סימן ש"ד – דיני שביתת עבדו, ובו ג' סעיפים

אדם מישראל מצוּוֶה בשבת גם על שביתת עבדו ושפחתו הכנענים. הציווי על שביתת העבד והאמה נאמר בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ". סימן זה דן בפרטי האיסור, וכיוון שאין לנו עבדים ושפחות, סימן זה אינו מעשי כיום, ולכן הביא המחבר רק את עיקרי הדברים.

עבד כנעני הוא גוי שגופו קנוי ליהודי. הוא חייב במצוות כאישה (כלומר שחייב ברוב המצוות, ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמן), ולכן קניינו הוא גם מעין גיור, ועליו למול ולטבול כחלק מהפיכתו לעבד. עבד כנעני שלא השלים את תהליך המילה והטבילה, יכול לקבל עליו שבע מצוות בני נח, ולעבוד אצל ישראל במעמד גר-תושב.^[1] גם בשלב זה יש חיוב מסוים על שביתת עבדו, כמבואר בתחילת הסימן.

סעיף א

^אאדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד (א). אבל אם לא מל וטבל, אלא קבל עליו שבע מצות בני נח – הרי הוא כגר תושב, ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו (ב), אבל לא לרבו (ג); ^בואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו (ד). ^גואם לא קבל עליו שום מצוה, אלא עדיין הוא גוי גמור – דינו שוה לקיבל עליו שבע מצות (ה).

ולפי זה (ו) צרכי חולה שאין בו סכנה, דקיימן לן אומר לגוי ועושה (ז), וכן מת ביום טוב ראשון דקיימא לן יתעסקו בו עממין (ח) – אסור לומר לעבד ישראל, אפילו הוא עובד עבודת אלילים, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש (ט). ^דויש חולקים ומתירים בזה (י).

^הומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו (יא) – מותר, ואינו צריך להפרישו (יב). הגה: אפילו קבל עליו שבע מצות (יג). ולישראל אחר שאינו רבו – אפילו עושה לדעת ישראל, מותר כל שאין שם אמירת ישראל (יד). ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה (טו).

^וויש אומרים שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח, כיון דגוי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו (טז). ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה, וכן צרכי מת ביום טוב ראשון – מותר לומר להם לעשותם (יז). הגה: (יח) וכל עבד שמצווה על שביתתו – אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו (יט), ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו (כ), אבל לא בכסותו (כא). ובשל מתכת בכל ענין אסור (כב) (טור). ואם העבד עושה החותם לעצמו, אפילו בשל טיט, בכל ענין אסור (כג) (המגיד פי"ט הי"ח).

^אלשון הרמב״ם בסוף פרק כ' מהל' שבת.  ^בהרב המגיד שם ומהר"י אבוהב בשם הרשב״א.  ^גהמגיד שם בשם הרשב״א, וכן נראה מדברי הסמ״ג והתרומה והגהות מרדכי שבת רמז תנ"ד, וטור לדעת הבית יוסף.  ^דהרמב״ם והרמב״ן והרב המגיד לדעת הבית יוסף.  ^ההרשב״א בתשובה.  ^והרמב״ם והרמב״ן.

