סימן שט"ז – הצידה האסורה והמותרת בשבת, ובו י"ב סעיפים

סימן זה דן במלאכת הצידה. הגדרת המלאכה היא תפיסת בעלי חיים לצורך שימוש בהם. עיקר הסימן דן בחיובים מהתורה ובאיסורים מדרבנן שבמלאכה זו. אגב צידה, דן הסימן גם בדין חבלה בבעלי חיים, מפני שבעת הציד פעמים רבות גם חובלים בבעל החיים.

סעיף א

^אהצד צפור ^בדרור (א) למגדל (ב) שהוא ניצוד בו; ושאר צפרים (ג), וצבי, לבית או לביבר (ד) שהם נצודים בו (ה) – חייב, ואם אינו נצוד בו (ו) – פטור אבל אסור (ז).

^אשבת ק״ו ע"א במשנה.  ^בשם ע"ב בגמרא.

• דרור – ציפור שקשה במיוחד לתפסה אף בבית.
• למגדל – מין מבנה קטן, ובו קל לתפוס ביד את הציפור.
• ושאר ציפורים – חופשיות, שקל לתפסן בתוך החדר. בניגוד לציפור ביתית, שאין בה איסור צידה כלל כי אינה בורחת מפני בעליה.
• ביבר – מקום קטן מוקף גדר, שנועד לשמירת בעלי חיים.
• שהם ניצודים בו – כלומר שבעל החיים נחשב ניצוד במקום זה משום שאינו יכול לברוח, וקל לתפסו שם ביד.
• אינו ניצוד בו – שאף על פי שאינו יכול לברוח החוצה, עדיין קשה לתפוס אותו בתוך המקום הסגור.
• אבל אסור – היות שהוא נמצא במקום שקשה לתפסו בו, הכנסתו לשם אינה אסורה מהתורה; אבל חכמים אסרו זאת, כיוון שלהכניסו ממקום שהיה חופשי בו לחלוטין למקום שבו הוא כלוא זוהי תחילת צידה.

סעיף ב

^גצד צבי ישן או סומא – חייב (ח), חיגר או חולה או זקן – פטור (ט). הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה (י) (כלבו); ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (יא) (או"ז).

^גשבת קו ע"ב בברייתא.

• חייב – קל יותר לתפוס בעלי חיים ישנים או עיוורים מאשר בעלי חיים רגילים, ובכל זאת יש איסור מהתורה בצידתם, כיוון שהישן יכול לברוח כשיתעורר, והעיוור יכול לרוץ גם אם אינו רואה.
• פטור – כיוון שהם בקושי זזים, ועל כן הם אינם מחוסרי צידה, ואין איסור תורה בתפיסתם. אולם גזרו על כך חכמים.
• הוי צידה – אף שהכלב צד ולא האדם, הדבר אינו נחשב "גרמא", כיוון שדרך הציידים לצוד על ידי כלבים. אולם החיוב מהתורה הוא רק אם האדם השתתף גם הוא במרדף אחר החיה, אולם אם רק שיסה את הכלב, והכלב הסתער לבדו והביא את החיה – הדבר אסור מדרבנן.
• מושב ליצים – ציד לשם הנאה הוא התנהגות ברברית, ובנוסף יש בו צער בעלי חיים, שלא הותר אלא עבור צורך אמיתי של בני אדם.

סעיף ג

^דכל שבמינו נצוד – חייב עליו (יב); אין במינו נצוד – פטור אבל אסור (יג). הלכך זבובים, אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן (יד). הגה^*: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (טו) (בעל התרומה, ומרדכי רמז שי"ח, ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו (טז) (טור).

^דשבת קו ע"ב בברייתא וכחכמים, וכן כתב רמב״ם בפ״י הכ״ד. *נראה לענ״ד שמקום הגה זו שייך לאחר סעיף ד׳, כי מדין המחצלת וכו׳ למדו דין זה.

