סימן ש"כ – דיני סחיטה בשבת, ובו כ' סעיפים

אחת ממלאכות השבת היא מלאכת דש, והיא הכאה בתבואה כדי להפריד בין המוץ לגרעין החיטה. אחת מתולדות מלאכת הדש היא מלאכת הסוחט, שבהגדרתה היא סחיטת ענבים וזיתים לצורך הכנת יין ושמן. סימן זה דן במלאכת הסוחט: מתי איסורה מהתורה, מתי מדברי חכמים ומתי אין בדבר איסור כלל.

בסחיטת בגדים יש איסור אחר. דרכם של כובסי בגדים לסחוט את הבגד הן מהלכלוך הבלוע בו והן מהמים שבהם מנקים את הבגד, ועל כן סחיטת הבגדים היא תולדה של מלאכת המלבן, שהיא מלאכת הכיבוס.

בסחיטת פירות האיסור הוא יצירתו של המיץ הנסחט, ואילו בסחיטת בגדים העיקר הוא תיקונו של הבגד. עיקרו של סימן זה עוסק בסחיטת פירות, ובסופו סמך לו המחבר את סחיטת הבגדים, בגלל הדמיון החיצוני שבין הפעולות.

סעיף א

^אזיתים וענבים, אסור לסחטן (א) (ועיין לעיל סי' רנ"ב ס"ה); ^בואם יצאו מעצמן – אסורים (ב), אפילו לא היו עומדים ^גאלא לאכילה (ג). ^דותותים ורמונים (ד) אסור לסחטן (ה); ואם יצאו מעצמן, ^האם עומדים לאכילה – מותר (ו), ואם עומדים למשקים – אסור (ז). ושאר כל הפירות (ח) – מותר לסחטן. הגה: ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים (ט); אבל נאם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (י) (ב"י). וכל זה דווקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן (יא) וכל שכן בשאר דברים (יב) (ב"י בשם שבה"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (יג) (הגה"מ פכ"א).

^אשבת קמ״ג ע"ב במשנה ובגמרא.  ^במשנה וגמרא שם.  ^גשם באוקימתא דשמואל, דמודה רבי יהודה בהא.  ^דשם ברייתא כדברי הכל, וכן כתבו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפ' כ״א הי״ב וסמ״ג.  ^השם וכר׳ יהודה, וכדמפרש לה בגמרא דף קמ״ד.

• אסור לסחטן – איסור הסחיטה מהתורה קיים רק בזיתים ובענבים, כיוון שבסחיטתם נוצרים יין ושמן, שהם מוצרים חשובים. חכמים הוסיפו וגזרו על כל הפירות שרגילים לסחטם, ודבר שאין דרך לסחטו – אין בו איסור כלל.
• אסורים – בשתייה. והאיסור הוא מדברי חכמים, שמא יבוא לסחטם.
• אלא לאכילה – ואז היה מקום לחשוב שאין חשש שמא יבוא לסחטם, ובכל זאת לא חילקו חכמים בדבר.
• ותותים ורימונים – אלו פירות שבזמן חז"ל נהגו לסחטם. והוא הדין לכל פרי שדרך לסחטו באותו המקום והזמן, כגון תפוזים ותפוחים כיום.[1]
• אסור לסחטן – מדרבנן, כי השינוי בסחיטתם אינו מהותי כמו בענבים ובזיתים.
• מותר – שהחשש שיבוא לסחוט אותם אינו גדול, ובאיסור סחיטה מדרבנן לא גזרו בכך.
• אסור – שהואיל והם עומדים לסחיטה, ישנו חשש שיסחט אותם אם נתיר את המשקה היוצא מעצמו.[2]
• ושאר כל הפירות – שאין נוהגים כלל לסחטם.
• כתותים ורימונים – והכל לפי הזמן והמקום, כפי שביארנו למעלה. דין זה מוסכם על המחבר.
• אין לחוש – כיוון שאין זה משקה חשוב, ולא גזרו עליו.
• המשקה שבהן – שהדבר נחשב כאכילת הפרי, ואין זו דרך סחיטה כלל.
• בשאר דברים – שסחיטתם אסור הרק מדרבנן.
• מענבים וכיוצא בהן – גזרה שמא יסחטם, ונמצא עובר על איסור תורה. המחבר לא הזכיר חשש זה, ונראה שגם הרמ"א מסיק להקל כדעה הראשונה.

