סימן שי"ב – הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת, ובו י' סעיפים

סימן זה דן במציאות שונה מאוד מזו של ימינו. בזמן התלמוד לא היו חדרי שירותים בבתים, ולא היה נייר טואלט נוח לשימוש. סימן זה עוסק בהיתרי חכמים באיסורי מוקצה והוצאה לצורך זה, משום ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"^[1]. רוב הלכות סימן זה אינן למעשה לימינו, אולם למדנו מהן כלל חשוב, שכבוד הבריות דוחה איסורי דרבנן. בהלכות אלו נבאר את דברי המחבר, ונרחיב למציאויות של ימינו.

סעיף א

^אמשום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח (א); ^בואפילו להעלותם לגג עמו (ב), דהוי טרחא יתירה (ג) – מותר. ^גומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא (ד), יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד (ה); ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה (ו); ^דואם ניכר באבן שקנחו בו – מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן, דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך (ז). הגה: יש אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (ח) (רש"י שבת פא ע"א, ור' ירוחם ני"ב חי"ג, ור"ן). ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי (ט), דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו (תוספות סוכה לו ע"ב, והגהות מרדכי שבת פא).

^אשבת דף פ״א.  ^בשם בעיא ונפשטא.  ^גשם כר׳ ינאי.  ^דשם כרב ששת, וכמו שפירשו התוספות והרי״ף והרא״ש.

• לטלטל אבנים לקנח – אף שאבנים הן מוקצות מחמת גופן.
• להעלותם לגג עמו – אם הגג הוא המקום המיועד לעשיית הצרכים.
• טרחא יתרה – להעלות אבנים לגג. ואף שיכול להעלותן לפני השבת, בכל זאת אם שכח התירו טרחה זו משום כבוד הבריות.
• לבית הכסא – מחוץ לחצרו.
• מלא היד – ככל שיכול להביא בידו. ודווקא במקום קבוע, שאם יביא יותר מכפי הצורך – יישארו שם האבנים לפעם הבאה.
• בוכנא קטנה – והוא שיעור של קינוח אחד.
• הוכנו לכך – ואינן מוקצה.
• לטלטל אבנים – מלבד איסור המוקצה, יש לדון באיסור הוצאת האבנים מרשות היחיד. מקום מוקף מחיצות נחשב מהתורה לרשות היחיד, ולכן חצרות הבתים הן כרשות היחיד, ומותר מהתורה לטלטל אליהן. אולם תקנו חכמים לא לטלטל אל החצר אלא אם הניחו יושביה "עירוב חצרות". לשיטה זו שמביא הרמ"א, הותר הטלטול רק לחצר שאינה מעורבת, שזהו איסור קל; ולא מהבית לכרמלית, שהוא איסור דרבנן חמור יותר.
• נמי שרי – גם מותר. לשיטה זו התירו משום כבוד הבריות גם טלטול מרשות היחיד לכרמלית, שהוא איסור דרבנן חמור יותר. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטה זו^[2]. לכן מי שנמצא בשבת בשטח יכול לטלטל נייר טואלט לכרמלית, וכן מי שנזקק מאוד לנייר במקום שאין עירוב, וישתדל לטלטלם בשינוי. ומכאן אף למדנו שאם אין לאדם נייר טואלט חתוך, יכול לחתכו בשבת בשינוי.

סעיף ב

אם ירדו גשמים על האבנים ^הונטבעו (י), אם רישומן ניכר (יא) – מותר ליטלן כדי לקנח, ^וואין בזה משום סותר (יב) ולא משום טוחן (יג).

^השבת פא ע"א בעיא ונפשטא וכפירוש הרי״ף, וכן כתב הרמב״ם בפכ״ו ה״ד.  ^והרי״ף שם.

• ונטבעו – האבנים שקעו בקרקע רצפת החצר.
• רישומן ניכר – כל עוד ניכר שזו אבן נפרדת, ולא נטבעה לגמרי בקרקע.
• סותר – שבכך שלוקח אבן ניכרת אינו עובר משום סותר, שהוא אב מלאכה.
• טוחן – אינו נחשב כטוחן את האדמה שסביב האבן.

סעיף ג

^זצרור (יד) שעלו בו עשבים (טו) – מותר לקנח בו, ולא חיישינן שמא יתלשו, ^חדאף אם יתלשו ליכא איסורא, דדבר שאין מתכוין הוא (טז).

