סימן שכ"ד – דיני הכנת מאכל לבהמה לשבת, ובו ט"ו סעיפים

כותרתו של סימן זה מגדירה את עיסוקו המדויק, שכולו דן בהכנת מאכלי הבהמה בשבת. במהלכו אנו נפגשים במלאכות אודותם כבר למדנו, והם, ברירה, מדידה, לישה, השוואת קרקע (יישורה). מלבדם נפגוש גם בדיני מוקצה, ובעיקר בדיון על טרחה שלא לצורך. רוב הדינים שבו אינם מעשיים לרובנו, כי אין לנו רפתות, וגם הטיפול הנהוג בימינו ברפתות,  שונה מאוד מדרך הטיפול בה נהגו בעבר.

סעיף א

(א) ^אאין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ (ב), ולא יניחנו במקום גבוה (ג) כדי שירד המוץ (ד); אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס, אף על פי שהמוץ נופל מאליו, מותר, כיון שאינו מכוין (ה).

^אשבת קמ ע"א במשנה.

• הקדמה לסעיף – בסימן שיט למדנו אודות מלאכת בורר האסורה מן התורה. מלאכת אחות הדומה לה מאד, היא המרקד, שתכליתה ברירה בין דברים רצויים לשאינם, אלא שהיא נעשית בכלי מיוחד הקרוי כברה, והוא בעל נקבים גדולים, ובו מניחים את החומר הדרוש לניפוי. נקביו הרחבים מאפשרים לפיסות הדקות, אשר אינן רצויות, להשמט מטה, ואילו החתיכות העבות יותר, שהם הרצויות, אינם עוברים דרך הנקבים רק נשארים בכברה. גם מלאכה זו אסורה מהתורה בשבת. השולחן ערוך מביא את התנאים בהם השימוש בכברה מתאפשר.

הקדמה קטנה נוספת. גבעולי התבואה משמשים כמאכל לבהמות, אבל לא כל החלקים שבה ראויים למאכלם. לכן, כחלק מהכנתם, דשים וחותכים אותם, ואז נוצרת תערובת בה מצויים  חלקים עבים יותר, שאינם חולפים בנקבי הכברה, והוא החלק הראוי למאכל בהמה, הנקרא תבן, יחד עם חלקים דקים יותר הקרויים מוץ שאינו ראוי לבהמות, והוא החלק הנשמט ונופל דרך הנקבים.

• המוץ לארץ – כי פעולה זו מוגדרת כעשיית מלאכת מרקד, האסורה מן התורה, שעל ידה בורר פסולת מתוך אוכל, בכלי המיוחד לכך.
• במקום גבוה – ומשופע.
• שירד המוץ – כי בנשוב הרוח, מתפזר המוץ ויורד, עקב משקלו הקל.
• שאינו מכוין – השימוש בכברה ככלי להעברת תבן ממקום למקום מותר, כאשר אינו מכוין להפריד את המוץ מן התבן, ואפילו שקצת מוץ בהכרח נופל בנקבים, משני טעמים, האחד, שבתזוזת הכברה אינו מתכוין לבצע הפרדה. ועוד, שלא נתקבלה תוצאת המלאכה, שהרי רוב המוץ נותר בכברה. על פי האמור יש להתיר הוצאת מאכלים מן הקדירה באמצעות מצקת בעלת נקבים ובלבד שלא יכוין לברור.

סעיף ב

^בלא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו (ו), ^גאלא משער באומד דעתו.

^בביצה כ"ט ע"א. ^גכן פירש הרי"ף (שם טז.) קודר הנאמר שם, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות יום טוב הכ"ב.

• לפני בהמתו – הסיבה שפעולה זו נאסרה היא כיון שהמדידה אסורה בשבת כמו שלמדנו בתחילת הסימן הקודם.

סעיף ג

(ז) ^דאין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים; אבל נותנים בו מים ^הומעביר בו תרווד (ח) או מקל שתי וערב, כיון שאינו ממרס בידו (ט) ולא מסבב התרווד או המקל, מותר (י). ^וומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב (יא); ^זומותר לערב המורסן כדרכו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה; ומערב בכלי אחד אפי' כור ואפי' כורים. ^חויש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת (יב), ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום (יג) (ועיין לעיל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל (יד) כיצד נוהגין).

