סימן שכ"א – הכנת מאכלים בשבת, ובו י"ט סעיפים

סימן זה עוסק בהכנת המאכלים בשבת ובמלאכות השונות הקשורות בהכנתם. למרות שבמהלכו הובאו מספר מלאכות, לא נידונו בו גדרי המלאכות עצמם, אלא בעיקר איסורים שחכמים אסרו בנוגע למלאכות האלה.

המלאכות הנידונות בסימן זה המה בישול, טחינה, לישה, דישה, עיבוד עורות, נטיעה וקצירה. מלבדם, רואים בסימן זה גם מספר דיני מוקצה הקשורים במאכלים. בכל סעיף בו נידונה מלאכה שטרם למדנו אודותיה, הקדמנו ביאור קצר על הגדרים המאפיינים אותה.

סעיף א

^אחבילי פיאה אזוב וקורנית (פירוש מין עשב) (א), הכניסן לעצים (ב), אין מסתפקין מהם (ג); הכניסן למאכל בהמה (ד), קוטם ואוכל ביד (ה), אבל לא בכלי (ו), ומולל בראשי אצבעותיו (ז).

^אשבת קכ"ח ע"א כחכמים, וביצה יב ע"ב. ראה עוד לעיל סימן שיט סעיף ו'.

• מין עשב – שלושת סוגי העשבים הנזכרים כאן אינם ידועים לנו. בדרך כלל, אופן השימוש בעשבים אלו נעשה על ידי ייבושם והסקתם באש. מלבד זאת קיימת גם אפשרות להאכילם לבהמות. פעמים מועטות בני אדם אוכלים את הגרעינים שמצויים בחלקם.
• הכניסן לעצים – כלומר ייעד עשבים אלו להסקה באש.
• אין מסתפקין – בעשבים אלו, עקב היותם מוקצים מחמת גופם (פירוש המושג "מוקצה מחמת גופו" הוא, איסור טלטול חפץ שאינו נחשב כלי, כגון: אבנים ועשבים. להרחבה בעניני מוקצה, ראה לעיל בהקדמה לסימן שח).
• למאכל בהמה – כיון שבדעתו להשתמש בעשבים עבור הבהמות, אינם נעשים מוקצה.
• ואוכל – כלומר חותך העשב בידו ואוכל את הגרעין, ואף שמן הראוי לאסרם מדין מוקצה כי אין זה מאכל אדם, אבל כיון שיש מיעוט אנשים שאוכלים אותו, הותרו העשבים בחיתוך ובאכילה.
• לא בכלי – כלומר אין לחתכם בסכין לחתיכות דקות מאד, כי אז עובר על איסור טוחן, כפי שיתבאר בהמשך בסעיף יב. ושם בהקדמת הסעיף, יתבארו בעזרת השם מאפייניה של מלאכה זו.
• ומולל – מלילה פירושה הוצאת גרעינים מתוך התרמיל בו הם גדלים. לא נאסרה מלילה מן התורה בכלל מלאכת דש, כיון שמן התורה נאסרה דישה רק כאשר דש קטניות רבות יחדיו בצורה מקצועית. חכמים לעומת זאת אסרו לפרק אפילו זרעון אחד מתרמילו. אבל לא אסרו הדבר כאשר הפירוק נעשה בשינוי.

סעיף ב

^ב((ח) אין עושין (ט) מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים (י), משום דדמי לעיבוד (יא), אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל (יב); ^גואם נתן לתוכו שני שלישי מלח (יג), אסור לעשות ממנו אפילו מעט.

^ב שבת ק"ח ע"א וע"ב במשנה וכתנא קמא וכמו דמפרש לה שמואל שם בגמרא. ^גשם.

• הקדמה לסעיף – עיקרם של הסעיפים להלן (מסעיף זה עד סעיף ו) יעסוק באיסורי שבת הקשורים להכנת שימורים, ובפרט לשימושי המלח המותרים והאסורים בהכנת המאכלים.
• מי מלח – בימינו, תהליכי שימור מאכלים לטווח ארוך נעשה באמצעות מגוון רב של תהליכים. הנודע שבהם הוא קופסאות השימורים. אולם בימי קדם, האמצעי היחיד לשימור ירקות נעשה על ידי שרייתם במים מלוחים מאד. כי חוזקם של מי המלח חולל שינוי בבשר הירקות, ונתן להם כושר עמידות לזמן מרובה. הכנסת הירקות אל מי המלח קרויה בשם "עשיית כְּבָשִׁים", על שם כבישתם במים המלוחים. בימינו מכונה פעולה זו "עשיית שימורים"^[1].

יכולת המלח לחולל שינוי במאכל מדמה אותו למלאכת בישול במידת מה. זאת משום שלבישול יש תכונה להפוך מאכל חי למאכל מבושל הראוי לאכילה. וגם למלח יש תכונה דומה, שהופך מאכל העומד לריקבון בטווח קצר, ועושהו משומר וקיים לזמן רב.

• לתוך הכבשים – אע"פ שעירוב מלח במים איננה כבישת מאכל, אבל כיון שהכנת כמות מרובה של מי מלח, מהוה תמיד חלק בלתי נפרד מהליך שימור הירקות, לכן נאסרה הכנתם.
• לעיבוד – הכנת מי המלח דומה מאד לעיבוד עורם של בעלי החיים שנאסרה מהתורה. דימוי זה נובע מחמת חוסר היכולת להכין חפצים מעורות בעלי החיים. כי רק אחר עיבודו, נעשה העור רך וראוי ליצירת חפצים. גם יצירת מי המלח משנה את המלח והמים, מסתם מים וסתם מלח לתרכיז חזק של מליחות, שבכוחו לשמר את המאכלים המוכנסים בתוכו לטווח ארוך. תכונה שוה זו הביאה את חכמינו לאסור את הכנת מי המלח לשימורים^[2].
• לתוך התבשיל – הכנסת מלח בכמות מועטה של מים, לשם טיבול פיתו במי מלח, או לשם נתינת טעם בתוך התבשיל, מותרת, כיון שתערובת זו אינה דומה לתרכיז המלוח הנועד להכנת השימורים, אלא מוגדרת כהכנת מאכל.
• שני שלישי מלח – כמות מלח זו היא הכמות הנדרשת להכנת תרכיז מלוח, הנועד לעשיית שימורים, לכן נאסרה הכנתו אפילו בכמות קטנה.

סעיף ג

^דאסור למלוח חתיכות צנון, ארבע או חמש (יד) ביחד, ^המפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל (טו); ^ואלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. ^זאבל ביצים (טז), מותר למולחן (יז).

^דשם ק"ח ע"ב. ^הרמב"ם בפרק כב הלכה י. ^ושם בגמרא. ^זשם כחזקיה משמיה דאביי.

