סימן שט"ו – דברים האסורים משום אהל בשבת, ובו י"ג סעיפים

אחת ממלאכות שבת היא מלאכת בונה, וכל המוסיף בבניין קבע אפילו משהו חייב. עיקר האיסור בשבת הוא לבנות ולקדם את העולם מבחינה חומרית, כדי להקדיש את השבת למנוחה ולרוחניות, ולכן הבניין החומרי הוא ההפך מעיקרה של השבת. כאמור החמירו במלאכה זו שגם הבונה משהו חייב, וכן החמירו במלאכה זו לאסור מדרבנן כל מה שדומה לבנייה.

בכלל מלאכת הבונה גם הבונה אוהל קבע, אם יש בו גג ומחיצות. וחכמים אסרו גם אוהל ארעי, שהוא אוהל לזמן מוגבל שאפשר לפרקו בקלות, כגון פריסת יריעה לצל על ארבעה מקלות התקועים בקרקע. ואף שאפשר לנתק את הגג בקלות מהמקלות, אסרו חכמים את הדבר משום דמיונו לאוהל קבע. סימן זה דן באיסור אוהל ארעי, מתי גזרו בו חכמים ומתי לא גזרו. יש בכך כמה כללים התלויים זה בזה, ובעזרת ה' נבארם במהלך הסימן. נקדים כאן שכללי איסור אוהל ארעי תלויים בארבע שאלות עיקריות:  א. האם יש לאוהל גג ברוחב טפח? ב. האם האוהל מגן על מה שתחתיו? ג. האם יש לאוהל מחיצות?  ד. האם גג האוהל שטוח או בשיפוע? שאלות אלו יעמדו במוקד הסימן, להלן.

סעיף א

^אאסור לעשות אהל בשבת ויום טוב, אפילו הוא עראי (א). ^בודוקא גג (ב), אבל מחיצות מותר (ג). ואין מחיצה אסורה ^גאלא אם כן נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול (ד). הגה: אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא (ה) – שרי (ו) (טור); ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח (ז), אף על פי שקבוע שם (ח) (או"ז וב"י); וכן פרוכת לפני ארון הקודש (ט), ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח (י) (ב"י וכל בו); וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה (יא) או הצנה (יב), או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח (יג) (מרדכי רמז שי"א). אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו (יד) (ד"מ), וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו (טו), אם לא שהיה מבעוד יום טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת (טז) (מרדכי שם).

^אשבת קכ״ה ע"ב מימרא דרבי יוחנן.  ^בבפירוש רש״י שם.  ^גשם בתוספות בשם ר״ת, והרא״ש והר״ן ושאר פוסקים.

