סימן של"ב – שלא לילד הבהמה בשבת, ובו ד' סעיפים

התורה אסרה לצער בעלי חיים. דין זה למדוהו מחובת הסיוע, בחינם, בפריקת משא הבהמה[1], כדי למנוע צערה. וכן מאיסור חסימת שור בדישו[2]. המחבר דן בסימן זה מה הותר לצורך מניעת צערם ומה לא. עוד הוא דן, בטרחה שאין בה צורך ממשי, הנלווית, מטבע הדברים, לטיפול בבעלי החיים. גם יתבאר בו שלא נאסרה נתינת תרופות לבעלי חיים או טיפול רפואי ממש, כי לא חששו חכמים שהמטפל בבהמתו יבוא להכין רפואה בשבת (שחיקת סממנים), כי אדם אינו בהול לטפל בבהמתו.

סעיף א

^אאין מילדין את הבהמה בשבת (א).

^אשבת קכ"ח משנה.

• בשבת – בעלי חיים אינם זקוקים להתערבות גורם אנושי בלידה, לפיכך אסור לסייע לבהמה היולדת בשבת, כי טרחה זו אינה נצרכת כלל.

סעיף ב

^באין מפרכסין לבהמה גלדי מכה (ב) ולא סכין אותה בשמן (ג); והני מילי (ד) בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג (ה), אבל בתחלת מכה, דאיכא צערא, שרי (ו).

^בשם נ"ג ברייתא וגמרא.

• גלדי מכה – כלומר מבקש להקל עליה בהסרת הדם הקרוש, שבזה מקבלת הרגשה נוחה. ואף שאין במעשה זה איסור מלאכה, אבל יש בו טרחה שאין בה צורך ממשי.
• בשמן – גם פעולה זו, הגם שאיננה מלאכה, נאסרה ככל טרחה שאין בה צורך.
• והני מילי – ואיסור זה.
• משום תענוג – ואין לטרוח בשבת כדי לענג את הבהמה.
• דאיכא צערא שרי – הותרה טרחה קטנה הבאה למנוע צער מן הבהמה. ואף שדומה פעולה זו לטיפול תרופתי, שאסרוהו לבני אדם חולים, אצל בעלי חיים, לא גזרו על כך.

סעיף ג

^גאם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא (ז).

^גשם ברייתא כרבי יאשיהו.

• שתייגע ותתרפא – אין בזה מלאכה, וגם חכמים לא אסרו טיפול רפואי בבהמה.

סעיף ד

^דאם אחזה דם (ח), יכול להעמידה במים כדי שתצטנן (ט); ^הואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לעכו"ם להקיזה (י).

^דדלא כההיא ברייתא שם אלא כרבי יאשיהו הרי"ף והרא"ש. ^המרדכי שם.

• אחזה דם – ריבוי דם שמקשה על הבהמה. מחלה זו[3] ודרכי ריפויה הנזכרים כאן, אינם מוכרים לנו.
• שתצטנן – קרירות המים מקילה על צער הבהמה, ואין בפעולה זו אלא טרחה קטנה. ואף שיש בה רפואה לבהמה, אבל, כאמור, אין איסור בהענקת טיפול תרופתי לבעלי חיים.
• לעכו"ם להקיזה – הקזת דם היא מלאכה מן התורה, וחכמים אסרו, בדרך כלל, לבקש מאינו יהודי שיעשה מלאכה האסורה מן התורה. אולם מקרה זה שונה, כי יש בו הפסד ממון גדול, וזה מעלה חשש, שמא, אם לא נתיר אמירה לנכרי, יעבור בעל הבהמה על איסור תורה, לכן התירו חכמים אמירה לנכרי[4]. ובצער גדול של הבהמה ראינו בסימן שה סעיף כ שמותר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה כדי למנוע צער זה[5].

בעלי חיים בשבת  (של"ב)

• איסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה [הק].
• אין מטפלים בבהמה לענג אותה אבל מטפלים טיפול שאין בה מלאכה למנוע ממנה צער (א-ב).
• מותר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה להציל בהמה שבלי התערבות תמות כי חוששים שאם לא יתירו לו על ידי גוי יעשה בעצמו ויעבור על איסור תורה (ג).

[1] שמות כג, ה

[2] דברים כה, ד

[3] נראה שמדובר במחלת מעיים (על פי לועזי רש"י שבת נג, ב ד"ה שאחזה").

[4] הלכה זו, שמקורה בדברי המרדכי (שבת רמז שמ), חידוש גדול יש בה. שכן לא מחמת ההפסד הגדול התירו אמירה לנכרי, כי אין דוחים איסור דרבנן מפני חשש הפסד. אלא מחמת בהילותו של בעל הממון התירו, מחשש, שאם לא נתיר אמירה לנכרי, עלול זה, מתוך בהילותו, לעבור על איסור. והחידוש הוא, שסברא זו הפוכה מתחילת הסוגיה, בה לא התירו ליהודי עשיית רפואה כשהוא חולה, כי חששו, שאם נרשה לו דבר זה, יבוא ויעבור על איסור עשיית התרופה. ועיין ביאור הלכה, סוף ד"ה ואם הוא ספק.

[5] על פי מ"ב ס"ק ט. מכאן יש להוכיח, שהאיסור לצער בעלי חיים אינו רק שלא לעשות מעשה המצער, אלא חובה לוודא שלא יצטערו. אמנם נראה שחובה זו חלה רק על בהמות שברשותו, שהרי דווקא בבן אדם נאמר "לא  תעמוד על דם רעך". אמנם בקיצור שולחן ערוך של הרב גנצפריד הרחיב את החיוב מאד, וכלל בו גם בהמה שאינה שלו, וזה לשונו (קיצור שולחן ערוך קצא, א) "אסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של נכרי", ולכאורה דבריו נלמדים ממקור האיסור, שהוא הסיוע לחבר בפריקת המשא מן הבהמה. אמנם נראה שעיקר הפסוק בא ללמד חיוב עזרה לחבר, ולא נכתב בו צער הבעל חי, אלא כדי ללמד שאינו רשאי לדרוש תשלום על הסיוע.