• ארבע או חמש – גם כמות ירקות כזו נראית כעשיית שימורים, לכן אסרוה חכמים במליחה. ואין כוונת המחבר לאסור דוקא חתיכות צנון, אלא כל הירקות שרגילים לעשותם שימורים, כגון מלפפונים וכדומה, גם נאסרו. אמנם כאשר מערב גם שמן בירקות, אין איסור למלחם, כי ברור הדבר שאינו עוסק בעשיית שימורים אלא רק בהכנת מאכל. לכן טוב להקדים נתינת השמן לפני מליחתם, שאז אין ספק שעוסק בהכנת מאכל.

מליחת חסה מותרת בזמן האכילה בלבד, אבל כשרוצים למלחה קודם האכילה, צריך לוודא שיחד עם המלח ניתנים על החסה גם שמן או מיץ לימון^[3].

• שהוא כמבשל – פעולת השימור דומה לבישול, מכיון שהבישול משנה את המאכל לעשותו ראוי לאכילה, וכך גם שימור הירקות משנה את טעמם ויכולת שרידותם לתקופה ממושכת. למרות זאת לא נאסר הדבר מן התורה במלאכת מבשל, כי אין פעולות השימור כרוכות בחום האש.
• אבל ביצים – מבושלות.
• מותר למולחן – מליחת הביצים איננה נראית כמעשה אסור כי לא עושים שימורים מביצים, לכן לא אסרו זאת חכמים.

סעיף ד

^חיש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו (יח).

^חתרומת הדשן סימן נה, ובשם אור זרוע (ח"ב סי' עג), וכן כתב משמו ההגהות (מיימוניות) בפרק כב אות י, והביא ראיה מירושלמי פ"ז ה"ב.

• זו אחר זו – כיון שדרך עשיית שימורים היא בהכנסת כמות מרובה של ירקות למי מלח, אין לאסור מליחת ירק בודד בפני עצמו אפילו כמה ירקות זו אחר זו, כי אינו נראה כהכנת שימורים. אמנם בסעיף הקודם המחבר רק התיר למלוח ולאכול מיד כל חתיכה. ועל כן כתב דין זה בשם "יש אומרים" כי דין זה אינו מוסכם. ולהלכה טוב להימנע.

סעיף ה

אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה (יט).

^טשבלי הלקט (סי' פח) בשם הגאונים.

• להניחה – מליחת מאכלים מבושלים [כגון בשר וביצה] משמרתם לזמן מרובה, כי המלח פועל למנוע את קלקולם, לכן אסרוה. אבל לצורך הסעודה הסמוכה, הותרה מליחתם. ולמרות שירקות רבים לא מבושלים נאסרו במליחה, עקב הדמיון לעשיית שימורים, עם כל זאת הותרה מליחת מאכלים מבושלים בסמוך לסעודה, כי בהם נראית המליחה כהכנת מאכל לסעודה ולא כשימור.

סעיף ו

^יאין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן (כ).

^יטור בשם הרב רבינו שמשון.

• בקליפתן – תהליך שימור פולים ועדשים נעשה דוקא כשהם בקליפתם, וכיון שמליחתם בעודם בקליפתן דומה לפעולות השימור, אסרוה חכמים. אבל מליחתם ללא הקליפה מותרת, כיון שברור שלא נמלחו לשם שימור. מאותו הטעם מותר למלוח גם איטריות ואורז מבושלים, כי ברור לכל שהמליחה נועדה לנתינת טעם בלבד ולא לשימור.

סעיף ז

^כ(כא) מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין (כב) ובקערה.

^כשבת קמא וכרבא, הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת.

• הקדמה לסעיפים ז' עד י' וי"ב – הסעיפים להלן יעסקו בשורה של פעולות הקשורות למלאכת טוחן, בו המאפיין העיקרי הוא, פירוק החיטים לחלקים קטנים מאד, בכלי שנועד דוקא לזה, כגון ריחיים, כדי שאחר כך יוכלו חלקי החיטה להתערב עם המים ולהתחבר לעיסה (שבהמשך תאפה ללחם).

להלן בסעיף יב הובאה פעולת חיתוך ירקות דק דק על ידי סכין האסורה מן התורה עקב היותה תולדת מלאכה, אבל שאר הסעיפים יעסקו בפעולות טחינה שנאסרו על ידי חכמים.

• בקתא של סכין – אחת הדרכים לטחון פלפלים היא בהכאתן במכתשת ע"י עַלִי, פעולה האסורה מן התורה. לעומת זאת הותרה דיכתן בקת סכין על גב צלחת רגילה, אפילו מדרבנן, כיון שדיכה כזו איננה דרך השימוש הרגילה. למרות ההיתר, אין לדוך כמות גדולה מן הדרוש לו לאותה שבת^[4].

הלכה זו מלמדת שמאפייני האסור והמותר במלאכה אינם נתלים דוקא בתוצאת המעשה, אלא פעמים גם בצורת המעשה. שהרי כאן הותרה תוצאת המלאכה האסורה (פלפל דק) מכיון שצורת הפעולה שונתה בצורה משמעותית מן האופן רגיל^[5].

סעיף ח

^לאין כותתין מלח במדוך של עץ (כג), אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור (כד) ואינו חושש (כה). הגה: ודוקא מלח הגס (כו), אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת (כז) (כל בו).

^להרב המגיד שם בשם תוספתא.

• במדוך של עץ – זהו כלי המיוחד לכתישת מלח, וכיון שדרך כתישת המלח בימי חול נעשית במדוך, אסור לעשות כן כי דומה לטוחן^[6]. ולא מדובר בסעיף זה אלא על המלח שהיה בימיהם, אבל בימינו שהמלח המצוי טחון זה מכבר, הותר לפוררו גם אם דבקו גרגיריו זה בזה מחמת לחות, ואין בו איסור טוחן כלל, כי אין טוחן אחר טוחן.
• ובעץ הפרור – זוהי כף עץ גדולה.
• ואינו חושש – כבר נתבאר לעיל באות כב, שדוקא פעולת מלאכה שמתבצעת באופן זה בימות החול נאסרה בשבת, אבל ריסוק מלח ביד הסכין או בכף עץ מותרת בשבת, כיון שבימי החול אין המלח נכתש בצורה זו.
• מלח הגס – שמבקשים לכתשו ולפררו עד שיהיה דק דק, בזה נאמרו איסורי כתישה מדרבנן.
• שחותך הפת – דימה השולחן ערוךבין חיתוך המלח הדק לחיתוך הפת כיון ששניהם הותרו מחמת שאין טוחן אחר טוחן. אמנם למרות ההיתר לחתכם, לא יבצע את החיתוך בכלים המיוחדים לטחינה, כדי שלא יֵראה כטוחן.

סעיף ט

^ממותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין (כח). הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל (כט) (תה"ד סי' כ"ז /נ"ו/ ועיין לקמן (ל) סי' שכ"ד, ס"ז).

