סימן שי"ז – דין קשירה ועניבה בשבת, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן בשתי מלאכות: הקושר והמתיר. בדרך כלל אנו מגדירים מלאכה בשבת כדבר שיש בו יצירה, אולם במלאכות אלו היצירה אינה מובהקת, כיוון שאפשר בנקל להתיר את הקשר ולהחזירו למצבו הקודם. לכן החיוב בהן תלוי בתנאים מסוימים. שתי הגדרות נאמרו בקשר שחייבים עליו בשבת מהתורה: א. קשר שנקשר על מנת להישאר קשור לעולם, ואין כוונה להתירו. ב. קשר שצריך אומנות מיוחדת לקושרו, והוא נקרא "קשר של אומן". תנאים אלה הופכים את הקשר למשמעותי. בסימן זה מתבאר מה מתנאים אלו הופך את הקשר לאסור מהתורה, וכן נדונים קשרים נוספים שאסרו אותם חכמים.

קשרים רבים שמופיעים בסימן זה אינם קיימים במציאות ימינו, אבל מהם נוכל ללמוד את עקרונות המלאכה, שהם שרירים וקיימים.

סעיף א

^אהקושר קשר של קיימא (א) והוא מעשה אומן (ב) – חייב (ג), כגון: קשר הגַמּלים (ד), וקשר הספנים (ה), וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן (ו), וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן – ^בפטור (ז). הגה: ויש חולקים שסבירא להו דכל קשר של קיימא, אפילו של הדיוט, חייבין עליו (ח) (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). ויש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא (ט) (כל בו, והגה"מ פ"י). ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (י) (טור ומרדכי) (ועיין לעיל סימן שי"ד סעיף י') (יא). ^גוקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר לקשרו לכתחלה (יב). הגה: וכן לענין התרתו, דינו כמו לענין קשירתו (יג) (טור). ^דכיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה (יד) – הרי זה פטור, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט, וכל אדם קושר אותם לקיימא (טו). וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן – הרי זה אסור (טז); ^הולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה – מותר לקשור ^וקשר שאינו של קיימא (יז). הגה: ויש אומרים דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן (יח), דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו, והוא הדין להתירו (יט), וכן נוהגין (כ) (של"ג שבת מא ע"ב); ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו (כא). והא דבעינן שני קשרים זה על זה, היינו כשקושר שני דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה – דינו כשני קשרים (כב) (סמ"ג).

^אשבת קי״א ע״ב במשנה, ובגמרא קי״ב ע"ב. ^בהרי״ף שם, וכן כתב הרמב״ם ריש פרק י׳. ^גשם בגמרא.  ^דלשון הרמב״ם שם ה״ב.  ^השבת קנ״ז ע"א במשנה. ^ושם בפירוש רש״י.

