סימן ש"מ – איסורי תולדות מעין האבות, ובו י"ד סעיפים

בשבת נאסרו ל"ט אבות מלאכה, ולכל אב ישנם תולדות האסורות כמותו. התולדות דומות לאב בתכלית הפעולה, או בצורתה החיצונית. בסימן זה מבוארים תולדות המלאכות הבאות: גוזז, כותב, מוחק, תופר, תיקון, מעמר, לש וקורע. בכל איסור נסביר מהו אב המלאכה, ומדוע איסור זה נחשב לתולדתו. בסימן זה נסדרו גם כמה איסורים מדרבנן, ונציין זאת במקומם.

סעיף א

(א) ^אאסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד (ב) בין בכלי (ג), בין לעצמו ^בבין לאחרים; ^גוחייב על שתי שערות (ד). ^דומלקט לבנות מתוך שחורות – אפילו באחת חייב (ה), ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא ילבש גבר שמלת אשה (ו). הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג  (ז) דין סריקה וחפיפה.

^אשבת צ"ד ע"ב. ^בשם בגמרא. ^גברייתא שם וכת"ק. ונלע"ד שצריך לפרש דאנטל בכלי קאי, וכן כתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ושאר פוסקים. ומה שכתב הר"ן בשם ר' חננאל שהוא מסכים לדברי רבי אליעזר – דחה הרב ב"י, וע"ש. ^דשם בגמרא.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו עוסקים במלאכת הגוזז. אב המלאכה הוא גזיזת הצמר מכבשים (ומשאר בעלי החיים), כשתכלית המלאכה היא שימוש בדבר הגזוז. תולדת מלאכה זו היא גזיזת צפורניים ושיער, משום הדמיון לגזיזת הצמר. אם כי תכלית הגזיזה שונה לחלוטין: בגוזז תכלית הפעולה היא שימוש בדבר הנגזז, ובגזיזת הצפורניים והשיער אנו מעוניינים בנוחות האדם, ובסילוק הציפורניים והשיער.
• בין ביד – אז האיסור הוא מדרבנן, כי אין דרך לגזוז ביד.
• בין בכלי – ואז האיסור הוא מהתורה.
• שתי שערות – כלומר: מהתורה חייב רק אם גזז שתי שערות או שתי צפורניים. ובאחת, האיסור הוא מדרבנן. ומותר לנקות אפו וכיו"ב, אף אם משיר בכך שערות קטנות[1].
• אפילו באחת חייב – כיוון שבהסרת שערה אחת כבר ייפה את עצמו.
• שמלת אשה – אסרה תורה לאיש ללבוש בגדי אשה, ובכלל האיסור גם ייפוי הגוף, שהיה דרך נשים בלבד. אולם בזמן ובמקום בו גם הגברים רגילים לדאוג להופעתם – אין בכך איסור, כמפורש בשולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ב סעיף א.
• סוף סימן ש"ג – סעיף כ"ז. ועיין בדברינו שם.

סעיף ב

^האסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר (ח).

^הרמב"ם בפ"ט ה"ח מסוגיא דעירובין ק"ג ע"א.

• בין לאחר – משום הדמיון לגזיזת צפורניים. והאיסור אינו אלא מדרבנן, כי בניגוד לצפורניים ולשיער, הסרת יבלת אינה פעולה חשובה, ולכן לא קיבלה שם מלאכה[2].

סעיף ג

(ט) ^והמוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות – חייב (י). הגה: אסור לשבר עוגות שכתובות עליו כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק (יא) (מרדכי רמז שס"ט).