^מתוספות עד ע"ב ד"ה מאי.

• דק בסכין – להלן בסעיף י"ב יביא השולחן ערוך את איסור חיתוכם של ירקות דק דק הנאסר מן התורה. בסעיף זה מסייג המחבר ומבאר שלא נאסרה טחינה מן התורה אלא לגבי גידולי קרקע. אבל בשר מבושל או צלוי, לא נכללו באיסור מלאכת טוחן, כיון שאינם גדלים בקרקע.
• קמשוי לה אוכל – בשר חי אינו ראוי לאכילה ולכן אינו נחשב אוכל. אמנם ניתן להאכיל בשר זה לעופות ובתנאי שהוא נחתך דק דק. ואין בפעולה זו איסור טוחן, כי לא אסרה תורה טחינה אלא בצמחים, אבל חכמים אסרוה משום שזה דומה לתיקון, כי הפך דבר שאינו ראוי לאכילה ועשאו ראוי למאכל. ונראה שגם המחבר יודה לדין זה, שהרי התיר דווקא בשר מבושל הראוי לאכילה^[7].
• לקמן סי' שכ"ד ס"ז – שם התיר המחבר חיתוכה של נבילה דווקא בחתיכות גדולות קצת ולא בחתיכות דק דק.

סעיף י

^נאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו (לא).

^נהריב"ש בתשובתו (סי' קפ"ד).

• שקורין ראליי"ו – כלי גירור לגבינות קשות, ואמנם מן התורה לא נאסר חיתוך הגבינה כיון שאיננה גידולי קרקע, מה גם שניתן לאכול הגבינות בלי חיתוכן, אבל חכמים אסרו את החיתוך, כיון שמשתמש בכלי המיוחד לטחינה, וא"כ זה דומה לטוחן.

סעיף יא

^ס(לב) מותר להשקות את התלוש, כדי (לג) שלא יכמוש.

^סהרשב"א בתשובה (ח"ד סי' עג).

• מותר להשקות – אחת ממלאכות שבת היא מלאכת הזורע, ובכללה נאסרה נטיעת אילנות (ראה שבת עג:). תולדת הנטיעה היא השקאת צמחים, כיון שפעולה זו מסייעת לגידול הצמח. בסעיף זה דן המחבר בהשקאת צמח שאינו מחובר לקרקע.
• שלא יכמוש – כמישת ירק פירושה איבוד לחותו ומראהו הטרי. מניעתו של הליך זה נעשה באמצעות השקאת הצמח התלוש, אבל אין בפעולה זו תוספת כח צמיחה, וכיון שהשקאת התלוש אינה דומה לנטיעה לא אסרוה חכמים. שונה היא הנחת פרחים במים שנאסרה על ידי חכמים כמו שיתבאר להלן בסימן שלו סעיף יא, שתכלית הנחתם הוא לשם פתיחת הפרחים, ובזה נדמית הנחתם במים לנטיעה^[8].

סעיף יב

^עהמחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן (לד). הגה: והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים (לה) (ב"י בשם תוספתא). ודוקא פירות וכדומה לזה, אסור (לו). אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן (לז) (הגהות מיימוני פרק כ"א ור"ן פרק כלל גדול וסמ"ג). וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי (לח) (תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול), כדלעיל סי' שי"ט (לט).

^עשבת עד ע"ב וכפירוש הרשב"ם הביאו הגהות מיימוניות בפרק כא (אות ע') וסמ"ג לאוין סה והר"ן (לב.) ומרדכי שם (פ"ז סי' שס"ה)

• משום טוחן – מדובר בחיתוך דק מאד של ירק לצורך בישולו או בירק שקשה לאכלו בלי חיתוכו לחתיכות דקות מאד. לכן דומה חיתוכו למעשה טחינה, כמו שהטחינה מאפשרת ללוש את החיטים לעיסה, כך חיתוך הירק דק דק מיקל על בישולו או מאפשר את אכילתו. והאיסור הוא איסור תורה. מאכל שגם בלא חיתוך ניתן לאכילה, כגון סלט ירקות, אין בו איסור תורה, אבל נראה שיש בו איסור דרבנן לשיטת המחבר^[9], לכן נדרשת זהירות בחיתוך סלטי ירקות וכדו' לחתכם דוקא חתיכות גדולות במקצת.
• לפני זקנים – בניגוד לירקות שכדי לבשלם רגילים לחתכם דק דק, הפירות מוכנים לאכילה גם ללא חיתוך, שהרי רגילים לאכלם שלמים או בחתיכות גדולות, ובחיתוכם לחתיכות קטנות אינו משפר במאומה את אפשרויות אכילתם, לכן לא נאסר חיתוכם דק דק מן התורה, אבל חכמים אסרו זאת. לדעת הרמ"א, אסרו זאת חכמים רק בחיתוך הנועד לזקנים, כי החיתוך דק דק עבורם מהוה שיפור אפשרות האכילה. אבל עבור שאר בני האדם לא נאסר חיתוך הפירות^[10]. ואילו למחבר אסרו זאת חכמים באופן גורף ללא יוצא מן הכלל. פירות אלה נאסרו רק בחיתוך דק מאד, אבל חתיכות גדולות קצת מותר לחתוך.
• אסור – כוונתו למעט פירור הלחם, שלא נאסר, כפי שמסביר בהמשך.
• טוחן אחר טוחן – הלחם נעשה מחיטים שכבר נטחנו, וכמו שכבר בארנו לעיל, לא נאסרה טחינת חלקים נפרדים כגון פירורים וכדומה אפילו ששבו ונתחברו לגוף אחד.
• דשרי – תרגום: איסור החיתוך דק דק הוא בזמן שאינו קרוב לשעת הסעודה, אבל בסמוך לשעת הסעודה לא נחשב החיתוך כמלאכה אלא כדרך אכילה. והנה המחבר לא הביא היתר זה, וההסבר לזה נראה, שלדעתו אפילו סמוך לסעודה צריך לחתוך בחתיכות קצת גדולות. אמנם למעשה הסכמת הרבה פוסקים שגם הספרדים יכולים לסמוך על היתר הרמ"א^[11]. מלבד האמור יש להוסיף, שסמוך לסעודה מותר לרסק בננה, לצורך האכלת ילד או קשיש, כיון שהריסוק אינו חיתוך גוף אחד לחתיכות דקות מאד, ואינו דומה לטוחן, וגם חיתוך ירק דק דק מותרת לרוב הפוסקים קרוב לשעת הסעודה^[12].
• לעיל סימן שי"ט – הדן בהלכות בורר, ובו נתבאר שאין איסור בהוצאת אוכל מתוך פסולת כשדעתו לאכלו מיד.