• קשר של קיימא – כלומר קשר שנעשה על מנת שיישאר שם בקביעות, ואין כוונה להתירו.
• מעשה אומן – קשר שנדרשת מיומנות לקשור אותו, ובדרך כלל הוא קשר חזק במיוחד.
• חייב – מהתורה. כיון שקשירה כזו היא עשיית חיבור שמתקיים, ויש כאן מלאכה של ממש.
• קשר הגמלים – קשר שעושים מוליכי הגמלים, ומחברים בעזרתו טבעת לחוטמו של הגמל, והיא עשויה להישאר שם בקביעות. זהו קשר הדורש מיומנות ואף עומד להתקיים לזמן רב.
• וקשר הספנים – קשר שנועד לחבר בקביעות טבעת לספינה, בדומה לקשר הגמלים.
• בשעת עשייתן – כחלק מעשיית הנעל. וגם זה קשר שנעשה על מנת להישאר לעולם, והוא דורש מיומנות.
• פטור – מהתורה, אף שנעשה להישאר לעולם, כיוון שאפשר להתירו בקלות יחסית. ואסור מדברי חכמים.
• חייבין עליו – לשיטה זו די בתנאי אחד כדי לראות את הקשר כמלאכה: או שהוא קשר שאין כוונה להתירו, או שהוא קשר חזק הדורש מיומנת בעשייתו.
• מקרי של קיימא – מדרבנן, שגזרו חכמים על כל קשר שאמור להתקיים יותר מיום אחד.[1]
• של קיימא – זו דעת הטור. לשיטה זו קשר שנועד להתקיים עד שבעה ימים – מותר לקשרו לכתחילה; קשר שנועד לעולם – אסור מהתורה (אף אם הוא קשר של הדיוט); וחכמים אסרו קשר שאינו לעולם, ונועד להתקיים יותר משבעה ימים. להלכה אפשר לסמוך על שיטה זו.[2]
• שי"ד סעיף י – שם דן המחבר בדין מתיר בחותמות שבקרקע, שבהן הקשר אינו של קיימא.
• לכתחילה – אם שני התנאים אינם מתקיימים בו. כגון קשר נעליים, אפילו אם הוא כפול. הדבר מוסכם גם על הרמ"א; אלא שלרמ"א קשר שנעשה על מנת שיתקיים יותר משבוע – אסור מדרבנן.
• כמו לעניין קשירתו – לכן לשיטת המחבר המתיר קשר שנעשה לעולם והוא מעשה אומן – חייב מהתורה; ואם נתקיים בו רק אחד מהתנאים הללו – אסור מדרבנן; וקשר שאינו של קיימא ואינו של אומן – מותר לכתחילה להתירו. ולדעת הרמ"א קשר שנעשה לעולם, המתירו חייב מהתורה (אף אם אינו של אומן); קשר שנעשה ליותר משבוע אסור מדרבנן להתירו; וקשר של הדיוט שהיה מיועד לפחות משבוע מותר להתירו לכתחילה.
• רסן בהמה – כל אלו הן דוגמאות לקשר שאינו של אומן.
• לקיימא – הכוונה שאין בהם איסור תורה כי אינם קשרי אומן, אבל יש בהם איסור דרבנן משום שהם נעשים לזמן, ולרמ"א יש בהם איסור תורה.
• אסור – גם לשיטת הרמ"א, שלא בא להקל על דברי המחבר, אלא להחמיר.
• שאינו של קיימא – אפילו הוא מעשה אומן, שלא גזרו חכמים לצורך מצווה.[3]
• של אומן – לדעת הרמ"א כל קשר אמיץ אנו חוששים שהוא כקשר אומן, ואסור מדרבנן לעשותו בשבת. לכן למשל חבילה הקשורה בחבל ובו קשר כפול – לדעת הרמ"א אסור להתירו בשבת, ולדעת המחבר מותר.[4] וגם לרמ"א מותר לחתכו, והדבר נחשב לקלקול, ולא ליצירת שני חבלים מחבל אחד.
• להתירו – וקשר כפול בנעליים, מותר אפילו לדעת הרמ"א. כי אין זה לא קשר שמתקיים, לא קשר של אומן, ולא קשר אמיץ.[5]
• וכן נוהגין – משום חומרה, כפי שהולך הרמ"א ומבאר.
• לא גזרו – ובמקום צער אפשר לנהוג כעיקר הדין, ולא לחשוש לקשור או להתיר קשר אמיץ שאינו של אומן.
• דינו כשני קשרים – כלומר: קשר אחד המחבר שני חבלים (או חבל אחד בשני קצותיו) –אין לו קיום, ולכן אינו נחשב לקשר. אולם קשר אחד שנעשה בקצה חוט הוא קשר אמיץ, שלשיטת הרמ"א נוהגים שלא לעשותו שלא במקום צער. לכן מי שהסתבך לו שרוך נעלו – לדעת המחבר מותר להתירו, ולדעת הרמ"א אסור. ואם הדבר מעקבו מלנעול את הנעל או מלהחליף שרוך – נחשב כמקום צער, ומותר אף לרמ"א.

סעיף ב

^זנשמטה לו רצועת מנעל וסנדל (כג), או שנשמט רוב הרגל (כד) – מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור (כה). הגה: ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח (כו), אבל אם צריך טורח לזה – אסור, דחיישינן שמא יקשור (כז) (תוס' והרא"ש פ' במה טומנין).

^זהרמב״ם בפ״י ה״ד, וכתב הרב המגיד שהוא מהתוספתא.

• מנעל וסנדל – מדובר כאן במקרה שהרצועה שנשמטה הייתה חלק מהנעל או הסנדל.
• רוב הרגל – מהנעל, משום שרצועות הנעל או הסנדל נפתחו, אף שלא נשמטו לגמרי.[6]
• שלא יקשור – החזרת הרצועות בלבד היא תיקון זמני של הנעל או הסנדל, אך הקשירה היא קשר של קיימא, שאסור בשבת. וכיום מותר להשחיל בשבת שרוך בנעל, ואין בכך איסור של תיקון הנעל, כיוון שהשרוך אינו חלק מהנעל.[7]
• בלא טורח – ההיתר להחזיר את הרצועות קיים רק אם יכול להחזירם ללא טורח.
• שמא יקשור – אם ההחזרה היא ללא טורח אין חוששים שמא יקשור, כיוון שאם יישמט שוב – יחזירנו שוב. אבל אם יש בהחזרה טורח חוששים שמא יקשור את הרצועה, כדי שלא יבוא לטרוח אם תישמט שוב.

