סימן שי"ג – מוקצה ובונה בדלתות וחלונות, ובו י' סעיפים

זהו האחרון בסדרת הסימנים הדנים בהלכות מוקצה. הסימן עוסק בעיקר במוקצה בחלקי חלונות ודלתות, ובכך מתקשר גם לסימנים הבאים, העוסקים במלאכת הבונה.

במבנה המחובר לקרקע, כל תיקון קבוע אסור מהתורה משום בונה. מלאכה זו אסורה מן התורה ב'כלשהו', ולכן חייב גם על בנייה מזערית. בתיקון כלי אין איסור בונה , אולם בעשיית כלי  יש איסור תורה של בונה, ובהשלמת עשיית כלי יש איסור מהתורה של גמר כלי, מלאכה שנקראת מכה בפטיש.

סעיף א

(א) ^אפקק החלון, כגון לוח, או שאר כל דבר שסותמין בו החלון (ב) – יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור (ג), ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין (ד); ^בוהוא שיחשוב עליו מערב שבת לסתמו בו (ה).

^גוקנה (ו) שהתקינו להיות נועל בו (ז) – אין צריך שיקשרנו בדלת (ח), ^דומכל מקום דמי לבנין יותר מפקק החלון (ט), ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול, וצריך שיתקננו לכך (י); ^הלרש"י היינו שיתקננו לשם כלי, שיהא ראוי לשום תשמיש, שיהא ראוי להפך בו זיתים או לפצוע בו אגוזים (יא); ^וולרבנו תם אין צריך שיהא ראוי לדבר אחר, אלא כיון שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך סגי (יב). הגה: ומיקרי על ידי כך כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו (יג), כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ח סע' ד (ב"י והרמב"ם).

^זונֶגֶר, שהוא יתד שנועלים בו ותוחבין אותו באסקופה למטה (יד), ודומה טפי לבנין – לא סגי בהכי (טו), ואין נועלים בו אלא אם כן יהא קשור (טז). וכיצד יהא קשור, אם יש בראשו גלוסטרא, דהיינו שהוא עב באחד מהראשים וראוי לכתוש בו שדומה לכלי (יז) – סגי אפילו אם קשור בחבל דק שאינו ראוי להיות ניטל בו (יח), ^חואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא בבריח הדלת (יט), ^טואפילו אם החבל ארוך ואינו תלוי כלל באויר אלא כולו מונח בארץ (כ); ואם אין בראשו גלוסטרא (כא) – אם הוא קשור בדלת עצמה (כב), סגי אפילו בחבל דק שאינו ראוי לינטל בו ואפילו כולו מונח בארץ (כג); ^יואם אינו קשור בדלת אלא בבריח, צריך שיהא הקשר אמיץ שיהא ראוי לינטל בו (כד), ואפילו הכי אין צריך שיהא תלוי (כה), אלא אפילו כולו מונח בארץ – מותר (כו), שאין אסור אלא כששומטו ומניחו בקרן זוית (כז).

