סימן של"ד – דיני דליקה בשבת, ובו כ"ז סעיפים

כדי להבין סימן זה עלינו להקדים שכיבוי דליקה בשבת נאסר, כשאין חשש לסכנה. ואף שפעולת הכיבוי אסורה מדרבנן לכאורה (כי מן התורה לא נאסר כיבוי האש אלא כשמבקש ליצור פחם באמצעות הכיבוי). וגם כשמבקשים למנוע הפסד כספי על ידי הכיבוי, כבר נקוט בידינו כלל גדול, שאין להתיר איסור דרבנן להצלת ממון. ואף על פי שגם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, כפי שנראה בסימן זה, וכפי שכבר ראינו בסימן של"ב, שהותר להורות לנכרי לבצע מלאכה דאורייתא כדי למנוע הפסד ממון, וגם בסימן שלו סעיף ט, הותר לתקן מרזב בשינוי למניעת שיטפון בבית. כמו כן, בסימן רסו סעיף ז הותר ליהודי המגיע בערב שבת ומעות בידו, ליטלם עמו, אם יפסע פחות מארבע אמות בכל פעם. בכל זאת לא התירו את כיבוי השריפה אף אם בכך ייגרם הפסד ממון גדול. וקשה לעמוד על סברת חכמים, מתי התירו ומתי אסרו.

בטעם איסור כיבוי הדליקה מצינו שלשה טעמים, א. כי האיסור שהטילו חכמים על כיבוי השריפה קרוב מאד בחומרתו לחומרת איסור תורה, כפי שמצינו בשיטת רבי יהודה, הסבור כי הכיבוי אסור מדאורייתא, שכן, לשיטתו, גם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה, והרמב"ם פסק כדעתו, ב. כיבוי דליקה קשורה בחילול שבת גדול ובפרהסיה, ג. יש לחשוש שאם נקל בכיבוי, ישכחו את איסורי השבת, ויבואו לבצע פעולות רבות הקשורות לכיבוי, שאינן בכלל ההיתר. מטעמים אלו לא זנחו את הכלל המרכזי האוסר לעבור על איסור דרבנן אפילו שנגרם הפסד גדול.

והטעם שחכמים לא התירו בדרך כלל איסור דרבנן בהפסד, כמו שהתירו משום צער או משום כבוד הבריות הוא, כי הפסד הממון שכיח מאוד, ואם נקל לעבור על איסור דרבנן לצורך הצלה מהפסד, עלולים להתבטל חלילה כל איסורי רבנן. לכן התירו רק במקרים מסוימים, כפי חכמתם, ובעיקר כשיש חשש שאם לא יתירו איסור דרבנן יבואו לעבור על איסור תורה. עתה נפנה אל הסימן ונראה כיצד מיושם בו כלל זה.

סעיף א

(א) ^אנפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, והראוי לבהמה, לבהמה (ב); ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת (ג). ^בודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו; אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו (ד).

^אשבת קי"ז ע"ב משנה. ^בתוספות (קטו. ד"ה כל) ורא"ש (פט"ז סימן ג) והר"ן (מב: ד"ה והא) בשם ר"ת ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף – ראינו בהקדמת הסימן שיש איסור לכבות דליקה בשבת, וגם ראינו בסימנים הקודמים, שאין לטרוח בשבת אלא לצרכה, על פי זה נבין את הסעיף.
• לבהמה – כי טרחה זו נעשית לצורך שבת, ואף שהיה מקום להתיר טרחה רבה יותר, מחמת קלות איסור הטרחה, בכל אופן הבינו חכמינו שהיתר גורף כזה, עלול לגרום למצילים שגם יכבו את הדליקות.
• מזון סעודה אחת – כלומר ההיתר ניתן עבור הכמות הדרושה לשבת.
• להציל כל מה שירצו – יושבי בתים אלו אינם בהולים על הממון, כי האש עדיין לא נגעה בביתם, ואין לחשוש שאם נקל עבורם לטרוח, יבואו לכבות את האש.

סעיף ב

^גויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגזלם (ה), דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, ^דויש אוסרים (ו). ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים ^היש מי שאוסר (ז) (ועיין לעיל סימן ש"ז (ח) סעיף י"ט).

^גתוספות וטור בשם בעל התרומה (סימן רכו) וכן כתב הר"ן (סו ע"א ד"ה וכתבו). ^דטור לדעתו וכן כתב הרב המגיד בפרק ו (הכ"ב) בשם רמב"ן (קנג ע"א ד"ה הא דאמרינן) ורשב"א (קנג שם ד"ה ואלא מיהו). ^הבית יוסף (ד"ה וכתב בעל התרומה) ממשמעות דברי רשב"א (בתשובה ח"ד סימן רעו).

• מאנסים הבאים לגזלם – המוקצה הוא איסור דרבנן קל[1]. ולכאורה היינו צריכים לאסור את הוצאתו מקל וחומר, שכן מזון לא הותר להוציא אלא כנדרש לסעודות, אף שאינו מוקצה. ובכל זאת הותרה הצלת ממון וחפצים בעלי ערך רב, שכן חששו חכמים שבלא היתר זה, יעבור על איסורים מן התורה, מתוך רצון למנוע איבוד ממון. וזהו חשש הפוך ממש מהוצאת מזון, שנאסר, מחשש שמא היתר ההצלה יגרום שהאנשים המסתערים להציל מזון יבואו לכבות את הדליקה. אמנם בהצלת ממון, החשש הוא דוקא מאיסור הצלתו, כי הרצון למנוע את איבודו יכול לגרום שיעבור על איסורי תורה.
• ויש אוסרים – לדעתם אין חשש שיעבור על איסור דאורייתא, אפילו עבור הצלת ממונו (ולכן אין להתיר איסורי דרבנן), כי החשש שיעברו על איסור תורה קיים דווקא כשהרסן משתחרר, כגון אם יתירו הוצאת מזון רב מעבר לנדרש בשבת, שאז יש חשש שמא יעבור על איסור תורה, ולכן מוכרחים לאסור זאת. ונראה שהמחבר פסק כדעה זו[2]. למעשה הפוסקים כתבו שבהפסד גדול, אפשר לסמוך על המקילים[3].
• יש מי שאוסר – שלא התירו לאינו יהודי לעשות מלאכה דרבנן אלא לצורך קיום מצוה. ואולם בסימן שז, המחבר התיר גם כשיש צורך הרבה, וכך נפסקה הלכה למעשה. אבל על ידי ישראל אסור לטלטל את הסחורה, ואף שהותר להציל מן הדליקה או מן האנס, לא התירו אלא מחשש, שיעבור על איסור חמור יותר, כגון שיכבה את הדליקה, ובאנס כגון שיחפור בקרקע כדי להטמין בה את ממונו. וכל זה לא שייך בסחורה הנפסדת במי הגשמים.
• לעיל סימן ש"ז – שם, כאמור, פסק המחבר, שמותר לבקש מגוי ברמז שיציל את הסחורה, ומותר לרמוז לו שישלמו לו על כך במוצאי שבת.