^דשבת קנ"ה ע"ב משנה שם, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש פכ"ד והרמב"ם בפרק כ"א. ^השם קנ"ו ע"א כאביי. ^ושם כרבי יהודה. ^זרמב"ם בפרק כא. ^חסמ"ג וסמ"ק (ובעל התרומות) וספר התרומה סי' רכ וכרבי בברייתא שם קנה ע"ב.

• אין גובלין מורסן – המורסן הוא קליפת החיטים, שלישתם לא נאסרה מן התורה^[1], אלא שמדרבנן אסור לערבבם בכח עם משקה, כי ערבוב כזה דומה למלאכת לישה.
• תרווד – מצקת או כף גדולה.
• שאינו ממרס ביד – כלומר שאינו מערבב אותו בצורה מיטבית.
• מותר – כי ערבוב כזה אינו דומה לפעולת הלישה.
• כדי שיתערב – ערבוב כזה אינו דומה לדרך הלישה הרגילה, לכן לא גזרו עליו חכמים.
• על גבי מורסן בשבת – זוהי הדעה שהבאנו בהקדמה לסימן שכא סעיף יד, והיא סבורה, כי מן התורה נאסרה גם לישת חומר שאינו "בר גיבול" (חומר שערבובו עם מים אינו מדבק את חלקיו לכדי עיסה), ולשיטתם הוא חמור אף יותר מדבר בר גיבול, במה שהוא מתחייב כבר בעת מזיגת המים על החומר.
• מבעוד יום – שאז מוגדר המורסן כנילוש כבר מערב שבת. להלכה, יכולים הספרדים לסמוך על שיטת המקילים.
• כיצד נוהגין – שם הוסבר שגם האשכנזים מקילים, אלא שצריכים לשנות את סדר נתינת החומרים מאופן נתינתו ביום חול. ואם סדר נתינתו אינו ידוע, יתן תחילה את האוכל, ואחר כך את המשקה.

סעיף ד

^טקשין של שבלים (טו) שקושרים בשנים או בשלשה מקומות (טז), מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה (יז). הגה: ויש אומרים דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא (יח) (הגהות אלפסי). אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל, מותר לעשותו אוכל (יט), אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה, לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר (כ).

^טשבת שם ע"א וכדמפרש לה רב הונא וכרב יהודה וכפי גרסת רש"י והרא"ש.

• קש של שיבלים – זהו הגבעול היבש של הדגן (אחרי שתלשו ממנו את גרעיני החיטה) והוא ראוי למאכל בהמה.
• בשלשה מקומות – הבאתם ממקום למקום נעשתה בעזרת אסיפתם וקשירתם יחד, ובמצב כזה אינם ראויים למאכל בהמה.
• הבהמה – הטרחה הכרוכה בהתרת קשרים אלו מותרת, כדי לאפשר לבהמות לאכול את מאכלם. ואין לאסור את פתיחת הקשר מחמת מלאכת המתיר (היא מלאכת התרת הקשרים), כי הקשר בו נקשר הקש ודאי איננו של קיימא, ולא נאסרה מלאכת המתיר אלא בקשר של קיימא^[2].
• שאינו של קיימא – הרמ"א אסר את הדבר כי לשיטתו קשר שלא עומדים לפתחו בתוך שבעה ימים מוגדר קשר של קיימא, ולכן אסר פתיחת קשר זה. אבל המחבר מתיר פתיחתו של קשר זה, כי לדעתו קשר של קיימא הוא רק כזה שאין כל כוונה להתירו, ולכן אגודת שיבלים שאגדוה וקשרוה רק כסיוע בהבאתם ממקום למקום, אינו מוגדר קשר של קיימא.
• לעשותו אוכל – כוונת המחבר להסביר מדוע חילק והתיר את פתיחת קשר הקשין בעוד שאת שפשופם בידים לא התיר, ולכן כתב שהותר לטרוח בתיקון מאכל שאינו ראוי לאכלו כמות שהוא, כגון קשי שיבולים המאוגדים יחד שטורח בהתרת איגודם, והיא טרחה הנצרכת, כי מחובתו של אדם להאכיל את בהמותיו.
• ולתקנו יותר – אבל שפשופם ביד הוא טרחה שאיננה נצרכת, כיון שהבהמות יכולות לאכלם גם ללא שפשוף זה, וכיון שהשבת ניתנה למנוחת האדם, אין לטרוח בשיפור נוחות האכילה עבור בהמותיו.

סעיף ה

^יעצים שקצצן מן האילן (כא), ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים (כב), מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם ^כלהאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף (כג).

