אולם כל זה בימי חול; בשבת הקב"ה שבת ממלאכת הבריאה, והיא מיועדת להתעלות רוחנית, ולשיטת המחבר ללימוד התורה בלבד. אמו"ר הסביר לי את ההבדל בין לימודי קודש ולימוד חול: לימודי קודש הם קודש מעצם היותם דבר ה', ואילו לימוד חול אינם קודש מצד עצמם, אך מתפקידנו לקדשם.
• ויש מי שמתיר – לדעת המתירים, איסור הקריאה בשבת כולל רק דברים הקשורים לעסקיו של האדם, או לדברים שמתכוון לעשות למחרת, אבל לימוד חכמות מותר. ואף שנראה שהמחבר מצדד לאסור, בכל זאת הביא את דעת המקלים, כיוון שלא כולם יכולים להקדיש את כל השבת ללימוד תורה. והמקל יש לו על מי שיסמוך.
• באצטרול"ב – מכשיר מכני, המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק. שימש לניווט וללימוד גרמי השמים.
• ולהפכה ולטלטלה – אם מותר להביט במכשיר, הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר, ואינו מוקצה.
• ש"ח סעיף נ – שם הביא המחבר שלדעת הרשב"א מותר לטלטל אצטרולב בשבת, ושהרמב"ם מסתפק בדבר.

סעיף יח

^סלשאול מן השד (ע), מה שמותר בחול מותר בשבת (עא).

^סר' ירוחם בחלק ט׳ מהא דסנהדרין ק״א ע"א.  

• מן השד – בימי קדם היו שהאמינו ברפואות על ידי זימון כוחות רוחניים שונים.
• מותר בשבת – הגמרא (סנהדרין קא ע"א) דנה איזו שאלה מותרת, ואיזו היא בכלל איסור הכשפים שבתורה. להלכה קבע השולחן ערוך (יו"ד קע"ט, טז): "מעשה שדים אסור", אך התיר במקום סכנת נפשות.^[8] וטעם ההיתר, שהמאמין בכוחות אלה עלול להסתכן אם הדבר יימנע ממנו.^[9] והיתר זה הוא גם בשבת, כדי שלא יתגבר חוליו המסוכן.

סעיף יט

(עב) ^עסחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא דמיא (פירוש: נחל או אגם מים) ומפסיד ממונו, או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד – מותר לקרות גוי (עג), אף על פי שודאי יודע שהגוי יציל הממון (עד). (ולכסות סחורה או פירות או דבר אחר מפני הגשמים, עיין לקמן סי' של"ח סעיף ז') (עה). וכן מותר לומר לגוי: 'כל המציל אינו מפסיד' (עו), כמו בדליקה שהתירו לומר 'כל המכבה אינו מפסיד' (עז); ^פויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (עח). הגה: ועיין לקמן סימן סימן של"ה.

^עבה״ג, וכן היא הסכמת הרא״ש שבת פט"ז, וכן הסכים הבית יוסף כיוון דאיסורא דרבנן הוא.  ^פהרשב״א בתשובה וסמ״ג והתרומה סי׳ רמ״ו.  

• הקדמה לסעיף – ראינו למעלה שאסור לבקש מגוי שיעשה עבורנו מלאכה בשבת. בסעיף זה מובא שלעתים התירו חכמים איסור זה במקום הפסד ממון גדול, שמא אם נאסור לבקש סיוע מן הגוי, יעשה היהודי את המלאכה בעצמו, משום שקשה לראות את רכושו כלה מול עיניו (היתר זה מכונה "מתוך שאדם בהול על ממונו").
• לקרות גוי – ולספר לו מה שאירע, בלי לבקש ממנו במפורש.
• שהגוי יציל הממון – היינו שוודאי שהגוי יבין שכוונת היהודי לרמוז לו שיציל את ממונו. חכמים לא התירו לגמרי את איסור "ודבר דבר", אלא התירו רק לספר את המקרה, בתקוה שהגוי יבין מעצמו ויבוא להציל.
• של"ח סעיף ז – שם מבואר מה התירו לעשות כדי להציל פירות מן הגשם, ללא קשר לאמירה לגוי.
• המציל אינו מפסיד – שאם סיפור ההתרחשויות אינו מספיק, מותר להוסיף ולרמוז לגוי שיבוא על שכרו לאחר השבת. וגם אז לא התירו לבקש ממנו ישירות להציל.
• המכבה אינו מפסיד – בסימן של"ד מבואר שדליקה שאין בה חשש לחיי אדם, אסור לכבותה בידיים אף במקום הפסד ממוני גדול, ואף שהכיבוי הוא רק איסור דרבנן.^[10] אבל אף על פי שלא התירו לאדם לכבות בעצמו, התירו אופנים שונים שאינם כיבוי בידיים, וביניהם לומר לגוי "כל המכבה אינו מפסיד".
• בדליקה דווקא – לדעת ראשונים אלו ההיתר נאמר דווקא בדליקה, שבה אמרו "אדם בהול על ממונו", וישנו חשש שאם לא נתיר לכבות באיסור קל, יבואו לכבות באיסור חמור. אולם היתר זה נאמר לשיטתם דווקא בדליקה. הלכה למעשה כתב הבית יוסף שאפשר לסמוך על דעת המקלים.