• חייב עליו – האיסור מן התורה לצוד הוא רק בבעלי חיים שדרך בני אדם לצודם כדי לאוכלם או כדי להשתמש בהם, כמו צבי ואיל.
• פטור אבל אסור – כי אין זו דרכה של מלאכת הציד.
• אסור לצודן – מדרבנן. אם צדם כי הם מפריעים לו, הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה". אך גם אם הוא צדם לצרכו, כגון שצד זבוב כדי ללמוד על זבובים – אין זה כדרך הצדים, ואין בכך אלא איסור דרבנן.
• שיצודו שם – אף שאינו מכוון לצודם. הרמ"א כאן לשיטתו בסוגיית "פסיק רישיה": כשאדם עושה מעשה מותר (כאן: סגירת התיבה), ואגב כך הוא עושה בהכרח מעשה שאסור בשבת (כאן: צידת הזבובים) – לדעת המחבר הדבר אסור במלאכות דאורייתא ומותר במלאכות דרבנן (אם אין לו צורך באותה מלאכה), ולדעת הרמ"א גם באיסורי דרבנן הדבר אסור. ראינו שצידת הזבובים אסורה מדרבנן, לכן סגירת תיבה שיש בה זבובים מותרת למחבר ואסורה לרמ"א. למעשה גם למנהג אשכנז יש מקום להקל בשעת הצורך, אבל לכתחילה טוב להימנע, ולהתרחק מכל דבר שנראה כמלאכה.
• יברחו – שאם כך אין זה "פסיק רישיה", שכיוון שיש להם אפשרות כלשהי לצאת, אין כאן בהכרח מלאכת צידה. ואם רק ייתכן שיש זבובים בתיבה, מותר לסוגרה.[1]

סעיף ד

^הפורסין מחצלת על גבי הכוורת (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד (יז), ^ווגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה (יח).

^השבת מ״ג ע"א.  ^ומרדכי שם, והתוס׳ ביצה לו ע"ב, ובעל התרומה, והרב המגיד בפרק כ״ה הכ״ה.

• שלא יכוון לצוד –הדבורים ניצודות כדי ליהנות מהדבש שהן מייצרות, לכן יש בצידתן איסור תורה. אך לכסות את הכוורת שלא כדי לצוד את הדבורים, אלא מטעם אחר, כגון מפני החמה או הגשמים – מותר לכתחילה, ובתנאי שיש לדבורים מהיכן לצאת, כפי שממשיך המחבר ומפרש.
• פסיק רישיה – תרגום: כדי שלא יהיה "פסיק רישיה". כלומר: אם על ידי הכיסוי הדבורים אינן יכולות לצאת כלל, הדבר נקרא "פסיק רישיה", ואסור. ואמנם אין כוונתו לצוד, אבל גם כשהאדם אינו מתכוון לעשות מלאכה, אם היא נעשית בהכרח הרי שחייב משום פסיק רישיה.

סעיף ה

^זצבי שנכנס לתוך הבית ונעל אחד בפניו – חייב (יט), נעלו שנים – פטורים (כ); אין אחד יכול לנעול, ונעלו שנים – חייבים (כא) הגה: ואם הפתח כבר מגופף (כב), מותר לנעלה במנעול (כג) (ר"ן שבת לח ע"א).

^זשבת ק״ו ע"ב במשנה.

• חייב – סגירת הדלת היא מעשה ציד, שהלא כעת הצבי אינו יכול לברוח.
• פטורים – כאן אנו למדים את הכלל שנקרא "שניים שעשאוה": מלאכה שאדם יכול לבצעה לבדו, ובוצעה על ידי שניים – כל אחד מהם פטור מהתורה, כי המלאכה הייתה יכולה להיעשות גם בלעדיו. אולם הדבר אסור על שניהם מדרבנן.
• חייבים – הפטור של "שניים שעשאוה" קיים רק כאשר כל אחד מהם יכול לעשות את המלאכה לבדו. אבל אם לאו – מלאכת שניהם מצטרפת, ושניהם חייבים מהתורה.
• מגופף – סגור, אבל לא נעול.
• במנעול – שהלא גם בלי נעילה הצבי אינו יכול לצאת, והנעילה אינה אלא כדי שבני אדם לא יפתחו את הדלת.

סעיף ו

^חישב אחד על הפתח ומלאו (כד) – יכול השני לישב בצדו (כה); ואפילו אם עמד הראשון והלך לו (כו) – השני פטור ^טומותר (כז), והראשון חייב (כח).