^אשבת קכ״ה ע"ב במשנה וכחכמים, וכמפרש לה ר׳ אבא שם קכ״ו ע"א.  ^בתוספות שם והרב המגיד בסוף פרק כ"ב.  ^גשם בברייתא וכרשב״ג.  ^ד שם וכר׳ יוחנן.  ^השם בפירוש רש״י.  ^ושם בתוספות.  ^זעירובין ק״א ע"ב במשנה כר׳ יוסי, וכמפרש שם בגמרא ק״ב ע"א, הרי״ף וכמ״ש הרא״ש שם.  ^חשם בתוספות.  ^טטור.  ^יעירובין קב ע"א במשנה וכר' יהודה, וכדמפרש לה רבא שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בסגירת חלון ודלת בשבת. אין מדובר כאן בחלונות ובדלתות שלנו, הסובבים סביב צירם ועשויים תדיר ובקלות להיפתח ולהיסגר, ואין בהם ובמפתחות שלנו שום חשש, לא של בונה ולא של מוקצה. המציאות שלהם הייתה שאת חלל החלון או הדלת היו סותמים בלוחות שונים, ובהם היה מקום לדון אם הלוח הוא מוקצה, ואם הסתימה דומה לבונה. אין כאן בנייה מהתורה, כי אין מדובר בתוספת קבועה למבנה קיים, אלא בתוספת ארעית וזמנית; אולם יש לדון אם במקרים מסוימים ישנו איסור דרבנן של מעשה הדומה לבנייה, וכן יש לעיין אם החפץ המשמש לסתימת המבנה נחשב לכלי המיועד לכך, או שיש לאסור טלטולו משום מוקצה.
• שסותמין בו החלון – מדובר בלוח שנועד להנחה בחלל החלון, מבפנים או מבחוץ, כדי לסתום את החלל.
• אם אינו קשור – ואם הוא קשור – תמיד אינו מוקצה.
• על הבנין – כיוון שרגילים לפתוח ולסתום את החלון אין בכך הוספה קבועה, ולכן אין כאן בניין. וכיוון שהלוח עשוי גם לסתום את החלל, אם ייעד אותו לכך גם אין כאן איסור מוקצה.
• לסתמו בו – אחד השימושים של לוח עץ הוא סתימת חלון, אבל יש לו ייעודים נוספים, למשל להשתמש בו לבניין ממש. לכן צריך מחשבה להשתמש בו לסתימת החלון כדי לבטל ממנו שם מוקצה.
• וקנה – מקל או חתיכת עץ, שהוא מוקצה מחמת גופו אם לא הותקן לייעוד מסוים.
• נועל בו – וכיוון שהתקינו לכך הנעילה בו אינה דומה לבניין. אבל קנה שאינו מיועד לנעילה, השימוש בו לסגירת הדלת דומה לבונה, ואסור בשבת.
• שיקשרנו בדלת – ואינו מוקצה אף אם אינו קשור, בניגוד לנגר המובא בהמשך. וכאמור, היות שהותקן לכך אין בכך דמיון למלאכה הבונה.
• יותר מפקק חלון – לוח החלון נועד לסתום את החלל בעת הצורך ולהסירו משם כשאין בו צורך, ואינו דומה לבונה כלל. הקנה אינו מיועד לכתחילה לשמש כמנעול, ולכן בשימוש בו יש דמיון קל לבניה.
• שיתקננו לכך – וכאשר החפץ נועד לכך הוא אינו מוקצה, ואף אין בו חשש בנייה.
• אגוזים – לשיטת רש"י חוששים למוקצה ולבנייה בקנה אלא אם כן הוא כלי גמור, שנועד לשימוש ממש.
• סגי – לשיטת רבנו תם די בקנה שנועד לנעילת הדלת; וכן הלכה.
• סגי –אפילו לצורך הכלי עצמו, למשל להביאו למקומו. וההיתר אינו מוגבל לצורך נעילת הדלת.
• באסקופה למטה – הנגר משמש כבריח לדלת, והוא חתיכת עץ המתחברת לדלת וננעצת באסקופה שבסף הבית (עיין ציור). נעילה כזו קבועה יותר, ודומה לבניין יותר מאשר קנה, ולכן להתירה צריך שהנגר יהיה כלי, ואז ברור שאין כוונתו להשאירו שם, כפי שהולך המחבר ומפרש.^[1]
• לא סגי בהכי – תרגום המשפט: ודומה לבניין יותר [מהקנה], לא די בכך. כלומר: לא די בהכנתו לנעילה, כיוון שגם כאשר עומד לנעילת הדלת עדיין נעילתו נראית קצת כבניין.
• יהא קשור – והקשירה מראה שהבריח קבוע, ונועד לפתיחה ולסגירה, ואינו כבניין. והמחבר מבאר מיד כיצד צריכה להיות קשירה זו.
• שדומה לכלי – אם הנגר דומה לעלי שכותשים בו תבלינים, ולכן דומה יותר לכלי.
• ניטל בו – עצם הקשירה של הנגר לדלת מראה את הקשר שביניהם, ודי בה. ואף אם זהו קשר סמלי, והחבל אינו חזק מספיק כדי לשאת את הנגר.
• בבריח הדלת – קורת עץ לרוחב הדלת המשמשת לנעילתה. והוא הדין אם החבל קשור למזוזת הבית.
• מונח בארץ – כששומטו מהדלת, כך שלמעשה החבל חסר משמעות. ודי בחבל זה להתיר לנעול בנגר.
• אין בראשו גלוסטרא – ואינו נראה ככלי ביתי.
• בדלת עצמה – קשירה בדלת עצמה מעידה שהנגר משמש לנעילה ופתיחה לפי הצורך.
• מונח בארץ – הקשירה בדלת עצמה די בה כדי שהנגר לא יהיה מוקצה, ושלא יהיה בנעילה בו משום איסור בונה.
• ראוי לינטל בו – וכשקשור בחבל ראוי, מוכח שהוא חלק מהדלת, אף אם קשור בבריח או במזוזה, ולא בדלת עצמה.
• שיהא תלוי – באוויר, כפי שמקובל בכלי הדלת.
• מותר – בזכות החבל והקשר האמיץ.
• ומניחו בקרן זוית – כלומר כשאינו קשור כלל, ואז הנעילה נראית כבניין, ואסור בכל נגר, אפילו אם יש לו ראש עב (גלוסטרא).

