סימן של"ו – אם מותר לילך על גבי העשבים, וכן באילן, ובו י"ג סעיפים

סימן זה דן בעיקר בשתי מלאכות שבת, והם הזורע והקוצר, ובאיסורים דרבנן הנלווים אליהם.

סעיף א

(א) ^אאין עולים באילן, בין לח בין יבש (ב), ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל, גזרה שמא יעלה ויתלוש. עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד; ^בבמזיד, אסור לירד (ג). ^גואם עלה מבעוד יום, בכל גווני מותר לירד משחשכה (ד). ^דויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום לא ירד משחשכה (ה), כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור. הגה: ודוקא אדם שעלה שם, אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום אסור ליטלו משם בשבת (ו) (המגיד פרק כ"א). וכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים בקרקע (ז), דאין אסור להשתמש בירק (ח) (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם א"ז וב"י).

^אערובין ק ברייתא. ^בשם בגמרא לתרוצא חדא (ולא נראה כן מהבית יוסף אלא הם דברי הרמב"ם פרק כא מהלכות שבת). ^גשם לתירוץ השני. ^דהרב המגיד בפרק כא מהלכות שבת לתרוץ הגמרא.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה ושאחריו נלמד על גזירת חכמים שאסרו להשתמש בעץ בשבת, מחשש שאם ישכח את השבת, עלול לתלוש פרי או ענף. תלישה אסורה מן התורה, כי היא תולדה של מלאכת קוצר. ובסעיפים אלה יבוארו הגדרות גזירה זו.
• בין יבש – אף שבאילן יבש החשש לתלישה קטן יותר, בכל זאת אסרו כל אילן.
• אסור לירד – ועליו להישאר על העץ עד מוצאי שבת. אמנם אם הוא זקוק לעשיית צרכיו, מותר לרדת, כי גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן.
• מותר לירד משחשכה – אפילו אם עלה במזיד והתכוון להישאר בשבת על העץ, כי בעצם הישארותו על העץ הוא עובר על איסור, ולא רצו חכמים למנוע את ירידתו, אחר שעלה בהיתר.
• לא ירד משחשכה – זהו קנס על שעבר איסור בכוונה. ונראה שקנס זה בא בעיקרו ללמדנו את גודל האיסור לעלות באילן, כי קיומו בפועל נראה רק תיאורטי, שכן מעטים הסיכויים שלאחר שעבר איסור במזיד וטיפס על העץ, יחזור בתשובה, ויקיים את הקנס שלא לרדת.
• אסור ליטלו משם בשבת – כיון שאין איסור בהוותרות החפץ על העץ, לא הקילו חכמים. ודבר זה מוסכם על המחבר.
• שמחוברים בקרקע – ואפילו קנים שיש להם גובה ודומים קצת לאילן.
• להשתמש בירק – כי בדרך כלל לא שייך להשתמש בירק מחובר, לכן גם בהזדמן אפשרות כזו, לא גזרו חכמים איסור. וגם בדברים אלו לא בא הרמ"א לחלוק על המחבר רק להסביר את דבריו.

סעיף ב

^השרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, אסור להשתמש בהם; פחות מכאן, מותר להשתמש בהם דכקרקע חשיבי (ט). ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה, אסורים. ^וובמקום שאין גבוהים שלשה, מותרים; ^זהיו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם, אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ, אסור לישב אפילו על צד השוה לארץ (י).

^המשנה שם צט. ^ושם בגמרא ק וכרבה. ^זברייתא שם.

• דכקרקע חשיבי – עד גובה שלושה טפחים, שזה כעשרים וחמישה סנטימטר (25 ס"מ), נחשב העץ כחלק מן הקרקע, ואין איסור לעמוד עליו או להשתמש בו. מעבר לגובה זה, אסור לעלות עליו ואפילו להשתמש בו, כגון להניח עליו חפץ כלשהו.
• צד השוה לארץ – כי נחשב עץ ולא קרקע.