• אפילו הוא ארעי – כפי שראינו בהקדמה.
• גג – כגון פריסת בד על ארבעה עמודים. אולם פריסת בד כחופה לשם כבוד, כפי שנוהגים בשמחת תורה, אינה נחשבת אוהל ארעי.
• מותר – כגון לפרוס מחיצות סביב. וההיתר גם אם מחיצות אלו חזקות, כגון שיש להן גם מוט למטה, כל עוד אין כאן מחיצה קבועה שאינה מיועדת לפירוק. מחיצה קבועה צריך מיומנות מיוחדת הן לתלותה והן לנתקה, ואז מדובר באוהל קבע שאסור אפילו בבניית מחיצה.[1]
• להתיר טלטול – כלומר: באוהל ארעי, הקמת מחיצה בלבד אסורה רק אם יש לה תפקיד הלכתי ("מחיצה המתרת"). ושתי דוגמאות מביא המחבר למחיצה כזו; הראשונה היא מחיצה שמתירה סוכה, כלומר שישנה סוכה פסולה, ובזכות המחיצה הזו הסוכה נעשית כשרה.[2] והדוגמה השנייה היא מקום שמוגדר ככרמלית, ואם יוקף מחיצות כדין ייחשב לרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל בו.
• לצניעות בעלמא – וילון שנועד רק להסתיר את מה שאחוריו, ואין לו משמעות הלכתית.
• שרי – מותר, כי אין למחיצה זו חשיבות הלכתית.
• לפני הפתח – שנועד להסתיר את הנעשה בבית מהמסתכל מבחוץ.
• שקבוע שם – ובכל זאת אינו נחשב כאוהל קבע, כיון שכולו נע ונד ברוח מצויה, וגם אינו מפריע למעבר דרכו.[3]
• לפני ארון הקודש – אין לה חשיבות הלכתית, אלא עשויה לנוי.
• טפח – כיוון שכפי שראינו, עשיית גג וגם מחיצה אסורה גם באוהל ארעי.
• לפני החמה – להצל, כדי שהשמש לא תפריע.
• הצינה – להגן על המקום מהרוח הקרה.
• אותן הרוח – בכל אלו הווילון הוא לעזר, אך אינו "מחיצה המתרת", ואין איסור לעשותו.
• כדי שישמש מיטתו – למדנו בסימן ר"מ (סעיף יא) שאסור לשמש לאור הנר. וילון המסתיר את האור ממיטתו מתיר לקיים יחסי אישות, והוא וילון בעל חשיבות הלכתית, ולכן אסור לעשותו גם כשהוא מחיצה בלבד.
• או לעשות צרכיו – גם האיסור לקיים יחסי אישות בחדר שיש בו ספרי קודש התבאר בסימן ר"מ (סעיף ו').[4] לכן זו "מחיצה המתרת", ואסור להעמידה בשבת.[5]
• להוסיף עליה בשבת – בסעיף הבא מבואר שאמנם אסור לעשות בשבת אוהל ארעי, אולם מותר להוסיף על אוהל ארעי שכבר קיים. לכן בכל מקום שיש בו מחיצה שאורכה לפחות טפח (כשמונה ס"מ) – מותר להוסיף עליה, אף אם מדובר במחיצה המתרת.

סעיף ב

(יז) ^דעצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה, וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל – אם יש ברחבן טפח (יח), או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה שלשה טפחים (יט) – חשיבי כאוהל, ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת, דהוי ליה תוספת אהל עראי, ושרי. ומטעם זה ^המחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת (כ). ^ווטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה (כא).

^דעירובין ק״ב ע"א משמיה דרב אסי, וכתבו הרי״ף בפרק י״ז דשבת.  ^השם גם משמיה דרב.  ^והריטב״א בשם התוספות שדקדקו מלשון רש״י.

• הקדמה לסעיף – אף על פי שאסור להקים אוהל ארעי בשבת, מותר להוסיף על אוהל קיים. סעיף זה עוסק בספינה מקוּרה שהדרך לפרוס ולקפל את גגה, ודן מתי הדבר נחשב לתוספת אוהל בלבד, ומותר.
• ברחבן טפח – של העצים. כלומר: השלד שעליו נפרסת המחיצה נחשב בעצמו לגג אם יש ברחבו שמונה ס"מ, והמחצלת נחשבת לתוספת על הקיים, ומותר לפרסה בשבת.
• שלשה טפחים – זהו דין "לבוד", האומר שרווח הקטן מ-24 ס"מ נחשב כסגור. לכן אם העצים קרובים זה לזה – הם נחשבים כמחוברים, ואפילו אם אין באחד מהם טפח – הם נספרים כאחד.
• שאר המחצלת בשבת – כלומר: גם אם אין שלד עצים שמכשיר את הגג, אפשר לפני שבת לפתוח את המחצלת לפחות שמונה ס"מ, וכך כביכול כבר יש גג, ובשבת אפשר להוסיף ולפתחו לגמרי.
• חוץ מן הכריכה – אפילו אם המחצלת המגולגלת יש ברוחבה טפח – הדבר אינו נחשב לגג, וצריך לפתחה טפח לפני השבת. עיקרון זה קיים בכל פריסת גג בשבת, כגון במרפסת, שאם יש כבר טפח קיים – מותר להוסיף לו, ואם לאו – אסור. ויכול לפתוח מעט לפני שבת, ואת השאר לפתוח בשבת.