סעיף ג

^והציל פת נקיה (ט) לא יציל פת הדראה (פירוש: פת שניטל הדרה דהיינו פת סובין), אבל איפכא שרי (י).

^ושם (קיז:) ברייתא.

• הציל פת נקיה – בסעיף א הובהר שמותר להציל מן הבית הבוער סעודות שבת. אמנם כאשר הוציא לחם לבן (נטול סובין) אינו יכול לשוב ולהציל לחם אחר בטענה ששינה דעתו וברצונו לאכול לחם פחות איכותי.
• איפכא שרי – אבל הפוך מותר, כלומר, אם הוציא תחילה לחם פשוט, רשאי להוציא אחר כך, לכבוד שבת, לחם יותר איכותי.

סעיף ד

^זמצילין מיום הכיפורים לשבת (יא) אבל לא משבת ליום הכיפורים (יב) ויום טוב (יג), ולא לשבת הבאה (יד); ^חאבל מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים מצילין מזון סעודה אחת (טו).

^זשם (קיז ע"ב). ^חהר"ן (מג: ד"ה ומדאמרינן) ממשמעות הגמרא (שם) ובשם הירושלמי (פט"ז ה"ג) והרב המגיד בפרק כ"ג בשם הרשב"א (קיז: ד"ה מצילין).

• מיום הכיפורים לשבת – כאשר חל יום כיפור בערב שבת, ופרצה בו דליקה, מותר להציל את האוכל שהוכן לסעודות השבת. אמנם למעשה, מאז תיקון הלוח על ידי הלל השני, אין מציאות כזאת.
• משבת ליום הכפורים – כי אין אוכלים סעודות ביום כיפור.
• ויום טוב – כי מותר להכין את האוכל ביום טוב עצמו.
• ולא לשבת הבאה – כי אפשר להכין את מאכלי השבת הבאה במשך השבוע.
• מזון סעודה אחת – כדי שאחרי הצום לא ימתינו זמן רב להכנת אוכל.

סעיף ה

^טמצילין לחולה, לזקן (טז) ולרעבתן (יז), כבינוני (יח).

^טהרב המגיד שם בשם הירושלמי (שם).

• לחולה, לזקן – אף על פי שהיה צד להחמיר כיון שהחולה או הזקן אינם צורכים כמות רבה, ואולי יש לאסור הוצאת מנה רגילה בשבילם.
• ולרעבתן – אדם האוכל כמות רבה מן הרגיל, אין מתירים להוציא בשבילו מנה גדולה יותר.
• כבינוני – כלומר מנה רגילה[4].

סעיף ו

^יהא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות היינו דוקא בשני כלים, אבל בכלי אחד מצילין אפילו יש בו מאה סעודות (יט), ^כואפילו פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו, וחזר וקיפל (כ) והביא לתוכו, מותר, כיון שמוציא הכל בפעם אחת (כא).

^ישבת קכ ע"א במשנה. ^כשם בעיא ונפשטה.

• מאה סעודות – כי היות שהצלת הכמות הגדולה נעשית בטרחה אחת, לא יהיה בהול, ולא יבוא לכבות.
• וחזר וקיפל – כלומר עשה כמה קיפולין, ובכך יצר כמה כיסים, להכניס בהם יותר אוכל.
• שמוציא הכל בפעם אחת – ואף שיש כאן טרחה רבה, בכל זאת, כיון שמחייבים אותו להוציא כל מה שהניח בטלית בבת אחת, לא ישכח את איסורי השבת, וממילא לא יבוא לכבות.

סעיף ז

^למותר להציל כלי תשמישו ^מהצריכים לו לאותו היום, כגון כוסות וקיתוניות (כב).

^לשם משנה. ^משם ברש"י (ד"ה כל).

• כוסות וקיתוניות – כי מותר להוציא כל הדרוש לו לצורך קיום מצות סעודות שבת.

סעיף ח

^נולובש כל מה שיכול ללבוש, ומוציא, ופושט וחוזר ולובש, ומוציא ופושט (כג). ^סויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד (כד).

^נשם במשנה וסבירא להו דדברי הכל הוא, טור והתרומה (סימן רמ"ה) וסמ"ג (לאוין ס"ה המכבה והמבעיר). ^סבית יוסף (ד"ה ולובש) לדעת רמב"ם (פכ"ג ה"כ) דסבירא ליה דדברי רבי יוסי הם ותנא קמא פליג עליה והלכה כתנא קמא.

• ומוציא ופושט – חיוב זה להוציא לבוש רק בעטיה על הגוף מזכיר לו את השבת ואיסוריה, וממילא לא יבוא לכבות.
• פעם אחת בלבד – לדעה זו הותר להציל רק מה שנצרך לו באותה שבת, והלכה כדעה ראשונה.[5]

סעיף ט

^עואומר לאחרים: בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלש סעודות (כה), ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו ללבוש (כו). אם רוצים, זוכים בו מן ההפקר ^פכיון שאמר הצילו לכם (כז); ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם ולא הוי שכר שבת (כח).

