סימן ש"ב – ניקוי וקיפול בגדים בשבת, ובו י"ג סעיפים

הסימן הקודם עסק בעיקרו בהגדרת בגד לעניין יציאה בשבת. סימן זה ממשיך לעסוק בטיפול בבגדים מזוויות שונות. במהלך הסימן מוזכרות כמה מלאכות שבת שטרם למדנו, ונביא כאן ביאור קצר של העיקריות שבהן:

• ליבון – אב המלאכה הוא ניקוי הצמר הגולמי, ותולדת מלאכה זו היא הכיבוס. שריית בגד מלוכלך במים או סחיטתו גם כן אסורות מן התורה. בסימן זה מובאות פעולות שנאסרו משום כיבוס, או משום חשש שמא יבוא לכבס.
• מכה בפטיש – עניינו גמר מלאכה או תיקון כלי. זהו אב מלאכה שפירושו הדבר האחרון שעושים בסיום יצירה של כלי או בגד, וכלול בו גם האיסור לתקנו. בהכנת בגדים עלולים לעבור גם על מלאכה זו.
• ממחק – אב המלאכה הוא החלקת העור. כאשר מנקים נעליים עשויות עור עלולים לעתים לעבור על מלאכה זו.
• טוחן – אב המלאכה הוא טחינת גרעיני חיטה והפיכתם לקמח. מלאכה זו הוזכרה בעניין בגדים משום שבבגד המלוכלך בבוץ יבש, יש האוסרים את פירור הבוץ  משום טוחן.
• חורש – תולדת החורש הוא האיסור להשוות גומות, כלומר ליישר את הקרקע.

סעיף א

^אהמנער טלית (א) חדשה, שחורה, ^במן הטל שעליה – חייב, שהניעור יפה לה כמו כיבוס (ב). והוא  שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור (ג). הגה: וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר (ד) במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו (ה) (כל בו). יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו (ו), וטוב לחוש לדבריו (ז) (רש"י ואו"ז). אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (ח) (או"ז). ועיין לקמן סימן של"ז (ט).

^אשבת קמ״ז ע"א.  ^בלפירוש התוס׳ והרא״ש והר״ן ושאר פוסקים, בשם ר״ח.  

• טלית – בגד.
• כמו כיבוס – נראה שבזמנם טל שהיה על בגד שחור חדש היה נראה כעין לכלוך, והיו שהקפידו שלא ללבוש את הבגד עד לניעורו מן הטל. וכיוון שהבגד מתנקה על ידי מי הטל, יש בכך משום כיבוס.
• בלא ניעור – ורק אם מקפיד נחשב הניעור ככיבוס. ונראה שכיום אין נמנעים ללבוש בגד משום טל שעליו.
• שנשר – שנשרה.
• שמקפיד עליו – ואז יבוא לסחטו.
• אם מקפיד עליו – לדעה זו האיסור אינו רק בניעור מטל, אלא אפילו מאבק. ואף על פי שאין שם מים הדבר דומה לכיבוס, כיוון שעל ידי הניעור הבגד חוזר ליופיו. איסור זה הוא מדרבנן, ומהתורה אין איסור כיבוס אלא במים.
• לחוש לדבריו – לדעת הרמ"א אין בכך איסור, אלא חומרה שראוי ללכת בה. ולמחבר אין לחוש לכך כלל.
• בשבת – כיוון שאינן אלא מונחות על הבגד, ויורדות בקלות.
• סימן של"ז – סוף סעיף ב', שם דן הרמ"א בניקוי בגד במברשת העלולה להישבר.

סעיף ב

^גהלוקט יבולות שעל גבי בגדים (י), ^דכגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה – חייב  משום מכה בפטיש (יא). והוא שיקפיד עליהם (יב), ^האבל אם הסירם דרך עסק (יג) – פטור (יד).

^גשבת ע״ה ע"ב.  ^דלשון הרמב״ם בפרק י' הי״ח.  ^השם ברמב"ם לפירושו בגמרא.