^וברייתא שבת ע"ה ע"ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה והבא אחריו, עוסקים במלאכת הכותב והמוחק. במלאכת הכותב החיוב מהתורה הוא כשכותב שתי אותיות שיש להן משמעות. וכן החיוב על המוחק הוא כשמוחק כדי לכתוב שתי אותיות. בסעיף זה מעיר המחבר הערה על שיעור מלאכת המוחק, ובסעיף הבא הערה על מלאכת הכותב[3].
• חייב – כלומר: שיעור החיוב במלאכת המוחק הוא לאו דווקא כשמוחק אותיות, אלא גם כשמוחק דיו בשטח שאפשר לכתוב בו שתי אותיות. טעם הדבר, כי המוחק אינה ממש מלאכה, ופטור עליה כיוון שמקלקל, וכל חיוב המוחק אינו אלא משום שהמחיקה מאפשרת לכתוב, לכן לא משנה אם מחק אותיות או דיו ושעווה.
• דהוי מוחק – האיסור הוא משום שנראה כמוחק. ואסור רק אם הכתב עשוי מחומר שונה מהעוגה. איסור זה הוא לדעת הרמ"א בלבד, והמחבר לא הביאו[4], ויש גם מפוסקי אשכנז שמקילים לגמרי בדין זה[5]. הלכה למעשה, לפוסקים כמחבר מותר, ולפוסקים כרמ"א לכתחילה טוב להימנע, והמקל יש לו על מה שיסמוך.

ומילים הכתובות על צדדי הספר, אין בהם לא איסור מוחק ולא איסור כותב, כיוון שאין שום שינוי ויצירה בפתיחת הספר וסגירתו[6].

סעיף ד

^זיש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר (יב). הגה: אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (יג) (תרומת הדשן סי' ס"ג).

^זתרומת הדשן סימן ס"ג בשם אור זרוע.

• או באפר – אין זו כתיבה המקיימת, לכן אין כאן מלאכת כתיבה. אולם אסרו זאת חכמים, משום שהדבר דומה לכותב.
• כמין אותיות – כיון שהדבר אינו דומה כלל לכתיבה.

סעיף ה

^חמותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים (יג).

^חטור.

• שאין זה דבר המתקיים – לכן לא אסרו חכמים. ומהתורה, אף בדבר המתקיים אין איסור, כי אין כאן צורת שתי אותיות.

סעיף ו

(טו) ^טחוט של תפירה שנפתח (טז) – אסור למתחו, משום תופר (יז).

^טשבת ע"ה ע"א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו עוסקים במלאכת התופר. מהתורה האיסור הוא בתפירת שתי תפירות וקשירת החוט, או בתפירת שלוש קשירות, וכך התפירה מתקיימת.
• שנפתח – מדובר על שתי חתיכות בד שכבר תפורות בחוט, אלא שהחוט נעשה עתה רפוי.
• משום תופר – אם כבר תפור שתי תפירות, והוא מוסיף קשר – חייב מהתורה. וגם אם כבר תפור שלש תפירות, וכעת מתח היטב – חייב, אף שרק סיים התפירה.

סעיף ז

^יאותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק (יח) – אסור למתחו (יט), אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול (כ).

^יטור בשם רבנו פרץ, ומרדכי פרק ז' דשבת, והג"מ פרק י', ושאר פוסקים.

• ומתהדק – בזמנם היו בגדים עם שרוולים רחבים, וכדי להדק את השרוול היו תופרים חוט בין שתי קצותיו.
• אסור למתחו – משום שנראה כתופר. ואין בכך איסור תורה, כיוון שהתפירה אינה מתקיימת, ובנקל השרוול ישוב להיות רפוי.
• בתפירה בעיגול – ואז ניכר שאין כוונתו למתוח מתיחה קבועה, ומותר לכתחילה, כסגירת כפתור או רוכסן. וכן מותר להשתמש בשבת בסיכת ביטחון, כי אין זו תפירה המתקיימת.

סעיף ח

^כמוכין שנפלו מן הכסת (כא) – מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת (כב).

^כברייתא שבת מ"ח ע"א.

• מן הכסת – פיסות בד או צמר גפן שמכניס לכיס בד, כדי להשתמש בו ככרית.
• בכסת – נתינת המוכים לכרית דומה למלאכת תיקון כלי, ואסורה בשבת[7]. אבל אם כבר היתה כרית מוכנה – אין איסור בהכנסת המוכים חזרה.