סעיף יג

^פ(מ) אסור לרדות חלות דבש מהכוורת (פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש) מפני שדומה לתולש (מא). הגה: ודוקא אם דבוקין בכוורת (המגיד פרק כ"א), אבל אם נתלשו מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת (מב) (ב"י).

^פשם צה ע"א ברייתא וכחכמים.

• אסור לרדות – אחת ממלאכות שבת האסורה מן התורה היא הקצירה, בה נכלל גם איסור תלישת פירות מן האילנות. סעיף זה עוסק באיסור תלישה שחכמים חידשו, במקרה הדומה לתלישה שהתורה אסרה.
• שדומה לתולש – לא נאסרה פעולה זו מן התורה, כיון שהדבש אינו גדל כמו צמח, אלא חכמים אסרוהו מחמת דימויו לפעולת התלישה האסורה מן התורה.
• לרדותו בשבת – פעולה זו אינה דומה כלל לפעולת התלישה האסורה בתורה, לכן לא אסרו זאת חכמים. דברי הרמ"א בסעיף זה לא באו לחלוק על דברי המחבר אלא לפרשם.

סעיף יד

^צ(מג) אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח (מד) נקרא גיבול) קמח קלי (מה), הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט (מו). ^קאבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה (מז) ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה (מח), שהרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת (מט); והוא שיהיה רך (נ), אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש (נא). (ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ (נב).

^צשם קנה ע"ב ברייתא וכרבי יוסי ברבי יהודה הרי"ף ורא"ש פכ"ד ורמב"ם בפכ"א. ^קשם ברמב"ם לפי גרסתו.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במלאכת לישה שהיא אחת ממלאכות שבת האסורה מן התורה. מאפייניה של מלאכה זו המה בעיקר ערבוב חלקיקי קמח עם מים והפיכתם לעיסה. גם ערבוב עפר ומים נאסר מן התורה אם תכליתו הכנת טיט לבנין. ומצינו בראשונים שתי שיטות עיקריות בהבנת גדרי מלאכה זו, ולשתיהם נמצא ביטוי בהלכה. השיטה העיקרית שהמחבר נקט להלכה היא, שלישה איננה מזיגת מים על גבי חלקיקים קטנים, אלא דווקא לישת החומר ויצירת גוף אחד מן התערובת. ולכן מן התורה נאסרה רק לישת חומרים שהם "בר גיבול", ובמילים אחרות, רק חומרים שערבובם במים מדביק את החלקים זה לזה לכדי עיסה. והוסיפו חכמים לאסור גם עירוב חומרים שאינם "בר גיבול", עקב הקירבה והדמיון ללישה, וכפי שיתבאר בהמשך.

השיטה השניה, המחמירה בהרבה, סוברת שהתורה אסרה גם דברים שאינם "בר גיבול", ולא זו בלבד אלא שכבר בשפיכת הנוזל בתוך החלקיקים עובר השופך על איסור לישה מן התורה. להלכה ננקטת הדעה הראשונה בעיקר, אבל כאמור גם הדעה השניה מקבלת ביטוי. חשוב להדגיש שלשתי השיטות לא נאסרה בלילה רכה, כלומר כאשר התוצר הסופי אחר ערבוב חלקיקי החומר עם הנוזלים הוא משקה נוזלי.

• נקרא גיבול – תוספת זו אינה לא מדברי המחבר ולא מדברי הרמ"א. ונראה שהמוסיף רצה להסביר את המילה גיבול, ונתכוין שבקמח רגיל אסורה אפילו נתינת המים מדרבנן, אף שאיסור תורה ישנו רק אם לש ממש. אמנם בקמח קלי, שאינו בר גיבול, אין בנתינת מים כל איסור להלכה^[13].
• שאינו קלי – קמח קלי נעשה מחיטים שבטרם טחינתם ייבשום בחום התנור. מתכונותיו של קמח זה שאינו "בר גיבול", לכן אין בעירובו עם מים חשש לאיסור תורה. למרות זאת, אסרו חכמים לערבב וללוש כמות גדולה שלו עם המים, עקב דמיון הפעולה ללישה האסורה. איסור זה נאמר הן לגבי בלילה קשה והן לגבי בלילה רכה. אמנם לא נתברר מהי כמות גדולה, ונראה שאם הוא משנה מהרגלו ולש קמח קלי בכמות מועטה מהרגלו בימי חול, הדבר מותר^[14]. מלבד זאת, לא הותרה לישה זו אלא כשזו נצרכת לסעודות השבת. יש ללמוד מהאמור, שאסור מדרבנן לערבב קקאו וסוכר עם חלב לשם יצירת ממרח, וגם אין לערבב שביבי תפוחי אדמה עם מים לעשיית פירה.
• מעט מעט – מיעוט קמח הקלי בלישה תכליתו יצירת שינוי כתזכורת על אודות איסור לישת הקמח רגיל, לכן אדם שנדרשת לו כמות מרובה מעיסת קמח הקלי, יוכל ללוש פעמים מרובות כמות מועטת מקמח קלי.
• שקלו אותה – מקילים בקמח זו יותר מקמח קלי, כי בשונה מקמח הקלי שמקורו בגרעיני תבואה שנשלמה הבשלתם בשדה, כאן מדובר על תבואה שכלל לא השלימה את הליך הבשלתה, ובנוסף על זאת גם ייבשום בחום התנור טרם טחינתם. תנאים אלו מקשים על חיבור חלקיקי הקמח, לכן מקילים יותר בלישתם, כי אינה דומה כל כך ללישה האסורה.
• טחינה גסה – כלומר חלקיקי הקמח גדולים ועבים יותר מקמח שמקורו בגרעיני תבואה בשילה.
• בבת אחת – בקמח זה הנקרא שתיתא מקילים הרבה, שהרי בעוד שבקמח קלי נאסר לערבב כמות גדולה בבת אחת בבלילה רכה, כאן הותר הדבר.
• שיהיה רך – עיסה רכה מפחיתה מאד את הדמיון למלאכת לישה האסורה, בה הקמח הנילוש הופך לעיסה שהוא גוף עבה וקשה.
• כלש – לא נאסרה הלישה אלא בכמות גדולה, אבל כמות קטנה הותרה בלישה, כמו שהותר בקמח קלי.
• נותן את החומץ – הסיבה לשינוי זה, כיון שסוף כל סוף גם בבלילה רכה יש דמיון מועט ללישה, אמנם במקרה שנתקבלה תערובת נוזלית ממש, אין כל צורך בעשיית שינוי. לכן, הכנת משקה קקאו או קפה עם סוכר מותרת, כי אין בה כל דימוי ללישה.

סעיף טו

^ר(נג) חרדל שלשו מערב שבת (נד), למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי (נה) ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח (נו), אלא מערבו מעט מעט (נז).

^רשם קמ ע"א מסקנא דגמרא.

