סימן שכ"ה – אינו יהודי שעשה מלאכה בעד ישראל, ובו ט"ז סעיפים

סימן זה דן ברובו^[1] במלאכות שעשאן גוי בשבת ללא בקשת היהודי, ובו יובאו האופנים בהם מותרת או אסורה הנאתם. הכלל הגדול הוא, שמלאכה הנעשית לצורך הנכרי עצמו מותרת בהנאה, אבל מלאכה הנעשית לצורך היהודי אסורה בהנאה. עוד יוסברו בו ההבדלים בין מלאכת גוי שהתורה אסרה למלאכת גוי שחכמים אסרו. כמו כן, ישנם מקרים בהם גם מלאכה שעשאה אינו יהודי לעצמו אסורה, מחשש שיעשנה גם עבור הישראל.

מספר סיבות ישנן לאיסור זה: א. אם תותר הנאת מלאכת הנכרי, עלול הישראל לזלזל באיסור עשיית המלאכה, ויבוא לעשותם בעצמו^[2]. ב. חכמים גזרו שמא יבקש מאינו יהודי לעשות עבורו מלאכה, ואז הדבר אסור, כיוון שהגוי נחשב שלוחו^[3]. ג. הרצון לשמר את צביון השבת ויום טוב "שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי, ונעשה השבת חול"^[4].

שלושת הסעיפים הראשונים דנים בגוי שעושה מלאכה לעצמו ואין כוונה לישראל ליהנות ממנו אלא שיש מקום לאסור בגלל שנראה שעושה את המלאכה בשביל ישראל.

סעיף א

(א) ^אמותר לזמן אינו יהודי בשבת (ב), ^בומותר ליתן מזונות לפניו בחצר, ^גלאכלן (ג), ואם נטלן ויצא (ד), אין נזקקין לו (ה). ודווקא שהאינו יהודי בחצר, ^דאבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו (ו), ^האו ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא, אסור, אפילו אם עומד בפנים (ז), אפילו אם החפצים של אינו יהודי, שהרואה אינו יודע שהחפצים של אינו יהודי (ח). הגה: ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר (ט) (מרדכי פרק קמא דשבת).

^אביצה כא ב, כמה אמוראי דסברי הכי וכן פסקו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפרק ו מהלכות שבת. ^בשבת יט ^גרמב"ם שם, וכתב הרב המגיד שהוא מהירושלמי. ^דתוספות והרא"ש והר"ן בריש שבת. ^התוספות שם י"ט ורא"ש והר"ן והמרדכי שם.

• הקדמה לסעיף: נתינת חפץ בשבת לנכרי, מפגישה אותנו עם שלש בעיות הלכתיות: הראשונה היא טרחה שלא לצורך. השניה והשלישית קשורות למלאכת הוצאה, שהיא הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. חפץ הנמסר בידי נכרי, מעורר חשש כי הרואים יפרשו זאת כהוצאה שהנכרי מבצע עבור היהודי, ומשום מראית העין אסרו חכמים את הדבר. מלבד זאת, הרמת חפץ בידי יהודי ונתינתו לאינו יהודי טרם יציאתו לרשות הרבים, נחשבת תחילת הוצאה, לכן אסרוה.
• אינו יהודי בשבת – מותר להזמינו לאכול יחד בשולחן, אף על פי שהזמנה זו מייצרת בהכרח טרחה, ומשום שמוטלת עלינו החובה ליצור יחסים טובים בינינו לבינם.
• לאכלן – בתוך החצר. ולא הותר לתת לו אלא דברי מאכל שיאכלם בחצר פנימה, אבל נאסר לתת בידו חפץ שאינו מאכל, כי אז נראה כנותן על מנת שיוציא, כפי שהמחבר כותב בהמשך.
• וְיָצָא – שאז יש מקום לחשוש שמא הרואים יפרשו זאת כאילו נתבקש להוציא חפץ לרשות אחרת.
• אין נזקקין לו – לא צריך למנוע ממנו את ההוצאה, כי היות שאנו לא עשינו כלום, וגם לא ביקשנו ממנו דבר, אין לנו אחריות על מעשיו.
• שיוציאנו – במקרה כזה אסור לתת לו, כי היהודי עושה את העקירה מרשות היחיד, שהיא השלב הראשון במלאכת ההוצאה.
• עומד בפנים – שאז, להבדיל מן המקרה הקודם, לא מהוה הנתינה בידיו את תחילת מלאכת ההוצאה.
• של אינו יהודי – והרואה את הנכרי מוציא אותם סבור שהוא עושה כן בשליחות הישראל, וזה אסור משום "מראית עין", כלומר המעשה מותר בעצם, אבל חכמים אסרוהו מחמת נראותו, שנראה כאיסור^[5].
• יש להחמיר – סיבת החומרה היא משום מראית עין, כלומר, בין אם יחד לו מקום ובין אם לאו, תמיד נראית הוצאת החפץ על ידי הנכרי כמעשה איסור. אמנם יש מקילים בדין זה (כמבואר בסימן רנב סעיף א), ובשעת הדחק גם אשכנזים וגם ספרדים יכולים לסמוך על דעתם.