סעיף כ

^צישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת (עט), מותר לו ליהנות בה לערב בכדי שיעשו (פ).

^צהרמב״ם בפרק ו' ה״ח.

• בשבת – ועבר בכך על תקנת חכמים.
• בכדי שיעשו – אין איסור מהתורה ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת, אך כדי שלא יזלזלו באיסור קנסו חכמים את העובר עליו שלא ייהנה מן המלאכה. ואסרו חכמים ליהנות ממלאכה זו לא רק בשבת עצמה, אלא אף במוצאי שבת עד שיעבור זמן עשיית אותה המלאכה; ואיסור זה נאמר הן ליהודי שהמלאכה נעשתה עבורו והן לאחרים.^[11]

סעיף כא

^קאסור לומר לגוי בשבת: 'הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך' (פא), ואפילו אין מזונותיו עליו (פב). הגה: אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (פג) (הגהות מרדכי רמז תנ"ט, ורמב"ן שמות י"ב, טז).

^קהרא״ש בפרק ז׳ דבבא מציעא.

• לצרכך – גם איסור זה כלול באיסור "ודבר דבר", כי צירוף נתינת הבשר והאמירה גורמות לגוי לעשות מלאכה, שנחשבת כאילו נעשית בשליחותו של ישראל.
• עליו – אם מזונות הגוי על היהודי הרי הוא נהנה מהבישול, שהלא הוא חוסך בכך שלא יצטרך לבשל לו בעצמו. אולם דיבור כזה אסור אפילו אם אין לו בכך שום הנאה.
• לעצמו – שאם היהודי אינו נותן לגוי את הבשר הוא אינו קשור למלאכתו. ואף אם אמר לו לעשותה, לא גזרו בכך חכמים. הרמ"א רק פירש דין זה שכלול כבר בדברי המחבר.

סעיף כב

^רכל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה (פד), כגון ^שלומר לגוי להדליק לו נר בין השמשות (פה), ^תאו אם היה טרוד והוצרך לעשר בין השמשות (פו). הגה: כל דבר שאסור לומר לגוי לעשותו בשבת – אסור לרמוז לו לעשותו (פז), אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (פח) (או"ז). גוים המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם (פט), והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו (צ) והגוי נותנו לשם ומודדים ומונים (צא) – יש מי שמתיר, משום דהגוי במלאכת עצמו עוסק, ואינו של ישראל עד אחר המדידה (צב), ושיחשוב עמו אחר כך (צג); וכן גוים העושים גבינות בשבת והישראל רואה (צד) ויקנה אותם ממנו (צה) – מכל מקום הגוי אדעתא דנפשיה קעביד (צו), ואף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשיים (צז), ואדעתא למכרם לישראל קא עביד – שרי (צח) (בית יוסף).

^רטור בסי׳ שמ״ב מהא דעירובין ל״ב ע"ב, ורמב״ם בפ״ו מהלכות עירובין ה״ט . ^שטור בשם רבינו יונה.  ^תשם ברמב״ס.  *דין חליבת הבהמה על ידי גוי – בסימן ש״ה סעיף כ; דין אמירה לנכרי בשביל מת – בסי׳ ש״ו סעיף ט, ועוד לקמן בסי׳ שי״א סעיף ב בהגה; דין היתר נדרים והיתר חרמי הקהל – בסי׳ שמ״א. ודיני פיוס גדולה כנגד קטנה – בסי׳ שכ״ב סעיף ו; ודין לומר 'מלא לי כלי זה' – בסי׳ שכ״ג סעיף א.

