סימן שכ"ו – דיני רחיצה בשבת, ובו י"ג סעיפים

סימן זה דן בדיני רחיצה בשבת. מעיקר הדין אין ברחיצה שום מלאכה האסורה מן התורה, אלא שחכמים ראו שרחיצה בשבת גורמת למתרחצים או לבלני בית המרחץ להכשל באיסור ולהבעיר אש לחימום המים, לכן אסרו את הרחיצה, וקראוה בשם גזירת מרחצאות. להלן נלמד על פרטי האיסור, ואם מותרת הרחיצה כשברור שלא נעשתה מלאכה, כגון במים שהוחמו מערב שבת או בחמי טבריה, שהם מים חמים מן הטבע.

סעיף א

^אאסור לרחוץ כל גופו, אפילו כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת (א), בין ^באם הם בכלי בין אם הם בקרקע (ב); ^גואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור (ג); ^דאבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו (ד). הגה: או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו (ה) (ב"י בשם הרא"ש פרק תינוקת). והני מילי בחמי האור (ו), ^האבל בחמי טבריא (ז) מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד (ח), ואין צריך לומר בצוננין (ט). ^ווהא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי, לא, דאתי לאיחלופי בחמי האור (י).

^אשבת לט ברייתא וכרבי יהודה. ^במימרא שם וכשמואל שם. ^גשם. ^דשם בברייתא. ^השם מ. ^וטור בשם סמ"ג וכן כתב בספר התרומה.

• מערב שבת – שוודאי הוחמו בהיתר, וכן הדין במים שהוחמו בשבת בדוד שמש^[1]. ולא חל איסור זה על מי שמצטער, אלא מותר לו לרחוץ הן במים שהוחמו בערב שבת, והן במים שהוחמו מעצמם בדוד שמש, וגם ילדים קטנים מותר לרחוץ בהם^[2].
• בקרקע – הסיבה שנאסר לרחוץ גם במים חמים שבקרקע, היא מכיון שהיה מקום להתיר את השימוש בהם, כפי שמוכח בסוף הסעיף, שם התיר רחיצה בחמי טבריא, המונחים בקרקע. וא"כ יתכן שחכמים לא גזרו על מים חמים שבקרקע, לכן הוסיף השולחן ערוך שגם מים שבקרקע אסורים ברחיצה, אף שהוחמו מערב שבת, כי סוף כל סוף מקור חומם בידי אדם, ובהם יש חשש שמא יבואו לחמם מים.
• אסור – כלומר לא רק שטיפת הגוף באמבטית מים חמים מערב שבת נאסרה, אלא גם מקלחת אסורה.
• ידיו ורגליו – זהו צורך בסיסי לכן לא גזרו חכמים על כך. וגם, לא נדרשת לפעולה זו כמות רבה של מים, לכן אין צורך לגזור.
• שאינו רוחץ כל גופו – הכוונה לרוב גופו. וגם המחבר מסכים לדין זה.
• בחמי האור – מים שהוחמו באש על ידי בני אדם.
• בחמי טבריא – מים שהוחמו בבטן האדמה באופן טבעי.
• כל גופו יחד – כלומר מותר להכניס את כל הגוף בתוך המים בכעין אמבטיה.
• בצוננין – כלומר מותר להתקלח במים צוננים בשבת.
• בחמי האור – לא הותרה הרחיצה בחמי טבריה אלא כשהמים מכונסים בקרקע, אבל אם הועברו מן הקרקע אל תוך כלי, הרחיצה בהם אסורה, כי לא ניכר אם הם חמי טבריה או חמי האור .

סעיף ב

(יא) ^זיש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא (יב) דוקא כשאין המקום מקורה, אבל אם המקום מקורה, אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור (יג). ^חויש אומרים דמותר להזיע (יד) בחמי טבריא.