^זשבת פא ע"ב כריש לקיש.  ^חרש״י שם דהלכה כר׳ שמעון.

• צרור – אבן קטנה.
• עשבים – ויש איסור בתלישתם.
• שאין מתכוון הוא – הכלל בהלכות שבת הוא שכאשר אדם מתכוון לפעולה אחת, ואגב פעולה זו אפשר שתתרחש פעולה אחרת – מותר לעשות את הפעולה אליה מתכוון, והפעולה האסורה נחשבת "דבר שאינו מתכוון", ומותרת. וכך גם כאן כשכוונתו לקנח, ואגב כך נתלשים עשבים^[3].

סעיף ד

^טלא יטלטל רגב אדמה לקנח בו, מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת (יז).

^יאסור לקנח בחרס, אפילו בחול, משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא (יח) (פירוש: המעיים התלוים בפי טבעת).

^טשבת פא ע"א וכרב יהודה. ^ישם ע"ב.

• נפרכת – וכיוון שאין כאן קינוח ראוי, לא הותר הדבר, וחזר איסור מוקצה למקומו.
• שיני הכרכשתא – כלומר שעלול להיגרם מכך נזק רפואי. ואף שאין אנו יודעים מהי בדיוק סכנה זו^[4], נלמד מכאן את החשיבות בשמירה על הבריאות, שאינה פחותה מחשש הלכתי.

סעיף ה

^כ היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה, מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלי (יט). ^לצרור ועשבים, יקנח בעשבים אם הם לחים (כ), אבל ביבשים אין מקנחין, מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר (כא).

^כשבת פ״ב ע"א וכרב הונא, הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפרק כ״ו ה״ה.  ^לשם פלוגתא דאמוראי, ופסק הרא״ש כמאן דאמר בעשבים, וכן פסק הרמב״ם שם.

• פי הכלי – לחתיכות החרס יש שימוש כמכסה לכלים, ולכן אינן מוקצה. היתר טלטול מוקצה לא נאמר אלא כשאין אפשרות אחרת, על פי הכלל שגם אם הותר איסור משום כבוד הבריות, יש לעשותו באופן הקל ביותר מבחינה הלכתית.
• לחים – הצרור הוא מוקצה, ועשבים אינם מוקצה, כיוון שראויים למאכל בהמה.
• ומחתכין את הבשר – ולכן אין מקנחים בהם גם בחול, כפי שראינו בסעיף הקודם לגבי חרס. ויש לעבור על איסור מוקצה ולקנח באבן אף אם יש לו עשבים יבשים, שמשום הסכנה נחשב כמי שאין לו במה לקנח.

סעיף ו

^ממקנחין בשבת בעשבים לחים, אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם (כב); ומשום משתמש במחובר ליכא (כג), ^נדלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק (כד).

^מבית יוסף ממשמעות פירוש רש״י שם, וכ׳ ירוחם ני"ב חי״ג.  ^נעירובין ל״ד ע"ב.

• שלא יזיזם – כלומר שלא יתלשם.
• ליכא – אין איסור. כוונת המחבר לאיסור חכמים להשתמש באילן שמא יתלוש, המתבאר בסימן של"ו.
• אבל לא בירק – האיסור להשתמש הוא דווקא באילן, הראוי לשימושים שונים; אולם לעשבים מחוברים אין כמעט שימוש, ולא גזרו חכמים בדברים שאינם שכיחים.

סעיף ז

^סהיה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות (כה), שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח (כו) – לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין (כז); אלא ממשמש כלאחר יד, ^עדהיינו שיאחז הצרור בשתי אצבעותיו, וממשמש (כח).

^סשבת פ״א ע"א מימרא דרבא.  ^עשם בפירוש רש״י.

• ואינו יכול לפנות – שסובל מעצירות.
• והנקב נפתח – זו עצה שהייתה בזמנם לסובלים מעצירות.
• השרת הנימים – משום שבוודאות הוא תולש שערות של אותו מקום, והדבר אסור בשבת.^[5]
• וממשמש – עשיית המלאכה שלא כדרכה אסורה מדרבנן; וכאן הותר איסור דרבנן זה כדי שלא לפגוע בבריאות.

סעיף ח

^פלמשמש בברזא בפי הטבעת (כט) דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו (ל). ^צואסור לצאת בברזא (לא), אפילו תחובה כולה בגוף (לב).

^פטור בשם תשובת הר״מ מרוטנבורג.  ^צשם.