סעיף ג

(יא) ^חמותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש (יב). ^טאבל האוכלים בגִנות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא (יג); ^יאבל מותר להטיל בהם מי רגלים (יד) או שאר משקין שאינם מצמיחין. הגה: ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים (טו) (ב"י בשם סה"ת).

^חמסקנת הגמרא שם וכרבי שמעון. ^טסמ"ג וסמ"ק והתרומה ושאר פוסקים ובשם הגאונים וכן פסק הטור. ^ישם בפוסקים.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נחזור ונסביר את המושגים "אינו מתכוין" ו"פסיק רישיה". אינו מכוון הוא עשיית פעולה שיכולה לגרום עשיית מלאכה אסורה, כגון הליכה על עשבים שיתכן ותגרום את תלישתן, ובהלכות שבת יש כלל גדול, שדבר שאינו מתכוון מותר. אמנם כאשר על ידי מעשיו ודאי תתבצע מלאכה אסורה, הדבר מוגדר "פסיק רישיה", ואסור לעשותם.
• שאינו מתכוין לתלוש – אף שהליכה על עשבים כמעט ודאי תגרום לתלישתן שלא במתכוין, לא גזרו על כך איסור, כי אין כאן פסיק רישיה, שכן לא בכל צעד שאדם עושה, נתלש עשב.
• פסיק רישיה הוא – השקיית שדה היא מלאכה האסורה מן התורה בהיותה תולדת הזורע. ואמנם הנוטל ידיו אינו מתכוין להשקות את הגינה, ובכל זאת הוא בהכרח משקה אותה, ועל כן זה פסיק רישיה, ואסור[1]. אמנם יש מקילים בגינת חברו, בה אין לו כל אינטרס להצמיח צמחים.
• להטיל בהם מי רגלים – כלומר להשתין.
• שלא יפלו שם מים – כאן מתבארת חומרא נוספת, שלא לשתות בגינה מחשש לנפילת מים, שאמנם אין בזה איסור[2], אבל "טוב להחמיר". כשנפילת המים אינה מביאה תועלת, ולא נוח לו שיגדלו שם עשבים, יש מקום להקל, בין לספרדים בין לאשכנזים[3].

סעיף ד

^כיש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח; ^לואם ישליך לתרנגולים, לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים; ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם, מותר, שאין סופו לצמוח (טז).

^כהגהות מרדכי והגהות מימוני פרק ח. ^לשם בהגהות מימוני.

• שאין סופו לצמוח – השלכת זרעים על האדמה הוא מעשה זריעה, ולכן צריך ליזהר ולא לעשות כן במקום שעתידים לצמוח. גם סעיף זה אינו שכיח.

סעיף ה

^מעשבים (יז) שעלו על אוזן הכלי (יח), מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן, חייב (יט).

^משבת קז וקח.

• עשבים – סוג של פטריות שאינם גדילות על האדמה.
• על אוזן הכלי – על ידית הכלי. דין זה שייך גם כשצמחו בכלי עצמו, אולם בדרך כלל, כלי שנעשה בו שימוש תדיר, אינו מצמיח דבר.
• חייב – ואף שבהמשך נראה כי אין מלאכת קוצר אלא במחובר לקרקע, בכל אופן גם בפטריות אלו נוהג איסור זה, כי זהו דרך גידולם הרגיל, והוא עוקרם משם.

סעיף ו

^נעשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו לחים, מותר לאחוז בעלים ולהוציאן (כ); ^סוהוא שלא השרישו וגם צריך שאינו רוצה בהשרשתן; אבל אם נתכוין לזריעה, אסור (כא).

^נשם נ. ^סתוספות והר"ן שם.

• לאחוז בעלים ולהוציאן – ואף שאסור להזיז את העפר המוקצה, אבל היות ותזוזתם אינה נעשית ישירות על ידו, הדבר מותר[4].
• אסור – כי אז דומה פעולתו לתלישה, שהיא תולדת מלאכת קוצר. וגזרו בזה חכמים, אף אם עדיין לא השרישו.