סעיף ב

^והיכא דאיכא משום דרכי שלום (י), או באינו יהודי אַלָם, מותר לתת לו או לשלוח לו על ידי אינו יהודי. והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח (יא) (מרדכי).

^והגהות מימוני פרק ו בשם אור זרוע.

• דרכי שלום – סעיף זה מלמדנו שהוצאת האוכל או איזה חפץ ממקומו של היהודי על ידי הנכרי אינו איסור חמור, ולכן כשנוצר צורך גדול, כגון כשמבקש להימנע מעימות, או לצורך מצוה, הוא מתבטל.
• בפסח – כשערב פסח חל בשבת עיין פרטי דין זה בסימן תמ"ד.

סעיף ג

(יב) ^זמותר להחליף משכון בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן (יג); וגם בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבשו (יד). הגה: וטוב שהאינו יהודי יקח המשכון עצמו ויניח אחר במקומו, ולא יגע בו הישראל, שלא יהא נראה כנושא ונותן (טו) (אגודה). ועיין לעיל סי' ש"ז בסופו, מדין אינו יהודי המביא בשבת איזה דבר, אם מותר לקבלו.

^זרבנו ירוחם בנתיב יב חלק יב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מדבר על נכרי שלקח הלואה מיהודי, והותיר בידיו משכון, כבטחון תמורת הכסף. ובשבת הופיע הנכרי עם משכון חילופי, וברצונו לקבל את המשכון חזרה לידיו, האם דומה הדבר למשא ומתן האסור בשבת, או לאו.
• משא ומתן – מבאר השולחן ערוך שהחלפת המשכון לידיו אינה נחשבת כמשא ומתן. אבל ישנו חשש אחר: הוצאת חפץ בידי הנכרי נראית כמעשה איסור, שנדמה כשליחו של היהודי. למניעת חשש זה, ילבשנו הנכרי, וכך יוציאו. אבל כפי שהוסבר בסעיף הקודם, לא הותר הדבר אלא בשעת הדחק, כי לכתחילה רצוי להימנע מכל עסק בשבת.
• ללבשו – גם יהודי הזקוק למשכון הנמצא בידי המלוה, רשאי ליטלו, ובהמשך הסכים הרמ"א שעל היהודי להניח משכון אחר תחתיו, או שהמלוה יוותר על משכונו.
• כנושא ונותן – הימנעות מנגיעה במשכון מבטלת את נראותה של הפעולה כמשא ומתן.

סעיף ד

^חפת שאפה אינו יהודי לעצמו בשבת (טז), יש אוסרים (יז) ^טויש מתירים (יח); ^יובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים (יט). הגה: אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת, ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קא עביד (כ) (רבינו ירוחם נתיב יב ח"ח).

^חטור בשם רבנו תם ורשב"א בתשובה והגהות מימוני פרק ו שראבי"ה היה מלקה לשאכלו אותו בשבת, ושאר פוסקים. ^ט טור בשם אביו הרא"ש בפרק ג דביצה. ^י הגהות אשר"י שם וסמ"ק, וכן הכריע הבית יוסף.

• לעצמו בשבת – המחבר כתב שהגוי אפאה "לעצמו" כלומר לצורך גוים, כי במקרה שהפת נאפתה עבור איזה יהודי, היא אסורה לכל הדעות. מלבד זאת צריך, כמובן, לוודא, את כשרותו של הלחם^[6].
• יש אוסרים – לדעתם לחם כזה נחשב מוקצה, כי נעשה מקמח שבכניסת השבת לא היה ראוי לאכילה^[7].
• ויש מתירים – הם סבורים כי הלחם אינו מוקצה, מאחר וכל ייעודו של הקמח הנמצא אצל גוי הוא לשם יצירת הלחם.
• לסמוך על המתירים – כיון שזו מחלוקת באיסור דרבנן, אפשר לסמוך, בעת הצורך, על המקילים. אולם, כאשר אין כל צורך, נמנעים מלהקל, כדי לכבד את דעת המחמירים.
• אדעתא דישראל קא עביד – כוונת הדברים שאז הנכרי עושה עבור הישראל, והדבר אסור, כי נחשב כאילו הישראל שלחו לעשות כן.

