סימן שכ"ט – על מי מחללין שבת, ובו ט' סעיפים

בסימן שכ"ח למדנו על ההיתר לחלל שבת בשביל חולים שנשקפת סכנה לחייהם. בסימן זה נראה כי גם בכל המצבים בהם חיי אדם נתונים לסכנה הותר לחלל שבת. והכל נלמד מהפסוק וחי בהם, וכפי שנתפרש בהקדמה לסימן שכ"ח.

סעיף א

^אכל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח (א). אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה (ב), מכבין כדי שלא תעבור.

^איומא פ"ד.

• הרי זה משובח – כלומר אין להשקיע זמן בחיפוש דמות רבנית כדי להיוועץ בה בנוגע לחילול שבת, אפילו כשאחרים כבר באו לעסוק בהצלת הנפשות.
• ויבא לידי סכנה – כגון אש המתפשטת במהירות במקום בו מצויים חולים או קטנים שאין זמן להבריחם קודם בוא האש. בזמננו דליקות ושריפות נחשבות תמיד סכנת נפשות, מחשש להתפוצצות מיכלי גז והתחשמלות מחוטי חשמל חשופים, ועשן רעיל^[1].

סעיף ב

(ג) ^באין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב (ד). אפילו היו תשעה עובדים כוכבים וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה (ה). אבל אם נעקרו כולם (ו) ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו; שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש (ז).

^בשם ובגמרא וכמו שפירש הרא"ש וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף וכן פירש הרב המגיד לדברי הרמב"ם.

• הקדמה לסעיף: הבנת סעיף זה תתאפשר בנקל אחר הסברת מספר מושגים הלכתיים, שהם 'הליכה אחר הרוב', 'כל דפריש מרובא פריש', ו'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי'.

'הליכה אחר הרוב' הוא מושג הנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), שהוא מורה כי בכל מיעוט העומד מול הרוב, מכריעים אחר הרוב, וכגון אדם הנידון בדין ושלשה עשר דיינים מחייבים אותו מיתה, ועשרה דיינים אחרים פוטרים, הולכים אחר הרוב, ומחייבים את הנידון.

'כל דפריש מרובא פריש' תרגום, 'כל הפורש, מן הרוב הוא פורש'. כלומר, פריט כל שהוא שנד וזז ממקום בו שהה, וכשנמצא במקום אחר אין ידוע מנין הוא בא, כגון אוכל שלא ידוע אם הוא בא ממקום כשר אם לאו, נוהגים בו כאילו יצא מקבוצת הרוב, לכן אם רוב המאכלים בעיר כשרים, מותר לאכלו. אבל כשהרוב אינו כשר, אסור לאכלו. גם מלאכה שנכרי עשה בשבת, ויש ספק עבור מי עשאה, כגון שהדליק אור בשבת, הולכים אחר רוב אוכלוסיית המקום, שאם רובם גוים, נחשבת מלאכה זו כנעשתה לצורך גוים, ומותר ליהנות ממנה. אבל אם רובם יהודים, אסורה הנאתה, כי מחשיבים אותה כנעשתה לצורך יהודי.

'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי'. הכוונה לקבוצת פריטים של איסור והיתר ששהו בקביעות במקום מסוים, ונודע שאחד ניטל משם, מתייחסים אליו כניטל מקבוצה שבה חצי מותרים וחצי אסורים, אפילו שבמקור, רוב הפריטים מותרים. דוגמא לדבר, עשר חנויות בעיר, תשע מוכרות בשר כשר, ואחת מוכרת בשר טרף, וקנה בשר באחת החנויות, ולא זוכר מאיזו מהן, הרי הבשר בספק, ואסור, למרות שרוב הפריטים בקבוצה מותרים, כי נחשב הבשר כנלקח ממקום בו היו חמשה חנויות כשר וחמשה טרף.

הליכה אחר הרוב נעשית גם בדיני פיקוח נפש, אבל רק באופן חלקי, כי לפעמים אין משתמשים בכלל זה, כמבואר בסעיף זה.