סעיף ז

^עאסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב (כב).

^עמשנה שם צה דפטור אבל אסור, ככל פטורי שבת חוץ מג', צינתיו בסימן שכח סוף סעיף כח. 

• מעציץ שאינו נקוב – עציץ ובו נקב, נחשב מחובר לקרקע, כי העפר שבו שואב לחות מן האדמה, בכל מקום שהוא מונח. אבל שאין בו נקב, נחשב כתלוש, ואיסורו אינו אלא מדרבנן, כי עיקר זריעה שאסרה תורה הוא באדמה רגילה. גם תלישה מאדנית שאינה מונחת על הקרקע ואין בה נקבים, לא נאסרה מן התורה רק מדרבנן[5]. מה שאין כן פטריות שגידולם הרגיל אינו באדמה.

סעיף ח

(כג) ^פעציץ (פירוש חצי כד שזורעים שם עשבים (כד)) (ערוך), אפילו אינו נקוב (כה), יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס (כו). הגה: יחור של אילן שנפשח (כז) מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת (כח) (רבינו ירוחם ני"ב ח"ח).

^פמדברי הגהות אשר"י שכתב על פירוש רש"י בהא דפרפיסא שם פ"א. 

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים שעציץ נקוב נחשב כמחובר לקרקע, ולכן הגבהתו או הנחתו על כלי המונע את יניקתו מהקרקע נאסר מן התורה , כי בזה הוא קוצר. וכן להיפך, אם לא היה מונח על הקרקע, והניחו על הקרקע, יש בזה איסור תורה של זורע. אבל בעציץ שאינו נקוב, בין מעץ ובין מחרס, יש חשש שמא העפר שבו יכול לינוק דרכם מן הלחות שבקרקע, ואסרו חכמים, מחמת חשש זה, להגביהם או להניחם.
• שזורעים שם עשבים – כלומר אדנית.
• אינו נקוב – שכאמור, כשהוא נקוב יש במעשה כזה איסור תורה. ומחדש המחבר, שאם הוא אינו נקוב, יש בו איסור דרבנן.
• בין של חרס – כיון שחרס ועץ אינם אטומים לחלוטין, ויתכן שהלחות של הקרקע משפיעה על הצמיחה. אבל אדניות של זכוכית של מתכת של פלסטיק או של אבן, ובהם פרחים לנוי, מותר להעבירן ממקום למקום. וכן עציץ בבית, מותר להעבירו ממקום למקום בתוך הבית.
• יחור של אילן שנפשח – כלומר שנחתך, הגם שהוא מחובר קצת לעץ, אבל כבר חדל לינוק מן העץ.
• לתלוש ממנו הפירות בשבת – כי הפירות האלה נחשבים כתלושים, ומותר גם לסיים את חיתוך הענף.

סעיף ט

^צצנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו (כט) בצנעה (ל), דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו (לא), במקום פסידא לא גזרו רבנן (לב).

^צכתובות ס ברייתא, וכתבוהו הרי"ף ורא"ש בפרק כב דשבת.

• ממעכן ברגלו – כדי לאפשר למים לזרום.
• בצנעה – התירו חכמים פעולה זו, שלא כמו הכלל שלמדנו, שאין עוברים איסור דרבנן לצורך מניעת הפסד ממוני, כיון שפעולה זו נחשבת מדרבנן משתי סיבות. האחת, שהתיקון הוא לא תיקון שלם, שהרי אינו מסלק את הקש והעשב מנתיב המים, רק ממעכן כדי לאפשר זרימה אבל אין זה תיקון גמור. מלבד זאת, גם האדם עצמו פעל שונה מן הרגיל, כי תיקן ברגליו, ולכן במקרה ויתכן הפסד גדול, התירו הדבר.
• אלא ברגליו – לכן אין להגדיר את פעולתו כמתקן.
• לא גזרו רבנן – מכאן יש להוכיח, שאם כי איננו מתירים איסור דרבנן לצורך מניעת הפסד, אבל כשהנידון הוא דרבנן משתי סיבות, וגם יש בו הפסד גדול, יש מקום להקל.