• לצורך מצווה – בין השמשות הוא הזמן שבין שקיעת השמש לצאת הכוכבים, והוא נתון בספק אם שייך ליום ששי או לשבת. ככל ספק של תורה יש להחמיר בו, ולכן אסור לעשות מלאכה החל מן השקיעה. אולם מותר בזמן זה לבקש מאינו יהודי שיעשה הוא מלאכה לצורך מצווה, וכן מותר גם לישראל עצמו לעשות איסורי דרבנן לצורך מצווה, כמבואר בסימן שמ"ב ובסימן רס"א סעיף א.
• נר בין השמשות – אמירה לגוי לעשות מלאכה אסורה מדרבנן, וצורך הנר בשבת הוא מדין כבוד השבת או עונג שבת. לכן מותר איסור דרבנן זה לצורך מצווה, עד צאת הכוכבים.
• לעשר בין השמשות – בעצמו. למדנו בתחילת סימן רס"א שבין השמשות "אין מעשרים את הוודאי". האיסור לעשר הוא איסור דרבנן, שדומה הדבר לתיקון, והותר בין השמשות לצורך סעודות השבת, שכפי שביארנו בבין השמשות הותרו מלאכות דרבנן לצורך מצווה.
• לרמוז לו לעשותו – לא משום "ודבר דבר", אלא משום הגזרה שלא יעשה גוי מלאכה בשליחות יהודי. ובנוסף, גוי שעושה מלאכה עבור יהודי, אפילו אם לא נרמז על כך – אסור ליהודי ליהנות בשבת ממלאכה זו.^[12]
• אחר השבת – אין כאן גזירת "ודבר ודבר", משום שרומז בלבד; ואין כאן איסור מלאכה, משום שעושה זאת אחר השבת; ולכן מותר.
• שחייבים להם – כלומר: גוי חייב ליהודי כסף או תבואה, ומשלם בהבאתם בשבת (כגון שיהודי שילם מראש, וכעת הגיעה התבואה).
• מפתחו לאוצרו – וכך יוכל הגוי להכניס בעצמו את התבואה ולשלם את חובו.
• ומודדים ומונים – בשבת, כדי לוודא שהכמות מתאימה למסוכם.
• עד אחר המדידה – אמנם אסור למדוד, אולם בזמן המדידה התבואה עדיין בבעלות הגוי, והגוי נחשב כעושה מלאכת עצמו.
• אחר כך – ואת החשבון המדויק יעשה עם הגוי לאחר השבת.
• והישראל רואה – ראיית יהודי נצרכת כדי שלא יהיה בכך איסור חלב נכרי וגבינת נכרי.
• ויקנה אותם ממנו – היהודי רואה בשבת את הכנת הגבינה, כדי שיוכל לקנות את הגבינה לאחר השבת.
• אדעתא דנפשיה קעביד – תרגום: על דעת עצמו עושה. כלומר שהדבר מותר, כי הגוי לא עשה את הגבינה בשליחותו של היהודי, אלא למען עצמו, כדי למכור את הגבינה.
• חודש או חודשיים – על מנת שלא יהיה חלב נכרי.
• שרי – תרגום: ועל דעת למכרם לישראל עושה – מותר. כלומר: אף על פי שנוכחותו הממושכת של היהודי מעידה על כך שהכול נעשה כדי למכור לו את הגבינה, מכל מקום הכנת הגבינה אינה נעשית בשליחות היהודי, מפני הגוי עובד עבור עצמו ומתי שנוח לו.

דיני שבת התלויים בדבור (ש"ז)