סעיף ג

^זמיטה, כשמעמידים אותה (כב), אסור להניח הרגלים תחלה (כג) ולהניח עליהם הקרשים (כד); אלא ישים הקרשים תחלה באויר, אחר כך הרגלים תחתיהם (כה). ^חוהני מילי כשהרגלים הם דפים מחוברים, כמו דפני התיבה (כו), אבל רגלים של מטות שלנו, וכן רגלי השלחן – מותר בכל גוונא (כז).

^ז על פי שבת קל״ח ע"א בברייתות דאנקיט אביי מהא דגוד.  ^חטור בשם התוספות שם.

• כשמעמידים אותה – היינו שמרכיבים אותה. מדובר כאן על מיטה שצריך להרכיבה, בדרך המבוארת בהמשך הסעיף.
• הרגלים תחילה – בהמשך הסעיף מבואר שמדובר ברגליים שהן מחיצות שלמות.
• הקרשים – כי כך נראה כאילו הוא בונה אוהל (תחת המיטה), שמקים מחיצות ואחר כך פורס עליהן גג.
• תחתיהם – וכך אין הדבר נראה כבונה אוהל, כי דרך הבונים לשים קודם את המחיצות ורק אז לפרוס עליהן גג.
• כמו דפני תיבה – כלומר שיש איסור רק במיטה שרגליה הן מחיצות שלימות.
• בכל גוונא – במיטה שיש לה רגליים נפרדות, כמו של שולחן, מותר לשים גם את הרגליים קודם, כי אין כאן מחיצות, והמקום תחת המיטה אינו נראה כאוהל. וכן מותר להרכיב בשבת שולחן נפתח, על ידי הנחה של קרש על ארבע רגליים.

סעיף ד

^טמיטה שהיא מסורגת (פירוש: נארגת) בחבלים, אם יש בין חבל לחבל שלושה טפחים (כח) – אסור לפרוס עליהן סדין, משום דעביד אהלא (כט); וכן אסור לסלק בגד התחתון מעליה, משום דקא סתר אהלא (ל). ואם היה עליה כר או כסת או בגד פרוס מערב שבת, כשיעור טפח – מותר לפרוס בשבת על כל המטה (לא).

^טהר״ן והרב המגיד פכ״ב הכ״ח בשם הרשב״א.

• שלושה טפחים – עד שלושה טפחים נחשבים החבלים כמחוברים ("לבוד"), ורק מעל שלושה טפחים נחשב הדבר שאין כאן אוהל מערב שבת.
• דעביד אהלא – שעושה אוהל. מדובר במיטה שרגליה מהוות מחיצות, כפי שראינו בסעיף הקודם, וכשמכסה את המיטה בכיסוי גדול נמצא בונה אוהל ארעי.
• דקא סתר אהלא – שסותר את אותו אוהל.
• על כל המיטה – שכפי שראינו, מותר להוסיף על אוהל ארעי.

סעיף ה

^יכסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל – מותר לפתחו לכתחלה (לב).

^ישבת קל״ח ע"א מהא דטרסקל.

• מותר לפתחו לכתחילה – ואין אוסרים משום אוהל ארעי, אף שהכיסא מאהיל על מה שתחתיו, כיוון שמדובר על כלי העשוי לכך וכבר קיים, אלא שכעת רק פותחו. נוסף על כך תכליתו אינה להאהיל אלא לשבת עליו – ועל כן הדבר אינו דומה לבניית אוהל, ולא אסרו זאת בשבת.

סעיף ו

^ככשמסדרים חביות זו על גבי זו, אחת על גבי שתים – אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה, אבל לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן (לג).

^כביצה ל״ג ע"א.

• עליהן – אם מסדרן מלמטה, כפי שמקובל, אם משתמש במקום שעליו מאהילה החבית העליונה הרי זה נראה כבניין.[6] ובשינוי שעושה מראה שאינו מתכוון לבניין.