סעיף ט

(כג) ^לאסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר (כד). וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו (כה).

^לשבת ל"ג ע"ב. ואיסורא איכא אף לאביי דפליג שם, כיון דאינה גדולי קרקע, ב"י.

• הקדמה לסעיף – שלושת הסעיפים הבאים עוסקים במלאכת מעמר. המעמר הוא האוסף את השיבולים שנקצרו לחבילה אחת, ובלי איסוף זה אי אפשר להמשיך את תהליך המלאכות להכנת הקמח. תולדות המעמר הם איסופים שונים, אולם האיסור מהתורה הוא רק בגידולי קרקע, ובמקום גידולם.
• שדומה למעמר – המלח אינו גידול קרקע, לכן אין בו מעמר מהתורה. אבל הוא דומה למעמר בכך שיש לקבץ אותו למקום אחד כחלק מתהליך הפקתו, ואסרו חכמים את הדבר משום הדמיון לעימור תבואה.
• ממקום גידולו – ויש בכך איסור תורה.

משחקים שהתפזרו ורוצה לאוספם – אין איסור בדבר, שלא גזרו חכמים בדבר שאינו גידול קרקע ואינו במקומו.

סעיף י

^מהמקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד (כו) – הרי זה תולדת מעמר, וחייב; וכן כל כיוצא בזה (כז).

^מרמב"ם פ"ח ה"ו.

• גוף אחד – דרך אכילת תאנים מיובשות היא הכנת כמה תאנים דחוסות בעיגול ("עיגולי דבלה"), או השחלת חבל המצרף כמה תאנים לגוש אחד.
• כיוצא בזה – דחיסת פירות לגוש אחד הוא תולדה של מלאכת מעמר, ואסור מהתורה, אפילו שלא במקום גידולו. ודווקא הפיכתם לגוש אחד, אבל באיסוף פירות לסל בבית אין איסור מעמר. ובחצר אסרו חכמים, כמבואר בסימן של"ה סעיף ה[8].

סעיף יא

(כח) ^נאף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש (כט), לא יחבצם בידו (ל).

^נרמב"ם בפרק כ"א הי"ז. וכתב הרב המגיד שהוא מהתוספתא פרק י"ג.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק באיסור מחבץ, שהוא תולדה של איסור בורר, אותו ראינו בסימן שי"ט. החיבוץ הוא הפרדת שומן החלב ומי החלב, והוא חלק מתהליך עשיית החמאה. בסעיף זה הובא פרט של איסור מחבץ, שכבר התבאר בסימן שי"ט.
• לדבש – מדובר על עירוב שומשום ואגוזים עם דבש, וחלק מהדבש נעשה ליחידה אחת עם השומשום והאגוזים. והדבר דומה לחיבוץ חמאה.
• בידו – איסור זה כבר התבאר בסימן שי"ט סעיף יז, והביאו המחבר גם שם משום שפעולה זו דומה קצת למעמר, ומדגיש המחבר שאין לחשוש בה למעמר, אלא למחבץ בלבד.

סעיף יב

(לא) ^סהנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים – חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה (לב).

^סטור והרמב"ם בפרק ח', מהא דזבחים צ"ד ע"ב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק במלאכת לש, אותה ראינו בסימן שכ"א. הגדרת המלאכה היא יצירת גוש אחד מחלקים נפרדים, כגון קמח, על ידי לישה במים[9].
• זה בזה – כלומר: זרעים אלו מתחברים במים ונעשים גוש אחד ולכן חייבים משום לישה.

סעיף יג

^עאין שוברים החרס (לג), ואין קורעין הנייר (לד), מפני שהוא כמתקן כלי (לה).

^ערמב"ם בפרק כ"ג ה"ו.