סעיף י

^קהדס מחובר, מותר להריח בו (לג); אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר, שמא יקוץ אותו לאכלו (לד).

^קסכה לו כגרסת הרי"ף והרא"ש וכן כתב הרמב"ם שם בפרק כ"א.

• מותר להריח בו – ואין לחשוש שמחמת הרצון להריח יתלשנו, כי ההרחה אפשרית ללא תלישה.
• שמא יקוץ אותו לאכלו – זהו חשש סביר, כי אכילת פרי לא תלוש אינה נוחה כלל.

סעיף יא

^רהשורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים (לה), הרי זה תולדת זורע (לו) וחייב בכל שהוא. הגה: ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים (לז) (מהרי"ל). ועיין לקמן סימן תרנ"ד (לח).

^ררמב"ם בפרק ח, וכתב הרב המגיד שהוא מסוגיא דזבחים פרק דם חטאת. 

• וכיוצא בהם במים – שריה זו לא נעשית כריכוך לצורך אכילה, אלא כהתחלת צמיחה וגידול. ולשם כך משהים אותם במים זמן מרובה, ואחר כך מועברים לזריעה באדמה, להמשך הצמיחה.
• תולדת זורע – פעולה זו אינה בכלל אב של מלאכת הזורע, כי רק זריעה באדמה מוגדרת כך, כמו שקצירה ותלישה אינם אלא בחיתוך מן המחובר לאדמה. אבל היא תולדת הזורע, שכן באמצעותה נעשים הזרעים ראויים לזריעה. ולפי זה נראה שגם שתילת צמחים קטנים, שהגננים שותלים באדניות קטנות, ובהם נקבים, כהכנה לזריעה או נטיעה בשדות החקלאים, אסורה מן התורה, בהיותה תולדת הזורע. אמנם, כאשר האדניות אינן נקובות, אין בזה איסור תורה, כמו שהוסבר לעיל בסעיף קטן כב, אבל חכמים גזרו בגלל הדמיון והתוצאה השוה.
• מלחלוחית המים – בזה רבנן אסרו, כי הדבר נראה כמלאכת זורע.
• ועיין לקמן סימן תרנ"ד – שם נתבאר כי מותר להחזיר לולב אל המים, ואפילו להוסיף מים, אבל החלפת המים אסורה משום טרחה.

סעיף יב

^שתאנים שיבשו באיביהן (לט), וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהם בשבת חייב (מ), אף על פי שהם כעקורים לענין טומאה (מא).

^ששם מהא דחולין קכז.

• שיבשו באיביהן – כלומר עוד בהיותם מחוברים לענף (איביהן מלשון אב).
• התולש מהם בשבת חייב – כל זמן שהם מחוברים לגמרי לאילן, נחשבים המה כמחוברים לקרקע, ותלישתם נחשבת בכלל מלאכת הקוצר. ואין זה דומה לענף של אילן שנפשח (ראה סעיף ח לעיל), שהוא חתוך כמעט כולו, ועל כן לאחר שפסקה יניקתו, אין בו איסור קוצר. מה שאין כן בפירות אלו, הגם שנתייבשו וחדלו לינוק מן העץ, אבל הם מחוברים בו לגמרי .
• כעקורים לענין טומאה – הלכה היא שאוכל צומח, אינו מקבל טומאה בהיותו מחובר לקרקע, רק אחר שנתלש. ואם נתלש ונטמא, כגון שנפל עליו שרץ מת, אינו נאכל על ידי המדקדקים לאכול מאכלים טהורים (מציאות לא שכיחה בימינו). במקרה שלנו, האוכל מחובר אמנם, אבל עומד לאכילה כי חדל לינוק, וכיון שיש לו שם אוכל, הוא מקבל טומאה. ומה שנאסר לתלשו בשבת, אין בזה ראיה שאינו אוכל, כי זהו אוכל שעדיין לא נתלש.