^עשם (קכ ע"א) במשנה וגמרא. ^פפרוש רש"י שם (ד"ה מהפקירא).

• מזון שלש סעודות – אף שיש להם מזון לסעודות של עצמם, התירו להם להציל מזון לטובת בעל הבית, ולא חוששים שמא יכבו את האש, כי היות ואין זה ביתם אינם בהולים לכבות.
• כל מה שיוכלו ללבוש – בפעם אחת. כל זה, כדי לסייע לבעל הבית שביתו נשרף, וכאמור, אין חוששים שמא יבואו לכבות.
• הצילו לכם – כלומר בהצלתם זכו בבעלות ממונית על החפץ שהצילו, אבל זה כמובן רק אמצעי משפטי שנעשה בו שימוש כדי להתיר את הסיוע לאח המצוי בצרה.
• ולא הוי שכר שבת – כי מטרת ההצלה לא היתה קבלת שכר, לכן הם רשאים לקבל שכר על טרחתם. ואולם ראה בבית יוסף שכתב כי דרישת שכר על הצלה כזו ודאי אינה משנת חסידים, כי לא ראוי לנצל את מצוקת האחר ולהתעשר ממנה.

סעיף י

כל הצלה שאמרנו ^צאינה אלא לחצר אחרת המעורבת (כט), אבל לא לשאינה מעורבת (ל). הגה: ויש מקילין אף לשאינה מעורבת (לא) (סמ"ג והגהות מרדכי).

^צשם במשנה וכתנא קמא וכן פסק רמב"ם בפרק כ"ג (ה"כ).

• לחצר אחרת המעורבת – בזמנם היו הבתים בנויים סביב חצר פנימית, לתוכה פנו פתחיהם. ומן התורה הותר לטלטל בה, כיון שנחשבת רשות היחיד. אלא שאסרו חכמים לטלטל בה, כי השימוש שכל הדיירים משתמשים בתוכה, מדמה אותה לרשות הרבים, ורק אם יעשו בה עירוב[6], רשאים להוציא אליה מבתיהם, ולטלטל בה.
• לא לשאינה מעורבת – כי אין להתיר איסור דרבנן, עבור הצלת ממון.
• אף לשאינה מעורבת – כי איסור דרבנן זה אינו חמור כל כך, וחששו חכמים שאם לא נתיר איסור קל זה, יעבור על איסור כיבוי, החמור יותר. האשכנזים פוסקים כדעה זו, אבל הספרדים פסקו לאסור כדעת המחבר.

סעיף יא

^קיש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים (לב); ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים; אבל לבית אחר שעירב עמו, יכול להוציא כל מה שירצה; ^רואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, יכול להוציא כל מה שירצה (לג); ^שויש אומרים שאין חילוק (לד).

^קטור בשם בעל התרומה (סימן רמה). ^רגם זה שם בבעל התרומה (סימן רכו). ^שטור לדעתו וכן כתב הר"ן (מב: ד"ה והא) בשם הרמב"ן (קטו ע"א ד"ה מתני').

• דדמי לרשות הרבים – במקרה זה מלבד החשש שמא יכבה, קיים חשש נוסף של הוצאה לרשות הרבים. לכן אסרו את הוצאת כל חפציו מלבד אלו הנצרכים לו לסעודות, אף שבאמת אין שום איסור בהוצאה לחצר. ואולם במקרה שמוציא לבית אחר, שאינו דומה כלל לרשות הרבים, לא גזרו בזה, ורשאי להוציא ככל שברצונו.
• כל מה שירצה – כי כל זמן שהוצאת החפצים אינה דומה להוצאה מרשות יחיד לרשות רבים, לא גזרו.
• שאין חילוק – כי הטעם העיקרי המובא בגמרא הוא החשש שמא מתוך שהוא בהול על ממונו יבוא לכבות, ועל כן אסור להוציא לכל מקום. ונראה שזו דעת המחבר[7]. אמנם להלכה כתבו הפוסקים, שאפשר לסמוך על שיטת המקילים, בגלל שזה דין דרבנן[8].

סעיף יב

(לה) ^תכל כתבי הקדש מצילין ^אהאידנא (לו) מפני הדליקה וקורין בהם (לז), אפילו כתובים בכל לשון (לח) ^בואפילו כתובים בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעונים) ובכל דבר (לט). ^גוכן מטבע ברכות שטבעו חכמים (מ), מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום הַתּוּרפָּה (פירוש מקום מגולה והפקר); ^דוכן תרגום שכתבו עברי, כגון יגר שהדותא (מא) וכדנא תימרון להון, ועברי שכתבו תרגום, או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו (מב); ^הוכן ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך תיבות שלמות או שיש בו אזכרה, מצילין אותה (מג).

^תשבת קט"ו (ע"א). ^אתוספות (קטו ע"א ד"ה אליבא). והרא"ש (פט"ז סימן א) והמרדכי (פט"ז סימן שצ"ו) ושאר פוסקים. ^בשם (ע"ב) בעיא ונפשטה. ^גהרא"ש (שם) והמרדכי (שם) והר"ן שם (מג ע"א ד"ה גמ') ושאר פוסקים. ^השם מסקנת הגמ'.