• החרס – על מנת להשתמש בשבר לצורך מסוים.
• הנייר – על מנת להשתמש בנייר החתוך לצורך מסוים.
• כמתקן כלי – כלומר: הכנת שבר חרס ונייר חתוך דומים ליצירת כלי, ולכן אסרו זאת חכמים[10]. בכלל איסור זה גם חיתוך נייר טואלט, וכל כיוצא בזה. וכתבו הפוסקים שבשעת הדחק מותר לחתוך נייר טואלט לאחר ידו ושלא במקום החיתוך, משום כבוד הבריות[11].

סעיף יד

(לו) ^פהמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים (לז) וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר, וחייב (לח). וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים, ולא נתכוין לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע, וחייב (לט).

^פרמב"ם בפרק י' הי"א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מביא תולדות של מלאכת התופר ומלאכת הקורע. מלאכת התפירה היא חיבור שני בדים על ידי חוט, ומתולדותיה היא ההדבקה, שגם בה מחברים שני דברים. הקריעה היא קלקול התפירה, הנעשה בכדי לתפור. ופירוק ניירות דבוקים כשצריך את הניירות בנפרד הוא תולדה של הקורע.
• בקולן של סופרים – מין דבק העשוי מקמח, הנועד להדבקת ניירות.
• תולדת תופר וחייב – נעיר שהדבקה אסורה רק כשנועדה להתקיים לאורך זמן, אבל אם לא נועדה להתקיים – מותרת גם ההדבקה וגם הקריעה. לכן אין איסור בהדבקת חיתולים חד פעמיים. וכאשר זהו חיבור המתקיים – אף אם הוא עצמו לא מעוניין לקיימו, עדיין טוב להימנע, לכן בחיבור כזה עדיף בשבת להשתמש בחיתולי סקוטש, שנפתחים בלי לקרוע את החיתול. ואם אין לו – נחשב הדבר לצורך גדול, ואפשר לסמוך על המקילים הסוברים שדין תופר הוא כדין קושר, ומותר כשאינו רוצה בקיום התפירה לאורך זמן.
• תולדת קורע וחייב – האיסור הוא רק אם צריך את הניירות. לכן מותר לקרוע עטיפת מזון בשבת אם אינו צריך את העטיפה. אבל כשצריך את העטיפה, כגון עטיפה יפה שמבקש לשמרה – אסור לקרעה בשבת.

דפים שנדבקו בטעות, כגון דפי ספר שנדבקו בגלל לכלוך – מותר להפרידם, ואין איסור אלא בדפים שהדביקם בכוונה.

כמה תולדות וגזרות, מעין האבות (ש"מ)