^ישם בגמרא כרב יהודה. ^כשם קנ"ו ע"ב.

• מן האילן – וקושר אתם יחד בחבילה.
• בעודם לחים – ועל כן אינם מוקצים מחמת גופם (כמו שבארנו לעיל בסימן שכא סעיף קטן ג).
• בלא שפשוף – כמו שנתבאר לעיל בסעיף ד, שאם הבהמה איננה יכולה לאכול ללא טרחה זו, הרי טרחה זו מותרת.

סעיף ו

^למחתכין דלועין לפני בהמה (כד), והוא שנתלשו מאתמול (כה).

^לרש"י שם והרא"ש.

• לפני בהמה – הבהמה מתקשה לאכול דלועים שאינם חתוכים, לכן מותר לאדם לטרוח בחיתוכם, כי טרחה זו נעשית לצורך האכלת בהמותיו.
• מאתמול – אבל כשנתלשו בשבת, בין על ידי יהודי ובין על ידי אינו יהודי, אסורים לבהמה, כי בזה שלא תלשם טרם שבת הראה שאינו מעוניין בהם. ומכנים מוקצה זה בשם 'גרוגרות וצמוקים', ראה לעיל סימן שי סעיף ב.

סעיף ז

^ממחתכין נבילה לפני הכלבים (כו) אפילו נתנבלה היום (כז), בין שהיתה מסוכנת (כח) בין שהיתה בריאה (כט), ^נוהני מילי (ל) בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה, לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן (לא) (ועיין לעיל סי' שכ"א (לב) אם מותר לחתכו דק דק לפני (לג) עופות).

^משבת קנ"ו שם במשנה וכתנא קמא, הרי"ף והרא"ש וכפרוש הרמב"ם בפרק כא הי"ח שם. ^נשם בגמ' קנה ע"ב אליבא דרב יהודה.

• הכלבים – אכילת הנבילה על ידי הכלבים נעשית רק באמצעות חיתוכה לחתיכות, לכן נחשב החיתוך כטרחה המותרת לצורך האכלת בהמותיו.
• נתנבלה היום – היה מקום לומר שתאסר מחמת מוקצה, כי לא הייתה ראויה למאכל בהמה בכניסת השבת.
• מסוכנת – כאשר הבהמה נוטה למות ברור שאין לאוסרה מחמת מוקצה, כיון שבעליה ציפה למיתתה ולא הסיח דעתו ממנה.
• בריאה – היה אפשר לחשוב שבעלי בהמה בריאה אינו סבור להשתמש בה בשבת, כי אינו מצפה למיתתה, ולכן תאסר נבלתה בשבת כמו שנאסרים דילועים שנתלשו עקב היותם מוקצה, וכמו שבארנו בסעיף הקודם. אלא שלמרות כן, קיים חילוק בין הנבילה לדילועים, שהנמנע ואינו תולש דילועים קודם שבת מוכיח את חוסר רצונו לאכלם בשבת, כי הלוא באפשרותו לתולשם ודומה הדבר כאילו דחאם בידיו. אבל בבהמה, אין בהימנעות מהריגתה כל הוכחה שאין רצונו להשתמש בה אם תמות, כי לא כדאי לו להרוג בהמה חיה לתת בשרה לכלבים, אבל אם תמות הבהמה ודאי בכוונתו להשתמש בנבלתה להאכילה לכלביו^[3].
• והני מילי – ודינים אלה.
• לא טרחינן – כי אין לטרוח בהכנת מאכלים שראויים לאכילה גם בלי טרחה.
• סי' שכ"א – סעיף ט.
• לפני עופות – בסי' שכא כתב הרמ"א שחיתוך כזה אסור, כי זה דומה לתיקון שהופך דבר שאינו ראוי לאכילה לדבר הראוי לאכילה, וראה בפירושנו והערתנו שם.

סעיף ח

^סאין חותכין שחת (פי' ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשלה התבואה) וחרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, ^עמשום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה (לד).

^סשם ע"א במשנה. ^עשם בגמרא אליבא דרב יהודה.

• חזי לאכילה – אע"פ שחיתוך השחת והחרובין מיקל על הבהמות לאכלם, אבל כבר ראינו בסעיף הקודם שאין לטרוח עבור נוחות הבהמה.

