סימן של"ג – שלא לפנות אוצר בשבת, ובו ג' סעיפים

גם בסימן זה נלמד על הטרחה האסורה בשבת, אפילו ללא איסור מלאכה. ומדובר בו על מציאות נדירה מאד בימינו, והיא, פינוי שטח והכשרתו למקומות ישיבה. אבל העיקרון הנלמד ממנו, שמותר לטרוח בשבת רק לצורך קיום מצוה, חשוב ומעשי גם לימינו.

סעיף א

^אאוצר של תבואה (א) או של כדי יין, אף על פי שמותר להסתפק ממנו (ב) אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, ^בכגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש (ג). וכיצד מפנהו, אם היה האוצר גדול מפנה ממנו חמשה קופות (שבכל קופה שלש סאים) (הגהות מרדכי ור"ן פרק מפנין), לא היה בו אלא חמשה קופות, מפנה מהם ארבעה קופות אבל כולו לא יפנה שמא יבא להשוות גומות (ד). הגה: וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר גם כן לצורך אורחים; ולא מקרי אורחים, אלא שנתארחו אצלו בביתו (ה), או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים (ו) (תרומת הדשן סי' ע"ב), אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו (ז) לא מקרי אורחים ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות (ח).

^אלשון רמב"ם דפרק כ"ז מברייתא שבת קכ"ז. ^בשם קכ"ו משנה וגמרא קכ"ז.

• אוצר של תבואה – הראויה כמאכל לבהמות ואינה מוקצה.
• שמותר להסתפק ממנו – אף על פי שמדובר באוצר שאינו מיועד לאכילה מיידית, משום שכל אוכל הראוי לאכילה, אינו מוקצה.
• בית המדרש – לא מצא מקום נוח יותר. ומכאן יש להוכיח שבעת הצורך, מותר לטרוח בהזזת שולחנות וכיסאות דוקא לצורך מצווה, ולא סתם, כשאינו טורח לאורחים או למצוה אחרת.
• יבוא להשוות גומות – בזמנם לא הייתה הקרקע מרוצפת, וחששו חכמים, שבפינוי המתחם כולו, יבחין בשקע קטן, או בבליטה כלשהי, ויבוא ליישר ולהחליק את פני השטח, פעולה הנעשית כחלק מהליך הבניה, ואסורה מן התורה כתולדה של מלאכת הבונה. אבל כשאינו מפנה את כל השטח, נראה המקום כאוצר תבואה, וכיון שברור וניכר לכל שזה רק זמני, אין חשש שיבקש ליפותו.
• שנתארחו אצלו בביתו – ולנים שם.
• אצל אחרים – לא הסתדר להם לאכול בבית מארחיהם.
• לסעוד אצלו – לארוחה.
• רק סעודת רשות – כי הזמין אורח זה לביתו לתועלתו האישית והנאתו מחברתו הנעימה. אבל עני או שאר אדם שלא מצא היכן לאכול והוזמן לארוחה, ודאי יש להחשיב זאת לסעודת מצוה.

סעיף ב

^גכשמפנה אלו ארבעה או חמשה קופות לא יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשאוי, מפני שמרבה בהילוך ואוושא מלתא טפי (ט).

^גשם קכ"ז בעיא ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא.

• ואוושא מלתא טפי – עדיף למעט את זמן הטרחה מאשר את עצם היגיעה, כי יגיעת ריקון האוצר נגלה לעין כל כמעשה חול, ויש למעטו.

סעיף ג

(י) ^דאלו ארבע או חמש קופות שמפנה דהיינו לאורח אחד (יא), ואם באו לו הרבה מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח ^הובלבד שלא יפנה אחד לכולם דאיכא טרחא יתירה (יב), אלא כל אחד יפנה לעצמו ^ואו אחר יפנה בעדו. הגה: חביות של יין שהובאו על עגלה אסור להורידן בשבת אם לא לכבוד אורחים או לצורך מצוה דהוי כמפנה האוצר (יג).

^דשם בעיא דאיפשטא. ^השם בעיא ולא איפשטא. ^ובית יוסף.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במציאות שלא שייכת לנו, והיא, כמה מקום הותר לפנות, להכשרת מקומות ישיבה, באוצרות אלו.
• לאורח אחד – כי זה המקום הנצרך ליחיד.
• טירחא יתירה – כלומר שלא יונח כל נטל העבודה על כתפי אדם אחד. ומכאן נלמד, שתורנויות הנעשות בשבת ראוי לחלקם לאנשים רבים, כדי שלא תיפול הטרחה על אדם יחיד.
• כמפנה אוצר – גם העברת חפצים או רהיטים מחדר לחדר הותרה לצורך מצוה.

הכשרת מתחם אירוח (של"ג)

• אין לטרוח בשבת אלא לדבר מצוה [הק].

דוגמא לדבר, אין להוציא רהיטים ממקומם אלא כשיש מצוה בדבר, כגון שמקומם נדרש לצורך אורחים [ג].

• מן הראוי לחלק תורנויות של יום שבת להרבה אנשים, כדי שטרחת כל יחיד תהיה מועטת [יב].