סעיף ב

^וזיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת (יד), משקים היוצאים מהם מותרין (טו); ואפילו אם לא נתרסקו מערב שבת (טז), ^זאם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית – מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים – מתבטל ביין שבגיגית (יז).

^וציינתיו לעיל בסי׳ רנ״ב סעיף ה׳ אות נ'.  ^זטור בשם בעל התרומה, וכן כתבו הסמ״ג וסמ״ק שהאיסור שלא היה ניכר מעולם, כמו הכא, מתבטל אפילו בדבר שיש לו מתירין.

• שנתרסקו מערב שבת – והמשקה שבהם החל לזוב מאליו.
• מותרין – מותר לעשות מלאכה בערב שבת, אף אם היא נמשכת בשבת מעצמה. הגזרה שראינו בסעיף הקודם לאסור משקים שזבו מאליהם קיימת רק בפירות שלא רוסקו מערב שבת, משום שבהם יש חשש שיבוא לסחטם בשבת.
• מערב שבת – אלא התבקעו מעצמם בשבת.
• מתבטל ביין שבגיגית – שמעט היין שזב בשבת מתבטל ביין הישן, והתערובת כולה מותרת בשבת.

סעיף ג

^חחרצנים וזגים (יח) שנתן עליהם מים לעשות תֶמֶד (יט) – מותר למשוך מהם ולשתותם (כ); ואפילו לא נתן מים, והיין מתמצה וזב מאליו (כא) – מותר לשתותו (כב).

^חבעל התרומה, ושאר הראשונים שם.

• חרצנים וזגים – החרצן הוא גרעין הענב, והזג הוא קליפתו, ויחד הם פסולת הענבים לאחר שדורכים אותם לשם יין.
• תמד – משקה זול שמיוצר מהתססת מים עם פסולת היין, שנותר בה מעט מיץ.
• ולשתותם – ולא גזרו בהם חכמים, כיוון שאין בכך חשש לסחיטה.
• וזב מאליו – כלומר שהשאיר את פסולת היין כדי שיזובו ממנה שאריות היין.
• מותר לשתותו – כיוון שהיין החל לזוב מערב שבת, כפי שראינו בסעיף הקודם.

סעיף ד

^טמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל (כג), דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל – אסור (כד).

^טשבת קמ״ה ע"א כרב, הרי״ף ורמב״ם בפ״ח ה״י והתוספות שם.

• לתקן האוכל – לתקן מלשון להתקין, כלומר להוסיף טעם באוכל. ההיתר הוא משום ש"משקה הבא לאוכל – אוכל הוא". כלומר שאיסור סחיטה קיים רק ביצירת משקה, אבל כאן לא נוצר משקה בפני עצמו, וסחיטה כזו מותרת.
• אסור – כיוון שכך נוצר משקה בקערה. ואפילו אם מתכוון לתת תבשיל בקערה לאחר מכן אסור לסחוט לקערה הריקה, ומותר רק אם נתן בה תחילה את המאכל.

סעיף ה

^ייש מי שאומר דהוא הדין לבוסר (כה) שמותר לסחטו לתוך האוכל (כו), ^כורבנו תם אוסר בבוסר. הגה: הואיל ואינו ראוי לאכול (כז) (טור).

^יטור בשם הר"ר יוסף.  ^כטור שם, וסמ״ק לא הביאו אלא לדרי ר״ת.

• לבוסר – ענב שלא בשל כל צורכו.
• לתוך האוכל – שכפי שראינו בסעיף הקודם, בדרך זו לא נוצר משקה על ידי הסחיטה.
• ואינו ראוי לאכול – ענב הבוסר אינו ראוי לאכילה, אולם המשקה היוצא ממנו ראוי; אם כן הסוחטו מוציא אוכל מתוך פסולת, ואסור משום סחיטה גם אם עושה כן לתוך מאכל. ומשמע שדעת הרמ"א כרבנו תם, והספרדים יכולים להקל כדעה ראשונה.

סעיף ו

^למותר לסחוט לימוני"ש (כח).

^לתשובת הרא״ש, ור' ירוחם בח״ח.

