סימן ש"י – דיני מוקצה בשבת, ובו ט' סעיפים

סימן זה דן ב"מוקצה מדעת". שלא כמו "מוקצה מחמת גופו", מוקצה מדעת הוא כלי או דבר מאכל, שדעת האדם בכניסת השבת היא שלא להשתמש בו במהלך השבת. במוקצה זה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה: לדעת רבי יהודה דברים שדעת האדם לא להשתמש בהם אסור לטלטלם בשבת, ולרבי שמעון הם מותרים. הכלל בכך הוא שהלכה כרבי שמעון, ומוקצה מדעת מותר. אלא שיש בכך שלושה יוצאים מהכלל:

• "מוקצה מחמת חסרון כיס" – כפי שראינו בתחילת סימן ש"ח, זהו כלי שמלאכתו לאיסור, שבעליו מקפיד שלא לעשות בו שימוש אחר. מוקצה זה אסור בכל טלטול אף שהוא כלי.
• מוקצה "גרורות וצמוקים", כפי שיבואר בהמשך סימן זה.
• "בסיס לדבר האסור" – כפי שראינו בסימן הקודם, זהו חפץ שאינו מוקצה שנאסר בטלטול משום שבכניסת השבת מונח עליו מוקצה.

סימן זה בתחילתו מביא את הכלל ש"קיימא לן כרבי שמעון", שמותר לטלטל "מוקצה מדעת". ומביא לכך כמה דוגמאות.

מאמצע סעיף ב' עד סעיף ד' דן הסימן במוקצה "גרוגרות וצימוקים".

מסעיף ה' עד סוף הסימן ממשיך המחבר לדון ב"בסיס לדבר האסור" שאותו ראינו בסימן הקודם. כאמור, הלכות "בסיס לדבר האסור" מופיעות בחלקן כאן משום שמדובר בהן בכלי שאסור בטלטול.

סעיף א

^אעץ שתולין בו דגים, אף על פי שהוא מאוס (א) – מותר לטלטלו, דקיימא לן במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון, דשרי (ב).

^אשבת ק״מ ע"ב.

• שהוא מאוס – מדובר בקרש הניצב במטבח שנועד לתליית דגים, וריחו מאוס. רוב בני האדם לא ישתמשו בקרש זה עד שיינקו אותו ניקוי יסודי.
• דשרי – תרגום המשפט: שמקובל בידינו ב"מוקצה מחמת מיאוס" כרבי שמעון שמתיר. כלומר: אף שבני אדם בדרך כלל לא ישתמשו בעץ זה בשבת – הוא אינו נעשה "מוקצה", כי סוף סוף הוא כלי, ועומד לתליית דגים.[1]

סעיף ב

^באין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה – מותר לאכול מהם בשבת (ג). ^גואפילו חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו (ד), וביצים שתחת התרנגולת – מותר לטלטלן (ה). ^דוכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן – מותר לאכול מהם קודם בישולן (ו). אבל גרוגרות (ז) וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן (ח) – אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו – הסיח דעתו מהם; ^הוכיון דאיכא תרתי, דחינהו בידים ולא חזו (ט), הוי מוקצה (י). הגה: יש אומרים דאין הכנה שייך בשל גוי, ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים (יא) (כל בו סי' נ"ח, וכ"מ בר"ן שבת דף מו ע"ב, ובירושלמי).

^בשבת מ״ה ע"א. ^גשם בעיא ונפשטה. ^דשם בעיא ונפשטה.  ^הכפירוש רש״י שם, וכן כתבו הרי״ף והרא״ש, והרמב״ם בפכ״ו הי״ד.