סעיף ב

^ככל נֶגר שאמרנו, מיירי שהאסקופה גבוהה, וכשנועץ אותו במפתן אינו נוקב בארץ; אבל אם נפחתה האסקופה, בענין שכשמכניס הנגר בחור נוקב תחתיו בארץ (כח) – הוי בנין, ואסור לנעול בו (כט).

^כעירובין ק"ב ע"א בברייתא וכר' יהודה וכפירוש רש״י. 

• נוקב תחתיו בארץ – כאשר הנגר מחובר לקרקע עצמה, הקביעה נראית יותר כבניין.
• ואסור לנעול בו – מדרבנן, כיוון שדומה לבניין. אבל כיוון שהדלת נועדה להיפתח, אין בכך איסור בונה מן התורה.

סעיף ג

^לרחבה שאחורי הבתים, שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר (ל), אם עשה דלת לפתחה או שתולה בה מחצלת של קנים, וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת – אם יש להם ציר (לא) (פירוש ציר: נוקבין הדלת וקובעים בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן), ^מאו אפילו אין להם עתה ציר אלא שהיה להם ציר – נועלים בהם (לב), אפילו הם נגררים בארץ (לג), רק שקשרם ותלאם לנעול בהם (לד); ולא חשיב כבונה (לה), שניכר בהם שהוא דלת כיון שהיה להם ציר. הגה: וכל שכן אם יש להם ציר עדיין; ובלבד שלא יחזיר הציר למקומו (לו), כדרך שיתבאר לקמן סימן תקי"ט (ב"י).

^נאבל אם אין להם ציר ולא היה להם ציר – אין נועלים בהם (לז) אלא אם כן היו גבוהים מן הארץ (לח). ^סופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר (לט) – נועלים בו, אפילו לא היה לו ציר מעולם והוא נגרר (מ).

^לעירובין קא ע"א במשנה וכפירוש רש״י.  ^משם בגמרא וכרבא.  ^נשם כדמפרש ליה רבא. ^סטור מדברי הרא״ש שם בשם הראב״ד.

• תדיר – מדובר כאן על מעין חצר אחורית, הפתוחה לבית עצמו. בניגוד לדלת קדמית, בדלת זו אין משתמשים הרבה. סגירתה על ידי לוח הסותם את הפתח דומה לבניין, כיוון שהוא יימצא שם לאורך זמן. ואם יש ללוח ציר הרי שהדין שונה, כמבואר להלן.
• יש להם ציר – הציר מעיד שהלוח משמש לפתיחה ולסגירה, ולא לסתימת הפתח.
• נועלים בהם – ומותר לסגור דלת זו בשבת.
• נגררים בארץ – מפני שהציר אינו מספיק חזק וגבוה להחזיק את הדלת בפתיחתה, או שכבר אין ציר.
• ותלאם לנעול בהם – ודי בקשירה בצירוף למקום הציר להעיד שזו דלת שנועדה לפתיחה ולסגירה, גם אם לעתים רחוקות.
• כבונה – אפילו מדרבנן, לפי שאינו נראה כבונה. ואין בכך איסור מהתורה, כיוון שהדלת נועדה לפתיחה ולסגירה.
• הציר למקומו – הכנסת הדלת לצירה היא קיבוע הדלת במבנה, ויש בה איסור בונה מהתורה.
• אין נועלים בהם – כי סתימה קבועה של הפתח נראית כבנייה.
• גבוהים מן הארץ – אם הלוח אינו מגיע לארץ, ניכר שהוא מיועד להנחה ולהסרה, אף אם אין לו ציר.
• תדיר – ולא לכניסה אחורית.
• והוא נגרר – משום שסתימת דלת הכניסה הראשית אינה נראית כבנייה.^[2]