סעיף ג

^חמתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס (כח), שאינו קשר של קיימא (כט); ^טאבל אין פותחין אותו מחדש (ל), דמתקן מנא הוא (לא). הגה: אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין (לב) (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושין, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא (לג), דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא (לד) (הגהות מרדכי רמז תנ"ז בשם ריב"א); ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא (לה) (שם בשם ר' יואל), ואין להתיר בפני עם הארץ (לו) (ב"י).

^חשבת מ״ח ע"א.

• שקשרו כובס – דרך הכובסים בזמנם הייתה לקשור את פתחי הצוואר שבבגדים לפני הכיבוס.
• של קיימא – שהלא הכובס קשרו על מנת שיתירו אותו לאחר הכביסה.
• מחדש – בזמנם גמר עשיית הבגד הייתה בפתיחת פתח להכנסת הראש והצוואר במרכז הבגד.
• דמתקן מנא הוא – שעשיית הפתח היא תיקון כלי. אם כן, אגב דין קושר הובאה כאן הלכה שאמנם מותר לפתוח קשר בבית הצוואר בשבת, אבל אסור לפתוח את בית הצוואר לראשונה, משום איסור תורה של עשיית כלי בשבת.
• שהאומנים עושין – הרמ"א מדגיש שההיתר הוא רק לפתוח קשר שקשרו הכובסים. אבל אם הם תפרו את בית הצוואר – אסור, משום גמר מלאכה, שהדבר מכשיר את הבגד ללבישה. אולם לדעת המחבר הדבר מותר, משום שבית הצוואר כבר היה פתוח, ותפירתו הזמנית אינה מבטלת את היותו בגד.
• אינה של קיימא – התפירה היא זמנית, שהלא יש לנתקה לפני שנועלים את הנעליים. אך לדעת הרמ"א הניתוק נחשב לתיקון, כיוון שאי אפשר לנעול את הנעליים בלעדיו.
• לאינה של קיימא – לדעה זו גם תפירה זמנית, אם היא מונעת את השימוש בבגד – ניתוקה הוא תיקון כלי.
• של קיימא – משום שבתפירה זמנית אין ביטול שם כלי, כפי שהסברנו בדעת המחבר.
• בפני עם הארץ – כלומר שמעיקר הדין אין לחשוש לחומרה זו, אבל למעשה אין לעשות זאת בפני עם הארץ, שמא לא יבין את ההבדל בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של קיימא.[8]

סעיף ד

^טקושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא ^יבחבל (לז); והני מילי בדליים הקבועים בבור, ^כאבל דליים שלנו, שאינם קבועים בבור – אינו קשר של קיימא (לח).

^טשבת ק״ג ע"א במשנה.  ^יכלישנא בתרא דתוספות, וכן כתב רמב״ם בפרק י׳ ה״ג.  ^כהרב המגיד שם בשם הרשב״א בשם התוספות.

• לא בחבל –חבל מיועד לקשור דליים, וחששו שמא יקשור בשבת את החבל שם על מנת שיישאר.[9] אבל בחוט משיחה או בחגורה, שאין דרך לקשור בהם דליים, אין חשש שיקשור קשר של קיימא, ולא גזרו בכך חכמים.
• של קיימא – בזמן המשנה והגמרא היה מקובל להשאיר דלי קשור באופן קבוע, לצורך שאיבת המים. אבל בתקופת הראשונים והשולחן ערוך לא היה מקובל להשאיר דלי קשור בבור, אלא כל שואב היה מביא דלי משלו, ולצורך השאיבה היה קושרו באופן זמני. ובמציאות כזו אין לאסור גם קשירה בחבל, כיוון שאין חשש שיקשור קשר קבוע.

סעיף ה

^לעניבה (לט) מותר, דלאו קשר הוא (מ). הגה: ואפילו אם עושה קשר אחד למטה, נוהגין בו היתר (מא) (אגור).

^לשבת ק״ג ע"א בברייתא כחכמים, תוספות בעירובין צ״ז ע"א והרמב״ם בפ״י ה״ה ושאר פוסקים.