עובדי הכוכבים לגבם פסק המחבר כי אין להצילם, המה "גוי שאינו גדור בגדרי הדתות", כלומר אנשים רעים ומסוכנים, שאין היתר לחלל שבת להצלתם (אם לא משום איבה), אבל עבור הגוים החיים בתוכנו מחללים שבת^[2].

• אחר הרוב – כלל גדול בכל שטחי ההלכה, הנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות", ומשמעו שההכרעה בכל נושא מסופק תהא על פי הרוב. ואולם בנוגע לחשש סכנת נפשות, אפילו מועט מאד, מלמדנו הכתוב "וחי בהם" שמותר לחלל שבת להצלת הנפש. ואף כי בדרך כלל אין הולכים אחר רוב בפיקוח נפש, בכל זאת יש מקרים מסוימים שאכן הולכים אחר הרוב, כגון בעיר שרוב אוכלוסייתה עכו"ם, שאם יש ספק פיקוח נפש אין מצילים, כי הולכים אחר הרוב ומניחים שהמסתכן עכו"ם, אבל כאמור, לא בכל מקרה הולכים אחר הרוב, וכפי שיבואר.
• כמחצה על מחצה – כלומר במקום בו שהו עשר נפשות וביניהם יהודי אחד, ונסתכן אחד מהקבוצה, אבל לא ידוע אם הוא עכו"ם או יהודי, מצילים אותו. ויש חידוש גדול בהלכה זו ש"אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב", והוא, שגם לאחר פרישת חלק מהאנשים מהמקום בו שהו היהודי והקבוצה, ובכך נוצר ספק אם במקום החדש יש יהודי, ובדרך כלל, ללא ספק נפשות, היינו מכריעים על פי הכלל ש'כל דפריש מרובא פריש' ומכריעים שהפורש נכרי, אבל במקרה זה של חשש סכנת נפשות, אין הולכים אחר הרוב, אלא פועלים להצלת הבודד הזה, כי אותה קביעות ממנה בא, לא נתבטלה לגמרי, הלכך נידון מקרה זה כחמישים אחוז שהפורש יהודי.
• אם נעקרו כולם – ולא נשארו ביחד, אלא נפרדו זה מזה.
• כל דפריש מרובא פריש – כי אז נתבטלה הקביעות הקודמת, ושב הדין להיות כהצלת אדם הנמצא ברחוב, בעיר שרובה עכו"ם. לצד זאת עלינו לחזור ולציין, שבימינו, אין הלכה זו נוהגת למעשה, כי בכל הארצות שיש בהם חוקים, מחייבת ההלכה להציל אינו יהודי כיהודי.

סעיף ג

^גמי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל, מפקחין עליו אף על פי שיש בו כמה ספיקות (ח).

^גשם במשנה.

• כמה ספיקות – את הספיקות בסעיף זה צריך לסדר כך: נפלה מפולת ולא יודעים אם יש שם אדם. ואם יש אדם, לא ידוע אם הוא חי או מת, ועל הצד שהוא חי לא ידוע אם הוא אדם שאנו מחויבים להצילו או שהוא אדם גרוע מחיה, שאין חובה להצילו, הדין הוא שמצילים, למרות שבדרך כלל במציאות כזו שיש ספיקות רבים כל כך, מקילים בהלכה, אבל בספק נפשות, מחמירים שלא ליטול שום סיכון, אלא מחללים את השבת להצלתו^[3].

סעיף ד

^דאפילו מצאוהו מרוצץ, ^השאינו יכול לחיות אלא לפי שעה (ט), מפקחין, ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת, לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה (י).

^דשם בגמרא ברייתא פ"ח וכן פסק רמב"ם בפרק ב. ^השם בגמרא ברייתא וכיש אומרים וכן פירש רמב"ם בפ"ב.

