סימן שמ"ג – דיני קטן בשבת, ובו סעיף אחד

קטנים אינם חייבים במצוות, ואין להם אחריות על מעשיהם. קטן לעניין זה הוא ילד עד גיל 13, וילדה עד גיל 12^[1]. ישנם מצוות המוטלות על האב לעשות לבנו, כגון למולו. המצווה העיקרית היא ללמדו תורה, שנאמר (דברים י"א, יט): "ולימדתם אותם את בניכם", ומכאן נלמד גם חיוב האב לחנך את ילדיו. גיל החינוך למצוות אינו קבוע, ותלוי בהתפתחות הילד ובאופי המצווה. סימן זה דן מתי צריכים ההורים או בית הדין למחות בילד שעובר על איסור. סימן זה הובא כאן בגלל שמתייחס גם לחינוך קטנים לשמירת שבת, אולם הלכותיו שייכים לכל דיני התורה.

סעיף א

^אקטן אוכל נבלות (א) – אין בית דין מצווין להפרישו (ב), ^באבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (ג) הגה: מאיסור דאורייתא (ד). ^גולהאכילו בידים אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים (ה). וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות (ו). הגה: ויש אומרים דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך – צריכים להפרישו (ז) (תוספות שבת קכ"א ע"א). ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ח) (ב"י). וקטן שהכה את אביו (ט) או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאינו צריך תשובה כשהגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (י) (פסקי מהרא"י סי' ס"ב).

^אטור וסמ"ג ובעל התרומה מעובדא דאירכסו מפתחות וכו' יבמות קי"ג ע"ב וקי"ד ע"א. ועיין בב"י שפירשו ג"כ לדברי הרמב"ם בפרק כ"ד הי"א על דרך זה. ^במסוגיא דיבמות קיד ע"א, והאריך הבית יוסף בזה. ^גרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות.

• אוכל נבלות – הוא הדין לקטן העובר על כל איסור תורה אחר, שאינו פוגע בזולת.
• להפרישו – כיוון שחינוך הקטנים מוטל על ההורים, ולא על בית הדין.
• לגעור בו ולהפרישו – מדין חינוך.
• מאיסור דאורייתא – נראה שהרמ"א מסביר דברי המחבר, וגם למחבר החובה להפריש אינה אלא מאיסור תורה[2]. וודאי שהאב חייב לחנך את בניו לכל המצוות, בין מהתורה ובין מדרבנן[3]; ולחנכם לשמור שבת בין במלאכות של תורה ובין במלאכות דרבנן, אלא שכשעושה הקטן איסור דרבנן מעצמו – אינו חייב להפרישו[4]. וטעם הדבר, שחינוך צריך להיות הדרגתי, וכשעושה הבן מעצמו איסור דרבנן, ומבין האב שבשלב זה אין טעם למנעו – אינו חייב בכך.
• מדברי סופרים – והדבר אסור לכל אדם, ולא רק לאביו.
• משום שבות – מכיוון שאין להבחין בחינוך בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן, אלא יש לקיים את המצוות כמכלול, וכך גם לחנך את ילדינו.

מכאן שאין לומר לילדיו שיעשו מלאכה הנצרכת שיש בה חילול שבת, כגון להדליק אור וכדומה, ואף לא לרמוז להם. ובדיעבד, אם אמר ועשו עבורו – במלאכה מהתורה אין ליהנות ממנו, ובמלאכה מדרבנן מותר[5].

• צריכים להפרישו – דעה זו חולקת על הנאמר בתחילת הסעיף "אין בית דין מצווין להפרישו", ומבחינה בין שני סוגי קטנים: קטן שלא הגיע לגיל חינוך, בית הדין אכן אינם מתערבים, אלא ההורים בלבד; אבל קטן שהגיע לגיל חינוך – גם בית הדין צריך להפרישו מאיסור[6].
• לאב בלבד – אפילו בקטן שהגיע לחינוך, וכדעת המחבר בתחילת הסעיף.
• שהכה את אביו – ועבר בכך על איסור תורה של "מכה אביו ואמו".
• שנעשה בר עונשין – בין אם האחריות על ההורים בלבד, ובין אם גם על בית הדין – לכל הדעות אין לקטן עצמו אחריות על מעשיו, ולא מצווה לשוב על עוונותיו גם לאחר שגדל. אולם כל עבירה פוגעת בנפשו של הנכשל, לכן טוב וראוי שלאחר שגדל – ינקה את עצמו מאותו מעשה[7].