^זהרי"ף בפרק כב דשבת ורמב"ם בפרק כו והרב המגיד שם בשם הגאונים. ^חר"ן ור"י ורמב"ן ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף – הזיעה שבסעיף זה קרויה בימינו "סאונה", ובדורות הקודמים היו בתי המרחץ משמשים גם לרחיצה וגם להזעה. ויש מרבותינו הראשונים שאסרו להזיע אפילו אם אין בדעתו להתקלח, מתוך חשש שלבסוף ישנה דעתו ויתרחץ. כי לשיטתם האיסור הבסיסי הוא איסור רחיצה. לעומתם יש מן הראשונים שראו באיסור זיעה איסור בפני עצמו, והטעם, כי אי אפשר להזיע בלי אש גדולה, שרק היא מחממת את אויר המרחץ לעשותו חם והביל כראוי, לכן חוששים שיבעיר אש.
• בחמי טבריא – מים שהוחמו בצורה טבעית.
• ואסור – דעה זו סוברת כי הזיעה יש בה איסור עצמי, שהרי המבקש להזיע נדרש להגביר את גובה החום, ועלול להבעיר אש. לכן אסרו את הרחיצה וההזעה בחמי טבריה שבמערה, כי אע"פ שמקור החום לא נובע ממעשה ידי אדם אבל הקירוי מגביר מאד את ההבל והחום.
• דמותר להזיע – לדעה זו נאסרה ההזעה מחשש שיבוא לרחוץ, לכן במים חיים טבעיים בהם לא נאסרה הרחיצה, גם ההזעה מותרת.

סעיף ג

^טאמת המים שהיא חמה (טו), אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון (טז) (פירוש, צינור מרזב וסילון דבר אחד הם) של צונן, ופי הסילון יוצא חוץ לאמה (יז), ומימיו נשפכים לעוקא (פירוש גומא) שבקרקע; ואם המשיכו, אסורים ^יאפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה, כאילו הוחמו בשבת (יח); ^כואם הביא סילון של מים מערב יום טוב ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה (יט).

^טשבת לח משנה וכפרוש התוספות בשם ר"י והר"ן. ^יטור לפרוש התוספות וכמו שכתב הבית יוסף. ^כשם בית יוסף.

• שהיא חמה – וחום מימיה נובע מבטן האדמה ולא מידי אדם.
• סילון – צינור שמים זורמים בתוכו.
• חוץ לאמה – כך מתחממים מי הצינור ללא מגע יד אדם.
• הוחמו בשבת – איסור זה הוא חלק מגזירת בית המרחץ, כי אם יתירו להתרחץ עם המים האלה יבואו להעביר מים קרים בצינור, בשבת עצמה, כדי לחממם. ובאיסור זה החמירו אף יותר ממים שהוחמו בערב שבת, כי אסרו להשתמש בהם אפילו לרחיצת פנים ידים ורגלים.
• ומותרין בשתיה – כי לא אסרו חכמים לחמם ביום טוב אלא מים שנועדו לרחיצת הגוף, אבל לצורך בישול הותר לחממם.

סעיף ד

^ללא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין (כ); אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש (כא).

^לשם מ ברייתא.

• כל גופו בחמין – אף שהותרה מקלחת קרה בכל אופן אין להתחמם אחריה בסמוך למדורה, כי למרות שהמים אינם מתבשלים בחום האש, אבל נראה הדבר כאילו רחץ במים חמים, לכן זה בכלל גזירתם.
• אצל האש – כי זה ודאי לא נראה כמתרחץ במים חמים, ואין כל מקום לגזור על כך.

סעיף ה

^מיש אומרים שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה (כב).

^מטור, וכן כתבו שם הרא"ש והמרדכי.

• ינגבם תחלה יפה – בסעיף הקודם נאסר לרוחץ כל גופו בצונן להתקרב אל האש, כי הדבר נראה כרחיצה בחמין שהוחמו בשבת, אבל הרוחץ ידיו או פניו רשאי לעשות כן. אבל בסעיף זה מביא המחבר שיטה המחמירה גם ברחיצת ידיו, ואוסרת להתקרב למקור חום, כי גם זה נראה שחימם מים לרחיצה. אמנם למעשה, אפשר לסמוך על פסיקת המחבר בסעיף הקודם שאסר רק ברחיצת כל גופו^[3]. גם נראה, שלא נאסרה אלא התקרבות למקור החום, אבל הותרה רחיצת פניו ידיו ורגליו במים שהוחמו בערב שבת או במים שהוחמו מעצמם בדוד שמש, כנתפרש לעיל בסעיף א.