סעיף ז

^למותר להניח ספר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן (לד). הגה: הואיל ואינו צריך לאויר שתחתיהן (לה) (טור, ור"ן שבת נו ע"ב, והמגיד פכ"ב).

^לטור בשם הרשב"א בשם התוספות, והר״ן בשמם שם בביצה.

• על גביהן – ואף על פי שיש כאן גג ומחיצות – לא אסרו זאת, מהטעם שמביא הרמ"א.
• לאוויר שתחתיהן – ולכן לא אסרו בספרים, בניגוד לאיסור החביות שבסעיף הקודם.

לסיכום סעיפים ג'-ז': מותר ליצור משטח כדי להשתמש עליו, גם אם נוצר כך מעין גג שאפשר להשתמש תחתיו.[7] אולם גג שכזה שתחתיו יש גם מחיצות, כגון מיטה המונחת על קרשים המהווים מחיצות, אסרו חכמים להעמידו בשבת, אלא אם כן עושה זאת בשינוי, כלומר שיעמיד את הגג לפני המחיצות.

סעיף ח

^מכל אהל משופע שאין בגגו טפח (לו) ולא בפחות משלשה סמוך לגגו רוחב טפח (לז), הרי זה אהל עראי, והעושה אותו לכתחלה בשבת – פטור (לח).

^משבת קל״ח ע"א, רמב"ם בפ' כ״ב הכ״ט.

• שאין בגגו טפח – אף שראינו בהקדמה שיצירת אוהל עם גג ומחיצות נחשבת לבניין קבע אף אם אינו עשוי לזמן רב, ואף אם אפשר לפרקו בקלות – כל זה בתנאי שיש לו גג, אבל אם האוהל משופע ואין לו גג טפח (8 ס"מ), אין בו אלא איסור דרבנן. בסעיף זה עוסק המחבר באוהל המשופע עד למעלה, ואין לו גג שטוח ברוחב של לפחות שמונה ס"מ.
• רוחב טפח – גג עם שיפוע קל נחשב כגג שטוח אם שלושת הטפחים העליונים של השיפוע מגיעים יחד לרוחב של טפח. ראה ציור.
• פטור – רק אוהל בעל גג שטוח נחשב כאוהל קבע, וגג משופע הרי הוא אוהל ארעי, ואסור מדרבנן.

סעיף ט

^נמשמרת (לט), שתולין אותה (מ) לתת בה שמרים לסננן, ומותחין פיה לכל צד (מא) – חשוב עשיית אהל, ואסור לנטותה (מב).

^נשבת קל״ז ע"ב במשנה, אפילו לר׳ אליעזר.

• משמרת – מעין מסננת המורכבת מבד הנמתח על גבי כלי, לשם סינון היין משמריו.
• שתולין אותה – כלומר שמותחים את הבד על הכלי.
• לכל צד – מהדקים היטב את הבד על הכלי מכל צדדיו.
• ואסור לנטותה – היה מקום לומר שאין כאן משום אוהל, שהלא המחיצות כבר קיימות. ועוד, שאינו עושה זאת לצורך מה שבתוך הכלי, אלא לצורך מה שמעל הבד, שם נאספים השמרים לאחר הסינון. ובכל זאת אסרו זאת חכמים משום אוהל ארעי, משום שאסור לסנן את היין בשבת, ולכן מתיחת הבד היא "עובדין דחול", ויש מקום להחשיבה כעשיית אוהל ארעי. לכן בדברים שהם לצורך השבת, כמו כיסוי סירים, אין איסור.[8]

סעיף י

^סטלית כפולה (מג) שהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם מערב שבת (מד) – מותר לנטותה ומותר לפרקה (מה), וכן הפרוכת (מו).

^סשבת קל״ח ע"א, והרמב״ם פכ"ב הכ"ט, וכפירוש הרי״ף.