• לימוני"ש – לימונים. ואף על פי שרגילים לסחטם, וראינו בסעיף א' שאסרו חכמים לסחוט פרי שנוהגים לסחטו, שונה הלימון בכך שאין שותים את המיץ שלו בפני עצמו, אלא בעירוב מאכל או משקה. ועל כן אינו נחשב משקה בפני עצמו לעניין איסור הסחיטה.[3]

סעיף ז

^מלסחוט כבשׁים (פירוש: פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) (כט) ושלקות (ל); אם לגופם, שאין צריך למים (לא) ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל – מותר (לב). ואם צריך למימיהן – מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל (לג), אבל אם אין בה אוכל, ^נאסור (לד). ולרבנו חננאל, ^סכל שהוא צריך למימיהן – חייב חטאת, אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל (לה). הגה: ולדבריו, בסוחט אשכול לקדירה נמי אסור (טור).

^משבת קמ״ה ע"א.  ^נשם כשמואל, הרי״ף ורמב״ם בפרק כ״א הי״ג.  ^סהרי״ף בשמו וכרבי יוחנן.

• שלא ירקבו – וגם לשבח טעמם, והם הנקראים "חמוצים". והעיקר לענייננו שהם קלטו חומץ.
• ושלקות – ירקות מבושלים שבתהליך הבישול ספחו לתוכם מים.
• למים – או לחומץ.
• מותר – כיוון שאיסור סוחט עניינו רק יצירת משקה, וכאן אין יצירת משקה בעל חשיבות.
• שיש בה אוכל – כבכל סחיטה, כיוון שאז אינו יוצר משקה, אלא הופך אוכל לאוכל.
• אסור – מדרבנן, כסחיטת פירות שדרך לסחטם.
• שיש בה אוכל – רבנו חננאל חולק בשתי נקודות על הדברים שראינו למעלה: ראשית, לדעתו יש איסור מהתורה בכל דבר שדרך לסחטו, ולא רק בזיתים ובענבים; ושנית: גם בסחיטה לאוכל יש איסור סוחט. ואין הלכה כדבריו.

סעיף ח

^עהסוחט דג לצירו (לו), דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן (לז).

^עבית יוסף ממשמעות הגמרא שם.

• לצירו – כך נקרא הנוזל היוצא מהדג.
• למימיהן – שאסור מדרבנן לסחטם לכלי ריק, ומותר לתוך אוכל.

סעיף ט

^פהשלג והברד – אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו (לח), אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש (לט); ^צוכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו – מותרים (מ).

^פשבת נ״א ע"ב ברייתא.  ^צהר״ן שם ורוב הפוסקים.

• שיזובו מימיו –חכמים אסרו את הדבר משום הדמיון לסחיטת פירות.[4]
• ואינו חושש – כי רק כאשר מרסק בידיים הרי זה דומה לסחיטה.
• מותרים – בשתייה. ואין זה דומה למשקה הזב מזיתים ומענבים, שאסרו חכמים לשתותו אף אם זב מאליו.

סעיף י

^קמותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו (מא).

^קטור בשם אבי העזרי.

• ליטול מים מתחתיו – משום ששבירת קרח, בניגוד לריסוקו, אינה דומה לסחיטה כלל.

סעיף יא

^רצריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד (מב); ואם יטול (מג), יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק (מד).

^רטור, וכן כתבו התוספות והרא״ש שם.

• שלג או ברד – שמא ירסק אותם; וכאמור אין לעשות כן משום איסור סוחט, כפי שראינו בסעיף ט'.
• ואם יטול – במקום שאין לו מים, וצריך ליטול ידיו מהשלג.
• שלא יהא מרסק – אלא ייטול ידיו במים הזבים מאליהם מהשלג.

סעיף יב

^שיש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח (מה).

^שטור בשם בעל התרומה.

• במלח – כיוון שהמלח נימוח, ועל ידי השפשוף מתהווים מים.

סעיף יג

^תדורס שלג ברגליו ואינו חושש (מו).

^תטור בשם הר״מ מרוטנבורג.

• ואינו חושש – כיוון שאינו מתכוון להפוך את השלג למים.[5]

סעיף יד

^אהר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג (מז), ^בוהרא"ש היה נזהר (מח).

^אטור בשמו.  ^בשם.