• לחיות אלא לפי שעה – מדובר שאמנם מצאו אצלו סימני חיים, אבל לא נותר לו זמן רב לחיות, כי הוא מוגדר פצוע אנוש, ובכל זאת מצילים אותו, כדי להעניק לו כמה רגעים נוספים של חיים. ומכאן יש להוכיח את הערך הגדול של חיי אדם, שאינו נמדד דוקא לפי היכולת לפעול ולעשות משהו, אלא כל רגע של חיים הוא קדוש, וחובה לחלל שבת גם עבור רגעים מועטים אלה^[4], אפילו שפצוע אנוש זה לא יוכל לעשות בהם דבר.
• ברגליו תחלה – מסעיף זה אנו למדים כי חיות האדם תלויה ביכולת נשימה עצמית, ולא בפעילות שריר הלב. לכן חיותו של אדם נקבעת לפי הנשימה שלו, שאם אין נשימה עצמונית, יש לקבוע מיתה, אפילו אם שריר הלב עדיין פועם^[5]. עם זאת, חשוב לציין, כי בימינו נתרבו האפשרויות להציל בני אדם גם כשבאופן חיצוני מוכח שהם אינם נושמים, לכן צריך, כמובן, לחלל שבת עבורם. אמנם, אם מתברר ששורש המח, שהוא מקור נשימתו העצמונית של אדם פסק לפעול, מותר לתרום איבריו לצורך הצלת אנשים, אפילו כשהלב ממשיך לפעום, ובלבד שהביע רצונו והסכים לזה.

סעיף ה

^ומצא עליונים מתים, לא יאמר: כבר מתו תחתונים, אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים (יא).

^ושם בברייתא.

• שמא עדיין הם חיים – שוב רואים מהלכה זו, כי בהצלת נפשות אין הולכים אחר הסבירות, אלא כל זמן שיש סיכוי קלוש להציל חיים, צריך לפעול, גם במחיר חילול שבת.

סעיף ו

^זעכו"ם שצרו על עיירות ישראל (יב), אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם (יג) את השבת; באו על עסקי נפשות (יד), ^חואפילו סתם (טו), יוצאים עליהם בכלי זיין (טז) ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר (יז), אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת (יח). הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (יט) (א"ז).

^זעירובין מה . ^חרמב"ם בפרק ב.

• על עיירות ישראל – כלומר פתחו בהתקפה או במלחמה.
• אין מחללין עליהם – זוהי אמירה עקרונית שלא לחלל שבת לצורך הצלת ממון. אמנם למעשה, במקרה שהעכו"ם באים על עסקי ממונות, הסעיף הבא מתיר חילול שבת.
• על עסקי נפשות – כלומר שכוונתם להרוג.
• ואפילו סתם – כלומר שלא ידועה כוונתם.
• בכלי זיין – בנשק.
• הסמוכה לספר – הסמוכה לגבול.
• מחללין עליהם את השבת – כי החלשת עיר הסמוכה לגבול מעמידה בסכנה את כל המדינה. למעשה, כבר נתבאר שאין חילוק בזה, ובכל מקרה מחללים שבת נגד כל אויב, וכנגד כל פורעי החוק, העלולים לגרום אנרכיה מסוכנת^[6].
• רוצים לבא – הרמ"א מסביר שמה שכתב המחבר "שבאו" אין הכוונה שצריך להמתין עד בואם, אלא ברגע שנודע לנו על כוונתם מותר לחלל שבת. מכאן מבואר כי מלחמת מנע מותרת בשבת.

סעיף ז

^טיש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (כ) (ומכל מקום הכל לפי הענין) (כא) (פסקי מהרא"י סימן קנ"ו).

^טכתבי מורנו הרב ר' ישראל סימן קנ"ו.

• והוי עסקי נפשות – סעיף זה מלמד כי מושג הסכנה הורחב מאד, ומתייחסים לכל מקרה שוד או ביזה, בין בידי יהודים ובין בידי גוים, כסכנת נפשות. ומחללין את השבת, כי יש להניח, שאם האויבים או הרשעים יוכלו לגזול ולעשות ככל העולה על רוחם ביום השבת, יגרום הדבר לאנרכיה כללית, ואנשים יקומו להגן על רכושם, גם כשהדבר כרוך בסכנת נפשות. הנחה זו היא סיבת ההיתר למשטרה לפעול למען שמירת הסדר הציבורי, אפילו ביום השבת. וכשיחיד נקלע למצוקה כזו, כגון שגנב נכנס לביתו, מותר לו להזעיק את המשטרה.
• הכל לפי הענין – שאם ברור שלא תגרם כל חולשה לכלל הציבור, אין לחלל שבת.