• הקדמה לסעיף – בזמן הקדום נאסר לתרגם את התורה לשפות זרות, או להעתיק ממנה קטעים, כמו גם העלאת התורה שבעל פה על הכתב, או נוסח הברכות שחידשו חכמים, במטרה ליצור בידול והבחנה בין אמיתתה המוחלטת של התורה לשאר הפירושים והתרגומים שנכתבו במשך הזמן. ובהיות איסור זה תקף, גם הקריאה בספרים אלה נאסרה, ומובן ממילא שגם הצלתם מן הדליקה לא הותרה. ואולם השולחן ערוך התיר את הצלתם מן הדליקה עקב שינויי הנסיבות.
• האידנא – בזמננו.
• וקורין בהם – ומותר ללמוד בספרים אלה.
• בכל לשון – בכל שפה.
• ובכל דבר – כי בעוד שלכתיבת ספר תורה לא כל דבר כשר, אבל בספרים אחרים כל דבר כשר לכתיבה, וכיון שהם בכל מקרה כשרים, מצילים אותם מפני הדליקה בכל אופן.
• שטבעו חכמים – בזמן הקדום נאסרה העלאת נוסח הברכות על הכתב, מחשש לאבידתם והטלת שם שמים לבזיון ברפש חוצות ובאשפתות. אבל בימינו הכל הותר כדי לחזק את לימוד התורה. אמנם בכל זאת ראוי למדפיסי כתבי תורה העלולים להזרק בביזיון שלא לכתוב את שמות ה' בפירוש, אלא יכתבו ה' ואלוקים.
• יגר שהדותא – אף על פי ששונה מכפי שנכתב במקורו בתורה, ובמקום לכתבו בארמית תורגם בכתיבתו לעברית, בכל זאת מצילים אותו.
• שאותו העם בקיאים בו – אין ענין לתרגם בסינית לדוברי אנגלית.
• מצילין אותה – כי אף שזה ספר תורה פסול ואין לקרות בו בציבור, אבל כיון שנותרו בו שמונים וחמש אותיות (כמנין הפסוקים ויהי בנסוע הארון וכו') או שיש בו שם ה', הרי הוא קדוש במקצת, ויש להציל אותו מפני הדליקה.

סעיף יג

^ויש מי שאומר דמגלת אסתר, הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה (מד).

^והמרדכי (פט"ז סימן שצו).

• מפני הדליקה – כי גם אין בו שמות ה' וגם זה אינו הכתב המקורי. אבל יש אומרים שסוף סוף זה ספר של תנ"ך ויש להצילו. ולמעשה, כיון שמתירים בימינו לתרגם הכל, מצילים את כל הכתבים, ואפילו מגילת אסתר שתורגמה[9].

סעיף יד

^זהקמיעין (מה) שיש בהם פסוקים (מו), אין מצילים אותם מפני הדליקה (מז); ^חויש אומרים שמצילים (מח).

^זהרשב"א בתשובה (ח"ב סימן רפ"א). ^חטור.

• הקמיעין – קלף או נייר בו כותבים ברכה מסוימת או צירופי אותיות של פסוקים ושמות מלאכים, או שמות קדושים אחרים. אותו נושאים על גוף האדם או מניחים בבית, להבטחת שלום האדם ורכושו, או לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.
• פסוקים – כלומר אף על פי שיש בהם פסוקים.
• מפני הדליקה – הרמב"ם סובר שאין בהם תועלת, כמו שכתב במורה נבוכים (חלק א, פרק סא): "ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם, שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם", ועל פי דבריו מובן מדוע אין להציל אותם מן הדליקה.
• שמצילים – כי סוף סוף יש בהם פסוקים, וכשנכתבים לשם שמים באמונה שיש בהם איזה סיוע סגולי, מותר לכתבם, וכן להצילם. אמנם בימינו יש בקמיעות שמות מלאכים בדרך כלל, ולא פסוקים, וממילא אין בהם קדושה, ואין להצילם מפני הדליקה.

סעיף טו

^טמצילים תיק הספר עם הספר (מט), ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות (נ); ^יוהוא הדין לשאר כתבי הקודש (נא).

^טמשנה שם קט"ז (ע"ב). ^יבעל התרומה (סימן רמ"ה) וסמ"ק (מצוה רפב, המכבה והמבעיר).

• עם הספר – כי התיק של הספר נספח אליו, ולכן ניצל עמו.
• שיש בתוכן מעות – בסעיף ב ראינו כי הדעות חלוקות לגבי היתר טלטול מעות והצלתם מן הדליקה, אבל בסעיף זה מלמדנו המחבר שאם הם מצויים בתיק בו מונח הספר או התפילין, מותר לטלטלן לכל הדעות, כי מטלטלם אגב דבר המותר לטלטל. כמו כן, כשם שהותר לטלטל ספרים ותפילין לחצר שאינה מעורבת, כך הותר לטלטל את המעות שעמם, כמפורש בסעיף הבא[10].
• לשאר כתבי הקודש – היתר טלטול התיק והמעות לא הוגבל רק עבור אלו המונחים עם ספרי תורה ותפילין, אלא ניתן גם לכל ספרי הקודש, לאחר שכולם הותרו בכתיבה.

סעיף טז

^כאם הניח תפילין בארנקי (פי' כיס) מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים למקום שיכול להציל התפילין (נב). ^לויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהניחם שם מערב שבת (נג).

^כשם בעל התרומה. ^לסמ"ג (לאוין ס"ה, המכבה והמבעיר) והמרדכי (פט"ז סימן שצה).

• להציל התפילין – סעיף זה מחדש יותר מן הסעיף הקודם, כי בסעיף הקודם התיק בו הונחו התפילין נועדו בעיקר עבור התפילין ולא הונחו בו המעות אלא כבדרך אגב. לא כן התיק עליו מדבר הסעיף הזה נועד בעיקרו עבור המעות, ולא הונחו בו התפילין אלא בדרך אגב, וגם במקרה זה מותר להציל את המעות אגב התפילין.
• מערב שבת – כי אם מכניסן בשבת, הדבר נראה ממש כהערמה ואין להתירו. אבל המתירים סוברים כי אם נחייבו להניח את התפילין בתוך התיק, ודאי לא ישכח את דיני השבת. והלכה כדעה ראשונה. כמו כן נזכיר, שהמחבר הביא בסעיף ב' דעה המתירה לטלטל מעות גם ללא תפילין, אולם דוקא לחצר מעורבת.

סעיף יז

(נד) ^מיש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות, על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים, ^נודוקא לרשות היחיד (נה), אבל לא לחצר שאינה מעורבת (נו). ^*)(מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת) (נז) ולמבוי (פירוש, מקום שנכנסים מהם לחצרות) ^סשלא נשתתפו בו (נח), ^עובלבד שיהיו בו שלשה מחיצות ולחי (נט).