• יבולות שעל גבי בגדים – מסלק פגמים המצויים בחוטים או בבד.
• מכה בפטיש – כיוון שהסרת הפגמים היא גמר יצירת הבגד, וזו אחת ממלאכות שבת.
• שיקפיד עליהם – כיוון שאם אינו מקפיד, הבגד מוכן גם ללא הסרת הפגמים.
• דרך עסק – שידיו התעסקו מאליהן בפגמי הבגד, ולא התכוון ליפותו.
• פטור – אין כאן חיוב, כיוון שלא התכוון ליפות את הבגד.^[1]

סעיף ג

(טו) ^ומקפלים כלים (טז) בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום (יז). ודוקא באדם [אחד] (יח), ובחדשים שעדיין לא נתכבסו (יט), ולבנים (כ), ואין לו להחליף (כא); ואם חסר אחד מאלו התנאים – אסור (כב). ^זויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין (כג), ונראין דבריו  (כד).

^ושבת קי״ג ע"א, משנה וגמרא.  ^זמרדכי שם. ועוד כתב הב״י בשם הכל בו טעם למקום שנהגו היתר.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בקיפול בגדים בשבת. בקיפול בגדים בשבת עלולים לעבור על שני איסורים מדברי חכמים: 1. קיפול נאה גורם לבגדים שלא יתקמטו, וזה נראה כתיקון. אם מקפל את הבגד לצורך מחר יש בכך משום הכנה משבת לחול.
• כלים – בגדים.
• ללבשם בו ביום – דווקא, כי אסור להכין משבת לחול.
• באדם אחד – כיוון שקיפול בשניים הוא קיפול טוב במיוחד, וגורם לבגד שלא יתקמט.
• לא נתכבסו – בגדים חדשים הם קשיחים יותר, וקיפולם אינו מתקנם.
• ולבנים – בזמנם היה הבדל בין בגד לבן לבגד צבוע, ובבגד צבוע הקיפול היה מועיל אפילו בבד חדש. ולכן התירו לקפל דווקא בגדים לבנים.
• ואין לו להחליף – אולם אם יש לו בגד אחר, עדיף שישתמש באחר מאשר שיעשה פעולה הנראית כתיקון.
• אסור – למעשה הקיפול כמעט תמיד אסור, וההיתר הוא רק כאשר האדם עלול להתגנות בשבת בלעדיו.

יש פוסקים שמורים שהקיפול האסור היה בימיהם, אבל הקיפול שלנו אינו מושלם, ואינו נחשב לתיקון. ומי שאין לו בכך מנהג להתיר – ינהג כהכרעת השולחן ערוך, שהקיפול אסור בשבת.

• מותר בכל עניין – כיוון שכך אינו מתקן את הבגד.
• ונראין דבריו – ועל זה סומכים רבים, ומקפלים את הטלית בשבת לאחר התפילה שלא על גבי הקיפול הראשון, והדבר מותר אפילו לצורך שבת הבאה. ומותר לתלות בשבת בגד על קולב, אם אין מדקדקים לקפלו לפני כן קיפול טוב.

סעיף ד

^חמכבש (כה) (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם) – של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת (כו); ושל אומן אסור, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה (כז).

^חשבת קמ״א ע"א במשנה וכת״ק.

• מכבש – כלי ששימש בימיהם במקום מגהץ, ופעל על לחץ, ולא על חום.
• לצורך השבת – ואין שום איסור בהוצאת הבגדים מהמכשיר.
• דומה לסתירה – כדי לפתוח מכבש כזה יש צורך במיומנות מיוחדת, ופתיחתו נראית כסתירה, ואסרו זאת חכמים.

סעיף ה

^טחלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים (לרככו) – מותר לעשותו בשבת, שאינו מתכוין אלא לרככו (כח). אבל סודר אסור, מפני שמתכוין לצחצחו (כט) והוי כמלבן (ל). הגה: וכובעים ושאר כלי פשתן  דינן כסודר (לא) (ב"י בשם שבולי הלקט).

^טשבת ק״מ ע"א.

• לרככו – ומלאכת מלבן היא ניקוי הבגד, ולא ריכוכו, ואין כאן אפילו איסור דרבנן.
• לצחצחו – כלומר שייראה בהיר יותר.
• כמלבן – אין זה ליבון מהתורה, כיוון שאין כאן שימוש במים; אבל כיוון שעושה כך לצורך ניקוי הבגד אסרו זאת חכמים, כי הדבר דומה לליבון. ועוד, שדרך המכבסים לשפשף את הבגד לאחר הכיבוס, ואסרו חכמים את השפשוף משום שהוא מדרכי הכיבוס.^[2]
• דינן כסודר – כיוון שהדרך הייתה לשפשף את בדי הפשתן שלהם לאחר הכביסה. ונראה שבימינו אין כלל דרך לשפשף בגדים אחר הכביסה, ואין בכך איסור.