• בשבת – בדרך כלל דברים העומדים לסחורה הם מוקצים, כיוון שבעליהם מקפיד שלא להשתמש בהם, שמא ייפגמו (ובכך הם דומים ל"מוקצה מחמת חסרון כיס"). אולם דברי מאכל, אף על פי שאין כוונה לאכלם בשבת, בשעת הצורך יכול בעליהם לשנות את דעתו ולאכול אותם, ולכן אינם מוקצים.^[2]
• לא השרישו – גרעיני חיטה אלו אינם עומדים למאכל, שהלא זרעם. ובכל זאת כל דבר שראוי למאכל אינו מוקצה, שמא בעליו יחליט בשבת לאוכלו.
• מותר לטלטלן – ביצים אלו יוחדו לדגירה, ובעליהן מצפה שיהיו לאפרוחים. ובכל זאת גם בהן הכלל הוא שדבר שראוי לאכילה אינו מוקצה.
• קודם בישולם – אם ראויות קצת למאכל.
• גרוגרות – הן תאנים מיובשות.
• במוקצה לייבשן – המוקצה הוא מקום ייבוש הפירות, ומדובר כאן בתאנים וענבים שהונחו לייבוש, לעשותן גרוגרות וצימוקים.
• ולא חזו – תרגום: כיוון שמתקיימים בהם שני תנאים: דחאם בידיים, ואינם ראויים.
• הוי מוקצה – הענבים והתאנים היו ראויים לאכילה, והם הפכו למוקצים בגלל שהתקיימו בהם שני תנאים: בעליהם עשה פעולה שמראה שהוא אינו רוצה לאוכלם בשבת (שהניחם במקום הייבוש); והם אינם ראויים כעת לאכילה, כיוון שענבים טריים אינם ראויים לאכילה מתחילת ייבושם עד שמתייבשים לגמרי.
• מותרים – לדעה זו התנאי של "דחאם בידיים" שייך דווקא אם יהודי עשה בהם פעולה שמראה שאינו חפץ בהם השבת; אבל אם גוי עשה את המעשה אין כאן עניין של "דחאו בידיים", והגרוגרות והצימוקים שבמוקצה מותרים. והמחבר מסכים לדין זה.^[3]

סעיף ג

^ובין באיסור אכילה בין באיסור טלטול, כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום (יב) וחזר ונתקן בו ביום – חזר להיתרו (יג); אבל דבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום (יד).

^וביצה דף כ״ו ע"ב בעיא ונפשטא להיתר כלישנא בתרא, וכן פסקו הרא״ש והר״ן והרשב״א בתשובה.

• שנתקלקל בו ביום – ונעשה מוקצה. במקרה זה התקיימו שני התנאים שראינו בסעיף הקודם למוקצה: הוא אינו ראוי לשימוש, ומשום כך הושם בצד כדבר שאין משתמשים בו.
• חזר להיתרו – כיוון שדבר שהיה ראוי לשימוש בכניסת השבת, אסור במהלך השבת רק בזמן שאינו ראוי.
• אסור כל היום – כיוון שכל דבר שאינו ראוי לשימוש בין השמשות – אסור בטלטול כל השבת, אף אם סיבת המוקצה הוסרה.^[4]

סעיף ד

^זגרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים, וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבין השמשות כבר היו יבשים – מותר (טו).

^זשם בביצה דף כ״ו.

• מותר – אף על פי שהבעלים סברו בכניסת השבת שאותם פירות לא היו ראויים, אם הם כן היו ראויים הרי אינם מוקצים, שהרי לא נתקיים בהם התנאי שיהיו לא ראויים בכניסת השבת.

סעיף ה

^חגרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה (טז), אי אזמניה – נפיק ליה מתורת מוקצה (יז), ואי לא – לא. אבל אם אינם ראויים והזמינם, הזמנה לאו מלתא היא (יח).

^חשם בביצה דף כ״ו.

• דלא אכלו ליה – תרגום: שראויים ואינם ראויים, שיש אנשים שאוכלים אותם ויש שאין אוכלים אותם.
• מתורת מוקצה – תרגום: אם זמנם (כלומר: התכוון לאוכלם), הוציאם מתורת מוקצה.
• לאו מלתא היא – אין משמעות לכוונתו לאוכלם אם אינם ראויים לאכילה.

סעיף ו

^טכל דבר שאסור לטלטלו (יט) – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול (כ), ונמצא מבטל כלי מהיכנו (כא); אבל מותר לכפות עליו כלי (כב), ^יובלבד שלא יגע בו (כג).

^טשבת מ״ב ע"ב.  ^יטור [ואף על גב דמותר ליגע במוקצה – הכא אביצה קאי, וכן הוא בירושלמי 'ובלבד שלא יגע בביצה', והביאו הראב״ד בהשגות בפרק כ״ה הכ״ג, והרא״ש בפ״ק דביצה. ועיין ב״י מ״ש בזה הרב המגיד ותה"ד סימן ס״ז].