סעיף ו

^נאסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין (כג), ואפילו בחול מפני הסכנה שפעמים שהם רותחים (אבל מותר להחם בגד וליתנו (כד) על בטנו) (טור).

^נשם בברייתא.

• מים חמין – חוששים שהמים ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת. והיום יש כלים מיוחדים שסותמים אותם יפה, לכן אפשר להשתמש בהם בשבת, כי על כלים כאלה לא גזרו חכמים.
• וליתנו על בטנו – כי אין חשש רחיצה.

סעיף ז

^סהרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית, ^עלפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו (כה); אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו (כו).

^סשם קמא ע"א מימרא דרב יהודה. ^עהרא"ש שם.

• רבוי מים על גופו – אפילו שרוחץ זה ודאי לא מתכוין לטלטל את המים שעליו, בכל זאת אסרו חכמים מחמת נראות מעשה זה כהוצאה^[4].
• לא הקפידו בו – במעשהו אין כל איסור הוצאה שהרי אין כוונתו לטלטל את המים כלל. ואף על פי שגזרו חכמים על היוצא מן הנהר, זאת עשו מכיון שאפשר להמנע מרחיצה בנהר, ולא ראו לאסור יציאה בעת ירידת גשמים, כי זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה.

סעיף ח

^פאדם מותר לטבול מטומאתו בשבת (כז).

^פביצה יז משנה וכבית הלל.

• בשבת – במים צוננים ואין הדבר נראה בהכרח כתיקון (תיקון גופו מטומאה לטהרה), שהרי אפשר לפרש את טבילתו כרצון להתקרר. נשים הטובלות בשבת מותרות לטבול במים שהוחמו בערב שבת, או בשבת בהיתר^[5]. קשה להרחיב היתר מים חמים לגברים הטובלים בשבת, אבל יש מקילים גם בזה.

סעיף ט

(כח) ^צמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים (כט), ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר (ל).

^צשבת נ וכרב נחמיה.

• הקדמה לסעיף – אחת ממלאכות שבת היא הגוזז את הצמר, ואחת מתולדותיה היא גזיזת השיער לצורך שיפור המראה. בכלל איסור זה אסורה השרת שיער אדם כשתכליתה החלקת עור הגוף או יפויו, וזו סיבת איסור הרחיצה עם חומר הגורם לנשירת שיער.
• דברים המשירים – כי אם רוב החומר אינו משיר שער אין זה הכרחי שיושרו שערות, והרי זה מותר לפי הכלל 'דבר שאינו מתכוין מותר'.
• הרוב מדבר המשיר – כי בהכרח תיווצר נשירת שיער וזה אסור.

סעיף י

^קמותר לרחוץ ידיו במורסן (לא). הגה: דגיבול כלאחר יד, שרי (לב); ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה), וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף בלשון אשכנז (לג) (בנימין זאב סימן ר"ו), או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד (לד) (פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"א).

^קמרדכי שם.