סעיף ה

^כאינו יהודי שצד דגים או ליקט פירות לעצמו, אסורים לישראל (כא); ^לואפילו ספק אם לקטן או צדן היום, אסורים בו ביום (כב); אבל לערב מותרים מיד, אפילו אם ודאי לקטן וצדן היום (כג).

^כטור בשם ספר המצות שיש אוסרין, וכן פסקו הטור ורבנו תם ושאר פוסקים. ^לשם.

• אסורים לישראל – דגים ופירות אלו הם מוקצה בשבת, כי היהודי לא דאג לצודם וללקטם טרם השבת^[8].
• בו ביום – כי בדרך כלל הם ניצודים מהמים או נלקטים מן העץ באותו יום^[9], אבל כאשר ידוע שצידתן או לקיטתן נעשתה בטרם שבת אכילתם מותרת, כי אז ודאי אינם מוקצה.
• לקטן וצדן היום – כאשר הנכרי עושה עבור היהודי מלאכה האסורה מן התורה, אין ליהנות ממנה עד שימתין במוצאי השבת את משך הזמן הדרוש לעשייתה אחר השבת, וזהו פירוש הביטוי "בכדי שיעשו". אבל כאן שנאסרו הדגים והפירות מחמת מוקצה ולא מחמת מלאכה, מותר ליהנות מהם תיכף אחר צאת השבת.

סעיף ו

^מאם ליקט וצד בשביל ישראל, ^נאו בשביל ישראל ואינו יהודי, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו (כד).

^מביצה כד ועירובין. ^נסמ"ג ותרומה.

• בכדי שיעשו – אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שאינו יהודי עשה לישראל, אפילו במוצאי שבת, עד חלוף הזמן הנדרש לעשייתה בהיתר, כדי שלא ייהנו ממלאכה הנעשית באיסור.

סעיף ז

^סספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו, אסורים בו ביום (כה), ^עולערב בכדי שיעשו (כו); ^פויש אומרים דלערב מותר מיד (כז).

^סביצה כד ברייתא וכרבי יהושע. ^עהרי"ף. ^פטור בשם סמ"ג.

• בו ביום – בספק זה היינו צריכים להקל לכאורה, כי יש כאן רק איסור דרבנן והכלל הנקוט בידינו, שבספק דרבנן מקילים. ועם כל זה מחמירים, כיון שבסוף היום ייעשו פירות אלו מותרים. ובהלכה יש כלל, שדבר האסור מספק, אין מקילים בו, כאשר לאחר המתנה מסוימת, האיסור יוּתר לחלוטין^[10].
• בכדי שיעשו – אם היה איסורם מחמת מוקצה, היו  מותרים מיד כמו שראינו בסעיף ה, אבל כיון שהאיסור במקרה שלנו אינו רק בגלל מוקצה אלא בגלל איסור ההנאה ממלאכתו של אינו יהודי לכן יש להמתין פרק זמן זה של בכדי שיעשו כמו שנתבאר.
• מותר מיד – דעה זו סבורה שיש להקל בזה כמו בכל ספק דרבנן. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליה.

סעיף ח

(כח) ^צדבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום (כט), אם הביאו האינו יהודי לעצמו, מותר אפילו בו ביום (ל); ^קואם הביאו בשביל ישראל, מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו (לא); אבל לאכול, אסור בו ביום למישהו בא בשבילו, ^רולערב בכדי שיעשו (לב). הגה: ויש אומרים דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין ביום ראשון (לג) בכדי שיעשו (סמ"ק ומרדכי ס"פ כ"כ); ולאחרים, מותר בו ביום. ^שויש אומרים דלמי שהובא בשבילו מותר לערב מיד (לד), ^תוהא דשרי לישראל לטלטל, אפילו כשהביאו האינו יהודי לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות (לה), או בתוך העיר אם היא מוקפת חומה (לו);  ^אוהוא שתהא מוקפת לדירה, דהיינו שישבה ולבסוף הוקפה (לז), וסתם עיירות מוקפות לדירה (לח); וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (לט) (ועיין לקמן סימן ת"א).

^צמהא דביצה כ"ה ע"א ועירובין מ ע"א. ^קשם. ^רהרי"ף והר"ן וסמ"ג והמרדכי ושאר פוסקים. ^שר"י, וכן פסק הרא"ש. ^תר"ן. ^ארא"ש בפרק ד דעירובין.