• בפי הטבעת – כלומר למשמש בכפיס עץ שהושם בפי הטבעת כרפואה לעצירות.^[6]
• אלא בשתי אצבעותיו – האיסור כאן הוא משום תלישת שערות, ומותר לעשותו שלא כדרכו, כפי שהתבאר בסעיף הקודם.
• לצאת בברזא – אם כפיס העץ מונח כעת בגופו, אסור לצאת בו מרשות היחיד.
• תחובה כולה בגוף – דבר שבלוע לגמרי בגוף, כגון מרגלית שהאדם בלע – נחשבת כחלק מהגוף, ומותר לצאת בה. אולם כאן כתבו הפוסקים שכפיס זה נועד שיכניסו ויוציאו אותו לעתים תכופות, ולכן אינו נחשב לחלק מהגוף.

סעיף ט

^קאסור לפנות בשדה ניר בשבת (לג), שמא יבא לאשוויי גומות (לד); ^רואם היה שדה חבירו – אפילו בחול אסור, מפני שדש נירו ומקלקל (לה).

^קשבת פא ע"ב מימרא דרב הונא.  ^רשם.

• בשדה ניר בשבת – שדה חרוש שטרם זרעו בו.
• לאשוויי גומות – שמא יקלקל את החרישה, ויבוא לתקן אותה. ותיקון זה נקרא "השוואת גומות", כלומר יישור הקרקע, ואסור משום מלאכת חורש.^[7]
• ומקלקל – את החריש שהוכן לזריעה בשדה חברו.

סעיף י

^שאבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול (לו) ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא – מותר  לצדדן; ואף על גב דבנין עראי הוא (לז) – לא גזרו ביה רבנן, משום כבוד הבריות (לח).

^שביצה ל״ב ע"ב מימרא דרב נחמן. ובבית יוסף שט"ו, ו.

• כמין מושב חלול – שמסדרים את האבנים בצורה נוחה לעשיית צרכים.
• דבנין עראי הוא – ובדרך כלל אסרו חכמים לסדר אבנים בשבת, משום שהדבר דומה למלאכת בונה.
• משום כבוד הבריות – כשאר ההיתרים שראינו בסעיף זה.

ענייני הנצרך לנקביו בשבת (שי"ב)

1. בזמנם הנפנה לנקביו קינח עצמו בעיקר באבנים, שהן מוקצה. אולם כיום הניירות שלנו אינם מוקצים.
2. הנמצאים בשבת בשטח – טוב שיכינו מקום מראש לעשיית הצרכים, ויכינו שם נייר. לא עשו זאת – מותר לנצרך לנקביו להביא עמו כמות נייר הנצרכת לו [א].
3. מי שזקוק מאוד לנייר טואלט, ויש כאן חשש של כבוד הבריות – יכול לטלטלו בשינוי אף במקום שאין בו עירוב [(ט)].
4. מי שאין לו נייר טואלט חתוך, יכול לחתכו בשינוי [(ט)].
5. אסרו חכמים כמה דברים בעניין זה משום סכנתם לבריאות. ואף שאין אנו בקיאים ברפואה שלהם, למדנו מכאן את החשיבות שבהקפדה על בריאותנו [ד-ח].

[1] ברכות דף יט ע"ב, ועוד.

[2] כף החיים אות ט"ו. וכן ראינו בסימן הקודם (שי"א, ב) לעניין מת, שהמחבר מתיר איסור דרבנן חמור משום כבוד הבריות.

[3] ואף אם ודאי יתלשו עשבים, ונחשב הדבר "פסיק רישא" (שנחלקו הפוסקים האם בדרך כלל מותר, כפי שיתבאר בע"ה בסימן ש"כ), כאן לכל הדעות אין בו אלא איסור דרבנן, ומותר משום כבוד הבריות.

[4] שיני הכרכשתא נזכרו בסימן ג' סעיף ט, וראה דברינו שם בס"ק י"ב.

[5] המשנה ברורה כאן כתב שהאיסור הוא משום תולש. אולם לפי דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק ט' הלכה ח נראה שזו תולדה של מלאכת גוזז, שהלא מוציא שערות בכלי. וזו  דרך המלאכה, כי הוצאת נימים מאותו מקום נעשית בצרור.

[6] ודומה לפתילה שהביא המחבר בדיני חולה בשבת, סימן שכ"ח סעיף מט.

[7] בשדה. ובבית (שאינו מרוצף) השוואת גומות אסורה משום תולדת בונה.