1. אסור לדבר בשבת בענייני עסקיו, אף כשאין באמירתו תכנון וקביעה למחר [א, ו].
2. למי שיכול, טוב בשבת לייחד את דיבורו ומחשבתו לדברים שבקדושה [א].
3. בהקשר זה נאסרה גם האמירה לגוי שיעשה מלאכה. בשבת עצמה אסור לומר לגוי לעשות כל מלאכה שיש לה קשר ליהודי, אולם מותר לומר לגוי שיעשה מלאכת עצמו [כא].
4. בין הדברים שאסרו: נתינת מעות לגוי ואמירה מפורשת שיקנה עבור יהודי בשבת [ג-ד];
5. לצורך מצווה או במקום מקצת חולי – מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה מדרבנן [ה].
6. במקום הפסד ממון מרובה מאוד מותר לקרוא לגוי, ואפילו לומר לו "כל המציל אינו מפסיד". אבל אסור לומר לו במפורש לעשות מלאכה [יט].
7. עבר ישראל על האיסור ואמר לגוי לעשות מלאכה, אותה מלאכה אסורה בהנאה עד מוצאי שבת "בכדי שיעשו" [כ].
8. מותר לספר לחברו על תכניותיו למחר, אף שחברו מבין מדבריו שהוא רוצה להעסיקו [ז].
9. כל דבר שניתן לעשותו בשבת בהיתר, מותר לדבר עליו [ח].
10. אסור "להחשיך את התחום" (כלומר: ללכת עד סוף תחום שבת כדי למהר לעבודה במוצאי שבת) עבור מלאכה האסורה בשבת [ח], אבל מותר להתקרב למקום עבודתו שבתוך התחום  [ט].
11. מותר לשאול ולהחזיר מחברו בשבת, אולם ישתמש במילה "לשאול" ולא במילה "ללוות" [יא].
12. אסור לקרוא בשבת בעניינים הקשורים לעסקיו. יש שאוסרים לקרוא גם שאר ענייני חולין, וכן פסק המחבר. והמקל יש לו על מי שיסמוך [יב-טו]. והוא הדין ללימודי מדעים בשבת [יז].
13. ספרים ותכנים אחרים שמרחיקים את האדם מעבודת ה', אין לקראם אפילו בחול [טז], ומכאן למדנו שכיום יש להתקין סינון על הגלישה ברשת [(סג)].
14. רפואות שנעשות על ידי דיבור ומותרות בחול, מותרות גם בשבת [יח].

[1] יש פוסקים המתירים זאת אפילו כשהיהודי מלווה לגוי את הכסף, אולם בסעיף כ"א נראה שהמחבר אוסר זאת.

[2] בדומה לדברים שראינו בסימן רמ"ד סעיף ב: "והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת, וגם שיעשה הגוי המלאכה בביתו". ועיין גם בסימן רנ"ב סעיף ב.

[3] בבית יוסף הביא את דעת הרשב"א, שאין להשוות איסורי דרבנן זה לזה, ולכן אין להתיר אמירה לגוי אלא בדוגמאות שהובאו בתלמוד. ולא פסק המחבר כדעתו. ראו ש"ך יו"ד סוף סימן ק"י, דיני ספק ספקא,  אות לו.

[4] דין זה נזכר כיוון שיש דעה בגמרא שזו גזרה שמא ימחוק, אולם אין הלכה כמותה.

[5] גם איסור זה אינו מובא במפורש, אולם בשני מקומות נזכרו דברים שנאסרו מחמתו, והם אחד הטעמים שלא לקרוא בכתבי הקודש (שבת קט"ז ע"ב. וטעם זה לא נפסק להלכה), ואחד הטעמים שלא לקרוא את רשימת האורחים (כפי שראינו בסעיף הקודם. מובא בשבת קמ"ט ע"א).

[6] והמחבר פסק על פי פירוש רש"י. עיין בספרנו "בעקבות המחבר" חלק ב', בפרק "קריאת עיתונים וספרי חול בשבת".

[7] כך פירשו הפוסקים את האיסור, ולפי זה אין האיסור שייך במי ששפת אמו היא עברית.

[8] ראו שם בסעיף ח': "ואם יש בו סכנת נפשות – הכל מותר".

[9] ראו למשל ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י"א הל' יא: "מי שנשכו עקרב או נחש – מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא – התירו לו, כדי שלא תטרף דעתו עליו".

[10] וכפי שנבאר בע"ה במקומו, למעשה כיום כתבו הפוסקים לכבות דליקה בשבת, מפני שבדרך כלל ישנם חששות של סכנה אף לאחר פינוי האנשים, בגלל חומרים רעילים, חשש להתפוצצויות גז וכדומה.

[11] דיני הנאה ממלאכה שיהודי עשה בשבת מבוארים בסימן שי"ח סעיף א.

[12] כפי שראינו בסימן רע"ו, וכפי שבע"ה נלמד בסימן שכ"ה.