• לטלטלו – משום שהוא מוקצה.
• שאוסר הכלי בטלטול – לאחר שהמוקצה ייפול לכלי ייאסר הכלי בטלטול, משום שאסור לטלטל דבר היתר כשיש בו מוקצה.
• מבטל כלי מהיכנו – זו גזרת חכמים, האוסרת להפוך בשבת כלי מותר לכלי אסור, משום שהדבר דומה למלאכות בונה^[5] או סותר^[6]; בונה כי חיבר את הכלי הזה למקומו, וסותר כי אינו יכול כעת להשתמש בו וכביכול נשבר.
• לכפות עליו כלי – בגמרא מופיעה דעה שאף אין לכפות כלי על מוקצה^[7], ומלמדנו המחבר שאין הלכה כדעה זו.
• שלא יגע בו – אף על פי שראינו (ברמ"א סימן ש"ח סעיף ג) שאין איסור לגעת במוקצה, כאן אסרו, משום שנוגע במוקצה לצורך המוקצה.^[8]

סעיף ז

^כמטה שיש עליה מעות (כד), או אפילו אין עליה עתה (כה) והיה עליה בין השמשות – אסור לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא (כו). הגה: ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו (כז) (ב"י). והוא הדין לכל דבר היתר שמונח עליו איסור. אבל אם אין עליה עתה מעות, וגם לא היה עליה בין השמשות – מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות והניחם עליה מבעוד יום, כיון שסילקן קודם בין השמשות (כח). הגה: ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם, אף על פי שסילקן מבעוד יום (כט) (טור בשם ר"ת); ולכן אסור לטלטל כיס של מעות (ל) אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין (לא) (הגה"מ פכ"ה). מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו – מותר (לב) (הגהות אשרי וב"י). וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם – מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו (לג); אבל אם שכח בו מעות – מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד (לד); אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו (לה), כדלעיל סימן ש"א סעיף ל"ג (לו) (ב"י סוף סי' ש"ט). ועיין לעיל סימן רס"ו (סעיף י"ב) אם שכח כיסו אצלו בשבת (לז), מה דינו.

^כשבת מ״ד ע"ב ודלא כרב, הרי״ף והרמב״ם פכ״ה ה״י, וכן כתב ר׳ ירוחם בחי״ג שכן עיקר.

• מעות – שהונחו בכוונה על מנת שיישארו על המיטה בשבת.
• עתה – כיוון שנלקחו ממנה.
• לכולי יומא – תרגום: מתוך שהוקצתה לבין השמשות, הוקצתה לכל היום. דין זה קיים גם אם סיבת המוקצה נעלמה.
• לצורך מקומו – דין המיטה כדין המעות, וכיוון שאסור לטלטל מעות לצורך גופן או מקומן, גם הבסיס נאסר בכך. והמחבר אינו חולק על דין זה. ואם מונח על הבסיס כלי שמלאכתו לאיסור, המותר בטלטול לצורך גופו ומקומו – גם הבסיס מותר בכך.
• קודם בין השמשות – כדי שחפץ ייאסר מדין בסיס, המוקצה צריך להיות מונח עליו בין השמשות, וצריך להיות מונח בכוונה שיישאר שם.
• מבעוד יום – לדעה זו מיטה שסילק ממנה את המעות לפני השבת מותרת בטלטול; אבל כלי שמיוחד כמקום להנחת המוקצה – נאסר בטלטול גם אם המוקצה הוסר ממנו לפני השבת. למשל שולחן המיוחד למחשב, שלדעה זו אסור בטלטול גם אם סילק ממנו את המחשב לפני השבת.
• כיס של מעות – ארנק.
• וכן נוהגין – לפוסקים כרמ"א. ולנוהגים כמחבר מותר הכלי בטלטול אם המוקצה לא היה עליו בכניסת השבת.
• מותר – אף אם המוקצה עצמו אסור בטלטול לצורך גופו ומקומו. שהואיל ויש מתירים, הרמ"א אינו אוסר לגמרי את הכלי המיועד לדבר האסור, אלא אוסרו רק ככלי שמלאכתו לאיסור. לכן בדוגמה שהבאנו למעלה, של שולחן מחשב שסילק ממנו את המחשב קודם השבת – מותר לטלטלו אם צריך את גוף השולחן או את מקומו.
• דהכיס בטל אצלו – אף על פי שהכיס מיוחד למעות, אין אוסרים את המכנסיים בעבורו, כיוון שהכיס בטל לבגד.
• על עיקר הבגד – אף שאסור לטלטל כלי שנשכח עליו כסף^[9], האיסור קיים רק אם המוקצה מונח על עיקר הכלי, ולא אסרו לטלטל מכנסיים משום מוקצה שבכיסם.
• שמא יצא בו – מרשות היחיד לרשות הרבים.
• ש"א סעיף לג – שם מבואר היתר כשהמעות תפורים בבגד, ואז אינו מוציא אותם דרך הוצאה. עיין בדברינו שם.
• אצלו בשבת – כלומר מי שמגלה בשבת שבטעות יש עליו ארנק.