סעיף ד

^עדלת העשוי מלוח אחד (מא) או שאין לה אסקופה התחתונה (מב), וכשפותחים שומטין אותה ועוקרים אותה (מג) – אין נועלים בה, ^פאפילו יש לה ציר* (מד). הגה: אבל דלת העשויה מקרשים הרבה – שרי, אף על פי ששומטים אותה כשפותחה, אם יש לה אסקופה. והוא הדין במקום שנועלים בקרשים הרבה ויש חקיקה למעלה (מה) ולמטה (מו) שמכניס בהם הקרשים, שדינם כדלת, הואיל ואינן לוח אחד בכל הדלת (מז) (ב"י).

^עעירובין קא ע"א 'דלת אלמנה', ואיכא תרי לישני בפירושו, ופסק הטור כשניהם להחמיר. וצורת הדלת – מהרי"ף שם.  ^פתוספות שס והטור.  *אם מותר לסלק תריסי החנויות, לקמן בסימן תקי״ט.

• מלוח אחד – המתאים בגודלו לסתום את הפתח. בזמנם הדלת הייתה עשויה מכמה קרשים מחוברים (עיין ציור), ואילו לוח אחד אינו נראה כדלת, אלא כקרש המיועד לבניין.
• אסקופה תחתונה – זהו החלק התחתון של הדלת, שנעשית רחבה למטה. ואם יש אסקופה תחתונה, ניכר שזו דלת אף אם היא עשויה מלוח אחד (עיין ציור).
• ועוקרים אותה – ואינה מחוברת למבנה הבית.
• אפילו יש לה ציר – משום שעדיין נראית שעשויה לסתימה קבועה של הפתח.
• למעלה – בתקרה.
• ולמטה – ברצפה. חקיקה זו היא הכנה לקרש, וכך מוכח שקרש זה משמש כדלת ועשוי לפתיחה ולסגירה, וסגירתו אינה דומה לבנייה.
• בכל הדלת – וניכר שהקרשים עשויים להכנסה ולהסרה, ואין השימוש בהם נראה כבנייה.

הלכות אלו אינן שייכות בזמננו, שהדלתות והחלונות קבועים ונפתחים בקלות, ואין בפתיחתם לא מוקצה ולא דמיון לבניין. אולם אם יצאו מצירם החזרתם היא תוספת למבנה הקבע, והדבר אסור בשבת מן התורה.

סעיף ה

(מח) ^צשידה תיבה ומגדל (מט) שפתחיהן מן הצד, ויש להם שני צירים אחד למעלה ואחד למטה – אם יצא התחתון כולו ממקומו (נ), אסור להחזירו שמא יתקע (נא); אבל אם יצא מקצתו, דוחקו עד שמחזירו למקומו, כיון שהעליון נשאר במקומו בקל יכול להחזיר התחתון (נב); ^קאבל כשיצא העליון, אסור אפילו לדוחקו ולהחזירו למקומו (נג).

^צעירובין ק״ב ע"ב בברייתא.  ^קהרא״ש נסתפק בזה, והטור פסק לחומרא, וכתב הרב המגיד בפרק כ״ב הל' כ״ה שכן נראה מדברי הרמב״ם.