^מטור בשם הסמ"ג ובשם הירושלמי (פט"ז ה"ב) וכן כתבו שאר פוסקים. ^נמשנה שם קיא. ^*)(כאשר הגהתי כן הוא בטור וכן הוא מוכח שצריך לומר כן). ^סשבלי לקט (סימן קטו) בשם רבינו ישעיה (פסקי רי"ד שבת קיז ע"א ד"ה להיכן מצילין). ^עשם במשנה (קטז ע"ב) וגמרא (קיז:) וכתנא קמא.

• הקדמה לסעיף – בסימן שי"א ראינו כי מותר לטלטל מת, המוקצה מחמת גופו, על ידי שמניחים עליו חפץ שאינו מוקצה, כגון לחם. אמנם מובא שם (בסעיף ה) שהיתר זה ניתן דווקא למת, מחמת הביזיון שבמניעת טלטולו, ולא עבור שאר דברים האסורים בטלטול. ואולם בסעיף זה אנו לומדים, כי היתר זה ניתן, לשיטות מסוימות, גם לצורך הצלה מן הדליקה. ונראה ברור שאפשר לסמוך על שיטה זו, מאחר שיש מתירים להציל כסף מהדליקה גם ללא היתר זה כפי שראינו בסעיף ב.
• לרשות היחיד – כי לצורך העברת המעות לא הותר אלא איסור מוקצה, בהיותו איסור רבנן קל.
• לחצר שאינה מעורבת – כי אף שהעברת מעות לחצר אינה חמורה, שכן החצר נחשבת רשות היחיד מן התורה, בכל זאת אסרו חכמים לטלטל בו, כסניף להוצאה האסורה מן התורה, ומשכך הוא חמור ממוקצה, שלא נעשה סניף למלאכה מסוימת.
• אפילו לחצר שאינה מעורבת[11] – כי ההיתר להצלת כתבי קודש רחב מן ההיתר להצלת מעות.
• שלא נשתתפו בו – כי המבוי אף שהוא רשות היחיד מן התורה, אסרו חכמים לטלטל בו, אבל זה איסור דרבנן יחסית קל, שאמנם חמור יותר מאיסור המוקצה, אבל חמור פחות מטלטול במבוי הפתוח מצדו הרביעי, בו קיים חשש הוצאת דברים לרשות הרבים, והאיסור קרוב בגדרו לאיסור תורה.
• שלשה מחיצות ולחי – כלומר שהוא קצת סגור בצדו הרביעי, ובזה אין כל כך חשש שיוציא לרשות הרבים, וממילא האיסור דרבנן שהוטל עליו הוא איסור קל יחסית.

סעיף יח

^פכתבו משם גאון, שמותר לומר לאינו יהודי להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים (ס).

^פשבלי לקט (שם).

• דרך רשות הרבים – אף שהמחבר פסק כי אין לבקש מאינו יהודי שיעשה מלאכה מן התורה, אפילו לצורך מצוה, בכל זאת, כדי למנוע זלזול בדברים קדושים, הותר איסור דרבנן של אמירה לנכרי.

סעיף יט

^צכל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים (סא).

^צרבנו ירוחם (נתיב יב) בחלק ג.

• דברים המאבדים – ולא ננקטו השריפות אלא כדוגמא, שהם הגורם הנפוץ ביותר לאיבוד ממון.

סעיף כ

(סב) ^קהגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחלת הספר ושבסוף הספר (סג) אין מצילין אותם (סד).

^קשם (קטז ע"א) בעיא ולא נפשטה ופסקו הרי"ף (מג ע"א) והרא"ש (פרק ט"ז סימן א) והרמב"ם בפכ"ג (הכ"ז) לחומרא.

• הקדמה לסעיף – ספרי תורה תפילין ומזוזות נכתבים על קלף. כמובן, אין הכתיבה נעשית בחלקו העליון של משטח הכתיבה, אלא אחר הותרת רווח מסוים בחלקו העליון והתחתון, ומרווחים אלו קרויים גליונות. בדרך כלל מחשיבים את הגליונות כחלק מן הספר. ובסעיף זה דן המחבר בדין הגיליונות לאחר שנחתכו מן הספר.
• ושבסוף הספר – שנתלשו מממנו, דבר שלא שכיח כלל היום.
• אין מצילין אותם – כי לאחר שנתלשו אינם מוגדרים ככתבי הקודש, רק כקלף בעלמא.

סעיף כא

(סה) ^רהאפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקודש (סו), אין מצילים אותם; ואף בחול שורפן עם האזכרות (סז) שבהן (סח).

^רברייתא שם (קטז ע"א).

• הקדמה לסעיף – כשרותם וקדושתם של ספרי תורה תפילין ומזוזות תלויה בכתיבתם לשם מצוה על ידי סופרים יראי שמים, שמאמינים במה שכותבים. אמנם כאשר מי שאינו מאמין בתורה כותב אותם, הם פסולים למצוותם. ויתירה מזו, כאשר עובדי עבודה זרה כתבם, הם מתכוונים לאליל שלהם, ואז לא רק שנפסלים למצוותם, גם אין להם שום קדושה, ויש לכלות אותם. מציאות זו לא שכיחה היום כלל.
• כתבי הקודש – כאמור מציאות זו לא שכיחה בימינו, כי גם מי שאינו מאמין בא-להים, אינו מאמין באליל אחר. ועל כן ספר שנכתב או נדפס על ידו אפילו שאין בו קדושה ואי אפשר להשתמש בהם לקיום מצוות, אבל ניתן להשתמש ולקרוא בהם כבכל שאר ספרי הקודש.
• שורפן עם האזכרות – של שם ה'. שבדרך כלל אסור לשרוף אותם מן התורה, כנלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד).
• שבהן – הסיבה שלא מצילים אותם מן הדליקה נובעת מן הדין המחייב לאבד כל ספר קודש שכתבו מין. אבל כאמור, דין זה כמעט לא מצוי בימינו, כי הדפוס הפך להיות תעשייתי ואין לעובדים בתעשיה זו שום כוונה לאליל מסוים. ולכן יש להציל כל ספר קודש הראוי לשימוש מפני הדליקה.