• טלית כפולה – מדובר במקרה שפורסים טלית על מוטות או קרשים, וקפלי הטלית יורדים מהצדדים אל הקרקע, ונוצר מעין אוהל משופע. בסעיף ח' ראינו שפריסתו נחשבת לאוהל ארעי, ואסורה מדרבנן.
• מערב שבת – כלומר שהטלית מקופלת על המוט מערב שבת, ואף שאינה פתוחה טפח, יש בה חוט מוכן שנועד לפריסת הטלית כלפי מטה.
• ומותר לפרקה – בזכות החוט פריסת הטלית אינה נחשבת אלא כהוספה על אוהל ארעי,[9] וכבר ראינו שהדבר מותר. ואם אין שם חוט מערב שבת – אסור לפרוס את הטלית משום עשיית אוהל ארעי.
• וכן הפרוכת – בהיתר זה כלול גם ההיתר לתלות וילון, כפי שראינו בסעיף א'.[10]

סעיף יא

^עכילת חתנים (מז), שאין בגגה טפח (מח) ולא בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח (מט) – הואיל שהיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה (נ); ^פוהוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח (נא).

^עשבת קל״ח ע"ב, ובעירובין ק״ב ע"א, והרמב"ם פכ"ב ה״ל.  ^פהרמב״ם שם, ועיין במה שכתב הרב המגיד שם בשם הרשב״א והביאו הב״י.

• כילת חתנים – מיטה שעליה תלוי בגובה רב מוט לכל אורך המיטה, ובד פרוס לנוי משני הצדדים, באופן שהולך ומתרחב. ראה ציור. הלכות כילה זו מבוססות על העקרונות שראינו בסעיף הקודם.
• שאין בגגה טפח – לכן אינה נחשבת כאוהל קבע, אפילו אם עומדת זמן מרובה.
• רוחב טפח – כלומר: אם בפחות משלשה טפחים של הבד המשתלשל מלמעלה ישנו רוחב טפח, הדבר נחשב כגג טפח.
• ומותר לפורקה – ואין בכך איסור עשיית אוהל ארעי. ומדובר על כילה המוכנה לכך מערב שבת, שאם לא כן הדבר נחשב כעשיית אוהל ארעי, כפי שראינו בסעיף ח'.

טפח – האיסור הוא כשהבד יורש לשני הצדדים מהמוט האמצעי, וכשמגיע לטפח מעל המיטה יורד במאונך, ונוצרת מחיצה זקופה שגובהה טפח. ראה ציור. במקרה זה אף שהגג בשיפוע – המיטה נראית כמבנה עם מחיצות וגג, שאסור לבנותו.

סעיף יב

^צהנוטה פרוכת וכיוצא בה (נא), צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה (נב); לפיכך אם היא פרוכת גדולה – תולין אותה שנים (נג), אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג – אין מותחין אותה ואפילו עשרה (נד), שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי (נה).

^צלשון הרמב"ם פכ"ב הל״ב לפי פירושו הא דגוד בשבת קלח ע"א.

• פרוכת וכיוצא בה – כלומר שתולה פרוכת או וילון.
• בשעה שנוטה – אמנם בפרוכת בלבד אין גג, אולם החשש הוא שבעת שתולה לבדו את הפרוכת ייווצר גג של טפח לרגע. קשה להבין חשש זה, בעיקר משום שמדובר על גג שאולי קיים לכמה שניות, ולא נועד לאהיל על משהו. לכן נראה שגם בעצם העמדת המחיצה יש מעין בניית אוהל, אלא שחכמים לא גזרו עליה כל זמן שאין לה גג (כשאין זו "מחיצה מתרת"), אולם החמירו שלא תיווצר אפילו מראית עין של גג לרגע אחד.[11]

נעיר כאן שפוסקים רבים אסרו להשתמש במטריה בשבת, ויש שדימו זאת לדין הפרוכת.[12]  וכן אסור לפרוס סדין על עגלה של תינוק להגנה מפני השמש או הגשם, ואם היה פרוס טפח מערב שבת, או שיש גגון לעגלה – מותר. ומותר לפתוח גגון של עגלה המחובר לעגלה.[13]