• הקדמה לסעיף – לאחר שראינו שהחזרת דלת של בית למקומה אסורה מהתורה משום בונה, סעיף זה עוסק בהחזרת דלת של ארון המחוברת בציר. ארון, אף אם הוא גדול, אינו מחובר לקרקע, ולכן נחשב לכלי. החזרת הדלת לצירה אינה אסורה לא משום בונה^[3] ולא משום מתקן^[4]. סעיף זה עוסק במקרה שהציר עצמו יצא ממקומו. תקיעת הציר לארון היא מלאכה, כי היא נעשית באופן שהציר יישאר שם באופן קבוע, ועל כן היא אסורה בשבת מהתורה "משום מכה בפטיש".^[5]
• שידה תיבה ומגדל – שלושתם מיני ארונות עץ. השידה היא ארון עם גלגלים, התיבה היא קופסת עץ גדולה לאחסון, ומגדל הוא כעין ארון שלנו.
• ממקומו – הציר התחתון יצא ממקומו (ולא שהדלת יצאה מהציר).
• שמא יתקע – התקיעה בחזקה אסורה מהתורה משום "מכה בפטיש". ואסרו חכמים גם את החזרת הציר שלא בחזקה, שמא יתקעוהו בחזקה.
• להחזיר התחתון – כלומר: אם הציר התחתון יצא במקצתו והציר העליון נשאר במקומו, די בהחזרה קלה של הציר התחתון, ולכן לא גזרו כאן שמא יתקע.
• ולהחזירו למקומו – הדלת מוחזקת בעיקר על ידי הציר העליון, ולכן בו חוששים שמא יתקע גם כשיצא מקצתו.

סעיף ו

^ר(נד) מטה של פרקים (נה) – אסור להחזירה ולהדקה (נו), ואם תקע חייב חטאת (נז); ^שואם היא דרכה להיות רפויה (נח), מותר לכתחלה (נט), הגה: ובלבד שלא יהדק (ס). ^תוכוס של פרקים (סא) – מותר לפרקו ולהחזירו בשבת (סב); ^אויש מי שאומר שדין הכוס כדין המטה (סג). הגה: ואם דרכו להיות מהודק, אף על גב דעכשיו רפוי – אסור (סד) (מיימוני פכ"ב והגהות אשיר"י וכל בו, וכן נראה מדברי הטור).

^רשבת מ״ז ע"א.  ^ששם ע"ב וכרשב״ג בברייתא.  ^תטור לדעתו, ורבי ירוחם בשם רבינו פרץ בחלק ד׳ ני״ב.  ^אטור בשם הר״מ מרוטנבורג, והכל בו בסוף הלכות שבת.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בחפצים מודולריים, הניתנים לפירוק ולהרכבה. הסעיף מבחין בין שלוש רמות של חיבור חלקי חפץ:

1. תקיעה בחוזק. זהו חיבור קבוע, המצריך מיומנות וכוח הן בחיבורו והן בפירוקו.
2. הידוק. זהו חיבור המאפשר להשתמש בחפץ בצורה יציבה, ועדיין ניתן בנקל לחברו ולפרקו.
3. חיבור רפוי. זהו חיבור שקל לעשותו והוא נעשה באופן זמני, והחפץ המורכב כך אינו יציב.

• מיטה של פרקים –מיטה שאפשר לפרקה לחלקים כדי לנושאה ממקום למקום.
• להחזירה ולהדקה – זהו הידוק המהווה חיבור טוב, אף שאינו קבוע, והוא אסור מדרבנן שמא יתקע בחזקה ויתחייב.
• חייב חטאת – אם תקע בחזקה עבר על איסור תורה. ואף שכוונתו לפרק את המיטה בעתיד, בכל זאת התקיעה והפירוק הן מלאכה הדורשת מיומנות וכוח, וכוונת הפירוק בעתיד אינה מבטלת את המלאכה.
• רפויה – המחבר מתייחס להרכבת המיטה בצורה רפויה, ומתיר אותה אפילו אם יש לו אפשרות לתקוע חזק. הרמ"א, שהוסיף את המילים "דרכה להיות", מחמיר בחיבור רפוי של מיטה שדרכה להיות מהודקת יפה, ומקל רק במיטה שאין רגילים כלל לתקוע אותה.
• מותר לכתחילה – למחבר מותר להרכיב כל מיטה בצורה רפויה, ולרמ"א מותר להרכיב מיטה שדרכה להיות רפויה.
• שלא יהדק – ובמיטה כזו שאין דרכה בהידוק, גם הרמ"א לא אוסר שמא יהדק.
• וכוס של פרקים – כוס מודולרית, העשויה חלקים שיש להרכיבם. למשל גביע לשתייה שרגלו מתפרקת.
• לפרקו ולהחזירו בשבת – כי אין דרך הכוס בתקיעה, ודינה כמיטה רפויה.
• כדין המיטה – לשיטה זו גם בכוס יש שתוקעים בחזקה, ובכל דבר שיש בו תקיעה אסור גם ההידוק.
• אסור – הרמ"א ממשיך את שיטתו שנאמרה גם במיטה: ההיתר ברפוי הוא רק בדבר שדרכו להיות רפוי.