דין חינוך (שמ"ג)

1. חייבים ההורים לחנך את ילדיהם למצוות, ולחנכם להימנע מעבירות.
2. קטן שמעצמו עובר עבירה מהתורה – חייבים הוריו לגעור בו.
3. אדם שעבר עבירה בקטנותו – מצד הדין אינו צריך לשוב עליה בתשובה לאחר שהגדיל. ובכל זאת כתב הרמ"א שטוב שיעשה עליה תשובה.

[1] גיל החיוב במצוות מפורש בפרקי אבות פרק ה' משנה כא. הדבר נלמד מכך שבמצוות רבות נאמר "איש", או "איש או אשה". ופירש הרא"ש (תשובות הראש כלל ט"ז) שקביעת הגיל היא הלכה למשה מסיני.

[2] שכתב "קטן אוכל נבלות", ונבלה היא איסור תורה. ובהמשך כותב "ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים", משמע שרק להאכילו בידים אסור בעברות דרבנן, אבל לא להפרישו.

ועיין במשנה ברורה, שאף הוא מבין שגם המחבר סובר שהחיוב להפרישו הוא רק באיסור תורה, אלא שמסביר שבדאורייתא בית הדין מצווה לגעור באב אם לא הפרישו, ובדרבנן בית הדין אינו מצווה. אולם אין רמז לפירוש זה בדברי המחבר, לכן פירשתי בדרך אחרת.

[3] כפי שחייב למשל לחנך את בניו לתפילה, כמפורש בסימן ק"ו סעיף ב, אף שהיא מדרבנן.

[4] ראו תוספות נזיר כח ע"ב ד"ה "בנו", ודרכי משה הארוך כאן.

[5] ועיין בשו"ת חבל נחלתו חלק ו' סימן ט, שמתיר בשעת הדחק ובאופן חד פעמי לבקש מקטן לעשות מלאכה דרבנן, על פי דברי שולחן ערוך הרב סימן שמ"ג סעיף ו. וקשה לי בהיתר הזה שהוא ממש נגד דברי מרן. ונראה לי שבדבר בו האיסור אינו ברור, כגון כיבוי אזעקה, או דברים שנהגו בהם איסור בשימוש בחשמל, אף שאינם אסורים מעיקר הדין (עיין בזה הנספח בסוף הכרך) – בשעת הדחק עדיף לסמוך על המקילים ולעשות בעצמו בשינוי, ולא לבקש מהקטן, שלא ילמד הקטן לזלזל באיסורים. וכן מותר להשתמש בקטן מאוד, שאינו בר דעת. ומה שכתבנו שבמלאכה מדרבנן מותר ליהנות בדיעבד, הוא משום שגם בגדול שעשה מלאכה מדרבנן בשבת בשוגג, הגר"א מתיר ליהנות ממנה בדיעבד, ונראה שבמלאכת קטן, אפשר לסמוך על דעתו.

[6] נראה שיסוד המחלוקת הוא, האם חיוב קטנים במצוות הוא חיוב דרבנן שחל על הקטן עצמו, ואז על בית הדין להתערב ולמנוע ממנו לעבור עבירה; או שזו מצוה המוטלת על האב, ואין לבית דין חיוב להפרישו מאיסור.

[7] ונביא את דבריו החשובים של המשנה ברורה כאן (ס"ק ג) בדבר חשיבות שמירת הדיבור גם בילדיו הקטנים: "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע – מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות. ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול – קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות, והיה הדבר אצלו בחזקת היתר".