• הנוהגות בעבד – בכך משלים העבד את התהליך, וחייב בשבת כיהודי.
• לעצמו – שבת אינה ממצוות נח, והוא עדיין אינו כעבד החייב במצוות כיהודי.
• לא לרבו – מלאכה של כל גוי עבור יהודי בשבת אסורה מדברי חכמים. אך גוי זה כבר נחשב כרכוש רבו לעניין מלאכת שבת, ועל כן מלאכת שבת עבור יהודי אסורה עליו מהתורה.
• שאינו רבו – מותר לו לעשות מלאכת עצמו, אולם אסור ליהודי להטיל עליו מלאכה, אפילו היהודי אינו רבו. ואיסור זה הוא מהתורה.
• שבע מצוות – כאשר גוי נקנה לישראל ועדיין לא קיבל על עצמו אפילו שבע מצוות בני נח, מביא הבית יוסף מחלוקת ראשונים מה דינו. כעת מביא המחבר את הדעה שאין הבדל בינו לבין מי שקיבל עליו שבע מצוות, ואסור מהתורה על יהודי להטיל עליו מלאכה.
• ולפי זה – לדעה שגם אם לא קיבל עליו אפילו מצוות בני נח איסורו מהתורה, אסור לומר לעבד זה דברים שהותרו בגוי, כפי שהולך המחבר ומבאר.
• אומר לגוי ועושה – להלכה נקבע שמותר לומר לגוי שיעשה מלאכה עבור חולה שאין בו סכנה (הלכות אלו מבוארות בסימן שכ"ח מסעיף י"ז).
• יתעסקו בו עממין – אם יהודי נפטר ביום טוב, מותר לבקש מגוי לקברו, שלא גזרו חכמים ואסרו אמירה לנכרי במקום שיש בו פגיעה בכבוד המת.^[2]
• פקוח נפש – מה שהותר משום פקוח נפש, כלומר במקום סכנת חיים – מותר תמיד. אולם מה שהותר על ידי גוי בשאר מקומות – אסור לדעה זו על ידי עבד גוי, אפילו אם לא קיבל על עצמו מצוות כלל.
• ומתירים בזה – לדעה זו עבד נכרי שלא קיבל עליו מצוות בני נח דינו כגוי רגיל, ולכן אסור רק מדרבנן לומר לו שיחלל עבורנו את השבת, ובכל מקום שהותרה גזרה זו – מותר גם על ידו.
• שאינו עושה לדעתו – אם יחשבו הרואים שעושה לדעת רבו (כגון אם חורש שדהו) – אסור; אולם אם מבינים הרואים שהגוי עושה לדעת עצמו אין כאן איסור, כיוון שהאיסור הוא רק כשעושה מלאכה על דעת הרב.
• להפרישו – שאינו צריך למנוע ממנו לעשות מעצמו. והדבר נכון גם לשיטה המחמירה יותר.
• שבע מצוות – על עבד כזה ראינו שלכל הדעות אסור מהתורה שרבו יטיל עליו מלאכה. אלא שהאיסור על העבד אינו מצד עצמו, שהלא הוא אינו חייב לשמור שבת, אלא אסור לאדונו שיעשה העבד מלאכה עבורו. וכמובן שההיתר הוא במקום שמותר שגוי רגיל יעשה את מלאכת היהודי (כפי שראינו בסימן רמ"ד).
• אמירת ישראל – אמירת ישראל לגוי אסורה תמיד מדרבנן.
• מאותה מלאכה – שמלבד איסור אמירה לגוי, אסרו חכמים גם ליהנות ממלאכה שעשה גוי עבור יהודי בשבת (כמבואר בסימן רע"ו ובסימן שכ"ה).
• מוזהר עליו – לשיטה זו, מי שלא קיבל אפילו שבע מצוות בני נח לא נחשב כלל לעבד כנעני.
• לעשותם – כפי שמותר לומר לכל גוי.
• הקדמה לדברי הרמ"א – מנהגם היה שהעבדים עונדים את חותם רבם. ישנם כמה סוגי חותמות: יש חותם שנענד סביב הצוואר, ויש חותם שארוג לבגדו; יש חותם העשוי טיט ואין לו ערך, ויש חותם ברזל שיש לו ערך; יש חותם שהעבד עשה לעצמו כדי שיידעו מי רבו, ויש חותם שהאדון דרש מהעבד ללבוש. הרמ"א דן כאן מתי מותר לצאת בחותמות אלו. מהתורה חותם אינו משא, אלא נחשב כבגד וכתכשיט, אולם לעתים גזרו עליו חכמים כפי שגזרו על תכשיטים אחרים.
• שהוא עבדו – שמא אם ייפול מצווארו יבוא העבד לשאתו בידו שמא יכעס עליו רבו, ונמצא נושא משא עבור רבו.
• כשתלוי בצווארו – כי גם אם ייפול אין חשש שירימו, כיוון שאין ערך לחותם טיט.
• בכסותו – במקרה זה חוששים שאם ייפול יחשוש ללכת בלי חותם, כדי שלא ייחשב כמורד, ויישא את הבגד או החותם שלא כדרך לבוש (כגון סביב צווארו), באופן האסור בשבת.
• אסור – אפילו חותם שבצווארו, כי אם ייפול אנו חוששים שיביאנו בידו.
• אסור – שמא יביאנו בידו. ואף שאין ערך רב לחותם זה, כיוון שהעבד עשאו לעצמו יש לו ערך עבורו.

סעיף ב

^זוהיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו (כד), אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת (כה) – כיון שהתנה עמו מבעוד יום, עושה הוא לצרכי מזונותיו (כו), ובלבד בצנעה, שלא יהא בדבר חשש רואים (כז).

^זנמוקי יוסף בשם הריטב״א והרא״ה בפרק ד' דיבמות.

• לעצמו – כגון שלא מל ולא טבל.
• ביום השבת – בדרך כלל האדם זן את עבדו, והעבד עובד עבור האדון. אולם יכול אדם לפטור עבדו לתקופה מן העבודה, ובזמן זה לא להעלות לו מזונות.
• לצרכי מזונותיו – ומפני התנאי נחשב הדבר כמלאכה לעצמו.
• חשש רואים – ואם יש חשש שיחשבו שעושה מלאכת רבו, אסור משום מראית העין.

סעיף ג

^חגוי גמור שהוא שכיר, אין רבו מצווה על שביתתו (כז).

^חב״י מדברי מהר"י אבוהב ומדברי הגהות מרדכי רמז תס"ב.

• על שביתתו – על גוי שכיר שאינו עבד אין ציווי כלל בשבת. אולם למעסיק יהודי יש לעתים איסור להיעזר גם במלאכת גוי שכיר, כפי שראינו בסימן רע"ו.

דיני שביתתו עבדו (ש"ד)

1. עבד כנעני חייב במצוות כאישה, ובכלל זה חייב באיסורי השבת, וכן מצווה היהודי על שביתת עבדו. אולם כיום אין לנו עבדים.

[1] רמב"ם הלכות מילה פ"א ה"ו.

[2] כתב המחבר "ביום טוב ראשון", משום שביום טוב שני של גלויות מותר אפילו לישראל לקברו, כמבואר בסימן תקכ"ו.