^חשבת ק״ו ע"ב במשנה.  ^טשבת ק״ז ע"ב.

• ומלאו – ובכך מנע מהצבי לצאת, ולכן התחייב במלאכת צידה.
• לישב בצידו – כיוון שהצבי כבר ניצוד.
• והלך לו – לאחר שהשני התיישב. נמצא שכעת השני גורם לכך שהצבי אינו יכול לברוח.
• ומותר – לכתחילה. כיוון שבזמן שהתיישב לא צד, ובזמן שהראשון הולך השני אינו עושה דבר.
• חייב – שכאמור, הוא שצד את הצבי.

סעיף ז

^יהצד נחשים [ועקרבים] בשבת, או שאר רמשים המזיקים; אם לרפואה – חייב (כט); ואם בשביל שלא ישכנו – מותר (ל).

^ימשנה ה׳ בפרק ב׳ דעדיות, וכדמפרש לה שמואל בשבת ק״ז ע"א.

• חייב – נחש ניצוד לצורך הכנת תרופה מהארס שלו וכן לצורך עורו, לכן הוא נחשב לבעל חיים שבמינו ניצוד, וצידתו לצורך אסורה מהתורה.
• מותר – כאשר צדים בעל חיים לא משום שזקוקים לו, אלא להפך, משום שרוצים להרחיקו מן הבית, הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה". בדרך כלל מלאכה כזו אסורה מדרבנן, אבל כאן משום הנזק שברמשים אלו לא גזרו חכמים. ולגבי בעל חיים ארסי המהווה סכנה – בהמשך יבואר שמותר לא רק לצודו, אלא גם להורגו.

סעיף ח

^כשמונה שרצים האמורים בתורה (לא), הצדן – חייב (לב), והחובל בהם (לג), אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב (לד). ושאר שרצים (לה), אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם (לו), והצדן לצורך – חייב (לז), שלא לצורך ^לאו סתם (לח) – פטור אבל אסור, ^מולהרמב"ם חייב (לט).

^כשבת ק״ז ע"א במשנה.  ^לשם בתוספות.  ^מבפ״י הכ״א, וכתב הר״ן דלטעמיה אזיל, דפסק בפ״א דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ודלא כר״ש.

• האמורים בתורה – והם בלשון התורה: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת"[2]. בתורה הם מוזכרים כבעלי חיים טמאים, והמיוחד בהם לענייננו הוא שיש להם עור, ואנו מניחים שמי שצד אותם עשה זאת עבור עורם.
• חייב – אף אם הם קטנים, שכל ציד לצורך העור אסור מהתורה.
• והחובל בהם – כלומר הפוצע אותם. איסור הריגת בעל חיים הוא תולדה של מלאכת השוחט, ולדעת רוב הפוסקים גם האיסור לחבול, כלומר להוציא דם מבעל חיים, היא מעין נטילת נשמה מאותו מקום ואיסורה משום מלאכת השוחט.[3] בעוד שבאיסור צידה חייב רק אם רוצה את בעל החיים ניצוד, החובל חייב אם מעוניין באותה חבלה, בין אם הדבר נועד להקל על הציד, ובין אם הוא זקוק לדם.
• חייב – גם אם הדם לא יצא החוצה, בעל החיים נחלש כאשר הדם יוצא מוורידיו, והדבר נחשב כנטילת נשמה.
• ושאר שרצים – שאין להם עור.
• יצא מהם דם – שמכיוון שאין להם עור, אין מציאות של דם היוצא מהם ולא יוצא החוצה.
• חייב – ככל צידה, ובתנאי שהוא שרץ "שבמינו ניצוד", כלומר שרגילים בני אדם לצודו, כפי שראינו בסעיף ג.
• סתם – שצדם ללא מטרה. וכיוון שאינם נאכלים ואין להם עור, אנו מניחים שאין כאן כוונה שאוסרת מהתורה.
• ולהרמב"ם חייב – משום שכפי שראינו למעלה, צידה כזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. במלאכה כזו פסק הרמב"ם שאיסורה מהתורה, והמחבר פסק כרוב הראשונים, שאין איסורה אלא מדרבנן.