סעיף ו

(לב) ^יטיט שעל רגלו, הגה: או על מנעליו (לג) (ב"י ור' ירוחם חי"ג), מקנחו בכותל (לד) אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות (לה). ^כויש מי שאוסר אף בכותל (לו). הגה: ויש מי שמתיר בשניהם (לז) (הרא"ש). והוא הדין דמותר להסירו במעט חרס הראוי לטלטל (לח) (רבי ירוחם חי"ג).

^ישבת קמ״א ע"א וכרבא, הרי״ף בשם בה״ג והרמב״ם בפרק כ״א ה״ב.  ^כהרי״ף בשם י״א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בניקוי רגליים ונעליים העלול להביא ל"השוואת גומות". איסור זה הוא האיסור ליישר את הקרקע, והוא תולדה של מלאכת החורש. ישנן כמה פעולות שאסרו חכמים שמא יבוא להשוות גומות,^[3] וסעיף זה מביא פרט אחד הנובע מחשש זה, וקשור בניקוי הנעליים.
• מנעליו – בעיקר תחת הסוליה.
• בכותל – שבו אין חשש להשוואת גומות.
• לאשווי גומות – פעולת ניקוי הנעליים היא החלקתם בקרקע, מעשה שמביא גם ליישור הקרקע.
• אף בכותל – לשיטה זו החלקת הקיר דומה לבניין. ואין הלכה כדעה זו.
• שמתיר בשניהם – כיוון שאינו מתכוון להשוות גומות, ובדבר שאינו מתכוון מותר כשאינו "פסיק רישיה", כלומר שאין ודאות שהדבר יתרחש. וכן מכריע הרמ"א. וגם לדברי המחבר שאוסר לקנח בקרקע, מותר עשות כן במקום מרוצף, שהרי אין בו השוואת גומות.
• חרס הראוי לטלטל – בפעולה זו ודאי שאין חשש של השוואת גומות, אלא שמלמדנו הרמ"א שאין חוששים שבכך נראה כמעבד או כמחליק את עור הנעל. ודווקא בחרס "הראוי לטלטל", כלומר חרס שיש לו שימוש בשבת, שאם לא כן החרס הוא מוקצה.

סעיף ז

^לטיט שעל בגדו – משפשפו מבפנים (לט), דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן (מ), אבל לא בחוץ דדמי למלבן (מא), ומגררו בצפורן (מב). ^מויש מפרשים דהני מילי לח (מג), אבל יבש אסור דהוי טוחן (מד).

^לשבת קמ״א ע"א.  ^מטור בשם ר' פרץ שהביא תוספתא.

• משפשפו מבפנים – כלומר: אין לשפשף בצד הכתם, ואם רוצה להסיר את הכתם מותר לשפשף רק בצד הפנימי. וגם בשפשוף הכתם עצמו אין איסור תורה, כיוון שמשפשף בלי מים.
• כמלבן – תרגום: שלא ברור שנראה כמכבס.
• דדמי למלבן – שפשוף הכתם עצמו אסור מדברי חכמים, משום שדומה למלאכת הכובסים.
• ומגררו בציפורן – שהגזרה היא דווקא על שפשוף, שכך דרך הכובסים; אבל על גרור לא גזרו. ומותר לגרר גם על ידי סכין^[4].
• דהני מילי לח – כלומר: שההיתר לגרד את הטיט הוא רק בטיט לח.
• דהוי טוחן – מדרבנן, שאסרו לגרד טיט כיוון שדומה לטוחן. גם לשיטה זו אין בכך איסור מהתורה, שהלא אינו מעוניין בגרגרי הטיט, וגם אין דרך טחינה בציפורן או בסכין. הלכה למעשה אפשר להקל בכך בשעת הצורך, כי המחבר הביא איסור קל זה בשם "יש מפרשים", ולא הכריע להחמיר.