• חרדל – החרדל הוא צמח בו גדלים זרעונים קטנים, ובערב שבת ערבבו זרעונים אלו עם משקה כלשהו או בשמן המופק מן הזרעים עצמם, עד שנתקבל סוג של ממרח, אשר בשבת נאסר מדרבנן בלישה^[15]. והסעיף עוסק בשאלה, איזו פעולה ניתן לבצע בממרח זה בשבת, בלי לעבור על איסור לש.
• מערב שבת – אבל בשבת נאסרה לישת תערובת זו מדרבנן, כפי שבארנו.
• הן בכלי – ערבוב ממרח זה בשבת הותר (אחר שנילוש בערב שבת) כיון שחכמים לא אסרו אלא ערבוב הדומה ללישת קמח המחבר חלקיקים נפרדים זה לזה, אבל ערבוב ממרח זה שאינו מטיב את חיבור החלקיקים, רק מפזרם שוה בשוה בכל חלקי הממרח, אין לאסרו.
• בכח – פעולת עירוב הנעשית בכח דומה ללישה, כי מכוחה מתקבלת תערובת איכותית הדומה לעיסה.
• מעט מעט – כי פעולה כזו אינה דומה לפעולת לישה. וכמו כן גם טחינה גולמית, שלמעשה כבר נילושה בערב שבת, אין איסור לישה בתוספת מים וערבובם, אלא ישנה לערבב בנחת, וידאג שהתערובת תצא נוזלית ולא קשה^[16].

סעיף טז

^ששחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז (נח) קרישין) שדכן מערב שבת (נט), למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף (ס), אלא מְעָרֵב. וכן שום שדכו מערב שבת (סא), למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מְעָרֵב (סב). הגה: ויש אומרים דלא יערב בכף, אלא ביד (סג) (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין). ^תויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום (סד), אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש (סה). הגה: (סו) ואם נותן האוכל תחלה ואחר כך החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר על ידי שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול (סז), יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך האוכל (סח).

^ששם. תוספות עד ע"ב ד"ה מאי. ^תטור בשם ספר התרומה.

• קרישין – Cresson בצרפתית, ובעברית נקרא שחליים, שהוא צמח ממשפחת המצליבים, המאופיין בפרחים זעירים ופרי מעוגל, בעל זרעים בודדים. יתכן גם שהכוונה לגרגירי נחל.
• מערב שבת – בשבת עצמה נאסר לדוך בהן משום טוחן.
• ולא יטרוף – השחלים דומים לחרדל במה שאינם בר גיבול, לכן כל זמן שאינו מערב בכח את הגרגירים עם הנוזלים, אין פעולתו דומה כלל ללישה, ואין לאסרו. פעולה זו קלה אף יותר מעירוב זרעוני החרדל בנוזלים, שכן אחר ערבוב החרדל מתקבלת תערובת הקרובה יותר ללישה מאשר התערובת הנוצרת אחר עירוב גרגרי שחלים בנוזלים. ומכאן יש להוכיח שאין לאסור ערבוב טונה או אפילו ירקות הקצוצות דק דק, יחד עם מיונז או כל נוזל אחר, כי אין כאן יצירה של גוש חדש, ואולם ישתדל שלא יערבנו בכח^[17].
• שדכו מערב שבת – אבל בשבת אסור לדוך את השום, משום טוחן.
• אלא מערב – כי ערבוב בכח חזק דומה ללישה.
• אלא ביד – העירוב הנעשה בכף, יוצר תערובת טובה יותר, ודומה במקצת ללישה. המחבר לעומת זאת מתיר לטרוף אפילו בכף, ובלבד שלא יעשה בכח ובחזקה.
• מבעוד יום – תערובת שנמזג לתוכה משקה טרם השבת נחשבת כנילושה.
• משום לש – בהקדמה לסעיף יד הבאנו שיש דעה בראשונים, שמן התורה נאסרה גם לישת דברים שאינם בר גיבול, כלומר אין החלקיקים הקטנים מתחברים לגוף אחד, והיא חמורה מלישת דברים ברי גיבול, מחמת העובדה שגם נתינת המים נאסרה, שחכמים אסרוה אפילו בשינוי. דעה זו היא המובאת במחבר כאן בשם יש אומרים, ולשיטה זו גם נתינת מים בקמח קלי נאסרה מן התורה. לעומת זאת, עירוב נוזל בחרדל בשבת, נאסר גם לשיטה היותר מקילה, כמו שראינו בסעיף הקודם, אבל רק מדרבנן ולא מן התורה.
• הגה – בפסיקה הסופית בדין זה נקט הרמ"א בדרך של פשרה, והכריע, שמעיקר הדין אין איסור לישה בדברים שאינם בר גיבול, אבל כדי לחוש לשיטת הראשונים שרואים בזה איסור תורה, אין להתיר לישה זאת אלא על ידי שינוי, כך שגם לשיטת המחמירים מתבטל האיסור מן התורה ונאסר מדרבנן, ובמקרה כזה ודאי אפשר לסמוך על רוב הפוסקים שנקטו בזה להיתר.
• לעשות כך בחול – שבתחילה מניח את האוכל ואחר כך מוסיף משקה.
• ואח"כ האוכל – הקדמת המאוחר בסדר נתינת המאכלים, מהוה שינוי במקומות אלה. ההכרעה למעשה בהלכה זו היא, שגם האשכנזים וגם הספרדים יכולים להקל בדבר שאינו בר גיבול, אבל צריכים לעשות איזה שינוי בצורת הלישה, ועל ידי זה יצאו מידי כל חשש. אבל ערבוב בכח חזק אסור בכל אופן.

סעיף יז

^אמותר לעשות יינומלין, שהוא יין ישן דבש ופלפלין, מפני שהוא לשתיה (סט); ^בואין עושין אלונתית, שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון, שהוא לרפואה (ע).

^אשבת קלט ע"ב משנה, ואם מותר לסנן עיין סוף סימן שי"ט סט"ז. ^בשם קמ ע"א ברייתא.

• לשתיה – סיבת ההיתר היא, כיון שאין במעשה זה שום דימיון ללישה כי התערובת נוזלית.
• לרפואה – ערבוב זה, למרות שאין בו כל מלאכה, נאסר כחלק מגזירה כללית של חכמים לגבי הכנת ונטילת תרופות בשבת. כיון שבימיהם נעשתה הכנת התרופות בביתו של כל אדם, על ידי טחינת שרשי צמחים שונים, וחששו חכמים שאם תותר נטילת תרופות בשבת, יכשלו במלאכת טוחן, ובכלל גזירה זו נאסר גם לערבב "אלונתית", ואפילו לצרוך אותו. להלן בסימן שכ"ח נרחיב בפרטי איסור זה.