• הקדמה לסעיף – לצורך הבנת סעיף זה עלינו להרחיב מעט באיסור היציאה מתחום שבת. מלבד שלושים ותשע המלאכות, אסרו חכמים על האדם לצאת ממקומו, והסמיכו זאת על הפסוק אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי^[11]. איסור זה מגביל את היציאה מעבר לאלפים אמה^[12], מרחק הקרוי "מיל" והוא בערך קילומטר^[13]. לא רק האדם נכלל באיסור זה אלא גם חפצים. במקרה בו הוצאו חפצים מתחומם, הוגבלה הזזתם מעבר לארבע אמות, ואולם שטח פנימי של בית או חצר או עיר המוקפת במחיצות מסביב, מוגדר כארבע אמות. המחבר דן בסעיף זה אם להתיר הנאת פירות וחפצים שהובאו מחוץ לתחום על ידי נכרי, או שאין להתירם מכיון שהגוי עשה פעולה האסורה על היהודי.
• מחוץ לתחום – שאיסורו מדרבנן.
• אפילו בו ביום – כי אם מתירים הנאה ממלאכה הנעשית בידי גוי, כל שכן שנתיר הנאה מהוצאה חוץ לתחום, כי הוא איסור קל ממלאכה. ובכל זאת אין ליהנות מהם אלא במקום אליו הובאו, כמו שיוסבר בהמשך.
• שהובא בשבילו – חפץ זה, שנאסר באכילה למי שהובא בשבילו, לא נעשה מוקצה, כיון שראוי לאנשים אחרים, שלא הובא עבורם.
• בכדי שיעשו – כדי שלא יהנה מאיסור שנעשה עבורו בשבת. ולא אסרו חכמים הנאה זו על אנשים אחרים, כיון שאיסור תחומין קל יותר מאיסורי מלאכה. וכן הדין בכל מלאכה דרבנן שהנכרי עושה עבור יהודי, שלא אסרוה^[14] אלא על היהודי ובני ביתו^[15], אבל אחרים מותרים ליהנות ממנה.
• ביום ראשון – חומרה זו נובעת מהעובדה שבזמנם לא היו רגילים להביא דברים בלילה, הלכך הותנתה קבלת חפץ שלא הובא בשבת, בהמתנה לקבלתו במהלך יום הראשון. אמנם המחבר לא קיבל חומרה זו, ונראה שבימינו גם האשכנזים יכולים להקל כדעת המחבר, כיון שנשתנו הרגלי היציאה לדרך, שהרי הנסיעות מצויות בין ביום ובין בלילה^[16].
• לערב מיד – דעה זו סבורה כי מחמת קלות האיסור לא הגבילו חכמים את הנאתו אלא בשבת, ובמוצאי שבת אין צורך להמתין "בכדי שיעשו", והלכה כדעה ראשונה.
• בתוך ד' אמות – כפי שהוסבר בהקדמת הסעיף, הוגבל טלטול חפץ שהוצא מחוץ לתחומו לארבע אמות בלבד.
• מוקפת חומה – באופן כזה נחשבת העיר כולה כארבע אמות.
• ולבסוף הוקפה – חומה המוקמת סביב לבתים טרם בנייתם, הופכת את המתחם הפנימי כולו אסור בטלטול חפצים, כולל אלו שכבר מצויים בו.
• מוקפות לדירה – ומותר לטלטל בתוך העיר.
• אינם מוקפים לדירה – ענין זה קשור למציאות חייהם באותם ימים.

אם נדייק בעובדות נגלה כי מלבד איסור תחומין הכרוך בהבאת החפץ מחוץ לתחום עבור היהודי, כרוך בו איסור נוסף, והוא הוצאה והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד. ואם יש יסוד סביר להניח כי במהלך הבאתו נעשתה מלאכה זו, יש לאסור את הנאתו ביום השבת לכל האנשים. אמנם מקובל היום שלא דנים דיני רשות הרבים מן התורה בזמננו.

סעיף ט

^באם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור (מ); ודוקא באינו יהודי שאינו שרוי עמו בעיר, אבל אינו יהודי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים בעיר, אין לחוש מספק (מא); ואפילו אם יש לאינו יהודי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום, תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו (מב).

^בהרשב"א לשיטת הרי"ף והגאונים, וכן כתב הר"ן בפרק ב דביצה, ובפרק כב דשבת, והרב המגיד בפרק ב מהלכות יום טוב.

• אסור – אף שהוא ספק דרבנן לא הקילו בו חכמים, מכיון שבסוף היום הוא נעשה מותר, וכמו שהסברנו לעיל בסעיף קטן כד, אמנם מותר במוצאי שבת מיד^[17].
• אין לחוש מספק – כי סביר להניח שלא לוקטו בשבת עצמה.
• אפילו למי שהובא בשבילו – כי גם בזה סביר להניח שלא נלקטו היום.