סעיף ח

^נאין מגרדין הגה: בסכין או בצפורן מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק (מה).

^נשבת קמ״א ע"ב.

• והוי ממחק – מחיקת העור והחלקתו היא מל"ט אבות מלאכה. אולם בעורות שלנו אין שום רווח בהחלקת העור, ואינו מתכוון לקלפו, לכן נראה שבימינו אין בכך איסור.

סעיף ט

(מו) ^סמותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו (מז); אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור (מח). ^עאבל בגד שיש עליו לכלוך – אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו (מט), אלא מקנחו בסמרטוט, ^פבקל ולא בדוחק, פן יסחוט (נ). הגה: ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים (נא) ולא מרובים, שמא יסחוט (נב) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ח דיומא). ויש אוסרים בכל ענין (נג) (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט, ותוספות שבת ק"כ, והגה"מ פ' כ"ב).

^סזבחים צ״ד, וכתבוהו הרי״ף ורא״ש שבת ס״פ כ'.  ^עשבת קמ״ב ע"ב.  ^פהגה"מ פרק כ״ב הי״ח בשם סמ״ק.

• הקדמה לסעיפים ט-יב – אמרו חז"ל: "בגד – שרייתו זהו כיבוסו" (זבחים צד ע"א). כדי לכבס בגד ביד יש לשרותו במים ולסחוט אותו, ולכן השרייה היא חלק מתהליך הכיבוס, ואסורה בשבת מן התורה. בעניין זה נחלקו ראשונים אם איסור השרייה קיים רק בבגד מלוכלך, או שאף בבגד נקי. גם הסחיטה היא חלק מתהליך הכיבוס, וגם היא אסורה מן התורה במצבים מסוימים. הסעיפים הבאים  עוסקים בפרטי איסורים אלו.
• לשכשכו – שכשכוך הוא שפשוף במים. ומותר לשכשך נעלו בשבת כיוון שהנעל עשויה עור קשה וחלק, והלכלוך נחשב כמונח עליו בלבד, ולא כבלוע בו כמו בבגדים. וכפי שמותר לשטוף צלחת.
• אסור – אין איסור מהתורה לכבס עור, אולם אם משפשפו כדי להסיר הכתם הרי הוא עושה מעשה הכובסים, ואסרוהוחכמים.^[5]
• דזהו כיבוסו – כיוון שבבד כל שימוש במים להוריד כתם אסור מהתורה, כחלק מהכלל "שרייתו זהו כיבוסו".
• פן יסחוט – מדובר על ניקוי ללא מים, ולכן יש להבין מהי הסחיטה המדוברת כאן. ונראה שמדובר על לכלוך שנגרם ממשקה (כגון יין), וחששו חכמים שאם ינקה חזק ייסחט קצת מהנוזל שלכלך את הבגד.
• מים מועטים – לדעה זו איסור "שרייתו זהו כיבוסו" נאמר רק בבגד מלוכלך, אולם בגד נקי אין איסור להרטיבו במעט מים. ונראה שזו גם דעת המחבר, כיוון שנקט לגבי האיסור לשון "בגד שיש עליו לכלוך". לפי זה מותר להרטיב בד נקי במעט מים, למשל כדי לתת את הבד על מצח חם לשם התרעננות, אולם בכמות שאין בה כדי לסחוט.^[6]
• שמא יסחוט – כיוון שסחיטת בגד נקי היא מדרכי הכיבוס גם לשיטה זו. והמחבר מסכים לכך. לכן אין לשחק בימים טובים במשחק של שפיכת מים על בגדי חברו.
• אוסרים בכל עניין – לשיטה זו העיקרון ששרייתו זהו כיבוסו נאמר מדרבנן גם בבגד נקי, כיוון שעצם השרייה היא מדרכי הכיבוס. והלכה כשיטה המתירה שריית בגד נקי במים מועטים.^[7]

סעיף י

^צהרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה (נד). הגה: ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא (נה), דאין זה רק דרך לכלוך (נו), וכן נוהגין (טור וב"י ואגור). ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם, שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא (נז) (טור). אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם (נח) (הגהות מיימוני פכ"ב ותוס' שבת קי"א).

^צמרדכי פט״ו דשבת בשם הר״מ, ושבלי הלקט בשם ספר יראים.