נוסיף כי המיטות המתקפלות שלנו היום, שנועדות לפירוק ולהרכבה תדיר, אין בהן תקיעה כלל, ומותר בשבת להרכיבן ולפרקן. וכן מותר לשנות בשבת את גובהו של הסטנדר או של קביים, וכיוצא באלה.

סעיף ז

^בקורה שנשברה (סה) – מותר לסמכה בארוכות המטה (סו) שהם כלי (סז), לא כדי שתעלה (סח), דאם כן הוי ליה בונה (סט), אלא כדי שלא תרד יותר (ע); ^גוהוא שיהיו רפויים, שיכול ליטלם כשירצה, אבל אם מהדקם שם – אסור (עא).

^בשבת קנ״א ע"ב במשנה.  ^גשבת מ״ג ע"א כדמפרש לה רב הונא, ורמב״ם בפכ״ה הכ״ה.

• קורה שנשברה – קורה המשמשת כתקרת הבית, שנשברה בשבת ועלולה ליפול.
• בארוכות המיטה – הם לוחות העץ שבצד המיטה. כלומר שמותר להעמיד מיטה גבוהה תחת הקורה שנשברה, ולהשעינה על ארוכות המיטה.
• שהם כלי – אולם אסור לעשות כן בסתם קרשים, משום מוקצה.
• לא כדי שתעלה – לא כדי להחזיר את הקורה למקומה.
• בונה – את תקרת הבית.
• תרד יותר – ואין איסור למנוע את המשך שבירת הקורה ונפילתה.
• אסור – משום שאם מהדק את המיטה אינו יכול להשתמש בה יותר, ואסור משום "ביטול כלי מהיכנו"^[6].

סעיף ח

^דספסל שנשמט אחד מרגליו – אסור להחזירו למקומו (עב); ולהניח אותו צד השמוט על ספסל אחר, ^היש מי שמחמיר לאסור (עג). הגה: ועיין לעיל סי' ש"ח סעיף ט"ז (עד).

^דב״י מדברי תרומת הדשן סימן ע״א.  ^השם בתרומת הדשן.

• אסור להחזירו למקומו – אף בהידוק. ראינו למעלה שמיטה של פרקים אסורה מהתורה בתקיעה, ובהידוק אסרו לעתים גזרה שמא יתקע. אולם זה נאמר במיטה מתפרקת; בספסל שאינו מתפרק, אף ההידוק עצמו עשוי להיות תיקון קבוע, שאסור מהתורה.
• לאסור – בכך ודאי שאין איסור בונה, אולם חוששים שמא כאשר יניח את הספסל על ספסל אחר, יחזיר מבלי משים את רגלו למקומה; ונראה שהמחבר פסק כשיטה זו. ואם הרגל נשברה כך שאי אפשר להחזירה – מותר לסמוך את הספסל על כלי אחר^[7].
• ש"ח סעיף ט"ז – שם מתיר הרמ"א לשבת על ספסל שנשמטה רגלו והונח על ספסל אחר, ובתנאי שישב עליו לפני כניסת השבת. ונראה שגם הספרדים יכולים לסמוך על היתר זה.

סעיף ט

^והתוקע עץ בעץ (עה), בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה (עו).

^ורמב״ם בפ״י מהל' שבת הי״ג, מהא דגבי מלבנות המטה בשבת מ״ז.  

• עץ בעץ – לצורך חיבור קבוע.
• תולדת בונה – אף שבתיקון כלי אין משום בונה, בעשיית כלי חדש יש איסור בונה. לכן כאשר ידית הדלת התפרקה, אסור לחברה בדרך שמשאירה את הידית מחוברת באופן קבוע.