סעיף ח

^לכלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר – מותר לטלטלו (לח), כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול – מותר לטלטל מחתה כמו שהיא. ^מוכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור (לט), אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו, ואסור לטלטלו (מ). ^נוטעם היתר טלטול זה, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה (מא), (או אם צריך למקום המחתה (מב), כמו שנתבאר לעיל סי' ש"ט). ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה – לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם, ויטול המחתה (מג). הגה: וכן אם יוכל לנער האיסור לחוד – ינערנו, ולא יטלטלנו עם ההיתר (מד) (ב"י בשם תשובת הרא"ש). וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום, אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (מה) (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

^לשבת מ״ז ע"א.  ^מטור, מהא דאביי שם וכפירוש התוס׳ שם בשם ר״ת.  ^נהרא״ש בתשובה.

• מותר לטלטלו – הדבר נקרא "בסיס לדבר המותר והאסור", ומותר בתנאים המפורטים בהמשך הסעיף.
• חשוב מדבר האסור – ואז עיקר הטלטול הוא עבור דבר ההיתר.^[10]
• ואסור לטלטלו – משום "בסיס לדבר האסור".
• מהמחתה – תרגום: שאי אפשר לקחת את האפר (=דבר ההיתר) לבדו, אפילו אם מנערו מהמחתה. כלומר: ההיתר בבסיס לדבר המותר והאסור הוא דווקא כשאי אפשר לקחת את הדבר המותר בלי לטלטל את המוקצה; אך אם אפשר – לא יטלטל את הבסיס, כדי שלא יטלטל אגב כך את המוקצה.
• למקום המחתה – כלומר: היתר הטלטול קיים גם כאשר הוא נעשה לצורך מקום המחתה. במקרה זה לא יעזור לקחת את ההיתר, ואז סומכים על כך שההיתר חשוב מהאיסור, ומטלטלים את הבסיס עם הדבר האסור שעליו, אך לא לצורך המוקצה אלא לצורך המקום.
• וייטול המחתה – כלומר: אם צריך את הבסיס עצמו, ויכול לנער ממנו מה שעליו – אין סיבה לטלטל את האיסור. הנחיה זו קיימת כאשר ניתן לנער את הדברים שעל הבסיס בלי שייגרם להם הפסד.
• עם ההיתר – אם צריך לבסיס או לדבר ההיתר. הערה זו מוסכמת על המחבר.
• ההיתר בשבת – כאמור הזמן הקובע הוא בין השמשות, וכאשר בבין השמשות חפץ נעשה בסיס לדבר האסור, הוא נאסר לכל השבת.

סעיף ט

^סתיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות, אם המעות אינם עיקר – מותר לטלטלה כמו שהיא, על פי התנאים שנתבארו במחתה* (מו).

^סהגהות פרק כ״ו בשם המהר״מ, מהא דשבת מ״ז ע"א. *אם מותר לכסות פירות או לבנים מפני הדלף, או ליתן כלי תחת הדלף – עיין לקמן סימן של״ח סעיפים ו-ז ותקכ״א סעיפים ב-ג.

• שנתבארו במחתה – הכלל הוא שאם המעות חשובות פחות מהדבר המותר, המגירה אינה נאסרת מדין "בסיס", ומותר לטלטלה.