• שנים – וכך לא נוצר גג אפילו לרגע.
• ואפילו עשרה – מדובר כאן בכילה שבדרך כלל משמשת כאוהל, ורוצים למתחה ולהשתמש בה כשטיח.
• אהל עראי – כאשר מותחים את הכילה כדי לשטחה על הארץ, מגביהים אותה בזמן המתיחה מעט מעל הארץ. ואף שאין כאן שום כוונה לעשות אוהל, הרי זה אסור מדרבנן, היות שהכילה במהותה היא אוהל, ןגם מתיחתה לרגע מעל הארץ נראית כעשיית אוהל.[14]

סעיף יג

^קבגד ששוטחין על פי החבית לכסות – לא ישטחנו על פני כולו, משום אהל (נו), אלא יניח קצת ממנו מגולה (נז); ^רוהני מילי כשהכובא (פירוש: כלי של יין) חסרה טפח (נח), אבל אם אינה חסרה טפח – מותר, דאין כאן אהל (נט).

^קשבת קל״ט ע"ב, והרמב״ם פכ"ב הל״ג.  ^רר״ן שם, והרב המגיד בשם הרשב״א.

• משום אהל – שבכיסוי זה מאהיל על היין שנמצא בחבית. האיסור הוא דווקא בכיסוי בבגד, שאינו מיועד לכיסוי החבית, ולכן נראה כאוהל. אבל אין איסור לכסות את החבית במכסה המיועד לכך.
• מגולה – ואז המכסה אינו מגן על היין, ואינו נראה כאוהל.
• חסרה טפח – כלומר שהחבית אינה מלאה עד הסוף, וחסר ממנה לפחות טפח (כשמונה ס"מ), ורק אז הכיסוי דומה קצת לאהל. אבל בפחות מטפח אין שיעור של אהל, ומותר.
• דאין כאן אוהל – והוסיף הבית יוסף, שהאיסור הוא דווקא בחבית גדולה, אבל לא בכיסוי כלים ביתיים. לסיכום, האיסור כאן קיים אם מתקיימים ארבעה תנאים: א. כלי גדול. ב. יש יותר מטפח בין הכיסוי ליין.  ג. מכסים בבגד, ולא במכסה שנועד לכך.  ד. מכסה את החבית לגמרי.

דברים האסורים משום אהל בשבת (שט"ו)

1. כל בניית קבע אסורה מן התורה, אפילו בניין משהו [הק].
2. אסור מהתורה להקים בשבת אוהל שיש בו גג ומחיצות, אפילו הוא ארעי שאפשר להרכיבו ולפרקו בקלות. ומדרבנן אסור לעשות אהל ארעי, גם אם אין לו גג [א].
3. אסור מדרבנן לעשות גג ארעי (שאפשר להרכיבו ולנתקו בקלות), כשיש בו לפחות טפח. לכן אסור לפרוס יריעה על ארבעה עמודים [א]. אולם החזקת טלית על ידי ארבעה אנשים לשם כבוד, כגון הנהוג בשמחת תורה, אינה נחשבת עשיית אהל [(ב)].
4. מותר להוסיף על אהל ארעי; למשל צילייה שיש בה טפח פתוח – מותר לפרוס אותה. (כא)
5. אסור לפתוח מטרייה בשבת, וכן אסור לטייל עם מטריה אפילו הייתה פתוחה מערב שבת [(נב)].
6. אסור לפרוס סדין על עגלת תינוק להגנה מפני השמש או הגשם, ואם היה פרוס טפח או שיש גגון לעגלה – מותר. ומותר לפתוח גגון של עגלה המחובר לעגלה [(נב)].
7. בגג ללא מחיצות, האיסור הוא דווקא אם מצל או מגן על מה שתחתיו. ומותר אם צריך למה שמעליו, כגון לפתוח שולחן על ידי הנחת קרש על ארבע רגלים [ג-ז].
8. במחיצות אין איסור בעשייתן בדרך ארעי, אלא אם כן בונה מחיצה בעלת משמעות הלכתית, כגון שמתירה טלטול או שמכשירה סוכה, וכן שמכשירה לשמש מיטתו לפני ספרים. אבל כנגד הרוח או לצניעות בעלמא – מותר [א].