סעיף ט

^פאין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס (לה); ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו ^צלמקום שאינו יכול להחזירו (לו), אבל מלעיטין (לז). ^קאין מאמירים את העגלים, אבל מלעיטין; איזו המראה, למקום שאינה יכולה להחזיר; הלעטה, למקום שהיא יכולה להחזיר (לח). הגה: ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים (מהרי"ל).

^פשם קנ"ה ע"ב במשנה ובגמרא. ^צשם וכרב יהודה. ^קמשנה שם ובגמרא וכרב יהודה.

• כאבוס – כמו שאיבוס הבהמות משמש לאגירת מזון, כך תוחבים מזון רב בגוף הגמל, לאגרו לזמן ממושך, לכן אין נחשבת טרחה זו לצורך השבת.
• שאינו יכול להחזירו – הדריסה, אף על פי שטרחתה מועטה ופחותה מההאבסה, עדיין נחשבת טרחה שלא לצורך, שהרי לשם האכלת הגמל מספיק להניח את המאכל בתוך פיו.
• מלעיטין – זוהי הנחת האוכל בתוך הפה, והיא מותרת כיון שזו הדרך הרגילה בהאכלתם בימי החול.
• יכולה להחזיר – כי בעוד שדחיפת האוכל למקום שאינו יכול להחזיר אסורה כי זו טרחה שלא לצורך, הנחת מאכל במקום שיכול להחזיר לעומת זאת הותרה, כיון שבדרך זו מפחית את הטרחה הכרוכה בהאכלה למינימום האפשרי. ואולם לא תחשב טרחה זו לצורך אלא כשבעלי החיים אינם יכולים לאכול בעצמם, ולכן כאשר אוכלים בכוחות עצמם, גם המינימום הזה נחשב טרחה שלא לצורך.

סעיף י

^רמותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים (לט).

^רמשנה שם ובגמרא וכרב יהודה.

• תרנגולים – כאשר אינם מסוגלים לאכול בעצמם מהמאכלים המונחים לפניהם.

סעיף יא

^שאין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה (מ), ^תולא לפני חזיר (מא); ^אאבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות ^בוכן לפני כלב שמזונותיו עליך (מב).

^ששם במשנה. ^תשם בברייתא. ^אשם במשנה. ^בשם בברייתא.

• ויוני עליה – תכונתם של חיות אלה למצוא את מאכליהם בכוחות עצמם, לכן נחשבת האכלתם טרחה שלא לצורך.
• לפני חזיר – כי אסור לגדל חזירים בארץ ישראל ועל כן אינך אחראי להאכיל אותם.
• שמזונותן עליך – כי תכונתם של בעלי החיים אלה שאינם משיגים את מזונם בכוחות עצמם, אלא בכל יום בעליהם מזינים אותם, לכן ימשיכו לעשות כן גם בשבת.

סעיף יב

^גמותר להאכיל תולעת המשי (מג).

^גתשובה בשם בעל העיטור ובשם רבי צמח ברבי שלמה.

• תולעת המשי – זהו זחל שמגדלים אנשים לצורך הפקת חוטי משי המיוצרים על ידי גופו, ולצורך קיומו הוא ניזון מעלי תות. גידולו אינו מתבצע בטבע אלא בבתי בני אדם, לכן מותר להאכילו ככל שאר בעלי החיים הביתיים.

סעיף יג

^דמעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים (מד), ולא חיישינן שמא יתלוש מהם (מה); אבל לא על גבי מוקצה (מו), מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים (מז). ודוקא להעמידה על גביו ממש, ^האבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם, מותר (מח).

^דבשבת קכ"ב ע"א. ^השם.

• עשבים מחוברים – כשרוצה שהבהמה תתלשם בפיה ותאכלם.
• יתלוש מהם – כיון שחומרת איסור התלישה ברורה וידועה לכל, לא חוששים לתלישת העשבים בידי בעלי הבהמה.
• על גבי מוקצה – כגון עשבים שנתלשו בשבת.
• בידים – איסור המוקצה נדמה לאנשים כאיסור קל, לכן קיים חשש רציני שכדי להקל על הבהמה ירים את המוקצה בידיו ויבקש להאכילה.
• מותר – כלומר הבאתה אל העשב המוקצה נאסרה, אבל מניעת התרחקותה מהמוקצה מותרת.

סעיף יד

^ונוטלים מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור, אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור (מט). הגה: ויש מחמירין ג"כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני אחת וליתן לפני אחרת שאינה מינה (נ) (מרדכי פ' תולין וסמ"ג וסה"ת).