• קודם שיקנחם במפה – מעיקר הדין מותר להרטיב מגבת נקייה במעט מים, כפי שראינו בסעיף הקודם. ובכל זאת לכתחילה יש להימנע מכך כשאפשר, ולכן נקט המחבר בלשון "טוב לנגבם".
• בכי האי גוונא – תרגום: בצורה כזאת.
• דרך לכלוך – כלומר: אין כוונה בפעולה זו לכבס את המגבת, אלא להפך – היא מתלכלכת על ידי ניגוב הידיים.
• דרך לכלוך בעלמא – הרטבת הבגד מעט תמנע מהבגד להסריח, אבל היא אינה מנקה אותו, ולא זו הדרך לנקות בגד.
• כדי לבטלם – כיוון שעושה זאת כדי לנקותו. ואף שאינו מכבס את הבגד ממש, אנו אומרים כאן "שרייתו זהו כיבוסו". ואף על פי שכוונתו רק למנוע את הסירחון, עצם שפיכת המים מנקה קצת את הבגד, והדבר אסור מן התורה.

סעיף יא

^קמי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה (נט), ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים (ס); אבל לא במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה (סא).

^קרמב״ם בפרק כ״ב הי״ט, וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא.

• ובזנב הפרה – כך נהגו בזמנם. וכיום הדבר אינו מצוי כלל.
• לאחוז בה קוצים – וכן בכל דבר שלא מקפיד אם יתלכלך.^[8]
• ויבוא לכבס המפה – זו גזרה שמא כשיראה שהטיט לכלך את המגבת יבוא לשרות את המגבת במים, כדי שהלכלוך לא יוטבע בה.

סעיף יב

^ראסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה (סב).

^רתשב״ץ קטן בשם הר״מ, ור' ירוחם בחי״ג.

• דאתי לידי סחיטה – סתם מפה היא חפץ שמקפידים על ניקיונו, ולכן יש בסחיטתה משום ליבון, ואסורה מהתורה. חכמים הוסיפו וגזרו על ניגוב כוס, שמא יבוא לידי סחיטה. אבל במגבת שאין מקפידים על ניקיונה – מותר.^[9]

אסור לנקות שולחן עם סמרטוט רטוב, משום שבעת הניקוי נסחטים מים מן הסמרטוט.

סעיף יג

^שאין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל (פירוש: כעין סכין קטן חד וחריף), דחיישינן שמא ישיר בה נימין המדולדלין (סג); ואפילו אם היא קבועה בכותל (סד). ^תאבל מותר להסתכל במראה שאין בה  חשש זה, אפילו אינה קבועה (סה).

^ששבת קמ״ט ע"א וכת״ק, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפ' כ״ב הי״ד ושאר פוסקים.  ^תשם בפוסקים הנ״ל.

• נימין המדולדלין – כלומר: אסרו חכמים להסתכל בשבת במראה, משום שהמראות שבזמנם היו עשויות מתכת חדה, ויכלו לשמש גם כמראה וגם כסכין. וחששו חכמים שמא יראה שיער המגונה בעיניו ויבוא להסירו בעזרת המראה, ובכך יעבור על איסור קציצת שיער, שהוא תולדה של גוזז.^[10]
• קבועה בכותל – אף על פי שבמראה קבועה אין חשש שיסיר בעזרתה את השיער, אסרו חכמים את השימוש בה כיוון שלא רצו להבדיל בין גזירותיהם.
• אינה קבועה – כיום אין מראות המשמשות גם כסכין, ולכן אין איסור להביט במראה בשבת.

ניקוי וקיפול בגדים בשבת (ש"ב)