סעיף י

(מג) ^גאינו יהודי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד (מד), לרשות הרבים (מה), מותר לישראל להשקות מהם בהמתו (מו); ^דוהוא שאין האינו יהודי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו (מז); ואם מילא לצורך בהמת ישראל, אסורתשמיש אפילו ישראל אחר (מח); ^ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית (מט), מותר לאחר שלא מילא בשבילו. הגה: ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (נ) (טור בשם ר"ת); ויש מתירין אף לכתחלה (נא) (כלבו); וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לאינו יהודי להביא שֵׁכר, או שאר דברים, דרך כרמלית או בלא עירוב (נב), ואף על פי שיש להחמיר בדבר (נג) מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לאינו יהודי לצורך (נד), כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא (נה).

^גשבת קכ"ב משנה. ^דשם ברייתא. ^ההר"ן בפרק ג דביצה וכמסקנת התוס' והרא"ש. ^ותוספות שם וכן כתב המרדכי בפרק כב ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף: להבנת הסעיף נזכיר שאחת המלאכות האסורות בשבת היא הוצאת חפצים כלשהם או הכנסתם מרשות היחיד לרשות הרבים. הגדרת רשות היחיד היא כל מתחם המוקף מחיצות סביבו, ואילו רשות הרבים גִדרָה, כל שטח פתוח המיועד להילוך הציבור. מתחם שאינו מסובב במחיצות אבל גם לא נועד להילוך הרבים או שאינו רחב 16 אמות (בערך שמונה מטר), נקרא כרמלית. ויש אומרים שאפילו שטחים המיועדים להילוך הרבים אינם מוגדרים רשות הרבים, כשאין שש מאות אלף איש עוברים בם, אלא מוגדרים כרמלית. בסעיף זה אנו למדים כי אין הבדל מהותי בין מלאכת הוצאה לשאר מלאכות, אלא שבכולם, כולל מלאכת הוצאה, אסורה הנאתם, כשנעשו בידי אינו יהודי, ופרטי הדינים השייכים לאיסור זה יתבררו בסעיף זה.
• רשות היחיד – הבור נחשב רשות היחיד כיהוא מוקף מחיצות.
• לרשות הרבים – ובכך עשה מלאכת הוצאה.
• להשקות מהם בהמתו – כמו שכבר למדנו שמותר ליהנות ממלאכה שהגוי עושה לעצמו.
• שמא ירבה בשבילו – תרגום: שאין לחשוש שירבה בשבילו. כלומר, נכרי השואב לעצמו ומבחין במכר יהודי, המשקה את בהמתו מן המים ששאב, קיים חשש שיוסיף מים עבור היהודי. אבל כשאין מכירו, החשש אינו קיים, ומותר להשתמש במים אלה.
• ישראל אחר – כמו בכל מלאכה דאורייתא שאינו יהודי עושה בשביל ישראל, שאסורה בהנאה בשבת.
• לכרמלית – בו איסור ההוצאה הוא מדרבנן.
• לילך שם ולשתות – כלומר השקאת הבהמה היא הנאה ממשית, שהרי אין בכוחה לרדת אל הבור ולשתות, לכן אסרוה. אבל הנאת האדם מן המים ששאב הגוי, אינה הנאה ממשית, כי ביכולתו לקבלם בלעדיו, בירידה אל הבור ושתיית המים שבו.
• אף לכתחלה – הם סבורים, שלא אסרו חכמים הנאה כזו, כיון שהוצאה והכנסה אינם נחשבים ליצירת דבר חדש. לכן לא אסרו חכמים אלא אם בלעדם היתה ההנאה נמנעת. הספרדים לא קיבלו קולא זו.
• בלא עירוב – חכמים אסרו לטלטל בחצר המשמשת מספר משפחות, אף שמחיצות מקיפות סביבה, ומן התורה נחשבת לרשות היחיד, משום שמתחם כזה דומה לרשות הרבים, בהיותו משותף בשימושיו לכמה משפחות, לכן אסור לטלטל בו מדרבנן כל זמן שלא עירב^[18].
• להחמיר בדבר – כי ההבחנה והחילוק בין מי שיכול ליהנות גם ללא מלאכת הגוי למי שאינו יכול ליהנות בהעדר סיועו של הנכרי לא נתפרש בגמרא, לכן לכתחילה אין לסמוך על חידוש זה.
• אמירה לאינו יהודי לצורך – ראינו בסימן ש"ז סעיף ה שמותר לבקש מאינו יהודי לעשות כל המלאכות שנאסרו מדרבנן, אם זה לצורך מצוה או לצורך גדול.
• וכל שכן בכהאי גונא – כל שכן במלאכת הוצאה, שיש מקילים בה יותר משאר מלאכות, ולהרבה דעות אין בימינו רשות הרבים, ואין כאן אלא איסור דרבנן. וגם הספרדים יכולים להקל בזמן הזה, כאשר נעשה לצורך מצוה, שכן הכלל הוא, שלא נאסרה ההנאה בשבת ממלאכה דרבנן שאינו יהודי עושה בשביל יהודי, כשנעשית לצורך מצוה או לצורך גדול.