סעיף יח

^גאין שורין את החלתית (עא) לא בפושרין ולא בצוננין, שדרך לשרותו לרפואה (עב); אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו (עג). היה שרוי מאתמול, מותר לשתותו (עד) בשבת. ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתות גם בשבת, ^דמותר (עה), שכך הוא דרך רפואתו לשתותו שבעה ימים זה אחר זה, הילכך מותר לשרותו בצונן וליתן בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו (עו).

^גשם ברייתא וכתנא קמא ומתניתין יחידאה היא רבי יוסי. ^דשם בגמרא.

• החלתית – זהו צמח חריף המשמש כמשקה רפואי וכחלק מהכנתו הוא נשרה במים.
• לשרותו לרפואה – שרייתו במים איננה מלאכה אבל נאסר כחלק מגזירת חכמים שאסרו הכנת תרופות בשבת.
• ומטבל בו פתו – שימוש זה אינו לשם רפואה אלא הבריאים אוכלים אותו ולא נאסר.
• מותר לשתותו^[18] – , את הכנתו בשבת ראו חכמים לאסור כיון שיתכן להכשל בטחינה אסורה, אבל שתייתו בשבת לא נאסרה על ידם, כיון שגם בריאים שותים אותו, ולא נראה בהכרח שהשותה עוסק בעניני רפואה.
• מותר – אפילו שרייתו בשבת, כמו שכתב בהמשך.
• לא ישתה ממנו – סכנה זו איננה סכנת חיים שלגבה הותר חילול שבת, אלא חשש סיכון ופגיעה בבריאות או האטת החלמת החולה. על בסיס הלכה זו הותרה בשבת גם נטילת תרופות הנלקחות מידי יום.

סעיף יט

^ה(עז) שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתן בשבת (עח); ואם אין מחוסרים אלא שחיקה (עט), מותר לגמור בשבת (פ). ^ולפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות (פא) בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש. הגה: ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק (פב), הואיל ואפשר לאכלו בלא זה (פג); ומכל מקום המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו (פד) ברכה (מרדכי ר"פ כלל גדול). אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח (פה), אבל לאכול לאלתר, שרי (פו) (ועיין לעיל (פז) סימן שי"ט) (סמ"ג והגה"מ פרק כ"ב וב"י בשם סמ"ק ותה"ד ורבינו ירוחם).

^הציינתיו לעיל בסימן רנ"ב ס"ה. ^וטור בשם הרמב"ם בפכ"א הי"ג מהלכות שבת וכן כתב בתשובה (סי' שה).

• שום ובוסר ומלילות – בסעיף זה שב המחבר לעסוק באיסור סחיטה אודותיו למדנו בסימן ש"כ^[19]. כדי להבין את הנאמר בו, נשוב בקצרה על חלק מפרטי המלאכה. מן התורה נאסרה דישתם של שיבולים וסחיטת ענבים (וזיתים) שעברו הבשלה מליאה. סחיטת השום, גם אם הוא בשל לחלוטין, לא נאסרה מן התורה.

חכמים גזרו לאסור את סחיטת השום, או העֵנב שלא נתבשל כל צרכו, או את דישת המלילות, שהם שבולים שלא נתבשלו כל צרכן, כדי שלא יכשלו בסחיטת זיתים וענבים או דישת חיטים האסורים מן התורה. בהמשך יתבאר, שלא אסרו חכמים כל סוג הפעלת כח, שהרי שלשה שלבים יש לו להליך הסחיטה. הראשון הוא ריסוק המאכל באמצעות העמסת אבן כבידה. השלב השני, המכונה דיכה, הוא, לחיצה בכח חזק על האבן, ובשלב זה יוצא רוב המשקה. השלב השלישי והאחרון בסחיטה הוא שחיקת המאכל המרוסק. להלן יתבאר מה נאסר ומה לא נאסר.

• דיכתן בשבת – שלב זה בסחיטת הנוזלים הוא השלב אותו אסרו חכמים.
• שחיקה – הוא השלב השלישי והאחרון, שקדמה לו יציאת רוב הנוזלים מן המאכל. ולא נותרו בו אלא שאריות משקה.
• לגמור בשבת – לא אסרו חכמים שלב זה, שאין בו חשיבות של ממש בהליך הסחיטה, שהרי תכליתו רק לסיים את ריקון המאכל מנוזליו, הלכך אין לחשוש שמא אדם יקל מחמתו גם בסחיטת זיתים וענבים.
• שחיקת הריפות – הריפות הם גרגרי חיטה שנתבשלו קודם שבת ונעשו כעין דייסא, ולמחרת בשבת, אחר הורדת התבשיל מהאש, היו רגילים לערבבם באמצעות כף גדולה (הנקראת עץ פרור), עם בשר ומים. ערבוב זה נעשה בכח גדול, ולמרות הסרת קליפות החיטים באמצעותו, אין הדבר נחשב דישה אפילו מדרבנן, כמו שנתבאר, שזהו השלב האחרון אותו לא אסרו.
• משום ממחק – איסור מלאכת ממחק נאמר לגבי פעולה ההופכת את עור הבהמה למוצר חלק נטול שערות וגבשושיות אחרות. גם החלקת שעוה נאסרה מן התורה, וכגון שמבקשים להדביק נר ביום טוב על מקום שטוח, ואם תחתית הנר איננה חלקה, אסור להחליקו. ולגבי החלקת אוכלים, מלמדנו הרמ"א שהדבר לא נאסר.
• לאכלו בלא זה – כוונת הרמ"א בתוספת זו, להתיר את החלקת המאכלים גם לפי הדעה הסבורה כי בעקרון קיים איסור ממחק מדרבנן גם במאכלים, כל שמחליק לשם תועלת כלשהי (ולא רק ליופי). וכיון שאפשר לאכול בלי החלקה, גם דעה זו מתירה את החלקת המאכל.
• תבא עליו ברכה – יש דעה לפיה חכמים אסרו את החלקת המאכל גם אם נעשה רק עבור יפוי מראהו. לכן אף שמן הדין אין לחשוש לשיטה זו, המחמיר בזה תבוא עליו ברכה. המחבר לעומת זאת כלל לא הביא חשש זה.
• כשקולף להניח – אסרו זאת חכמים כיון שנדמית פריקת הפרי מן הקליפה, למלאכת דישה. ומכיון שנזכר איסור זה דוקא לגבי קליפות הבצל והשום, דייקו הפוסקים שרק בקליפות דומות, שהקליפה נפרדת לשכבה שונה ואינה דבוקה במאכל, כגון תפוזים ואגוזים, לא התירו לקלפן אלא סמוך לאכילה. אבל קליפות הדבוקות במאכל וראויות לאכילה, כגון התפוח והגזר, מותר לקלפן גם שלא בסמוך לאכילה, ומותר אף להסתייע במקלף לצורך זה^[20].
• לאלתר שרי – כיון שפעולה זו איננה דישה ממש לכן גזרו רק שלא בסמוך לאכילה, שאז יש לו דמיון במידת מה למלאכה. הפסיקה וההכרעה למעשה היא, שבסמוך לסעודה מותר לקלף הכל, אבל שלא בסמוך לסעודה, מותר לקלף רק פרי שקליפתו נאכלת^[21].
• לעיל סימן שי"ט – כוונתו שכבר מצינו היתר דומה בדין בורר, כשנעשית הברירה סמוך לסעודה^[22].