ומחיצת ארעי שפרוסה טפח, מותר להוסיף עליה אפילו אם יש לה משמעות הלכתית.

9. אף שהתירו במחיצת ארעי, אסור לעשותה אם בזמן העשייה נוצר גג מכפלי המחיצה. לכן פרוכת גדולה יש לנטותה בשני אנשים, כך שתישאר מתוחה גם בזמן העמדתה [יב].
10. הגג שאסור לנטות הוא רק במקום שבו לא היה גג קודם. אבל אם היה גג טפח מערב שבת – מותר להוסיף לו בשבת תוספת ארעית [ב].
11. הגג האסור הוא גג שטוח. ואסור גם גג משופע בשיפוע קל, אם יורד פחות מרוחב טפח במרחק של שלשה טפחים [ח].
12. אסרו חכמים לכסות חבית בבד משום אוהל, אם מתקיימים בכיסוי זה ארבעה תנאים: א. הוא מְכסה כלי גדול, כגון חבית. ב. יש יותר מטפח בין הכיסוי ליין.  ג. הכיסוי הוא בגד, ולא מכסה שנועד לכך.  ד. מכסים את החבית לגמרי [יג].

[1] הסברנו שמחיצת ארעי היא מחיצה שאפשר לחברה או לנתקה בקלות, ושאינה מיועדת לפירוק. יש פוסקים  שתלו את העניין בזמן המיועד לכך שהמחיצה תעמוד: הפרי מגדים כתב שמחיצת קבע היא אם מתכוון להשאירה מעל שבעה ימים (אשל אברהם ס"ק א), ויש אומרים שהוא כמה ימים (משנה ברורה ס"ק לה, וראה שמירת שבת כהלכתה תחילת פרק כ"ד). אולם שיעורים אלו אינם מפורשים בראשונים ובשולחן ערוך (כמפורש בדין קושר), על כן פירשנו על פי המגן אברהם ס"ק א, שהעיקר אם יכול לפרקה בקלות.

[2] בהלכות סוכה מבואר שסוכה צריכה להיות בת שלוש דפנות לפחות, כאשר שתיים מהדפנות מלאות, ובשלישית ישנן הקלות.

[3] מבואר על פי הבית יוסף.

[4] ודין עשיית צרכים לעניינים אלו כדין תשמיש המיטה. ראו משנ"ב סימן מ' ס"ק ה.

[5] אולם מותר לכסות את הספרים, כיוון שאינו עושה בכך מחיצה, ואין איסור להפוך את החדר למותר.

[6] השולחן ערוך לא הביא במפורש תנאי זה, כיוון שבזמנם היה צורך באוויר שבין החביות, כדי שהחביות לא יתעפשו (כמבואר במשנ"ב ס"ק כט). ובזמננו, שהחומרים אינם זקוקים לאוורור, האיסור קיים רק אם משתמש במקום שעליו מאהילה החבית העליונה.

[7] זו דעת התוספות, וכך פסק שו"ע. והרשב"א מחמיר אם צריך לאוויר. וכתב בה"ל (סעיף ג' ד"ה "מטות שלנו"): "לכתחלה נראה שטוב לחוש לדברי הרשב"א וסיעתו להחמיר, אם לא בשעת הדחק".

[8] בתחילת סוגיית הגמרא (שבת דף קלז ע"ב) משמע שהאיסור הוא משום אוהל, ובמסקנתה מובא שהאיסור הוא משום "עובדין דחול". יש שפירשו שהאיסור הוא ממש משום אוהל (ראו ט"ז ס"ק ט), אולם קשה מדוע נחמיר יותר משני ספרים, שבהם ראינו (בסעיף ז) שמותר כיוון שאין צריך לאוויר שתחתם, וגם כאן אינו מתכוון להאהיל. ועוד קשה כאמור ממסקנת הסוגייה. לכן פירשנו בדומה למגן אברהם, אלא ששם כתב שהעובדין דחול הוא שמא יבוא לסנן (בדומה ללשון  הרמב"ם), אך בשולחן ערוך כתוב שהוא "חשוב עשיית אוהל"; לכן הסברנו שבגלל העובדין דחול החשיבו חכמים את המשמרת כעשיית אוהל ארעי. וה' יצילני משגיאות.