(סימן ש"י)

1. כל דבר שראוי לאכילה אינו מוקצה, אפילו אם הוא עומד לסחורה [ב].
2. מאכל שבכניסת השבת אינו ראוי לאכילה, וגם בעליו עשה מעשה שניכר ממנו שהוא אינו עומד לאכילה בשבת– הרי הוא מוקצה, ואסור בשבת [ב]. הזמן הקובע לכלל זה הוא כניסת השבת, ולכן למשל פירות העומדים לייבוש, ואינם ראויים למאכל בכניסת השבת – אסורים כל השבת, אף אם נעשו מוכנים לאכילה במהלך השבת [ג].
3. אסור להניח בשבת מוקצה על כלי שאינו מוקצה, משום שבכך אוסר בטלטול את הכלי המותר. איסור זה נקרא "ביטול כלי מהיכנו" [ו].
4. "בסיס לדבר האסור" אסור בטלטול כל השבת, אף אם נלקח ממנו המוקצה [ש"י, ז].
5. דבר המיוחד לכך שיונח עליו מוקצה (כגון שולחן מחשב), אם הסיר ממנו את המוקצה קודם שבת – לדעת המחבר מותר לטלטלו בשבת. ולדעת הרמ"א נאסר ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו ומקומו [ש"י, ז].
6. כיס התפור לבגד – בטל לבגד, והבגד אינו נאסר בטלטול אם שכח בכיס מעות [ש"י, ז].
7. בסיס לדבר המותר והאסור – כלי היתר שיש עליו בכניסת שבת חפץ מוקצה וחפץ מותר – אם המוקצה חשוב יותר, נאסר הכלי בטלטול כ"בסיס לדבר האסור". ואם ההיתר חשוב יותר – אין הבסיס נאסר, אולם גם אז לא יטלטלו אלא אם אי אפשר, כדי לא לטלטל את המוקצה; ואם יכול לנער את המוקצה וכיו"ב – יעשה זאת לפני שיטלטל את הבסיס  [ש"י, ז].

[1] ואין זה כלי שמלאכתו לאיסור, כיוון שאין איסור לתלות דגים על כלי זה בשבת.

[2] היינו לדעת רבי שמעון, שהלכה כמותו. ולדעת רבי יהודה הם מוקצים.

[3] למדנו זאת מכך שהבית יוסף מביא דעה זו בלי שום חולק, וכן כתב בביאור הלכה ד"ה "יש אומרים" בשם בית מאיר. אלא שנראה מלשון הרמ"א שהבין שיש חולקים על קולא זו. הלכה למעשה אפשר לסמוך על שיטה זו, והדברים נפסקו להלכה גם בערוך השולחן (הלכה ד). בכף החיים אות ט"ז הבין כך גם את דעת המחבר, ובאות י"ז מביא את החולקים, עיין שם.

[4] דין זה קיים דווקא במוקצה שדחאו בידים, אבל דבר שהוקצה משום שרבץ עליו איסור בכניסת השבת, והאיסור התבטל מאליו במהלך השבת – הותר המוקצה. למשל, בהמה שנתנבלה בשבת מותר להאכילה לכלבים, כפי שנלמד בע"ה בסימן שכ"ד.

[5] על פי רש"י, מב, ב ד"ה כלי. וכן כתב כאן הטור, ורבים מהאחרונים.

[6] על פי רש"י קכח, ב ורמב"ם פרק כה הלכה כג. וראה כאן בכף החיים.

[7] זו דעת רבי יצחק, וסברתו: "אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת" (שבת דף מ"ב ע"ב). כלומר שאין להשתמש בכלי בשבת אלא עבור דבר היתר, ולא עבור מוקצה.

[8] ויש בכך קבלה חלקית של שיטת רבי יצחק. הסברנו כאן על פי הבית יוסף, וכן עולה מהט"ז והמג"א. לעומת זאת המשנה ברורה הסביר שהאיסור הוא שמא ינענע את המוקצה, וכדרכנו הסברנו על פי הבית יוסף.

[9] חפץ כזה אינו נאסר משום "בסיס", שאין בסיס בשוכח אלא במניח. אולם ראינו שבכל זאת אסור לטלטלו, שאין לטלטל מוקצה גם כאשר אינו נוגע בו.