סעיף כב

^שתיבה שאחז בה האור (סט), יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף (ע); ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, ^תאפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר (עא). הגה: במקום פסידא (עב) (מרדכי פרק כ"כ).

^שמשנה שם קכ (ע"א). ^תשם וכרבי שמעון בן ננס.

• שאחז בה האור – כלומר שהאש נאחזה בה והתחילה לשרפה.
• שלא תשרף – העור של גדי עמיד בפני האש, ושונה מן העץ שהוא חומר דליק. ובהנחת העור הוא מונע מן האש להתפשט. והפעולה מותרת, כי אינו עושה מעשה כיבוי, אלא רק מונע את התפשטות האש.
• דגרם כיבוי מותר – אין בפעולה זו כיבוי ישיר של האש, אלא חום בעירת האש והרוח שאינם תלויים בו, הם שמכבים את האש, ולכן זה מותר. ובגמרא דרשו היתר זה מהפסוק 'לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה' (שמות כ י) כי בו כתוב שרק עשיה נאסרה, אבל גרמא מותר. פוסקים רבים הרחיבו היתר זה, והתירו גם בשבת עצמה לכוין את שעון השבת כדי להקדים או לאחר את חיבור החשמל או ניתוקו[12], שהיא פעולה האסורה בעשיה בשבת[13]. אבל יותר נראה שדבר זה אסור, כי כאשר האדם עצמו שולט גם על הכוחות שיגיעו אחר כך, אין להחשיב זאת כלל לגרמא אלא זו ממש מלאכת מחשבת שאסרה תורה.[14]
• במקום פסידא – לפי דעת הרמ"א כל ההיתר לעשות מלאכה בגרמא הוא דווקא במקום הפסד.

סעיף כג

^אטלית שאחז בה האור (עג), פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה (עד); ^בויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך (עה). הגה: מותר לכפות קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (עו) (טור ועיין לעיל סי' רע"ז סעיף ה').

^אברייתא שם קכ (ע"א) וממשמעות כמה פוסקים. ^בבית יוסף (ד"ה וטלית) ממשמעות הטור.

• שאחז בה האור – כלומר אחיזה בעלמא, ולא שכל הבגד דולק באש, כי אם כן, איך ילבש אותו. וכיון שזו בעירה קטנה בלבד, ניתן לכבותה בלבישה ופשיטה, שאז היא כבה מיד[15].
• אם תכבה – פעולה זו הותרה אף שכוונתו לכיבוי, בצירוף שלש סיבות. ראשית, אין וודאות שהכיבוי יצליח. שנית, הכיבוי נעשה בלבישת הבגד שהיא לא הדרך הרגילה, וכל מלאכה הנעשית שלא כדרכה (בשפה הלכתית מוגדר הדבר 'שינוי') נעשה האיסור קל בחומרתו. ושלישית, איסור הכיבוי אינו אלא מדרבנן. וכיון שזו הצלת ממון על ידי איסור שנחלש מחומרתו, התירוהו חכמים.
• שלא יתכוין לכך – כי אם מתכוין, יש רק שתי סיבות להקל ולא שלש, והיא, הכיבוי בשינוי במלאכה שהיא דרבנן. ולדעה זו אף על פי שאינו בטוח בהצלחת הכיבוי, אין להחשיב זאת כסיבה להקל, כשיש כוונה לעשות מלאכה.
• תאחוז בקורה – אין בפעולה זו שום כיבוי, אלא רק מניעת התפשטות הלהבות כלפי מעלה.

סעיף כד

^גיש אומרים שאין יכול ליתן עליו (עז) משקין כדי שיכבה כשיגיע להם (עח); ^דויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים (עט), חוץ מן המים, משום כיבוס (פ); ^הויש מתירים אפילו במים (פא). ודברי סברא שנית נראים (פב).

^גהרי"ף (מה ע"א) וכן כתב הרב המגיד בפרק י"ב (ה"ו) בשם הראב"ד והרמב"ן (קכ ע"א ד"ה הא דאר"י) ודלא כרב יהודה שם, וכן נראה דעת הרא"ש (פט"ז סימן ז). ^דתוספות שם (קכ ע"א ד"ה נותן) בשם הרשב"ם וכן כתב הטור. ^ההרמב"ם בפרק יב (ה"ו). והרב המגיד בשם הרשב"א (מז: ד"ה מפני, קכ ע"ב ד"ה הא דאר"י) והר"ן (שם) בשם הרמב"ן (שם).

• עליו – על הבגד.
• שיכבה כשיגיע להם – ואין זה דומה לגרמא שבסעיף הקודם, שם יש שני שלבים בין מעשהו לכיבוי האש, שבירת הכלי, והשתלטות המים על האש. ואילו כאן, רק השתלטות המים על האש מפרידה בין נתינת המשקה לכיבוי בפועל.
• בשאר משקים – כי סוף סוף אין זה אלא גרם כיבוי במקום הפסד שהותר, ואין לחלק בין דרגות שונות של גרמא.
• משום כיבוס – הרטבתו במים היא דרך כיבוסו, וזו אסורה.
• אפילו במים – כי אין לו שום כוונה לכבס.
• סברא שנית נראים – נמצא שהמחבר התיר גרם כיבוי אבל חשש לדעת האוסרת שפיכת מים על בגד משום כיבוס. ואולם, בשעת צורך גדול אפשר לסמוך על הפוסקים הסוברים שאין אומרים "שרייתו זוהי כיבוסו" (הרטבת בגד במים היא כיבוסו) בבגד נקי, כשאין לו שום כוונה לכבס.

סעיף כה

^ואינו יהודי שבא לכבות אין צריך למחות בידו (פג), אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו (פד).

^ומשנה שם קכ"א (ע"א).

• למחות בידו – שהוא כלל לא אסור באיסורי השבת וגם לא ביקשנו ממנו שיעשה כן. והגם שמצפה לקבל במוצאי שבת שכר על פעולתו, על דעת עצמו עשה, ואין בזה איסור.
• צריך למחות בידו – כי מבין שכך רצון אביו, והרי הוא כאילו עושה בשליחות אביו[16].