סעיף ח

^יהרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, ^כוכן יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם (כב) (ועיין לעיל סוף סימן ש"ו, מי שרוצים לאנסו, אם מחללין עליו שבת).

^יטור ורמב"ם בפ"ב מהמשנה דתענית י"ט. ^כשם בטור ורמב"ם.

• כדי להצילם – כתוב בתורה "לא תעמוד על דם רעך". מכאן למדו חכמים שהתורה מחייבת כל אדם לבוא ולהציל אדם שחייו בסכנה. ועל כן מי שיכול להציל חייב גם לחלל השבת.^[7].

סעיף ט

^לכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם (כג).

^לעירובין מה ברייתא.

• למקומם – מדובר במקרה רגיל שיצאו להציל בתוך התחום (שכן בזמנם לא היו רגילים לשגר הודעות באמצעים טכנולוגיים ולמסור הודעות ברכבים אודות התרחשות אירועים שונים והקפצת כוחות מלבד מקרים חריגים). ורצה המחבר ללמד כאן, שאין להשאיר את הנשק במקום האירוע, אלא חייבים להחזירו עמם, כדי למנוע את נטילת הנשק וסיכון חיים על ידי גנבים או אויבים .

אמנם כאשר יצא המציל חוץ לתחומו, מבואר בסימן ת"ז, הותר לו לשוטט רק במרחק אלפיים אמה לכל רוח, ממקום האירוע, ואינו רשאי לחזור למקומו^[8] ואולם הרב משה פיינשטיין (באגרות משה^[9]) הגביל את האיסור לשוב למקומו, רק למקרה שהיה סבור בעת יציאתו כי ההצלה תארך זמן רב, אבל אם ציפה שהאירוע יסתיים במהרה, מותר לו לחזור, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. אפשר לסמוך על התירו באחיות, רופאים ואנשי הצלה העוסקים בזה בתדירות גבוהה, לגבם קיים חשש זה, שאם לא נתיר את שובם, יתכן שלא יהיו בנמצא מטפלים עבור החולים או אנשי הצלה שיבואו להציל, ואין לך סכנה גדולה מזו. אמנם אם פעם אחת נקרא אדם לעזור ולהציל, אינו רשאי לחזור לביתו, כשהדבר כרוך באיסורי שבת^[10].

טעם נוסף לסמוך על האגרות משה, הוא מחמת דברי הבה"ג המובאים בר"ן (ראה הערה 6), הסבור כי יש להחשיב נזק הנגרם לרבים כפיקוח נפש. ואף שהיתר זה לא נפסק להלכה, יש ללמוד ממנו שאם מדובר על דיני פיקוח נפש של ציבור יש לדונם במבט שונה. ולכן יש להקל, כיון שמערכת ההצלה חייבת להיות כמה שיותר זמינה ומצויה, וידוע שהיסוס של כמה דקות יכול לעלות בחיי אדם. נמצא כי מבחינה ציבורית נדרשת נוכחות ומציאות של צוותי רפואה זמינים, ובהם רופאים, אחיות ושאר כוחות ההצלה. אבל אם נקשה עליהם יותר מדי, יימנעו אלו מלעסוק בהצלת חיים^[11]. אמנם לכתחילה צריך להשתדל לארגן הסעות על ידי נהגים לא יהודים^[12], והשם יצילנו משגיאות.

על מי מחללין שבת (שכ"ט)

• חובה להזדרז בהצלת אדם המצוי בסכנה, ואין להתמהמה לצורך בירור ההיתר בהצלה זו (א).
• צריך גם למנוע פיקוח נפש, ולכן כשסכנה מסוימת עתידה להופיע, מחללים שבת לצורך מניעתה (א).
• אפילו בהתעורר מספר ספיקות אם בכלל יש סכנה, עדיין מחללים את השבת (ג).
• מחללים שבת אפילו אם החולה יחיה רק חיי שעה (ד).
• מחללים שבת כנגד כל אויב המתכנן תקיפה (ו).
• מחללים שבת למניעת גניבות, כי אם אלו ייעשו בנקל בשבת, הדבר עלול לסכן נפשות (ז).
• חובה להציל חבר הנמצא בסכנה, ובשבת מחללים שבת להצלתו (ח).
• מי שיצא להציל יש לו אלפיים אמה לכל רוח, מן המקום שהגיע, ורשאי לשמור נשקו עליו (ט).
• רופאים אחיות ואנשי הצלה הנקראים בשבת, בדרך קבע, למילוי משמרת או משימות, רשאים לחזור לביתם אחר סיום משמרתם או משימתם [כג].

