סימן שמ"ב – בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה, ובו סעיף אחד

בין השמשות, שהוא הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים, נחשב כספק אם שייך ליום שישי והמלאכות מותרות בו; או שהוא כבר שבת, והמלאכות אסורות בו. וכן בבין השמשות בצאת השבת[1]. מלאכות מהתורה ודאי אסורות בזמן זה, משום שספק דאורייתא לחומרא. בסימן רס"א למדנו שבבין השמשות אסור לעשות אפילו איסורים מדרבנן (חוץ מאיסורים דרבנן קלים, כפי שמפורש שם). בסימן זה אנו לומדים שבשעת הדחק ולצורך מצווה מותר לעשות בבין השמשות מלאכות דרבנן. טעם ההיתר הוא, שמצד הדין מותרות מלאכות דרבנן בבין השמשות, משום "ספק דרבנן לקולא", אלא שחכמים גזרו שיש להכניס שבת לכל עניניה כבר בשקיעה, אולם בשעת הדחק ובמקום מצווה לא גזרו, והעמידו דבריהם על עיקר הדין.

סעיף א

^אכל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים – לא גזרו עליהם בין השמשות (ועיין לעיל סימן רס"א (א), וסוף סימן ש"ז (ב)), ^בוהוא שיהא שָם דבר מצוה או דוחק (ג). כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן (ד) או לשוט על פני המים (ה) להביא לולב או שופר (ו); ^גוכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה (ז); ^דוכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות, מותר בין השמשות (ח). ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לגוי להדליק לו נר לשבת (ט).

^אעירובין ל"ב ע"ב, ומוקמינן מתניתין כרבי דסבירא ליה הכי. ^בטור, מהא דעירובין פב ע"א דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה, וכ"כ הרב המגיד בפרק כ"ד ה"י בשם המפרשים. ^געירובין שם ל"ב ע"ב. ^דהרמב"ם שם.

• סימן רס"א – שם התבאר שאין לעשות מלאכות דרבנן בבין השמשות.
• סימן ש"ז – סעיף כ"ב, שם נאמר: "כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה".
• מצווה או דוחק – וכפי שבארנו בהקדמה, במקום מצווה או שעת הדחק לא גזרו חכמים, אלא העמידו על עיקר הדין, שבין השמשות הוא ספק, ו"ספק דרבנן לקולא".
• לעלות באילן – שאיסורו מדרבנן, שמא יתלוש ענף, כמבואר בתחילת סימן של"ו.
• לשוט על פני המים – שאיסורו מדרבנן, שמא יעשה לעצמו כלי שיעזור לו לשחות, כפי שהתבאר בסימן של"ט, ב.
• לולב או שופר – לקיים בהם את המצווה.
• עירוב שעשה – בשבת אין ללכת יותר מאלפיים אמה לכל רוח. ואפשר להאריך מרחק זה לצד אחד על ידי הנחת "עירוב תחומין", שהוא מאכל שמספיק לסעודה, אותו מניח לפני שבת בקצה תחומו, ונחשב שם מקום שביתתו. ואין להניח עירוב תחומין אלא אם רוצה ללכת לדבר מצווה[2]. הסעודה המונחת כעירוב חייבת להיות במקום שהאדם יכול להגיע אליו, לכן אם מונחת במקום בו כדי להגיע לאוכל צריך האדם לעבור על איסור – אין זה עירוב. אולם משמיע לנו המחבר שאם זהו איסור דרבנן, כגון עליה באילן, או הוצאה מרשות היחיד לכרמלית – העירוב חל. כיוון שהזמן הקובע להכשר העירוב הוא בין השמשות, ובבין השמשות מותר לעבור על איסור דרבנן לצורך מצווה – בבין השמשות העירוב מותר באכילה, לכן הוא חל לכל השבת.
• מותר בין השמשות – כלומר: איסורי דרבנן מותרים בבין השמשות לא רק לצורך מצווה, אלא גם בכל דבר שחשוב לו מאוד.
• נר לשבת – האיסור לומר לגוי שיחלל שבת הוא איסור דרבנן, לכן בבין השמשות מותר לומר לגוי שיחלל עבורי שבת, אפילו באיסורי תורה כגון הדלקת הנר, בתנאים שהתבארו בסעיף זה[3].

דברים המותרים בבין השמשות (שמ"ב)

1. בין השמשות ספק אם שייך ליום שלפניו או ליום שאחריו. לכן מעיקר הדין מלאכות דאורייתא אסורות בו, ומלאכות דרבנן מותרות בו. אלא שגזרו חכמים על חלק ממלאכות דרבנן שלא לעשותם בין השמשות.
2. בסימן רס"א התבאר שגזרו חכמים על מלאכות דרבנן החמורות, שלא לעשותם בין השמשות. בסימן זה מבואר שגזירת חכמים זו לא נאמרה במקום מצווה, ולא בשעת הדחק. ובמקרים אלו, מותרים בבין השמשות כל מלאכות דרבנן.
3. דוגמאות למלאכות שהותרו: לעבור על איסור דרבנן בבין השמשות של יום טוב לצורך הבאת לולב או שופר. וכן לומר ביו השמשות לגוי שידליק את הנר.
4. עירוב תחומין, שכדי להגיע אליו בשבת יש לעבור על איסור דרבנן – העירוב חל.

[1] האחרונים דנים לגבי בין השמשות שבצאת השבת, האם חלים עליו הדינים שנאמרו בסימן זה לגבי בין השמשות שבכניסת השבת. המג"א כאן הסתפק בדבר, והביא שיתכן להחמיר במוצאי שבת, כיוון שזמן זה תחילתו בזמן האסור במלאכה, ולא מפקיעים זמן אסור על ידי ספק. וראה בש"ך יורה דעה סוף סימן ק"י בדיני ספק ספיקא אות כ', שלא אומרים "ספק דרבנן לקולא" באיתחזק איסורא. אמנם הרב עובדיה יוסף בכמה מקומות דחה שיטה זו, ועיין לדוגמא בטהרת הבית חלק ב' עמודים שכ"ז-שכ"ח שכתב, שאומרים ספק דרבנן לקולא גם בדאתחזק איסורא. וכן מורה פשטות לשון השולחן ערוך כאן, שלא הפריד את בין השמשות של כניסת שבת ולא חילקו מבין השמשות של צאתו. וכך נראה מהרמב"ם (פרק כ"ד הלכה י). ולהלכה אין צורך להחמיר במוצאי שבת. וראו ביאור הלכה כאן ד"ה "בין השמשות".

[2] ראה דברינו על עירוב תחומין בסימן רס"א ס"ק ח.

[3] דין זה הובא בסימן ש"ז סעיף כב, ומדוע נשנה כאן? סדר ההלכות בשו"ע הוא על פי הטור. הטור לא הביא הלכה זו בסימן ש"ז, וכתבה שם שו"ע יחד עם שאר איסורי אמירה לנכרי. וכאן השאיר המחבר הלכה זו במקומה המקורי.