• עניבה – קשר רופף פשוט בלי הידוק, שקל לפתחו, כמו שרגילים לקשור בנעליים .
• דלאו קשר הוא – אינו נחשב כקשר כלל, כיוון שאינו מתקיים.
• היתר – כיוון שהוא קשר זמני, ואינו קשר אומן, ובנקל מתירים אותו.

סעיף ו

^מקושרים חבל בפני הפרה (מב) בשביל שלא תצא (מג), ^נאפילו בשני ראשי הפתח (מד), ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח ראש השני קשור (מה).

^משבת קי״א ע"ב במשנה.  ^נשבת קי״ב ע"ב.

• בפני הפרה – מדובר כאן ברפת שיש לה פתח ללא דלת. וקושרים חבל בין שתי מזוזות הפתח כדי למנוע את יציאת הפרה.
• שלא תצא – ומותר כיוון שזהו קשר זמני, שהלא צריך להתירו כשרוצה להוציא את הפרה.
• ראשי הפתח – ההיתר קיים לא רק כשצד אחד קשור וצריך לקשור את הצד השני, אלא גם כשאין חבל כלל, וצריך לקשור לפתח את שני ראשי החבל בשני צדי הפתח.
• ראש השני קשור – אם היה עושה כן, היה אסור לקשור בשבת את שני הראשים, משום שקשר אחד הוא קשר קבוע. אולם אין לחשוש לכך, כיוון שמקובל לפתוח בכל פעם צד אחר. אולם אם כוונתו להשאיר צד אחד תמיד קשור – אסור.

סעיף ז

^סמטלטלין חבל של גרדי (פירוש: אורג) לקשרו באבוס ובפרה (מו), ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים (מז), אבל חבל דעלמא – לא (מח). והני מילי לקשרו באבוס ופרה (מט); ^עאבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה, או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס – מותר בכל חבל (נ).

^סמימרא דר׳ יוחנן שם קי״ג ע"א וכפירוש הרמב״ם שם בפרק י׳ ה״ג.  ^עשם בגמרא.

• באבוס ובפרה – בסעיף הקודם הותר לקשור חבל בשני צדי פתח הרפת. כאן דנים בקשירת חבל מהפרה עצמה, בשני צדיו: צד הפרה וצד האבוס. והדבר אסור, אלא אם כן מדובר בחבל שנועד לאריגה, ובו ודאי זהו קשר זמני.
• ראש השני קיים – אין חשש שאחד מהצדדים יישאר קשור, משום שהוא זקוק לחבל זה לאריגה.
• לא – משום שחוששים שיתיר תמיד את הקשר בין הבהמה לחבל, כדי לשחרר לגמרי את הבהמה מהחבל; או שיתיר ויקשור תמיד את צד האבוס, כי קשה יותר לקשור ולהתיר את הצד הקשור לבהמה.[10] ואם כך יעשה, הרי זה קשר של קיימא שאסור לקשרו בשבת, למחבר מדרבנן ולרמ"א מהתורה.
• באבוס ופרה – האיסור קיים אם אין כעת קשר כלל, וצריך לקשור בשבת את שני הצדדים.
• מותר בכל חבל – שכיוון שצד אחד כבר היה קיים, אנו מניחים שהצד השני לא נקשר על מנת להיות שם באופן קבוע.

מלאכת הקושר (שי"ז)

1. ישנם שני מאפיינים המגדירים קשר כמלאכה של ממש. האחד – שהוא נעשה על מנת להישאר באופן קבוע; והשני – שהוא קשר של אומן.

למנהג הספרדים אם מתקיימים שני התנאים – קשירת הקשר אסורה מהתורה; אם מתקיים תנאי אחד – האיסור הוא מדברי חכמים; ואם הקשר נעשה באופן זמני וגם אינו של אומן – מותר לכתחילה לקשרו בשבת [א].

2. למנהג אשכנז ישנו חיוב מהתורה על כל קשר שנעשה לעולם, אפילו קשר של הדיוט; ישנו איסור מדרבנן על קשר הדיוט לזמן מסוים, ועל כל קשר של אומן; ומותר לקשור קשר של הדיוט שנעשה עד שבעה ימים [א].
3. עוד למנהג אשכנז, כל קשר אמיץ המורכב מקשר על גבי קשר – מחמירים לראותו כקשר של אומן, ואין לקשרו אלא במקום צער [א].
4. מי שהסתבך לו שרוך נעלו – לדעת המחבר מותר להתירו, ולדעת הרמ"א אסור. ואם הדבר מעכבו מלנעול את הנעל או מלהחליף שרוך – נחשב כמקום צער, ומותר אף לרמ"א (כב).
5. קשר שאיסורו מדרבנן, מותר לקשרו לצורך מצווה [א].
6. כל קשר שאסור לקשרו בשבת – אסור גם להתירו [א].
7. מותר להשחיל בשבת שרוך בנעל (כה).