[1] על פי הערה א של איש מצליח על המשנה ברורה.

[2] עיין בספרי בעקבות המחבר ח"א  מה שהארכתי בזה.

[3] יש להוכיח מכאן חילוק והבדל בין דיני ספק ספיקא, לדין 'רוב'. שהרי בעוד שבספק ספק ספיקא מחמירים להציל, אפילו שהסיכוי מועט מאד. בכל זאת, בדין כל דפריש מרובא פריש, כאשר הסיכוי שחייבים להציל גם הוא מועט, בכל זאת לא מצילים.

[4] יש להעיר, שלמרות הערך הגדול והקדוש של חיי אדם, בכל זאת כשמדובר בחולה שבדרך הטבע נוטה כבר למות, אצלו איננו מאריכים את חייו בדרך לא טבעית, כי בזה מאריכים את סבלו, וכפי שמבואר ברמ"א (יורה דעה סימן של"ט סוף שעיף א, ע"ש).

[5] בדין זה נחלקו הפוסקים מחנה מול מחנה. יש הסוברים שכל זמן שהלב פועם הרי הוא נחשב כחי (עיין לדוגמא שו"ת שבט הלוי ח"ז סימן רל"ה וח"ח סימן פו). אבל יש דעות המסכימות למה שהבאנו כאן, וגם הרבנות הראשית ישבה על מדוכה ופסקה כך. ראה ב'תחומין' (חלק ז עמוד 187) וגם חלק לא, בתשובתו של הרב שלמה משה עמאר, עמוד 19.

[6]  על פי דברי בעל הלכות גדולות (בה"ג) המובאים בר"ן (על הרי"ף מסכת שבת דף יט ע"ב ד"ה ומהא שמעינן), שנזק של רבים נחשב כסכנת נפשות.

[7] נחלקו הפוסקים אם אדם חייב להיכנס בסכנה כדי להציל חברו. כמו שדנו בשולחן ערוך חושן משפט סימן תכו סעיף א, וכתבנו על נושא זה מאמר מיוחד בספרי 'בעקבות המחבר' חלק ב, בפרק "בדין לא תעמוד על דם רעך".

[8] זו כוונת המחבר במה שכתב בפירוש בסימן ת"ז שאין להתיר יותר מאלפיים אמה, וכאן בבית יוסף שלח אותנו לעיין בדבריו שם בסימן ת"ז.

[9] ח"ד סימן פ.

[10] בדעת הרמב"ם נראה, שהתיר את שובם של כל היוצאים להציל בצורה גורפת, שהרי לכן הוסיף בהיתר זה את המילים "שלא להכשילם לעתיד לבוא", וחשש זה קיים בכל מציל. אמנם המחבר השמיט תיבות אלו, והסברנו את שיטתו על פי דבריו בבית יוסף.

[11] ראה גם מה שכתב בשו"ת בדי ארון (חלק פיקוח נפש עמוד 144) בשם ספר ארחות רבינו לבעל הקהילות יעקב (עמוד קנה אות ריג) "אמר לי מו"ר שליט"א בשם מרן החזו"א שאין לאסור לרופא הנוסע בשבת לחזור עם מכוניתו לביתו, כדי שלא להכשילו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לחולה".

[12] ישנן אחיות שמפחדות לנסוע עם נהג גוי כשהן לבד, ויש לחשש זה סיבה מוצדקת, ובמקרה כזה הפתרון האמור אינו מעשי. וגם במקרה שרופא נקרא בפתאומיות, אין עצה זו מעשית, ואז יש לסמוך על ההיתר האמור.