• במורסן – המורסן הוא קליפת החיטים. וכבר למדנו^[6] שאסור לערבבו בשבת במים, לצורך הכנת מאכל לבהמה, כי ערבוב זה דומה לאיסור לישה. בסעיף זה אנו נחשפים לשימוש נוסף שלו, והוא, נקיון הגוף במורסן כמו בסבון. שימוש זה הותר הגם שכך הוא מתגבל במים, כי גיבול כזה אינו דומה ללישה, מאחר ומאליו הוא נעשה, שלא כגיבול רגיל הנעשה בידים.
• שרי – הרמ"א בא להסביר את ההיתר, ופירש כי מאחר וגיבול מורסן אסור רק מדרבנן, וכאן נעשה הערבוב בשינוי, לכן מותר^[7].
• זיי"ף בלשון אשכנז – ובעברית סבון.
• והוי נולד – דעה זו סבורה כי ישנו איסור דרבנן להפוך חפץ ממצב מוצק למצב נוזלי. אבל המחבר לא תפס כשיטה זו להלכה, ולפיו אין איסור כזה. לכן על האשכנזים להקפיד להשתמש בסבון נוזלי. והנה יש אוסרים השימוש בסבון מטעם ממחק, שכן מחליק את פני הסבון. ואמנם מעיקר הדין אין בזה איסור, כי אינו מתכוין להחליק את הסבון^[8], ובכל זאת הרבה נהגו להחמיר. לכן לכתחילה עדיף שגם הספרדים ישתמשו בסבון נוזלי, אבל מעיקר הדין אין איסור.

סעיף יא

^רמרחץ שסתמו (לה) נקביו מערב שבת, למוצאי שבת רוחץ בו מיד (לו); ^שאבל אם לא סתמו נקביו אף על פי שמאליו הוחם בשבת, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו לפי שאסור לעשות כן, גזירה שמא יחתה בגחלים.

^רשבת מ ע"א ברייתא. ^שהר"ן שם י"ח ב ד"ה מרחץ

• מרחץ שסתמו – בתי המרחץ שלהם היו עשויים אש גדולה שהייתה מחממת את הרצפה מתחת למרחץ. ובשבתות וימים טובים, בקשו למנוע את התקררות חום המרחץ, לכן היו סותמים את כל הנקבים שסביב האש, והועילו בזה שגם אחרי כיבוי האש נותר חום גדול במרחץ לזמן ממושך.
• רוחץ בו מיד – לא ראו חכמים צורך לאסור כניסת האדם למרחץ תיכף במוצאי השבת מחשש שיחמם את המרחץ בטרם צאת השבת.

סעיף יב

^תאסור ליכנס למרחץ, אפילו להזיע (לז) (ויש אומרים דאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע, אסור) (לח) (רש"י וטור).

^תשם בגמרא.

• אפילו להזיע – פעולת ההזעה היא מה שעושים בימינו בסאונה, שמטיבים לגוף באמצעות חימומו והוצאת זיעתו. ואפילו שאין בהזעה כל מלאכה אסורה, בכל זאת אסרו חכמים את הכניסה למרחץ לצורך הזעה, שמא יבעירו בו אש בשבת לריבוי החום וההבל.
• אסור – לדעה זו החמירו חכמים ואסרו את הכניסה למקום המרחץ, אפילו שאין בכוונתו להזיע ורק מבקש לעבור דרכו, וזו הלכה לאשכנזים. בימינו, בונים את המרחצאות במקום נפרד ומובדל מן הסאונה, לכן הדיון בזה אינו מעשי.

סעיף יג

^אעיר שישראל ואינם יהודים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב אינם יהודים, מותר לרחוץ בה במוצאי שבת מיד (לט), ואם רוב ישראל, או אפילו מחצה על מחצה, אסור למוצאי שבת עד כדי שיוחם (מ).

^אמשנה במסכת מכשירין פרק ב וכתנא קמא, רמב"ם פרק ו ושכן נראה דעת הרי"ף כמו שכתב הר"ן.

• במוצאי שבת מיד – כי המלאכה האסורה שהיא חימום המרחץ בשבת נעשית עבור הרוב, לכן אין לאסור הנאת מלאכה זו במוצאי שבת.
• כדי שיוחם – כי אם רוב הדרים בה ישראל, מן הסתם נעשתה מלאכת החימום עבור הרוב, וכבר ראינו בסימן הקודם שאסור ליהנות ממלאכה שהגוי עשה בשבת בשביל יהודי.