סעיף כו

^זיכול לומר בפני אינו יהודי: כל המכבה אינו מפסיד (פה); ^חאף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אף על פי שודאי יכבה כשיבא (פו). וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא אינו יהודי אף על פי שודאי יתקננה כשיבא. הגה: וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם, אבל בזמן הזה שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של גוי (פז), וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשרי פרק מי שהוציאוהו (עירובין פ"ד סימן ו) בשם אור זרוע (ח"ב סימן ל"ח)); ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש סכנה אם לא יכבה (פח), אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (פט)  (ממון), ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת שמונה עשר פשיטים לצדקה (צ); ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (צא) (פסקי מהרא"י (תרומת הדשן ח"ב) סימן (ט') [ס']). ועיין בטור יורה דעה מהלכות נדה סימן קפ"ה (צב).

^זשם בגמ'. ^חהרא"ש שם (פרק ט"ז סימן י).

• אינו מפסיד – כדי שנבין את דברי הסעיף עלינו להסביר, שמלאכה הנעשית בשבת על ידי גוי, אסורה בשני איסורים. האחד הוא בקשת ביצוע המלאכה, והוא דיבור אסור, כנלמד מהפסוק 'וְדַבֵּר דָּבָר', שפירשו חז"ל ואמרו "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול" (שבת קיג:). והשני הוא, הנאה בשבת ממלאכה שהנכרי ביצע עבור יהודי והנה במקרה שלנו שהנכרי בא לכבות, אין היהודי נהנה ממעשיו, כי מה שנמנעה שריפת חפציו לא נקראת הנאה, כי זו הנאה בלתי ישירה, וגם, אין כאן בקשה ישירה לכבות, ואם כן זה לא דיבור שנאסר, ובמקום הפסד הותר לקרוא לו.
• שודאי יכבה כשיבא – בתנאי שלא יבקש בפירוש לכבות, כדי להמנע מאיסור וְדַבֵּר דָּבָר.
• בביתו של גוי – כי אם לא ישתתפו היהודים בנסיונות הכיבוי, יתעורר עליהם זעם הנכרים ויסתכנו.
• סכנה אם לא יכבה – הכוונה לחשש רחוק של סכנה ולא לסכנה ממשית, לכן לא הותר אלא איסור דרבנן. אבל בימינו, כפי שהבאנו בהקדמה, מתירים לכבות כל שריפה, כי קיים חשש סכנה מעצם התרחשות השריפה בקרבת מקום לגז ולחשמל, ומחשש להתפוצצות, ולזיהום האויר ברעלים הנודפים מן החומרים הנשרפים.
• כדי להציל – כפי שהוסבר בהקדמת הסימן שבדליקה אין כל היתר לכבות, אף שראינו בסימן זה כי מקילים לעבור על איסור במקרים מסויימים של איסור דרבנן, ומכמה טעמים, כגון, שאם לא נתיר איסור דרבנן, יעברו על איסור תורה.
• שמונה עשר פשיטים לצדקה – כל זה דווקא אם חילל שבת באיסור תורה, שאז, בזמן שבית המקדש היה קיים, נתחייב להביא קרבן חטאת, או באיסור כיבוי דליקה, שהוא איסור תורה לרמב"ם, או שהחמירו בו כאיסור תורה, כפי שהסברנו בהקדמת הסימן. אבל העובר על איסור דרבנן בשוגג, נראה מהרמב"ם (בהלכות תשובה פרק א הלכה א) שאין צריך כפרה[17].
• שנים עשר פשיטים לצדקה – הרמב"ם והשולחן ערוך, בשונה מן הרמ"א, לא הביאו כלל דינים אלה, וכנראה סברו, שאדם חוטא צריך לחדול מן החטא, להתחרט עליו, ולקבל על עצמו שלא יחטא עוד, אבל אינו זקוק לצום. ובפוסקים כתבו, שהיום המטרה היא לעודד חזרה בתשובה, ולא להכביד בצומות. כך גם נפסק, שאם נפל ספר תורה, אפשר ליתן צדקה במקום צום.
• ועיין בטור י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה – בבית יוסף שם מובא, שאדם הבא על אשתו כשהיא בחזקת טהרה ופירסה נידה, נחשב הדבר לאונס, ואינו צריך כפרה. אבל אם שגג, עליו לערוך סדרי תשובה כפי שהובאו כאן ברמ"א. ואולם, בשולחנו הערוך שם ביורה דעה לא העתיקם המחבר, כמו שהביאם שם הרמ"א, וכפי שהביאם כאן, ומשמע שלא נקטן להלכה.

סעיף כז

^טגחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה (צג), בין אם היא של מתכת (צד) ^יבין אם היא של עץ (צה), ^כוהרמב"ם אוסר בשל ^*)עץ (צו).

^טשם מ"ב (ע"א). ^ידלא כרבי יהודה שם אלא כרבי שמעון, טור ושאר פוסקים. ^כבפרק י"ב (ה"ב). ^*)(דין טלטול המת מפני הדליקה בסימן שי"א (ס"א). תשלום דיני כיבוי (הדלקה) [והדלקה] בסימן רע"ו ורע"ז).

• יכול לכבותה – כי אין באיסור כיבוי אלא איסור דרבנן, ובמקום חשש שמא יינזק הציבור, לא גזרו חכמים.
• של מתכת – כיבוי גחלת מתכת אינו איסור מן התורה, מאחר ואין בזה כל יצירת פחם.
• של עץ – אף ששייך בו איסור כיבוי מן התורה, בכל זאת הותר לכבותו, כי אינו מכוון לעשיית פחם, וממילא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר שאינו פועל להשגת מטרת המלאכה. ולהלכה אנו נוקטים, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדרבנן. הדין המובא בסעיף זה יסודי מאוד למקרים אחרים, כי יש להוכיח ממנו לכל מקום שקיים חשש להיזק הרבים, אין משגיחים באיסורים מדרבנן, אלא פועלים לסילוק המִפגע.
• אוסר בשל עץ – כי הרמב"ם פסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, ולא התירו איסור תורה במקום נזק, אפילו אם זה נזק לרבים[18].