הכנת מאכלים בשבת (שכ"א)

• אסור למלול (הוצאת הגרעין מן התרמיל) בצורה רגילה, אבל מותר בשינוי [א].
• אסורה הכנת שימורים בשבת, וגם הכנת מים עם מלח רב לצורך עשיית שימורים. אבל הכנת כלי ובו מים עם מלח מותרת לצורך נתינת טעם במאכל [ב].
• מליחת מספר ירקות חתוכים יחד אסורה בשבת כיון שנראית כהכנת שימורים, אבל מליחת כל חתיכה בפני עצמה מותרת. וכן, אם מלבד המלח הוסיף שמן או מי לימון מותרת מליחת מספר חתיכות יחדיו, כי זה מוכיח שמכין לארוחה ולא לשימור [ג].
• מותרת גם מליחת ביצים ובשרים שאין רגילים לעשותם שימורים [ג]. אבל אם מולחם כדי לשמרם למחרת, הדבר אסור [ה].
• מותר לדוך פילפלין לצורך אכילתם בשבת, ובתנאי שיעשה זאת בשינוי, כגון קת הסכין בכלי שאינו מיוחד לטחינה [ז].
• אסור לחתוך ירקות או פירות דק דק כדי לבשלם או כדי להקל על אכילתם [יב], אבל סמוך לסעודה מותר [יב]. בשר מבושל, מותר לחתכו דק דק [ט].
• אסורה גרירת הגבינה בכלי לגירוד גבינות קשות [י].
• מותרת השקיית התלוש לצורך מניעת כמישתו [יא].
• מותר לרסק בננה (לח).
• אסור מן התורה ללוש בשבת בדבר שהוא בר גיבול, כמו בקמח, כשהעירוב של הקמח והמים יוצר עיסה (מג).
• מדרבנן אסורה גם שפיכת מים על קמח, גם אם אינו לש כלל.
• בדבר שאינו בר גיבול, אין בשפיכת המים שום איסור (מד).
• אסור מדרבנן ללוש גם דברים שאינם בר גיבול, כאשר התוצאה המתקבלת היא ממרח לא נוזלי [יד]. ולכן אסור להכין ממרחים בשבת, כגון ערבוב קקאו סוכר וחלב, וכגון פירה משביבי תפוחי אדמה (מה).
• כאשר תוצאת הערבוב היא תערובת רכה, מותר להכינה, אם הערבוב נעשה בשינוי, כגון שמשנה את סדר הכנסת המוצרים לקערה (שפיכת המשקה על המרכיבים או המרכיבים על המשקה), ובתנאי שעושה זאת כדי לאכול בשבת [יד].
• תערובת נוזלית מותרת [יד].
• אין איסור לערבב טונה או אפילו ירקות הקצוצות דק דק, יחד עם מיונז או כל משקה אחר, כי אין בזה יצירת גוש אחד, ובלבד שלא יערבב בכח [טו].
• מותר להכין טחינה בשבת אם התוצאה היא נוזלית ןאינו מערב בכח (נז).
• מותר לצרוך בשבת תרופות הנלקחות מידי יום (עו).
• החלקת שעוה, כגון המסת נר לשם הדבקתו, אסורה בין בשבת בין ביום טוב (פב), אבל החלקת אוכל מותרת [יט].
• מותר להסיר קליפת השומין והבצלים לצורך הסעודה הסמוכה [יט].

[1] אמנם הרמב"ם (הל' שבת פכ"ב ה"י) הסביר שחכמים אסרו זאת עקב הדמיון לבישול כי ע"י הכנת מי מלח, יש בידו יכולת להכין שימורים והכנת השימורים דומה לבישול. אבל המחבר לא פסק בזה כמו הרמב"ם, כי הדימיון לבישול נראה לו רחוק, ואולי דומה הכנתם לתיקון ועיבוד, כי במעשיו נוצר תרכיז מלוח שאתו יכולים להכין שימורים.

[2] עשיית השימורים עצמה לא נאסרה מחמת עיבוד אלא מחמת דימויה לבישול כפי שנתבאר לעיל באות ט'. וראה עוד להלן באות טו.

[3] כך כתבו הפוסקים, כי חששו שמלבד איסור הבישול שבמליחה, יש לאסור גם מטעם עיבוד, שעל ידי המלח יוצא הטעם הטמון במאכל. אבל לעניות דעתי, גם אם נחשוש משום עיבוד אין לאסור, כיון שמליחת הירקות אסורה מחמת הדמיון לעשיית שימורים, ולא כללו חכמים באיסור אלא ירקות הרגילים בשימור, אבל ירק החסה, שבימינו לא משמרים אותו, סבורני שיש להתיר את מליחתו. אלא שלא מלאני לבי לכתוב כן, כי ראיתי שמרבית האחרונים אוסרים

[4] מ"ב ס"ק כד.

[5] ואע"פ שבדרך כלל הופך השינוי במלאכה את חומרת האיסור מאיסור תורה למלאכה מדרבנן, אבל כאן, שאין זו עיקר הטחינה, וגם יש שני שינויים, לא אסרו זאת חכמים.

[6] ונראה שלא נאסרה טחינת המלח מן התורה, כי עיקר טוחן נאמר רק בגידולי קרקע  (תרומת הדשן סימן נו). אמנם מצינו איסור תורה גם בדבר שאינו גידולי קרקע, שהשף לשון של מתכת חייב, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה טו), כיון שזו תולדה של טוחן,  אבל כבר כתבתי לבאר שתנאי החיוב באב אינם דומים לתנאי החיוב בתולדה, ואין כאן מקום להאריך.

[7] ובמשנה ברורה ס"ק לג הביא שיש מתירים כאשר חותך להאכיל מיד. אבל מדברי הרמ"א נראה לא כך, שהרי אסר משום שמתקן את הבשר החי והופכו לאוכל.

[8] יש להעיר אודות מיקומה של הלכה זו בין איסורי טוחן שנדמית כבלי טעם!

אבל נראה שבדוקא נסדרה כאן על ידי המחבר, כי למרות שאיסור טוחן נאמר רק לגבי גידולי קרקע, בכל זאת נתבאר בסעיף הקודם שגבינה קשה, אפילו שאינה גידולי קרקע, נאסרה בגרירה וחיתוך, עקב דימוי פעולת החיתוך לטחינה האסורה מן התורה. היה אפשר לומר שגם השקאת צמח תלוש תיאסר מחמת דימויה להשקאה במחובר האסורה מן התורה.