• בשלג – כיוון שאינו מתכוון להפשרת השלג. ועוד, שאינו כמרסק בידיו, אלא השלג נמס מחום השתן.
• היה נזהר – אף על פי שאינו מתכוון ואינו מרסק בידיו, וזו חומרה בעלמא. ולהלכה הדבר מותר.

סעיף טו

(מט) ^גאסור לפרוס סודר (נ) על פי החבית וליתן על גב הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה (נא); אבל בגד העשוי לפרוס עליו – מותר, שאינו חושש עליו לסחטו (נב).

^גשבת מ״ח ע"א בעובדא דבי ריש גלותא, וכפירוש רש״י, וכ״כ הרמב״ם בפרק כ״ג הט"ו.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה ואילך הסימן אינו עוסק בסחיטת פירות, שהיא תולדת מלאכת דש, אלא בסחיטת בגדים, שהיא תולדה של מלאכת ליבון. ליבון הוא ניקוי, והמלבן הוא מכבס הבגדים. סחיטת בגד היא חלק מתהליך הכיבוס, ואסורה בשבת מהתורה.

סעיף זה עוסק בסחיטת כיסוי חבית, דבר שאינו מצוי בזמננו.

• סודר – כלומר בגד רגיל, שלא נועד לכיסוי החבית.
• לידי סחיטה – נראה שהיו מכסים את החבית בבד שהיה מחוזק בצדיו לחבית, ולעתים היו מניחים על הכיסוי את הכלי שמוציאים בו את היין מהחבית (מעין מצקת). החשש כאן הוא שמכובד הכלי הסודר יירטב, ויבוא לסחטו.
• לסחטו – שלא אכפת לו להשאיר את הכיסוי בלוע ביין.

סעיף טז

^דאסור להדק מוכין (נג) בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה (נד).

^דשבת קמ״א ע"א.

• מוכין – מין בד.
• משום סחיטה – המוך רטוב מהמשקה, וכשמהדקים אותו בפי הכלי כדי לסתמו היטב – נסחט המשקה לתוך המשקים שבכלי.[6]

סעיף יז

^הספוג (נה) – אין מקנחין בו (נו), אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט (נז).

^השבת קמ״ג ע"א במשנה.

• ספוג – מעין בד שעשוי לצורך ניקיון, וסופג משקים שנשפכו. דומה לספוג שלנו.
• אין מקנחין בו – שמא בעת הקינוח יסחט את הספוג.
• שמא יסחוט – כיוון שאם יש לו בית אחיזה אין זו דרך סחיטה, ולא חששו שאחרי הניקיון יסחט את הספוג כדי לנקותו.

גם היום יש להיזהר בכך. אך מותר להשתמש ולנקות במטליות שונות שאינן מספוג ומבד, אלא עשויות חומר פלסטיק או מתכתי, מפני שחומרים אלו אין בהם ספיגה, ומותרים לשימוש בשבת. וכן מותר להשתמש במטליות וספוגים חד פעמיים שאינו מעוניין כלל לנקותם.

סעיף יח

(נח) חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום ^*)נקב שבדפנה שמוציאין בו היין (נט) – ^ויש מי שמתיר [להסירו], אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט (ס), והוא שלא יהא תחתיו כלי (סא); דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו (סב), הוי פסיק רישא (פירוש: איסור נמשך בהכרח מדבר מה, כמו המוות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה (סג), ומותר (סד). ^זוחלקו עליו, ואמרו דאף על גב דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור (סה). והעולם נוהגים היתר בדבר (סו), ^חויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת (סז) – מותר, מידי דהוי אספוג (פירש הערוך: ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום, ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה (סח); ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה (סט), טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב (ע) הגה: ועיין לעיל סי' ש"א (עא) עוד מדיני סחיטה (עב).

^*)פירוש: הנקב שסביב הברזא. ^וטור בשם הערוך, וכן הסכים ר' ירוחם בחי״ד אהא דשבת קי״א ע"א.  ^זתוספות ק״ג ע"א ורא״ש שם והמרדכי בפרק כ׳ דשבת בשם ר״י וסמ״ג והתרומה.  ^חבית יוסף ממשמעות דברי הכל בו.