סעיף יא

^זליקט אינו יהודי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו, מאכיל אחריו ישראל (נו), ^חשעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם; דאילו להעמידם עליהן, אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה (נז), והם מוקצים. אבל אם מכירו, אסור (נח). וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו (נט); ^טאבל בדבר דליכא למיחש (ס) שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו (סא), שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפילו מכירו, מותר (סב).

^זשבת שם ברייתא. ^חשם בגמרא. ^טשם וכרבא.

• ישראל – כפי שכבר למדנו, שמותר ליהנות מכל מלאכה שהגוי עשה לעצמו.
• ויאכילנה – עשבים אלה הם מוקצה, לכן אין היהודי רשאי להעמיד את הבהמה ישירות על מקומם, אלא רק להראות לה את הדרך (כמו שהוסבר לעיל בסימן שכד סעיף יג).
• אסור – כי חוששים שירבה בשביל היהודי הן בפעם הנוכחית, שיוסיף ויביא עוד, הן בפעם אחרת, שלכתחילה ילקוט ויביא עשבים גם עבור היהודי.
• ירבה בשבילו – לדוגמא, גוי שחימם מים לעצמו, מותר להשתמש בהם, ובתנאי שאין היכרות מוקדמת ביניהם. אבל כאשר זו קיימת, הנאתם אסורה.
• דליכא למיחש – תרגום: אבל בדבר שאין חשש שירבה בשבילו.
• כבש לירד בו – גשר חיבור דרכו עוברים מן האנייה לנמל, ומשרת אנשים רבים, גם בלא להוסיף דבר בעשייתו.
• מותר – כי החשש שירבה עבורו אינו קיים, שהרי אותו נר ואותו מעבר, מספיק לכמה אנשים.

סעיף יב

^יאף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו האינו יהודי, אסור (סג).

^יהגהות מרדכי פרק יד בשם רבנו תם.

• אסור – על פי הכלל שבשבת אסור ליהנות ממלאכה שגוי עשה בה עבור יהודי.

סעיף יג

^כאם ליקט אינו יהודי והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו, לפי שעה; אבל אם רגיל בכך, צריך למחות (סד).

^כהרא"ש וכן כתבו הטור ושאר פוסקים.

• צריך למחות – לפי הכללים שלמדנו, היינו צריכים לאסור במקרה זה, כיון שהאינו יהודי ליקט בשביל ישראל, ומה זה משנה אם ליקט עבורו ספציפית או עבור בהמתו, ואכן אם עושה זאת יותר מפעם אחת צריך למחות, אבל בפעם אחת הקילו חכמים, כי הנהנה הישיר הוא הבעל חי^[19].

סעיף יד

^לעשה אינו יהודי בשבת ארון או קבר לעצמו, מותר לישראל ליקבר בו (סה); ואם עשאו בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית (סו). ^מודוקא שהקבר בפרהסיא, והארון על גביו, שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל (סז); אבל אם הוא בצנעה, מותר ליקבר בו לערב, בכדי שיעשו (סח). ^נואפילו כשהוא בפרהסיא, אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר, מותר (סט); והוא שימתין בכדי שיעשו.

^לשבת קנ"א ע"א. ^משם וכפרוש הר"ן בשם הגאונים ורמב"ם בפרק ז. ^נרמב"ם שם.

• ליקבר בו – על פי הכלל שמותר ליהנות ממלאכה שגוי עשה לעצמו.
• עולמית – למרות שהכלל הוא שאסור ליהנות "בכדי שיעשו", כאן נאסר הדבר לחלוטין, והטעם יוסבר בהמשך.
• לפלוני ישראל – כי קבורתו בקבר שנחפר באיסור מהוה זלזול המת.
• בכדי שיעשו – זהו משך הזמן הנדרש לחפירת הקבר בצאת השבת, והמתנה זו היא כלל ששייך כמעט בכל מקרה בו עשה אינו יהודי מלאכה בשבת עבור יהודי.
• מותר – כי גם החומרה שננקטה כלפי הראשון תכליתה שלא יגידו כי נקבר בקבר שנחפר בשבילו באיסור. אבל לאחר זמן "בכדי שיעשו", שוב לא יגידו על השני שנעשתה עבורו חפירה אסורה.