^ושם ק"מ משנה וכדמפרש לה אביי.

• ואינו ראוי עוד לחמור – שאז אין תועלת בטרחתו ולחנם היא נעשית.
• שאינה מינה – מאותה סיבה, אבל הדבר תלוי במציאות של אותו מקום, שאם הבהמה בכל זאת אינה מואסת במאכלי בהמה אחרת, מותר.

סעיף טו

^זאסור לגרוף (נא) האבוס לפני שור של פטם (נב), ^חאפילו אבוס של כלי (נג), גזירה אטו של קרקע דאתי לאשווי גומות (נד); ^טואסור גם כן לסלק התבן מלפניו (נה) לצדדין (נו).

^זשם במשנה וכחכמים. ^חשם בגמרא. ^טשם במשנה וכחכמים.

• לגרוף – נקיון מקום המאכל של השור נעשה באמצעות גריפת כל מה שאינו ראוי למאכל כגון עפר ואבנים.
• שור של פטם – זהו שור המואכל בכמויות רבות כדי להשמינו, ומשתדלים להשאיר את סביבת האבוס שלו נקיה כאמצעי פיתוי, כי אז הוא נמשך לאכול יותר.
• אבוס של כלי – אפילו שהגריפה בתוך הכלי איננה נחשבת כלל כמלאכה, עם כל זה היא אסורה כמו שהשו"ע ממשיך להסביר שחכמים חששו שיבא לגרוף באבוס של קרקע.
• לאשויי גומות – אחת ממלאכות שבת האסורות מן התורה היא החלקת פני הקרקע והיא המכונה כאן אשוויי גומות. מלאכה זו היא תולדת מלאכת החורש, שהחורש מרפה את הקרקע ועושה ניר בשדה כדי להכשירולזריעה. ואילו השוואת הקרקע היא החלקה הנעשית באמצעות הסרת תילי אדמה וגושים בולטים, ומילוי חורים וחריצים, ובסופה מוכשר הקרקע למקטע ישר ונוח להליכה. איסור חמור זה של השוואת גומות הביא את חכמים לאסור דברים רבים^[4] שלא יבואו מתוכם לפעולה אסורה זו, ובינם גם גריפת לכלוך מקרקע לא מרוצפת, שבה קיים חשש מהותי וממשי שלא יסתפק בסילוק הלכלוכים מהקרקע, אלא גם ימלא גומות לשם החלקת פני הקרקע.
• מלפניו – מלפני השור.
• לצדדין – מחמת אותו חשש שמא מתוך פעולה זו יגרר להשוות ולהחליק את פני הקרקע^[5].

דיני הכנת מאכל לבהמה לשבת (שכ"ד)

• מן התורה אסור להשתמש בכברה ובכל כלי אחר שיש בו נקבים המפרידים בין חלקים רצויים לחלקים שאינם רצויים [א].
• הוצאת מאכלים מן הקדירה באמצעות מצקת בעלת נקבים מותרת, ובלבד שלא יכוין לברור (ה).
• מותר להכין את מאכלי הבהמות, אבל לא ימדוד כמות מדויקת, אלא יכין בהשערה [ב].
• מיזוגו וערבובו בכח של נוזל בתוך מאכל העשוי מחלקיקים קטנים נאסר אף שהמשקה אינו מחברם, ואינו יוצר ממרח. אבל מותר לערבב בנחת ולא בכח [ג].
• הכנת אפשרות האכילה עבור הבהמה מותרת גם בהיותה כרוכה בטרחה, אבל אין לטרוח לצורך שיפור אפשרויות האכילה [ד].
• בהמה שנתנבלה בשבת מותר להאכילה לכלבים ואינה נחשבת מוקצה [ז]. ואם אכילת הנבילה ללא חיתוך בשרה לחלקים קשה, מותר לחתכה [ז].
• מותר להאכיל תרנגולים כאשר אין בכוחם לאכול [י].

[1] כפי שלמדנו בסימן שכא סעיף יד שאין איסור לש בדבר שאינו בר גיבול.

[2] כפי שלמדנו בסימן שיז

[3] ויש דעות בפוסקים שאוסרים בבריאה, עיין מ"ב ס"ק כג.

[4] שעיקרם נסדרו בסימן שלז ובעוד הרבה מקומות.

[5]  כמו שפירש בכף החיים כאן אות סא, ודלא כהמ"ב.