• הקדמה לסעיף – הסעיף דן בהוצאת פקק של חבית העשוי פשתן. אולם אגב דין זה עוסק הסעיף באחת השאלות המרכזיות של מלאכות שבת: "פסיק רישיה". כלל גדול בהלכות שבת ש"דבר שאינו מתכוון מותר", כלומר: מותר לעשות בשבת פעולה מותרת, גם אם אפשר שהיא תגרום לפעולה אסורה בדרך אגב. למשל: מותר ללכת ברחוב גם אם אפשר שבצעדיו ידרוס נמלים. אולם ההיתר הוא רק כשהפעולה האסורה אפשר שתתרחש ואפשר שלא, אך אם היא תיעשה בהכרח זהו דין אחר שדנים בו הפוסקים, שנקרא "פסיק רישיה".[7] למשל, פתיחת דלת של מקרר הגורמת להדלקת האור במקרר היא בגדר של "פסיק רישיה". בדין "פסיק רישיה" אנו מבחינים בין פעולה שמועילה לאדם (למשל: אם צריך את אור המקרר), ואז נקראת "פסיק רישיה דניחא ליה", וחייב עליה כפעולה שהתכוון לעשותה; לבין פעולה שאינו מעוניין בה, הנקראת "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", ובה נחלקו הפוסקים: יש אומרים שהיא ככל "דבר שאינו מתכוון", המותר; ויש אוסרים מדרבנן. להלכה נראה שהמחבר הכריע שיש בכך איסור דרבנן. ואם מדובר על מלאכה שכל איסורה הוא מדרבנן, המחבר מתיר, ואילו הרמ"א אוסר.
• שמוציאין בו היין – והפשתן נספג ביין. מהמשך הסעיף עולה שהפשתן ניתן בנקב ששמים בו את ה"ברזא", שהוא מעין ברז – צינור המונח בנקב שבחבית, ומשמש להוצאת היין.
• שלא יסחוט – כיוון שבדחיקת הפשתן בנקב הוא נסחט בהכרח. סחיטת היין מהפשתן אסורה, והיא תולדה של דש, כסחיטת פירות.[8] אלא שכאן אינו מכוון לסחיטה, אלא לפקוק את החבית.
• תחתיו כלי – תחת הנקב, ואז היין שנסחט מהפשתן זב אל הכלי.
• בסחיטה זו – שהלא היין הולך לאיבוד.
• דלא ניחא ליה – וכפי שהבאנו בהקדמה לסעיף, יש הסוברים שדבר שאינו מתכוון מותר אם אין צורך במלאכה שנעשית.
• ומותר – כאן מביא המחבר את הדעה שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה. דעה זו היא פתח גדול להיתרים רבים בשבת. ואף שכתבנו בהקדמה שאין הלכה כדעה זו, סומכים עליה לפעמים בשעת הדחק.
• אסור – לדעה זו העושה דבר שאינו מתכוון אליו, אם המלאכה בוודאי תיעשה ("פסיק רישיה") – הרי זה כאילו מכוון לה, ואסור.
• נוהגים היתר בדבר – לפקוק את החבית בפשתן, אפילו כשיש כלי תחתיה. ויש ללמד זכות על מנהג זה, שמקל אף יותר מהדעה הראשונה, ומתיר אפילו בפסיק רישיה דניחא ליה. ולמדנו מכאן שמצווה ללמד זכות על ציבור, גם כאשר נראה לכאורה שנוהגים שלא כדין.
• מגעת לנעורת – כעת אנו מבינים שמדובר על חבית שיש בה נקב, ובו "ברזא" – מין צינור המשמש להוצאת היין, שנאטם בפשתן סביבו. וסחיטת היין נעשית על ידי הברזא, ולא בידיים ממש.
• בית אחיזה – וראינו בסעיף הקודם שבספוג עם בית אחיזה לא גזרו שמא יסחוט.
• לגמגם בה – כיוון שהספוג אינו דומה למקרה שלנו; שם מדובר על איסור סחיטה משום מלבן, וכאן משום דש. שם זהו רק חשש סחיטה, שבית היד מונע, ואילו כאן ודאי שהפקק ייסחט. ודעת המתירים אינה שהדבר זהה לספוג, אלא שגם בספוג בית היד יוצר שינוי, וכאן משום השינוי נתיר פסיק רישיה. אך להלכה פסיק רישיה שנוח לו מתוצאת מעשיו אסור גם באיסור דרבנן.[9]
• בשעה שפוקקים הנקב – ואז הסחיטה היא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שמותר לדעה הראשונה. וגם לדעת האוסרים יש לצרף שיש כאן בית יד, וכך סוחט בשינוי, לכן האיסור הוא מדרבנן, והמחבר מתיר פסיק רישיה באיסור דרבנן.
• סימן ש"א – שם בסעיפים מ"ה-מ"ח דנים בסחיטה תולדת מלאכת ליבון, כדרך הכובסים.
• עוד מדיני סחיטה – נעיר שמותר להשתמש במגבונים כדי לנקות תינוק, אף על פי שבזמן הקינוח עלולים להוציא מעט מים. אך אין לסחוט את המטלית בכוונה לפני הקינוח כדי ללחלח את עור התינוק.[10]