1. לעניין פגמים בבגד או חוטים היוצאים ממנו, אם מקפיד שלא ללכת בו בגלל פגמים אלו – הסרתם אסורה משום "מכה בפטיש" [ב].
2. אסור לקפל בשבת בגד שאינו זקוק לו באותה השבת, משום הכנה מקודש לחול [ג].
3. גם בגד שזקוק לו בשבת זו, קיפולו נחשב כתיקון, ואסור. אולם מותר לקפל בגד שלא על פסי הקיפול שיש בו מקיפולים קודמים [ג].
4. ניקוי במים של לכלוך שנמצא על הבגד אסור משום כיבוס [א, ט]. ואסרו חכמים גם לשפשף לכלוך ללא מים, משום שדומה הדבר לכיבוס; אולם מותר לשפשף את הכתם מהצד הפנימי של הבגד, או אם במקום לשפשפו מגרדו בציפורן או בסכין [ז].
5. אין להשרות בגד במים, משום ש"שרייתו זהו כיבוסו". ומותר להרטיב בגד נקי במים מועטים, אולם אסור במים מרובים שמא יסחוט [ט].
6. מותר לנגב ידיים במגבת, וכן להרטיבה בדרכים אחרות שלא על מנת לנקותה [י].
7. אסור לנגב דבר רטוב בבד שמקפיד על ניקיונו, שמא יבוא לסחטו [יב].

[1] כל זה לשון הרמב"ם. בדרך כלל אין דרכו של המחבר לציין מה הדין כשהעברה כבר נעשית, אולם כאן הביא את לשון הרמב"ם כדי ללמדנו שיש להשתדל שידיו לא יתעסקו בפגמי הבגד.

[2] ולכן אסור אף לדעת המחבר, שהתיר לנער בגד מן האבק שעליו. ועיין ביאור הלכה סעיף א ד"ה "י"א דאסור לנער".

[3] פעולות אלו מבוארות בסימן של"ו.

[4] לדעת המשנה ברורה מותר לגרר בגלל שכך הבגד לא מתנקה לגמרי, ולדעתו אם מצליחים להסיר לחלוטין את הכתם – אסור. ולפי פירושנו בסעיף ה' אין צורך לחדש החומרה הזאת. הסברנו בפנים לפי דברי הט"ז, ועיין בהסבר מקיף בספרנו "בעקבות המחבר" עמוד ק"מ.

[5] המחבר נקט כאן את לשון הרמב"ם, שהקפיד לכתוב "אסור" באיסורי דרבנן (ו"חייב" באיסור תורה). ועל מנת ליישב את הסוגיה בזבחים צ"ד יש שביארו שהאיסור הוא מהתורה. יעויין במשנ"ב ס"ק מ"ב ובה"ל ד"ה "אסור".

[6] א. אמנם כתב הרב בן-ציון אבא-שאול (אור לציון פרק ל"ו אות יד) שאין להקל בהרטבת בגד שלא לצורך, כי הוא חושש לדעת ה"יש מחמירים". והמיקל יכול לסמוך על דברי המחבר.

ב. בסימן של"ד סעיף כד הכריע המחבר שאסור לשפוך מים על טלית כדי להצילה מהדליקה, משום כיבוס. וקשה, שלא נאמר שם שמדובר דווקא בטלית מלוכלכת. וביאר בה"ל (ד"ה "שיש", וכן פוסקים נוספים) שלדעת המחבר אסור להרטיב גם בגד נקי, ואין לדייק מהלשון כאן "שיש עליו לכלוך", משום "דמתניתין נקט, ומשום סיפא דמקנחו". ונראה שגם לשיטה זו האיסור הוא מדרבנן, ואין איסור כובס מהתורה כשאין בהרטבת הבגד משום ניקיון. ובשעת הצורך אפשר לסמוך על המקלים.

[7] כך עולה גם מסימן ש"א סעיף ג', שם אסר המחבר ללכת עם הבגדים במים "שלא יבא לידי סחיטה", ולא חשש לעצם שרייתם במים. ולפי זה שתי אפשרויות להסביר את האיסור בסימן של"ד לשפוך מים על טלית כדי להצילה מהדליקה (איסור שראינו בהערה הקודמת): אפשר שחוששים שיש בו לכלוך, ואפשר שאף שאין בו לכלוך אסור כיוון מדובר במים מרובים, ואסור שמא יגיע לידי סחיטה (וכך משמע בדברי הבית יוסף כאן).

[8] על פי מ"ב ס"ק נז.

[9] מג"א ס"ק כז.

[10] איני יודע מדוע הביאו הטור והשו"ע סעיף זה כאן. אולי משום שמראָה קשורה למראֶה הגוף, ולכן הדבר קשור להלכות ניקיון הבגדים. ואולי יש קשר בין גזירת השימוש במראה לגזירה שהובאה בסעיף הקודם.