סעיף ט

^נפרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו (מ), ^סאלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו (מא); ^עואסור להרגו (מב). הגה: ואף לא ימללנו בידו (מג), שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י). ^פאבל כינה – מותר להרגה (מד). ^צוהמפלה בגדיו מכינים – לא יהרגם, אלא מוללן בידו וזורקן (מה); ^קאבל המפלה ראשו – מותר להרגם (מו).

^נשבת ק״ז ע"ב בברייתא וכר׳ יהושע.  ^סשם בתוספות.  ^עטור מהא דרב אשי שם.  ^פשבת יב ע"א בברייתא וכבית הלל.  ^צשם בברייתא וכתנא קמא.  ^קטור.

• אסור לצודו – מדרבנן. כי אין במינו ניצוד, ובנוסף הרי אינו צריך לפרעוש, אלא רק רוצה שלא יפריע לו.
• ועוקצו – ובמקום צער לא גזרו חכמים.
• ואסור להורגו – משום נטילת נשמה, שכאמור זו תולדה של מלאכת השוחט. וכאן האיסור הוא מהתורה, שבנטילת נשמה אין פטור כמו בצידה, גם אם רק רוצה להיפטר מאותו בעל חיים.[4]
• לא ימללנו בידו – לא ימעכנו בין אצבעותיו, אף בלי להורגו.
• מותר להורגה – הגמרא מסבירה את טעם הדבר, שכינה "אינה פרה ורבה" (שבת קז ע"ב). כיום אנו יודעים שגם כינים נולדות על ידי הפריית הנקבה והטלת ביצים, ונראה שכוונת חז"ל היא שההלכה היא לפי הנראה לעיני האדם; ובעלי חיים קטנים מאוד, שאי אפשר לראות בעין שמזדווגים – אינם נחשבים כבעלי חיים לגבי איסור נטילת נשמה בשבת.
• וזורקן – שבמפלה בגדיו גזרו על כינה משום הריגת פרעוש, שגדול יותר, והריגתו אסורה בשבת מהתורה.
• מותר להורגם – כיוון שבראש אין מצויים פרעושים, ולכן לא גזרו.

סעיף י

כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי (מז) – ^רנהרגים בשבת, אפילו אין רצין אחריו (מח); ושאר מזיקין, כגון נחש ועקרב במקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו – מותר להרגם (מט), ואם לאו – אסור (נ). ^שאבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין (נא).

^רשבת קכ״א ע"ב וכרבי יהושע בן לוי, וכפי׳ התוס׳.  ^ששם בגמרא.

• וממיתים ודאי – כלומר שברור שהם מסוכנים,[5] כגון נחש שהוא ארסי, או כלב הנגוע בכלבת.
• אין רצין אחריו – והדבר נחשב לפיקוח נפש, שמחללים עליו את השבת.
• מותר להורגם – כאשר אותם בעלי חיים רצים אחריו הם נחשבים למסוכנים, ומותר להרגם. למשל כלב שאין לו כלבת, שאם רץ אחריו הרי הוא מסוכן.
• אסור – שאינם מסוכנים, ואין כאן פיקוח נפש.
• כאילו אינו מכוון – כאמור, הריגתם אינה אסורה אלא מדרבנן, שזו "מלאכה שאינה צריכה לגופה". ולא גזרו חכמים במקום כזה של צער לרבים, אף שאין כאן פיקוח נפש. אולם כדי שלא יבואו לזלזל בקדושת השבת, ישנה ויעשה כאילו אינו מתכוון לדרוך עליהם. ואם אינם מזיקים כלל, אלא רק מפריעים, כגון נמלים – אין להרגם.[6]

סעיף יא

(נב) ^תלא ישפשף ברגליו רוק על גבי קרקע, משום דמשוה גומות (נג); אבל מותר לדרסו לפי תומו, שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות (נד), ואף על גב דממילא ממרח הוא (נה), כי לא מכוין שרי, משום מאיסותא (נו).