דיני רחיצה בשבת (שכ"ו)

• אסור להשתמש במים שהוחמו בשבת באיסור, ועל כן אסור לפתוח ברז מים חמים, כי הדבר גורם לחימום מים צוננים [הק].
• אסור לרחוץ את כל גופו בבת אחת, וכן מקלחת אסורה, גם במים שהוחמו מערב שבת, ואפילו רחיצת רוב גופו אסורה [א].
• רחיצת פניו ידיו ורגליו, ושאר האיברים השונים מותרת במים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו בדוד שמש, כל זמן שזה מיעוט גופו [א].
• מותר למצטער ולתינוק לרחוץ כל גופם במים שהוחמו בערב שבת או שהוחמו בשבת בדוד שמש (א).
• מותר להניח על הבטן בקבוק מיוחד שיש בתוכו מים חמים, כשהבקבוק סגור היטב (כג).
• נשים רשאיות לטבול גם במים חמים שחוממו בהיתר (כז).
• טבילת טהרה במים צוננים מותרת בשבת [ח], ויש מקילים גם לגברים (כז).
• אין לבני אשכנז להשתמש בסבון מוצק אלא בסבון נוזלי [י]. ולספרדים מותר להתרחץ בסבון מוצק (לד).

[1] פסיקה זו מיוסדת על פי חזון עובדיה (שבת ח"ו הלכות רחיצה אות ו). ואמנם יש חולקים עליו, ראה באור לציון (ח"ב פרק לה תשובה א). וראה עוד במה שכתבנו על  דוד שמש בסימן שיח סעיף א.

[2] מקור ההיתר לרחיצת המצטער, הוא מדברי רבי עקיבא איגר כאן, הובאו דבריו להלכה בביאור הלכה ד"ה במים, וכן הביא להלכה בחזון עובדיה (שבת ח"ו הלכות רחיצה אות ז). והסיבה לקולא זו היא, שאיסור הרחיצה הוא איסור קל, שהרי הוטל בעיקרו על בתי המרחץ הציבוריים (גזירת הבלנים), כפי שפירש רבי עקיבא איגר בהערותיו לשו"ע סימן שז אות ג.

[3] פסיקה זו מבוססת על הכלל של "סתם ויש הלכה כסתם". אמנם המשנה ברורה חושש להלכה לשיטה זו.

[4]  פירשנו שאיסור זה הוא גזירת חכמים, אפילו שיש מקום לפרש שאסרוהו מחמת הכלל של פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן [כלומר עשיית מעשה שבהכרח תיצור תוצאה של איסור שאינה רצויה עבורו] כיון שלרוב הפוסקים אינו איסור. ויש להוכיח שהיא גזירה דרבנן מכך שהתירו טלטול הגשמים שנספגו בבגדיו, ואם סיבת האיסור היתה מחמת פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, היו צריכים לאסור גם הוצאה זאת.

[5] כגון מים שהוחמו בדוד שמש או שיש כעין רדיאטור בתוך המקוה.

[6] לעיל בסימן שכ"ד ס"ג

[7] ואף שהכלל הנקוט בידינו הוא שלא להתיר איסורי דרבנן בשינוי, כאן התירו זאת, הואיל וכל האיסור הוא עקב הדימיון ללישה, ולכן במקרה שלנו לא אסרו חכמים, כפי שהסברנו בדברי המחבר.

[8] ומה שהסבון נמרח תוך כדי שימושו אין בזה תולדת ממחק, שכן המאפיין של ממחק הוא החלקת העור מכל סיג והכשרתו לשימוש, בעוד שהסבון לא נעשה מוכשר ומתוקן יותר משהיה קודם שנשתמשו בו, לכן אין להחשיב זאת לממרח שהוא תולדה של ממחק, כי אינו ממרח כלום. ונראה כי מטעם זה אסר הרמ"א רק משום נולד ולא משום ממחק או ממרח. וראה מש"כ בזה יביע אומר (חלק ד אורח חיים סימן כז), ועיין במשנה ברורה שנקט כי הדבר אסור משום ממרח, וגם האור לציון (ח"ב פל"ה תשובה ה') מן המחמירים. אבל אני בעניי, סבור כי אין להחמיר בזה, שכן הרמ"א לא אסר משום סרך מלאכה.