סעיף י

^זחצר שנתקלקלה במימי גשמים (עז) – יכול לזרות בה תבן, ולא חשיב כמוסיף על הבנין (עח), ובלבד שישנה, שלא יזרה לא בסל ולא בקופה (עט) אלא בשולי הקופה, ^חשיהפכנה ויביא תבן על שוליה, דהיינו על ידי שינוי; אבל ביד, אסור (פ).

^זעירובין ק״ד ע"א.  ^חכפירוש התוספות שם.

• במימי הגשמים – הגשם קלקל את קרקע החצר, שנתמלאה מהמורות.
• כמוסיף על הבנין – כיוון שהתבן אינו מהודק לקרקע, ומונח שם באופן זמני עד לתיקון החצר. אבל עפר וחול אסור להוסיף מן התורה, כי בהם מוסיף על הבניין.
• בסל או בקופה – כיוון שהזרייה נראית כדרך מקצועית לתיקון הקרקע.
• אסור – כיוון שהעבודה ביד מדויקת יותר, ונראה כמתקן את הקרקע.

מוקצה ובונה בדלתות ובחלונות (שי"ג)

1. מלאכת בונה וסותר קיימת במחובר לקרקע, ושיעורה כלשהו. לכן אין להוסיף דבר למבנה בשבת [הק].
2.  מותר להניח לוח (שאינו מוקצה) בחלון שנפרץ [א].
3. אין מלאכת בונה בתיקון כלי, אולם אסור מהתורה לייצר כלי [(מח)]. לכן אסור לסיים עשיית כלי, וגם לא לתקנו בצורה קבועה [ו].
4. דבר שנועד לבנייה ולפירוק תדיר, כמו מיטה נפתחת – מותר להרכיבו ולקפלו בשבת [(סד)].
5. חלק מהתקרה שנתרופף, ובכלל זה גם דבר המחובר לתקרה (כגון נברשת) – אסור להחזירו למקומו בשבת משום בונה, ואסור להורידו משום סותר. ומותר לקחת כלי שאינו מוקצה, ולסמוך את התקרה או המנורה באופן רפוי, כך שלא ימשיכו ליפול [ז].
6. אין לחבר חלקים של כלי ולהפכם לכלי הראוי לשימוש, כגון חיבור כת הפטיש לראשו [ט].
7. ידית דלת שהתפרקה, אסור לחברה בדרך שמשאירה את הידית מחוברת באופן קבוע [(עו)].
8. קרקע שהתקלקלה בשבת, למשל שנוצרו בה שלוליות או בוץ, מותר לתקנה בדבר שאינו הופך להיות חלק מהקרקע (כגון לפרוס קרטון על הבוץ), אולם אסור לפזר שם חול או עפר [(עח)].

[1] פקק החלון נדון במשנה בשבת, דף קעה ע"ב, והקנה נדון בברייתא שם. דין הנגר מובא במשנה בעירובין דף ק"א ע"ב. היחס בניהם נדון בהרחבה בפוסקים, והסברנו על פי הנראה מדברי הבית יוסף כאן.

[2] יש שדייקו מלשון המחבר שאין צורך בציר וברווח, אבל יש צורך שהדלת תהיה קשורה. ויש שדייקו מהרמ"א בסעיף הבא שאין צורך אף בקשר. ראו משנ"ב כאן ס"ק כ"ט.

[3] הואיל וכאמור אין חשש של בנייה בתיקון כלי.

[4] כי דלתות אלו יוצאות ונכנסות לצירן בקלות, ואין זה דומה ל"תוקע", שנעשה במאמץ, ובו עובר על מלאכת "מכה בפטיש".

[5] בנייה של ממש בכלים, כלומר עשיית כלי, היא תולדה של מלאכת בונה. כך פסק המחבר בסעיף ט. אבל תיקון קבוע אינו אסור אלא משום "תיקון" והיא מלאכת מכה  בפטיש.

[6] מושג זה התבאר בסימן ש"י סעיף ו.

[7] על פי כף החיים, סימן ש"ח אות קכ"ב.