סעיף יג

(מב) ^תאסור להשתמש בצדדי האילן (מג), אבל בצדי צדדין מותר. ^אלפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין (מד), אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מותר לסמוך סולם עליו (מה), דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין (מו). ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה (מז), היתד נקרא צדדין והכלכלה כצדי צדדין (מח). הגה: ומותר ליגע באילן, ובלבד שלא ינידנו (מט) (ב"י בשם אורחות חיים). בור עמוק, אפילו מאה אמות, מותר לירד ולעלות ומטפס ויורד ומטפס ועולה ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו (נ) (טור).

^תשבת קנד. ^אהר"ן.

• הקדמה לסעיף – בסעיף א למדנו אודות איסור השימוש באילן בשבת. בסעיף זה המחבר מגדיר מהו השימוש האסור, ומה אינו.
• בצדדי האילן – כלומר לא רק העליה על האילן, או הנחת חפץ כלשהו על גביו נאסרה, אלא גם השענות או הסתמכות על האילן נכללו באיסור.
• דכי סליק ביה משתמש בצדדין – תרגום: כי העולה על הסולם, משתמש בצידי האילן.
• לסמוך סולם עליו – בערב שבת.
• וסולם צדדי צדדין – לכן על הסולם מותר לטפס, אבל על היתד אסורה אפילו הנחת דבר.
• ותולה בו כלכלה – מערב שבת.
• והכלכלה כצדי צדדין – לכן בשבת אסור להניח סל על היתד. אבל סל שהונח עליו טרם השבת, מותר להכניס או להוציא ממנו. כמו כן אסור לתלות בשבת נדנדה על מוט הקבוע בעץ, אבל אם תלאה בערב שבת מותר להשתמש בה, כי היא נחשבת צידי צדדים, אבל רק בתנאי שאינו גורם נדנוד של העץ[6].
• ובלבד שלא ינידנו – כמו כל מוקצה שלא הנגיעה נאסרה, אלא הזזתו.
• בירידתו ועלייתו – לא גזרו בבור כמו שגזרו באילן.

הליכה על גבי עשבים ושימוש באילן (של"ו).

• אסור להשתמש באילן, לעלות עליו או להניח או להוריד ממנו חפץ בשבת.
• אסור גם להשתמש בצידי אילן, כגון להניח חפץ בסל התלוי באילן, אבל בצדי צדדים מותר. לכן, אם תקעו מוט בתוך האילן, אין לתלות עליו נדנדה בשבת. אבל אם תלו נדנדה בערב שבת על המוט, מותר להשתמש בנדנדה, הנחשבת צדי צדדים.
• מותר ללכת על גבי עשבים, אף שיש חשש לתלישתם, כי אין לו כל כוונה לתלשם.
• אסור ליטול ידים במקום שיש עשבים.
• מן התורה נאסרה תלישת כל פרי מאילן המחובר לקרקע.
• תלישת פרי שגדל במנותק מן הקרקע, כגון באדנית ללא נקב, האיסור הוא מדרבנן.
• תלישת פטריות ממקום גידולן אסורה מן התורה.
• אדנית העשויה מעץ או מחרס ועומדת בחוץ אסור להעבירה ממקום למקום, אבל עציץ באדניות של זכוכית, אבן, פלסטיק או מתכת, מותר להעבירן ממקום למקום.
• מותר להעביר עציצים המצויים בבית ממקום למקום.
• צינור סתום הגורם להצפה, מותר לשחרר אותו בשינוי ובצנעה, אם אינו מתקנו לגמרי.
• פירות שהתפזרו בחצר אסור לאספם.
• פירות או משחקים שהתפזרו בבית מותר לאספם.