סעיף יט

(עג) ^טליתן כרכום (עד) בתבשיל – מותר, ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין (עה).

^טשבלי הלקט בשם בעל יראים.

• הקדמה לסעיף – צביעה היא אחת מל"ט מלאכות שבת. ואגב סחיטת הפירות הביא המחבר שני סעיפים המלמד שאיסור זה אינו שייך במאכל ובמשקה.
• כרכום – תבלין הנותן טעם לאוכל, וגם צובע אותו בצהוב.
• דאין צביעה באוכלין – וגם לא במשקין, משום שישנו איסור רק בצביעת דבר המתקיים.

מכאן למדנו שאין לאסור להוריד מים בשרותים שיש בהם מתקן המטהר את המים, אף על פי שנותנים בכך צבע למים, כיוון שאין זה צבע המתקיים.

סעיף כ

^ייש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים – צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע (עו); אבל אם צובע פתו במשקה הפירות (עז) – לית לן בה, דאין צביעה באוכלין (עח).

^ישבלי הלקט בשם בעל יראים.

• משום צובע – הדברים מובאים בשם "יש מי שאומר" כיוון שיש החולקים,[11] ולדעתם צביעה הנעשית בדרך לכלוך אין בה איסור. והלכה למעשה טוב להיזהר לכתחילה.
• במקשה הפירות – אפילו אם עושה זאת על מנת לייפות את הפת. והדבר מוסיף על הנאמר בסעיף הקודם, כיון ששם תכלית נתינת הכרכום הייתה לתת טעם, ואגב כך היא צבעה את המאכל.
• דאין צביעה באוכלין – כפי שראינו בסעיף הקודם.

סחיטה בשבת [שכ]

1. סחיטת פירות בשבת היא תולדה של מלאכת דש [הק].
2. איסור סחיטתם של זיתים וענבים הוא מהתורה. שאר פירות שדרך לסחטם – איסורם מדרבנן, ופירות שאינם עומדים לסחיטה – מותר לסחטם לכתחילה [א].
3. מותר למצוץ בשבת פרי, ואפילו ענבים [רמ"א א].
4. משקה שזב מאליו מזיתים וענבים אסור, שמא יבוא לסחוט. ובשאר פירות גזרו גזרה זו רק בפירות העומדים לסחיטה, ולא בפירות העומדים לאכילה [א].
5. זיתים וענבים שרוסקו מערב שבת – המשקה שזב מהם בשבת מותר. וכן ענבים שנמצאים בגיגית עם מיץ ענבים, המשקה שזב בשבת לתוך המיץ מותר [ב].
6. מותר לסחוט פרי לתוך מאכל, ואפילו ענבים. והאיסור הוא רק בסחיטה לכלי ריק [ד].
7. מותר לסחוט לימון [ו].
8. אסרו חכמים לרסק שלג וברד, משום שהדבר דומה לסחיטה. אבל מותר לתנם בכוס משקה והם יפשירו מאליהם [ט].
9. אסור ליטול ידיים על שלג [יא]. אולם ללכת על השלג מותר [יג].
10. אין לסחוט בגדים, משום מלבן [(מט)].
11. אין לנקות עם ספוג, שמא יסחט אותו [יז]. ומותר להשתמש במטליות שאינן מספוג או מבד [(נז)].
12. מותר להשתמש במגבונים כדי לנקות תינוק, אף שבזמן הקינוח עלולים להוציא מעט מים. אך אין לסחוט את המטלית לפני הקינוח כדי ללחלח את עור התינוק [(עב)].
13. אין איסור צביעה במאכלים או במשקים, ולכן מותר לתבל מאכלים בתבלין בעל צבע חזק. ומותר אפילו לשים באוכל צבע מאכל [יט].
14. אין איסור צובע בכל דבר שאינו מתקיים. לכן אין חשש להוריד את המים באסלה שיש בה סבון, אף על פי שצובע את המים [(עה)].
15. אם ידיו מלוכלכות ועשויות לצבוע מה שייגע בו, כגון אם אכל תותים – טוב לכתחילה שישתדל לא לגעת בבגדיו, משום צובע [כ].