דיני דליקה בשבת (של"ד)

• מדין הגמרא אסור לכבות דליקה בשבת, כי אין לעבור על איסור דרבנן לצורך מניעת הפסד ממוני (א).
• למעשה, רוב רובם של הדליקות בימינו מסכנות חיים, לכן מותר לכבותן (כו).
• כשם שבדליקה לא הותר הכיבוי, כך לא הותרו כל האיסורים מדרבנן בכל מקרה של הפסד ממון. ובמקרה של הפסד גדול, מותר לעבור על איסור מוקצה, הנחשב איסור דרבנן קל (ב).
• ספרי קודש כמו חומשים גמרות וסידורים ומפרשיהם, העומדים לפני אבדון כגון שריפה וכדומה, מצוה להצילם אף כשהדבר כרוך בטרחה רבה (יב).
• אין איסור לגרום מלאכה בשבת כגון הנחת כדי מים בקרבת מקום לשריפה (כשאין שום חשש סכנה), כדי שההתפשטות תגרום את שבירת הכלים, והמים שבתוכם יכבו את האש (כב).
• למנהג אשכנז היתר גרמא חל רק במקום הפסד (כב).
• הזזת מחוגי שעון שבת חשמלי לצורך הקדמה או איחור בעשיית מלאכה אינו נחשב גרמא. ובשעת דוחק גדול אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים בזה [עא].
• אינו יהודי הבא להציל רכוש שהיה בסכנה, ללא בקשה ישירה, אין צורך למנוע זאת ממנו, ומן הראוי לשלם לו שכר טרחתו במוצאי שבת (כה).
• כמו כן מותר לרמוז לו, שאם יציל יבוא על שכרו (כו).
• אבל קטן הבא להציל את רכוש אביו יש למנוע ממנו עשיית מלאכה (כה).
• צריך לעבור על איסור דרבנן כדי למנוע היזק לרבים (כו).

[1] נחלקו המפרשים אם ההיתר להציל נאמר גם בבית שלו, או רק בבתים של אחרים, בהם עדיין לא אחזה האש. ונראה, שמותר להוציא ממון אפילו מבית מגוריו, כי המחבר לא כתב חילוק זה (אף שהביאו בבית יוסף). מה עוד שצירף וכתב יחד את היתר ההצלה מדליקה עם היתר ההצלה מאנסים הבאים לגנוב, וכשם שבאנסים כולם מסכימים שהוצאת ממון הותרה אפילו מבית מגוריו, כך יש לומר גם בדליקה.

[2] על פי הכלל ש"יש ויש", הלכה כיש השני.

[3] ביאור הלכה (ד"ה ויש מתירים) וכן נראה מכף החיים (אות יב) שמביא דעה שמותר אפילו להוציא לחצר שאינה מעורבת, וכף החיים נחלק על נקודה זו  אבל לא על גוף ההיתר.

[4] אמנם בירושלמי (פרק טז הלכה ג) מובא שלרעבתן מוציאים כפי מזונו.

[5] כך משמע לפי הכלל שהלכה כסתם, וכך כתב המ"ב ס"ק יט.

[6] דיניו הוסברו בסימן שס"ו.

[7] מה שפירשנו שדעת המחבר להחמיר הוא מחמת הכלל הנקוט בידינו "יש ויש הלכה כיש השני", שמשמעותו, כאשר המחבר מביא שני שיטות וכותב יש אומרים וכו' ויש אומרים וכו', הלכה כיש השני.

[8] מ"ב ס"ק כט וכף החיים אות נד.

[9] כף החיים אות עג.

[10] כך מפורש בספר התרומה סימן רמה שהוא מקור דין זה.

[11] המילים האלה "מצילים הספרים לחצר שאינה מעורבת" לא נדפסו בספרים העתיקים ונמצאים רק בטור, אבל המפרשים טענו שהם נשמטו בשגגה, וההוכחה לזה, שאם לא יופיעו מילים אלה בטקסט, אין למשפט הבא כל משמעות.

[12] עיין לדוגמא יביע אומר ח"ג אורח חיים סימן יח שמתיר ומביא עוד הרבה מחברים הפוסקים כמותו.

[13] לא כל פעולה בחשמל היא מלאכה, אלא דווקא כשהחשמל עושה מלאכה, כפי שמבואר בהרחבה בנספח לספר.

[14] על פי מה שכתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס) וזה לשונו "ולא דמי להא דשבת דף קכ בגרם כיבוי שהוא בא במקרה, ובכהאי גוונא אמרינן לא תעשה כל מלאכה דגרמא שרי, דבכהאי גוונא לא חשוב מלאכה, אבל באופן שהמלאכה תמיד על ידי גרמא, זהו חשוב מלאכת מחשבת". וכן דעת הרב משה פיינשטיין באגרות משה (יורה דעה ח"ג סימן מז), שיש לאסור זאת. בשעת דחק גדול אפשר לסמוך על המקילים.

[15] כף החיים אות קו.

[16] בסימן שמג נרחיב בעזרת השם את היריעה, ונפרט מתי יש למנוע מן הקטן עשיית איסור.

[17] כי כתב שם וז"ל, כל מצוה שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהם בין בזדון בין בשגגה, שיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות, עד כאן. משמע, שדוקא העובר על עשה או לא תעשה, אבל העובר על איסור דרבנן בשוגג אינו חייב. ואולם העובר על דבריהם במזיד חייב, כי הרמב"ם פסק שמי שעובר במזיד על איסור דרבנן, עובר על איסור לא תסור, שהוא מן התורה, ועיין ביביע אומר (ח"א יורה דעה סימן יד אות ח-ט) שהביא מחלוקת הפוסקים בזה.

[18] ודע שיש שיטה בראשונים (בה"ג מובא בר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף יט ע"ב ד"ה ומהא שמעינן) שבמקום נזק לרבים מותר לעבור אפילו על איסור תורה.