לכן מיקם המחבר סעיף זה דוקא כאן, כדי ללמד שלא אסרו את ההשקיה, כי אין לדמותה להשקאת צמח מחובר שתכליתו תוספת כח לצומח, שהרי כל תכלית ההשקיה הוא רק מניעת ועיכוב הליך כמישתו.

[9] הסברנו שלמחבר האיסור לחתוך הירקות דק דק הוא דווקא כדי לאפשר לאוכלו או לבשלו על פי דבריו בבית יוסף שתמה (כאן סק"ט), מדוע נחשב חיתוך זה מלאכה, הרי לא נוצר כל שינוי מהותי, ועל כן צמצמו הראשונים את האיסור ונקטו שנאסר רק כשאינו יכול לאכול בלי חיתוך או כשחותך כדי לבשל. אמנם המחבר לא כתב שאין האיסור קיים כלל. לכן נראה שהוא סבור כי נשאר איסור דרבנן. וראה מה שכתבתי בנוגע לשיטתו של המחבר בענינים כגון אלה, בספרי בעקבות המחבר חלק א עמוד רמו.

[10] כפי הבנת המגן אברהם ס"ק יד, ויש חולקים וסוברים שהמילים לפני זקנים הם לאו דווקא. עיין בביאור הלכה ד"ה לפני זקנים ואנו הסברנו על פי דברי הבית יוסף וכפי שמשמע מלשון הרמ"א וכהבנת המ"א.

[11] כך פסק הרב עובדיה יוסף בלויית חן (סימן שכא אות סב). והכף החיים באות עח, אלא שמביא שיש חולקים.

[12] ועיין בלויית חן אות סד.

[13] אפשר גם להסביר שהמגיה נתן כאן ביטוי לשיטה השניה, אודותיה הקדמנו בתחילת הסעיף, שהיא סבורה שבדבר שאינו בר גיבול, קיים איסור דאורייתא כבר מעת שפיכת המים. אבל המחבר אינו סבור כך, אלא כשיטה הראשונה, שנתינת מים בין בדבר בר גיבול ובין בדבר שאינו בר גיבול לא נאסרה כלל. וראה בסוף סעיף טז, בו הביא המחבר שיטה זו, ושם תתבאר ההכרעה ההלכתית בנידון.

[14] מנוחת אהבה ח"ב פ"ט ס"ז הערה 28, מובא באיש מצליח

[15] על פי חזון איש (או"ח – מועד סימן נח, ס"ד) שנקט כי זרעוני החרדל אינם בר גיבול.

[16] ילקוט יוסף (ח"ג עמוד תה). בשמירת שבת כהלכתה (ח, כא) אוסר זאת, כי בעת הוספת המים הטחינה מתקשה, והערבוב דומה ממש ללישה. אבל המקילים סוברים שהיות וכבר נילוש בערב שבת, ולבסוף הופכים את הטחינה לנוזלית, אין כאן איסור, כאשר הערבוב נעשה בשינוי.

[17] עייו חזון עובדיה ח"ד הלכות לש אות ד

[18] יש גורסים לשרותו, אבל אנו מסבירים לפי הגירסה לשתותו שהיא הגירסה המקובלת על המשנה ברורה

[19] יש לשאול מדוע סעיף זה לא בא בסימן הקודם הדן באיסור סחיטה. ונראה שסיבת הדבר היא, כיון שהסימן הזה בא כהשלמה לקבוצת הסימנים הקודמת בה נידונו ענינים שונים לגבי הכנת מאכלים בשבת, כגון מלאכות בישול, ברירה וסחיטה, לכן, כהשלמת הסימנים הקודמים, גם הוא דן בפעולות שונות הקשורות להכנת המאכלים במטבח, בלי קישור למלאכה מסוימת, כגון הכנת סלטים, והיתר חיתוך האוכל וערבוב המאכלים. ומאותה סיבה, נסדר כאן גם ההיתר לסיים את שחיקת הריפות ע"י עץ פרור. כי סידור הסימנים בדרכו של הטור, שהוא מקור השולחן ערוך, לא נעשה לפי סדר המלאכות אלא לפי סדר החיים.

[20] עיין שער הציון ס"ק צז ושמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע) פרק ג סעיף לד.

[21] והנה יש סוברים שקשה לדמות את הקילוף למלאכת דישה, כי הדישה יש בה מיומנות מיוחדת של הסרת קליפות שיבולים רבים מאד בו זמנית, מה שאין כן בפעולת הקילוף, בה רק קליפה בודדת מוסרת בכל פעם. לעומת זאת פוסקים אחרים נקטו בשיטת הרמ"א שאין לדמותו למלאכת בורר, כיון שבמלאכת בורר הדברים מעורבים זה בזה, ואילו בקילוף, הפסולת ניכרת בפני עצמה, כמו גם המאכל.

וראה עוד באיש מצליח שהביא דברי המנוחת אהבה (ח"ב פ"ז סעיף יב), שפירות שקליפתן דבוקה בהן מאד, וכשקולפים אותן בסכין נקלף גם חלק מהפרי הדבוק בקליפה, מותר לקלפן אפילו אם דעתו לאכלן לאחר זמן ע"ש, ולפי זה מותר לקלף אפילו לפת וגזר שאין קליפתן נאכלת, וכל שכן תפוחים שרוב העולם אוכלים אותם עם קליפתן.

[22] לכאורה קולא זו קשה לקבלו כי ראינו אותה בבורר דווקא בבורר אוכל מתוך פסולת ואילו כאן, תחילה מסיר את הפסולת ואחר כך לוקח האוכל, ומדוע השו"ע מדמה זאת לבורר. ופירשו הפוסקים שכיון שמן הנמנע להניח את היד על המאכל בלא הסרת הקליפה, לכן יש להחשיבו ברירת אוכל מתוך פסולת.

כמו כן יש שואלים למפרשים שסעיף זה עוסק באיסור דש, הלא רק במלאכת בורר מצינו היתר של ברירה לאלתר, ואולם במלאכת דש אין בנמצא כזה היתר. ויש להשיב על זה, שאכן במלאכת דש וסחיטה האסורה מן התורה, אין בנמצא היתר גם כשנעשית המלאכה עבור שימוש מיידי. אבל בסעיף שלנו מדובר על גזירת חכמים שאסרוהו מחמת דמיון רחוק לדש, לכן באיסור רבנן זה יש להתיר כשעושה זאת לאלתר, כפי שהתיר הרשב"א (לעיל סעיף יב ברמ"א) חיתוך דק דק שנאסר מדרבנן, כשדעתו לאכול מיד.