1. מלאכת הגוזז – אב המלאכה הוא גזיזת צמר מכבשים (ומשאר בעלי החיים), כשתכלית מלאכה היא שימוש בדבר הגזוז. תולדת מלאכה זו היא גזיזת צפורניים ושיער [(א)].
2. גזיזת שיער וצפורניים בכלי אסורה מהתורה, וביד אסורה מדרבנן, בין לעצמו בין לאחרים.
3. מהתורה חייב על שתי שערות, ואסרו חכמים אף שערה אחת [א].
4. אסרו חכמים לחתוך יבלות מגופו [ב].
5. מלאכת הכותב – החיוב מהתורה הוא כשכותב שתי אותיות שיש להן משמעות, כמו כן חייב גם המוחק כדי לכתוב שתי אותיות [(ט)].
6. המוחק חייב אפילו אם מחק כתם דיו ללא צורת אותיות, אם עשה זאת כדי לכתוב שם שתי אותיות [ג].
7. אסר הרמ"א לחתוך עוגה שיש עליה כיתוב מחומר אחר, משום שנראה כמוחק [ג]. ויש המתירים [(יא)].
8. אין איסור כותב ומוחק באותיות הכתובות על צדי ספר [(יא)].
9. אסרו חכמים לכתוב באבק, או במשקים על השולחן [ד].
10. מותר לרשום באויר כמין אותיות [ד], וכן מותר לרשום בציפורן על ספר [ה].
11. מלאכת התופר – הגדרת המלאכה היא חיבור שני בדים על ידי חוט. מהתורה האיסור הוא בתפירת שתי תפירות וקשירת החוט, או בתפירת שלוש קשירות, וכך התפירה מתקיימת [(טו)].
12. מתולדות התופר – ההדבקה, שגם בה מחברים שני דברים [יד].
13. הדבקה אסורה רק כשנועדה להתקיים. והדבקה שיכולה להתקיים אך אין בדעתו לקיימה, כגון חלק מהחיתולים החד פעמיים – לכתחילה טוב להימנע להשתמש בהם בשבת, ואם אין לו אחר – יכול לסמוך על המקילים, ולהשתמש בהם בשבת [(לח)].
14. הפרדת ניירות או עורות דבוקים וכיוצא בזה – היא תולדת קורע, ואם צריך את הנייר שהפריד – חייב [יד]. אך אם לא צריך את מה שקרע, כגון אם קורע עטיפה – מותר לכתחילה [(לט)].
15. קריעת נייר על מנת להשתמש בנייר החתוך, וכן שבירת חרס כדי להשתמש בשבר – אסורים מדרבנן, משום שדומים לתיקון כלי [יג]. לכן אין לחתוך בשבת נייר טואלט. ואם אין נייר חתוך, אפשר להקל ולחתוך לאחר יד, ושלא במקום החיתוך, משום כבוד הבריות [(לה)].
16. שתי חתיכות בד שהיו כבר תפורות, אם נרפה החוט שמחבר אותם – אסור למתוח אותו מחדש ולקושרו בסופו [ו].
17. מלאכת המעמר – המעמר הוא האוסף את השיבולים שנקצרו לחבילה אחת. תולדות המעמר הם איסופים שונים, אולם האיסור מהתורה הוא רק בגידולי קרקע, ובמקום גידולם [(כג)].
18. משחקים שהתפזרו ורוצה לאוספם – אין איסור בדבר, שלא גזרו חכמים בדבר שאינו גידול קרקע ואינו במקומו [(כה)].
19. דחיסת תאנים והפיכתם לגוש אחד הוא תולדת מעמר, ואסור מהתורה [י].

[1] יש אוסרים משום פסיק רישיה. ביביע אומר מתיר משום שזה פסיק רישיה באיסור דרבנן.

[2] יש סוברים שבכלי המיוחד לכך, האיסור הוא מהתורה.

[3] השולחן ערוך לא האריך בפירוט מלאכות כותב ומוחק, אלא הסתפק בהבאת שאלות מעשיות שהן תוצאה ממלאכות אלה. ועיין במשנ"ב ס"ק כ"ב, שמפרט באריכות את כללי מלאכת כותב.

[4] כיון שאינו מוחק על מנת לכתוב. וגם אין חיתוך העוגה נעשה בדרך מחיקה. ועוד, שאינו מתכוון למחוק. ואף לשיטת הרמ"א אין כאן איסור מוחק, אלא שנראה כמוחק.

[5] עיין פתחי תשובה כאן.

[6] משנ"ב ס"ק יז, בשם פוסקים רבים.

[7] נראה שאין בכך איסור תורה, כיון שהבד והמילוי אינם מחוברים. ועיין בדברינו בהסבר דין זה בספרינו "בעקבות המחבר חלק ב" עמוד 118.

[8] ועיין בדברינו בספר "בעקבות המחבר", עמוד רפ"ו-ש"ד, בהסבר מלאכת מעמר.

[9] נראה שהלכה זו נשנתה כאן למרות שהאיסור הוא משום לש, משום שהדבר דומה קצת למעמר.

[10] דנו האחרונים בהרחבה למה קריעת הנייר אינה אסורה משום מלאכת קורע. ונראה שמלאכת הקריעה היא קלקול שנועד לתיקון על ידי תפירה. ועיין בפירושים נוספים בביאור הלכה כאן, ובספרי "בעקבות המחבר" עמודים ש"ה-שט"ז.

[11] שמירת שבת כהלכתו (מהדורת תש"ע) כ"ג, יט. וכן בילקוט יוסף שבת חלק ה' עמוד קמ"ו ושפ"ח.