^תשבת קכא ע"ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה אינו קשור להלכות צידה, והוא הובא כאן אגב ההיתר לדרוס לפי תומו שבסוף הסעיף הקודם.
• דמשווה גומות – אסור ליישר קרקע שאינה מרוצפת בבית. זו תולדה של מלאכת בונה, ואם נוח לו בכך האיסור מהתורה.
• למרח ולהשוות גומות – למרוח את הרוק,[7] ובכך לגרום להשוות גומות. כאן מותר רק כשאינו מכוון להשוות גומות, ולא כמו בסוף הסעיף הקודם, שם התירו חכמים גם כשמכוון לדרוס את המזיקים.
• דממילא ממרח הוא – גם כשאינו מתכוון הוא ממילא ממרח קצת את הרוק, ויש בכך חשש של יישור קרקע.[8]
• משום מאיסותא – כלומר: מותר לדרוס על הרוק כשאינו מכוון למרחו, וגם אם יש כאן "פסיק רישיה" לא אסרו זאת חכמים, משום המאיסות שבהשארת הרוק על גבי הקרקע.

סעיף יב

^אחיה ועוף שברשותו – ^במותר לצודן (נז), ^גוהוא שלא ימרודו (נח), אבל אם הם מורדים – אסור לתפסם, ^דאפילו בחצר, אם החצר גדול (נט), שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה (ס). הגה: ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו (סא), ואם צדן פטור (הגהות אלפסי). אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף, שמרדו – אם צדן חייב חטאת (סב), וכן עיקר (המגיד פ"י). חתול (סג) – דינה כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת^* (סד) (הגהות אלפסי).

^אשם ק״ז ע"א במשנה.  ^בבגמרא שם לעיל מיניה.  ^גהרב המגיד בפרק י׳ מהל' שבת הכ״ד בשם הירושלמי, וכן כתב הרשב״א.  ^דשם בהגהות מיימוניות בשם רבי ברוך.  *עוד מדינים אלו נתבארו בסימן ש״ח סע' מ'.

• מותר לצודן – שהלא הם כבר ניצודים.
• שלא ימרודו – חיה או עוף שהיו ברשותו ובורחים כבר אינם מוגדרים כניצודים.
• אם החצר גדול – איסור צידה קיים בכל מקום שבעל החיים אינו מוגדר בו כניצוד, כפי שראינו בתחילת הסימן.
• צריכים מצודה – מצודה היא רשת או מלכודת לבעלי חיים. כיוון שמדובר בבעלי חיים שגדלו בקרב בני אדם קל יותר לתפסם, ולכן אין בכך איסור תורה. אולם אסרו חכמים במקום שהיה צורך במצודה אם היו אלה בעלי חיים שאינם מבוייתים.
• שברשותו – מדובר בבעלי חיים השייכים לאדם ויצאו ממקומם, ויש מעט קושי בהחזרתם. לדברי המחבר הם בכלל "חיה ועוף שברשותו", ואין בהם איסור צידה. והרמ"א מביא דעה חולקת, שיש בכך איסור דרבנן.

כלב הוא בכלל חיה ביתית, שאין בה איסור צידה. ואם ברח ואינו נכנע אלא לבעליו – אסור לאדם אחר לתפסו בשבת, משום ציד מדרבנן. אך אם יש חשש שינשוך – מותר משום הסכנה.

• חייב חטאת – שבמרידתם הם כשאר בעלי חיים, ואם לא יתפסו אותם – יברחו.
• חתול – הכוונה לחתול רחוב, ואפילו לחתול שנקשר למקום מסוים. אבל לא לחתול ביתי, שדינו כשאר חיות שברשותו.
• לתפשה בשבת – משום ציד. ונזכיר שבעלי חיים הם מוקצים, כפי שראינו בסין ש"ח סעיף לט.

מלאכת הצידה (שט"ז)

1. אסור מהתורה להכניס בעל חיים חופשי למקום סגור, שאפשר לקחתו ממנו בקלות.

ואסרו חכמים להכניסו גם למקום גדול, שבעל החיים אינו יכול לברוח ממנו, אף שאינו יכול לתפסו שם בקלות [א].