סעיף טו

^סאינו יהודי שהביא בשבת חלילין (פירוש, כלֵי נגון חלולים, שקולם מעורר הבכי) לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים, עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב (ע); ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום (עא), ואחר כך מותרים בין לו ובין לאחרים; והני מילי שהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית, כיון שלא נעשה בהם איסור תורה אין צריך להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד (עב).

^סשם משנה. ^עהסכמת רוב הפוסקים. ^פטור כפרוש תוספות שם וכן דעת הרי"ף והרא"ש, וכן כתבו הרמב"ם בפרק ו ושאר פוסקים. ^צטור והרמב"ם שם.

• ממקום קרוב – היות ומדובר בספק דרבנן, שלא ידוע מהיכן הביאם, מקילין לתלות שהביאם ממקום קרוב.
• מאותו מקום – כפי הכלל הנהוג במקרה שאינו יהודי עושה מלאכה בשבת עבור יהודי.
• מותרים לערב מיד – ובימינו מקילים תמיד, כי סומכים על הדעות שמן התורה אין לנו רשות הרבים.

סעיף טז

^קספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו (עג).

^קהרי"ף והרמב"ם שם.

• מחוץ לתחום הובאו – ובמוצאי ואף על פי שהספק הוא מדרבנן והיינו צריכים להתירם, בכל אופן כבר הוסבר למעלה בסעיף ז', שאיננו מקילים באיסור הפוקע מאליו לאחר זמן. ובמוצאי שבת מותר מיד^[20].

מלאכה שאינו יהודי עשה בשבת בעד ישראל (שכ"ה)

• מותר להזמין אינו יהודי לשולחנו בביתו בשבת [א].
• ואם הנכרי לוקח עמו מזון ויוצא אין צורך למונעו [א].
• אין לאפשר לו לקחת עמו חפץ שמעורר חשד בעיני הרואים שמוציאו בשביל היהודי [א], ומפני דרכי שלום מותר [ב].
• אין לתת בידו אוכל או חפץ אחר כדי שיוציאנו, כי הנתינה בידו נחשבת תחילת מלאכת הוצאה [א].
• כלל הוא שאין ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בעד היהודי, לא בשבת, ולא במוצאי שבת – עד חלוף הזמן הנדרש לעשייתה.
• אין ליהנות ממלאכות האסורות מדרבנן כגון 'מלאכת הוצאה' שאינו יהודי עשאם בשבת לצורך יהודי, אבל בצאת השבת מותרים מיד. ולדבר מצוה או לצורך גדול, מותרת הנאתם אפילו בשבת [ט]. דבר שהובא מחוץ לתחום בשביל האינו יהודי אינו מוקצה, ומותר לטלטלו בתוך הבית, וגם בתוך העיר, ובלבד שיהא בה עירוב המתיר את הטלטול [ח].
• חפץ שהובא ליהודי מחוץ לתחום, לא נאסר משום מוקצה. אבל מאכל, נאסר באכילה ליהודי זה ובני משפחתו אפילו במוצאי שבת, עד משך הזמן הנדרש להבאתו אחר השבת [ח]. וגם בספק אם הובא מחוץ לתחום, עדיין אסור [טז].
• כלל הוא שמותר ליהנות ממלאכה שגוי עושה בשביל עצמו, אלא שגם בכלל זה, כמו בשאר כללים, יש כמה יוצאים מן הכלל.
• לחם שאפה אינו יהודי לעצמו, אין לאכול ממנו, כי יש דעות שמחשיבים לחם זה כמוקצה, אבל בשעת הצורך מותר [ד].
• וכן דגים שניצודו או פירות שלקטם הנכרי לעצמו, אסורים מחמת מוקצה [ה], ומותרים במוצאי שבת מיד [ה].
• מלאכה שעשה הגוי לעצמו ושייך להוסיף בה עבור אחר, כגון ליקוט עשבים לבהמה, מותרת בהנאה, אבל אם קיימת היכרות בינו לגוי אסור, כי חוששים שירבה בשבילו [יא].
• גם כשהגוי אינו מכירו צריך להזהר מאיסור מוקצה, ולכן בהאכלת עשבים אלו לבהמתו אינו רשאי אלא לכוונה אליהם, ולא להעמידה עליהם, מחשש שמא יטלטלם.
• למרות שהותרה הנאת מלאכה שהגוי עשאה בעיקר לעצמו, אבל כשמוכח ממעשיו שהיא נעשית גם בשביל הישראל, אסורה ההנאה [יב].
• גוים שחפרו בשבת קבר לצורך יהודי, לא יקבר בו יהודי זה.