[1] המג"א (כאן ס"ק ו) הביא דברי ספר הזכרונות שאוסר ליטול ידים בשדה חבירו, כי זה נחשב פסיק רישיה דניחא ליה, ורק בשדה עכו"ם זהו "לא ניחא ליה" ומותר. והקשה על דבריו מדין יפוי קרקע, שמצינו בגמרא שאפילו בשדה חבירו נחשב "לא ניחא ליה", וכשם שיפוי קרקע מותר משום "לא ניחא ליה", כך יש להתיר השקיה בשדה חבירו משום "לא ניחא ליה".

וכדי ליישב דברי ספר הזכרונות נראה דאין קושיה מיפוי קרקע. כי יש לחלק בין יפוי קרקע להשקיה. כי הנה כל המושג של "יפוי" תלוי ברצון המייפה, ולכן כאשר אין כוונתו ממש ליפות, הרי אין כאן "יפוי". מה שאין כן בשפיכת מים בגינה, הרי גם בלא שום כוונה הוא ממש משקה את הגינה, ואי אפשר לומר בסתם שאינו מעונין להיטיב עם הגינה.

ונתיישבה שיטת דברי ספר הזכרונות שיפוי קרקע בשדה חבירו מותר ומוגדר "לא ניחא ליה" ואילו השקיה בשדה חבירו יש להגדירה "ניחא ליה" והלכך תיאסר, כי הוא ממש משקה את האדמה.

[2] כי אין זה פסיק רישיה, ולכן מעיקר הדין מותר. אלא שיש מחמירים בגלל שנפילת המים על הגינה עלולה להתפרש כהשקיה מכוונת.

[3] המחבר אמנם הביא חומרא זו בבית יוסף, אבל לא העתיקה כאן. לכן במקום שהצמיחה לא נוחה לו, נוכל לצרף את דעת הערוך, הסובר כי במקרה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה, אין איסור. והמחבר לא דחה לגמרי שיטה זו, כמובא בדבריו בסימן ש"ך סעיף י"ח.

[4] כפי שלמדנו בסימן שיא סעיף ח, שמותר לטלטל מן הצד, לצורך דבר המותר.

[5] דעת הגרש"ז אוירבאך (שלחן שלמה סעיף ז) שבימינו השתנה הדבר, כי כיום התקבל הדבר שנוטעים צמחים בעציץ שאינו נקוב, א"כ זה דומה לפטריות על אוזן הכלי, ושב הדבר להיות אסור מן התורה, וחייב חטאת על תלישה מעציץ כזה.

וראיתי סברא דומה גם במים חמים הנוצרים בדוד שמש, שמשום שזה נהפך לדבר רגיל, והפך לאיסור מלאכה מן התורה.

יש הגיון בסברות אלה, אבל למעשה קשה לי לקבל אותם, כי גם בזמן הגמרא היתה החמה מרתיחה נוזלים, וגם אז היה מקובל לזרוע בעציץ שאינו נקוב, כי ברור שזה יכול לצמוח, ולמרות זאת לא מצינו שחכמים חששו לאיסור תורה בזה. לכן נראה לי שזו חומרה גדולה.

אמנם צריך להבין מה הסברא בזה, מדוע באמת אין בהם איסור תורה, הרי סוף סוף נרתחים המים, והצמח גדל.

ונראה, שנוזלים שהוחמו בשמש, אין החום שבהם נובע ממעשה אדם. ומה שכתב רש"י (שבת לט. ד"ה דשרי) שאין זו דרך החימום, כוונתו שבדרך כלל עיקר החימום אינו נעשה בשמש, ולכן זה לא נקרא בישול.

כמו כן בזריעה, הרי מהות הצמיחה בטבע היא בקרקע, ולכן הגדרת מלאכת הזריעה היא דוקא בקרקע. אלא שראו חכמים לגזור בעציץ שאינו נקוב בגלל הדמיון והתוצאה הדומה. כך נראה לי.

[6] שמירת שבת כהלכתה פרק כו סעיף יז.