[1] להבנת הרמ"א יש לדעת שנחלקו הראשונים מתי חייב במלאכת קושר מהתורה ומתי מדרבנן. לדעת רש"י וסיעתו הקריטריון היחיד הוא שיעור הזמן שנועד לקשר: אם נעשה על מנת לעמוד לעולם – חייב מהתורה; אם נעשה לזמן מסוים – אסור מדרבנן (דעת הטור שזמן זה הוא שבעה ימים, והביאו הרמ"א במשפט הבא); ואם נעשה על מנת להתירו בו ביום – מותר לכתחילה. ולעומתם הרי"ף והרמב"ם הבינו שיש שני קריטריונים: קשר הקיים לעולם, וקשר של אומן. ישנו חיוב מהתורה אם מתקיימים שניהם, איסור דרבנן אם מתקיים אחד מהם, ומותר אם אינו של אומן ואינו לעולם. המחבר פסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם, והרמ"א פסק להחמיר כשתי השיטות. לכן לרמ"א חייב מהתורה כל קשר שנעשה לעולם, אף של הדיוט; אסור מדרבנן קשר הדיוט לזמן מסוים, וכל קשר של אומן; ומותר קשר של הדיוט שנעשה לבו ביום.

[2] הלכה למעשה גם האשכנזים יכולים לסמוך על שיטה זו ולקשור לכתחילה קשר שנועד להתקיים עד שבעה ימים, כי הרי זה ספק באיסור דרבנן, שפוסקים בו להקל. ובנוסף הרמ"א הביא כאן שתי דעות בשם "יש אומרים", ונוהגים בכך לפסוק כ"יש אומרים" השני.

[3] כמובן, ההיתר עומד רק כאשר אי אפשר לקיים את המצווה בקשר אחר, שהלא חכמים לא הקלו אלא במקום הצורך.

[4] ראו חזון עובדיה שבת ה' עמוד נז. וכותב שבמקום צער גם לאשכנזים מותר להתירו, כי במקום צער לא גזרו חכמים, כפי שכותה הרמ"א בהמשך.

[5] וראו בשמירת שבת כהלכתה (פרק טו סוף סעיף נג) שמחמיר בזה, ומתיר רק עניבה על גב קשר. וראו בהרחבה בספרי 'בעקבות המחבר' עמוד קצ"ג.

[6] הביטוי "נשמט רוב הרגל" קשה. שאם רק נשמטה הרגל – שיחזירה לנעל. ואם נשמטה רצועת הנעל – הרי זה המשפט הקודם. לכן יש שפירשו שמדובר בנעל שעשויה משני חלקים המחוברים ברצועה, ונפתחה הרצועה המחברת ביניהם. ויש ששינו את הגרסה; עיין כאן בט"ז ובמשנה ברורה.

[7] במג"א ס"ק ז' כתב: "במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת, דמתקן מנא". משמע שאסור לשים שרוכים בנעליים חדשות, וכן פסק משנ"ב. אולם הרב עובדיה יוסף פסק שהכנסת שרוך אינה דומה לרצועות הנעל, כיוון שאינו חלק מהנעל. עיין יביע אומר חלק ט סימן קח אות קסב, וזו לשונו: "הנה בזמנינו שיש כמין לולאות סביב הנקב של הנעל ובנקל אפשר להשחיל שרוך – כיון שהכל נעשה בלי שום טורח וגם בלי חשש פן יקשור קשר של קיימא." ועיין בספרי 'בעקבות המחבר' ח"ב מעמוד 120.

[8] מלאכת תופר דומה למלאכת קושר, ששתי המלאכות הן בחיבור שני דברים והפיכתם להיות אחד.

[9] וכיוון שקשירתו אינה של אומן, ראינו למעלה שהדבר אסור למחבר מדרבנן, ולרמ"א מדאורייתא.

[10]  לא חששו לכך בסעיף הקודם, כי שם בשני צדי הפתח מדובר על קשר זהה, וסביר שיתיר לעתים צד זה ולעתים את הצד השני.