[1] מסעיף ד עד סוף הסימן.

[2] כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' ה"א מהלכות שבת.

[3] תוספות שם ד"ה "ולערב", ובטור ובפוסקים בשם רבנו תם. וכן הרשב"א שבת קכב, א.

[4] לשון הריטב"א שבת קכב ע"א ד"ה "בשביל".

[5] עיין מ"ב ס"ק ז, ושער הציון ס"ק ז וס"ק ח, שהביא מחלוקת בהבנת דברי המחבר. ואנו הסברנו על פי הפירוש היותר מתאים ללשון המחבר, ועיין איש מצליח הערה 1.

[6] ראה ביורה דעה סימן קיב סעיף ב שהתירו לחם של אופה גוי.

[7] אף שיש להעיר לגבי הקמח, שהוא לכאורה דומה לנבילה, אשר מותר להאכילה לכלבים, כיון שבמיתתה פקע ממנה דין המוקצה, אף על פי שבכניסת השבת לא היתה ראויה לאכילה. ומדוע איפה לא תותר גם אכילת הקמח לאחר אפייתו.

אבל בכל זאת יש חילוק בין פת לנבילה, כי בעוד שבנבילה לא נשתנה דבר, מלבד סילוק רוח החיים, הפת לעומתה נחשבת יצירה חדשה לגמרי, שכן, קודם האפיה היתה קמח בלבד, אבל לאחריה נעשתה פת לחם. וכיון שהפת נוצרה מדבר מוקצה, אין להתירו.

[8] ואין זה דומה לנתבאר לעיל (סעיף ד'), אשר לחם הנאפה מקמח של גוי אינו מוקצה, שכן נועד הוא לאפיהוגם אינו דומה לנבילה, שהכנתה והכשרתה לאכילת כלב לא הצריכה כל התערבות גורם אנושי.

[9] זו הסיבה שאיננו אומרים כאן ספק דרבנן לקולא, כי סביר מאד להניח שהצידה או הלקיטה ארעה במהלך השבת.

[10] הביטוי ההלכתי של כלל זה הוא "דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל", ופירושו, שאפילו כמות קטנה ביותר של איסור, המתערבת בהיתר, אינה בטילה, אם האיסור יסתלק מעצמו, לאחר זמן.

[11] שמות טז כט.

[12] מובא במסכת ערובין נא ע"א.

[13] יש אומרים שמן התורה קיים איסור להתרחק מעבר למרחק של שתים עשרה מיל. ואולם, כשם שהסוברים שתחומים נאסר מדרבנן ומקילים בהנאת חפץ שהובא בשבת עקב היותו איסור קל מאיסורי המלאכה, כמו כן, גם לשיטה זו הסוברת שתחומין אסור מדאורייתא, הוא עדיין נחשב קל יותר מאיסורי המלאכות, ולכן גם לדידם מקילים בזה.

[14] כמו שביאר המחבר בהלכות יום טוב, סימן תקטו סעיף ה.

[15] יש מחמירים ומחשיבים גם את האורחים כבני ביתו, ויש מקילים בזה. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.

[16] ראה איש מצליח הערה 3.

[17] על פי דברי המ"א ס"ק כ. ואמנם יש חולקים ואוסרים בכדי שיעשו, אבל דעת המחבר להקל, שהרי הטור כבר הביא את המחלוקת בדין זה, ואם היה המחבר סבור שצריך להחמיר, היה כותב זאת להדיא, כמו שכתב בכל מקום. למעשה פסק המ"ב להקל, ראה כאן בס"ק מח, ועיין להלן בסוף הסימן הערה 19.

 [18]ואמנם באמצעות עשיית ערוב חצרות התירו חכמים לטלטל בו.

[19] וזה דומה במקצת לגוי שבא לכבות שריפה, שלא צריך למחות, כי אין הנאה ישירה מהכיבוי, כפי שנראה בסימן שלד סעיף כה בע"ה.

[20] פסק זה, שלמוצאי שבת מותר מיד, מבוסס על פי המ"א ס"ק לה והאשל אברהם, וכך הוא פשט דברי המחבר שאין האיסור אלא בשבת בלבד ולא עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, כי בכל מקום שאסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, כתב זאת. ואמנם פוסקים רבים טוענים שבמת צריך להחמיר בכדי שיעשו (ראה מ"ב ס"ק פ ושער הציון ס"ק פא וכף החיים אות קנו). ואין זה דומה לסעיף ז בו סתם המחבר בספק שזה אסור בכדי שיעשו, כי שם מדובר באיסור תורה.