[1] כתב החיי אדם (חלק ב כלל יד סעיף ג) שהיום הדרך לסחוט כמעט את כל הפירות, "ולכן צריך ליזהר שלא לסחוט שום פרי".

[2] יש להקשות, שאיסור הסחיטה בפירות אלו מקורו בגזרה שמא יסחט ענבים וזיתים, ואיסור שתיית המשקים שזבו מאליהם עניינו שמא יסחט את הפירות – הרי לכאורה יש כאן גזרה לגזרה. אלא שבכך נאמר "כולה חדא גזרה היא", כלומר: כיוון שבפירות אלו החשש לסחיטתם הוא גבוה, כאשר גזרו חכמים את איסור הסחיטה כללו בכך גם את שתיית המשקה הזב מאליו, שהוא קרוב לסחיטה.

[3] כיום מייצרים ומוכרים מיץ לימון, ולכן יש פוסקים המחמירים, ומתירים לסחוט לימון רק לסוכר (בהם משנה ברורה ס"ק כב, וכף החיים אות לו). אולם מכיוון שמוצר זה לא נועד לשתייה, נראה שאפשר לסמוך בכך על דברי המחבר.

[4] זהו טעם המחבר. ויש אוסרים משום "נולד", כלומר שנראה שנעשה כאן דבר חדש.

[5] ואף שזה פסיק רישיה, בפסיק רישיה דלא ניחא באיסור דרבנן קל – לכל הדעות לא גזרו חכמים.

[6] האיסור הוא משום סחיטה, שהיא תולדת דש. ודינו ממש כסחיטת פירות, כיוון שצריך את המשקה. ובשמן ויין יתכן שהאיסור הוא מהתורה (אלא שיש אומרים שגם בשמן ויין האיסור מדרבנן, והאיסור מהתורה הוא רק בענבים ובזיתים, ולא בסחיטת יין מבליעתו במוך). הרמב"ם סובר שאין כאן איסור דש כלל, אלא גזרה שמא יסחוט, כמו בסעיף הבא.

[7] קיצור המשפט "פסיק רישיה ולא ימות", שתרגומו: "חתוך ראשו ולא ימות?!". באר הרמב"ם את המושג (הלכות שבת פ"א ה"ו): "הרי שצריך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה". וראה בהרחבה על עניין זה בספרנו בערבות המחבר (ח"א), במאמר "פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן", מעמוד ר"כ.

[8] נחלקו הדעות האם הסחיטה כאן אסורה מהתורה, משום שמדובר ביין, או שאין סחיטה מהתורה אלא בענבים ובזיתים עצמם, וסחיטה כזו אסורה מדרבנן.

[9] בדברי המחבר כאן יש מעין ראיה שדעת המתירים בפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן לא נדחתה לגמרי מהלכה. יעויין ביביע אומר ח"ד או"ח סימן ל"ד, שסובר להלכה שפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר; ובספרי 'בעקבות המחבר' מעמוד ר"כ והלאה ערכתי דיון בדבריו.

[10] טעם ההיתר, שאין לחשוש משום איסור סחיטה שהוא תולדה דמלבן, כי אין בכך תיקון של המגבון (אלא להפך, המגבון הולך לאיבוד). ולא שייך סחיטה שהיא תולדה דדש, משום שלא ראינו איסור דש במים, ובמיוחד במים שאינם ראויים לשתייה, שלא הגיעו למטלית בצורה טבעית. ועיין חזון עובדיה חלק ד' עמוד קכ"ח אות כג. ובנספח לכרך זה הבאנו הרחבה להסבר התרת השימוש במגבונים בשבת.

[11] לעתים המחבר משתמש בלשון זו משום שמצא את הדין המדובר רק אצל מחבר אחד. כאן מכל מקום הוא רומז שיש החולקים על דין זה.