2. האיסור מהתורה כולל גם בעל חיים ישן או עיוור. ובעל חיים זקן או חולה, שקל לתפסו – אסור מדרבנן [ב].
3. ציד שבו משסים כלב בחיות – אם משתתף בעצמו במרדף אחר החיה הדבר אסור בשבת מהתורה, ואם הכלב רץ לבדו – אסור מדרבנן. אולם בכל מקרה יש להימנע מכך משום צער בעלי חיים [רמ"א ב].
4. האיסור מהתורה הוא רק בבעלי חיים שדרך בני אדם לצודם לצורך מזון או לשימוש בעורם ("יש במינו ניצוד"). והאיסור לצוד שאר בעלי חיים, אפילו כשצריך את אותו בעל חיים, הוא מדרבנן [ג].
5. סגירת תיבה שיש בה זבובים, הרי זה "פסיק רישיה" בדבר שאינו מתכוון באיסור דרבנן, שלרמ"א אסור ולמחבר מותר [רמ"א ג].
6. בהלכות צידה למדנו על הכלל שנקרא "שניים שעשאוה": מלאכה שאדם יכול לבצעה לבדו, ובוצעה על ידי שניים – כל אחד מהם פטור מהתורה, כי המלאכה הייתה יכולה להיעשות גם בלעדיו. אולם הדבר אסור על שניהם מדרבנן.

הפטור מהתורה קיים רק אם כל אחד מהם יכול לעשות את המלאכה לבדו. אבל אם לאו – מלאכת שניהם מצטרפת, ושניהם חייבים מהתורה [ה].

7. ישנו איסור צידה גם אם חסם בגופו את הפתח שממנו בעל החיים יכול לצאת [ו].
8. צידה אסורה מהתורה כאשר הצד צריך את בעל החיים. אבל אם רק רוצה לסלקו שלא יהיה כאן – הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה מדרבנן. והתירו חכמים איסור זה בנחשים ורמשים המזיקים [ז].
9. שרצים שיש להם עור, והם "שמונה שרצים שהאמורים בתורה" – יש בהם איסור ציד. ושאר שרצים – צידתם כשצריך את השרץ אסורה מהתורה, ואם לאו אסורה מדרבנן [ח].
10. איסור "חובל" הוא הוצאת דם מבעלי חיים, ואסור מהתורה. איסור זה קיים גם אם הדם נצרר תחת לעור ולא יוצא החוצה [ח].
11. פרעוש או כל מין העוקץ שנמצא על בשרו – התירו חכמים לצודו, אולם לא להורגו.

וכינה, בגלל קוטנה מותר אף להורגה; אולם המפלה בגדיו גזרו שלא יהרוג אפילו כינה [ט].

12. בעלי חיים שוודאי ממיתים, כגון נחש שיודע שהוא ארסי, או כלב נגוע – מותר בשבת להורגם. ושאר מזיקים – מותר להרגם אם רודפים אחריו, וכן מותר לדרסם בכוונה, אם לא ניכר שעושה זאת בכוונה [י].
13. בעלי חיים שברשותו של אדם, כגון בהמה מבויתת או כלב, בדרך כלל אין בהם איסור צידה. ואם יצאו ממקומם ויש קושי מסויים בהחזרתם – לדעת השו"ע מותר לתפסם, ולרמ"א אסור. בעלי חיים ביתיים שמרדו וברחו – אסור לתפסם [יב].

[1] משום ספק פסיק רישיה. עיין ט"ז ס"ק ג.

[2] ויקרא י"א, כט-ל. ויש להעיר שזיהוי רובם אינו כמו בעברית המדוברת שלנו.

[3] ראו בה"ל כאן, ד"ה "והחובל".

[4] יש ראשונים הסוברים שגם מלאכת נטילת נשמה קיימת רק אם צריך את בעל החיים המת או את הדם, ולשיטתם גם הריגת חרק המזיק מותרת במקום צער.

[5] ואין צורך בוודאות שהם עומדים להרוג, כיוון שגם בספק סכנה מותר לחלל שבת.

[6] ואם אנשים מפחדים מהם מאוד – הם נחשבים למזיקים.

[7] כלומר ללכת על הרוק בלי לשפשפו, אף שבכך מבליע את הרוק בקרקע.

[8] אין כאן איסור מצד מלאכת ממרח, כיוון שכוונתו להבליע את הרוק בקרקע, ולא ליצור שכבה חלקה על הקרקע. על פי משנה ברורה ס"ק מט.

ח, כיוון שכוונתו להבליע את הרוק בקרקע, ולא ליצור שכבה חלקה על הקרקע. על פי משנה ברורה ס"ק מט.