[9] אין כאן אוהל קבע אפילו אם הטלית קבועה היטב ויכולה להישאר כך לאורך ימים, משום שאין ברוחב הגג טפח (8 ס"מ).

[10] לכאורה יש להקשות שהלשון "וכן הפרוכת" פירושה שדין הפרוכת כדין הטלית, ומותר רק לשלשלה למטה אם הייתה תלויה מערב שבת. אולם לא ייתכן לפרש כך, כי המחבר פסק בסעיף א' שמותר לתלות וילון. לכן פירשו המפרשים שההיתר הוא אפילו לתלותה לכתחילה. ושמעתי מאמו"ר הרב משה בוצ'קו זצ"ל כלל שמסביר דין זה: בלשון  הרמב"ם המילה "וכן" אין פירושה שיש להחיל על המקרה את אותן ההלכות, אלא שמדובר בהלכה נוספת שדינה היתר. סעיף זה הוא העתק לשון הרמב"ם, ואין כוונתו שדין הפרוכת כדין הטלית.

[11] ניסיתי להסביר דין קשה זה, ועדיין הדבר צריך עיון.

[12] אף שהמטריה אינה עומדת מעצמה, מהפרוכת בסעיף זה אנו למדים שגם גג של רגע שאינו עומד מעצמו נחשב כגג, כל שכן במטריה, שייעודה הוא להגן על האדם, שדומה לאוהל ארעי. ויש פוסקים שהתירו (ראו "כלכלת השבת") מדין פריסת הטלית שראינו בסעיף י', שם למדנו שדבר שניכר שנועד לפתיחה נחשב כהוספה על אוהל ארעי אף כשייעודו להאהיל. ולכאורה כל שכן מטריה, שעניינה להיפתח ולהיסגר, והיא קבועה פחות מהטלית, וגם אינה עומדת מעצמה. מכוח זה כתב גם בשו"ת "מים חיים" ח"א סימן קמד להתיר, וגם אינו דומה לכובע הרחב והקשיח שאסר שו"ע בסימן ש"א סעיף מ', כי שם מדובר בדבר המחזיק את עצמו ללא חוטים. ונראה שלדעת המחמירים המטריה חמורה יותר מהטלית הכפולה, כיוון שהמטריה מלווה את האדם הנושאה ומגנה עליו בכל מקום שבו נמצא. וזה עיקר טעם איסור הכובע הנ"ל, שנאסר אף שגגו כבר קיים לפני שבת. ודעת הנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן ל'), שפתיחתה אסורה משום אוהל, ואסר אף שימוש בה אם הייתה פתוחה, משום החשד. ואני בעוניי חושב ההפך, שהפתיחה מותרת כטלית כפולה, וההליכה עם המטריה היא האסורה, כפי שנאסר כובע רחב וקשיח שנועד להגנה.

[13] שמירת שבת כהלכתה פרק כד סעיף יג. וקשה להבין את ההבדל בין מטריה שאסרו הפוסקים, ובין הגגון שהתירו. ואולי משום שמטריה אינה עומדת בעצמה, לכן המחזיק נחשב למאהיל, אבל הגגון מחובר לעגלה ועשוי לפתוח ולסגור, ולכן אין בכך מלאכה.

[14] הרבה התקשו המפרשים בהבנת משפט זה שמקורו ברמב"ם. הסברנו כאן על פי פירושו של הרב נחום רבינוביץ' בפירושו "יד פשוטה" על הרמב"ם. וראו פירוש נוסף בערוך השלחן סעיף י"ז, ובדומה לו בחזון-איש שבת סימן נ"ב אות ה.