סימן של"ה – דין חבית שנשברה, ובו ה' סעיפים

סימן זה דומה בעקרונו לסימן הקודם, בו הביא המחבר מעשים שאסרו חכמים לעשותם בשבת מחשש שיבוא לעשות איסור. בסימן הקודם הובא איסור הוצאה מבית העומד להישרף, ומחשש שיכבה. ובסימן זה, איסור הצלת יין מחבית שנשברה, מחשש שבבהלתו יעבור על איסורים. המחבר יסביר מה אסור ומה מותר בסימן זה. ברם, עקב השתנות החיים והמציאות, קשה להקיש מהנאמר בו למציאות של ימינו. ועם כל זה, עדיין אפשר להוציא ממנו כמה כללים הנוגעים לנו, ונביאם בסוף הסימן:

סעיף א

^אחבית (א) שנשברה (ב), מצילין ממנה מזון שלש סעודות ^באפילו בכלים הרבה (ג), דאלו בכלי אחד אפילו מחזיק מאה סעודות מציל (ד). ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם (ה); ובלבד שלא יספוג, דהיינו שלא ישים הספוג במקום היין לחזור ולהטיפו (ו), גזירה שמא יסחוט (ז). ^גואפילו אם יש לו בית אחיזה (ח), דליכא חשש סחיטה (ט), אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (י); ^דולא יטפח בשמן להכניס ידו ולקנחה בשפת הכלי (יא). הגה: וי"א דוקא חבית שנשברה, שבהול ואם יציל חיישינן שיתקננו (יב), אבל אם נסדק ועביד טיף טיף, שאינו בהול כל כך, מותר להציל בכלים לקלוט ולצרף (יג) (הגהות מרדכי ותוס' פ' כ"ב והגהות מיימוני פכ"ד). ויש אומרים דכל זה לא מיירי אלא להציל מחצר לחצר (יד), אבל לבית אחר שעירב עמו מצילין בכל ענין (טו), כמו שנתבאר לעיל גבי דליקה (טז) (פסקי מהרא"י סי' קצ"ו).

^אמשנה שבת קמג. ^בבפירוש רש"י שם. ^גשם בתוספות. ^דברייתא שם.

• חבית – מליאה יין.
• שנשברה – כלומר נעשה בה נקב גדול, אבל עדיין אפשר להציל את היין הנותר בחבית. או שאחר זליגת היין על הארץ, הוא נאסף במקום שעדיין ראוי להצילו.
• בכלים הרבה – מדובר שהחבית נשברה לפני הסעודה הראשונה של שבת, כפי שראינו בהצלה מדליקה, בסימן הקודם.
• מאה סעודות מציל – אין בהצלת היין מלאכה, אלא רק חשש שאם יאשרו לו להציל הכל, יבוא לעשות מלאכה אסורה, כהבאת כלים דרך רשות הרבים.
• בואו והצילו לכם – כאילו נעשית הצלה זו לעצמם, ויכולים אחר כך להחזיר לבעל החבית.
• לחזור ולהטיפו – כלומר, מניח ליין לצאת מן הספוג בלא סחיטה.
• שמא יסחוט – חוששים בזה לשני דברים. האחד, שמא ינקה את הספוג מהיין הבלוע בו, וזה אסור משום ליבון. והאחר, הוצאת היין מן הספוג בכוונה, שאסור משום תולדה של דש[1].
• בית אחיזה – ובכך לא נוגע ישירות בספוג.
• דליכא חשש סחיטה – כי אין זה דרך סחיטה[2].
• שהוא עושה בחול – וישכח שהיום שבת, ויבוא לקחת ספוג, ללא בית אחיזה, ויעבור על איסור סחיטה[3].
• ולקנחה בשפת הכלי – כלומר אל יטביל ידו בשמן הנוזל על הארץ, להתפיסו ביד ולקנחו בשפת הכלי, כי בזה נוהג כדרך חול, ויש לחשוש שבכך ישכח את השבת, ויקח ספוג, ויעבור על איסור.
• חיישינן שיתקננו – כלומר שיתקן את החבית, ותיקון כלי נאסר מן התורה. אבל המחבר לא הביא חשש זה, כי הוא סיבה להקל ולהציל בדרך מותרת, שלא יבוא לעשות איסור תורה. וגם הרמ"א בהמשך דבריו לא פסק כדעה זו.
• לקלוט ולצרף – אבל לא לספוג.
• להציל מחצר לחצר – במקרה זה עובר המציל על איסור דרבנן, ואין לעבור על איסור דרבנן כדי להינצל מהפסד ממון. ולדעת הרמ"א עיקר האיסור הוא שמא יביא כלים מרשות הרבים, אבל ההצלה עצמה ללא ספיגה מותרת, כי בזה, אינו חולק על המחבר.
• מצילין בכל ענין – כי אז אין חשש שיעבור דרך רשות הרבים. אמנם העברה מבית לבית שלא עירב עמו, אסורה, כי לא הותרו איסורים דרבנן לצורך הצלת רכוש. ולפי שיטה זו אין לאסור מחשש לתיקון החבית.
• לעיל גבי דליקה – סימן שלד סעיף יא. הרמ"א סבור שעיקר הסיבה לאסור הצלה היא מחשש שיביא כלים מרשות הרבים. לכן במקום שלא קיים חשש כזה, אין לאסור הצלה.

והנה ראינו שם, שלמרות חומרת המחבר, אפשר לסמוך על המקילים בחשש הפסד גדול. ונראה שאם התקלקל המקרר או המקפיא, מותר להעביר את המאכלים למקרר של שכנו, ואף שהוא בהול בהצלת ממונו, אין חשש שיעביר חפצים ברשות הרבים, כי בזמננו נפסק שאין מציאות של רשות הרבים מן התורה. ובמקרה של הפסד גדול, נראה שמותר להעביר אפילו מאכלים מוקצה[4].

סעיף ב

(יז) ^האם נשברה חבית בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה (יח), ובלבד שלא יביא כלי אחר (יט) ויקלוט לקבל מן הקילוח באויר לאחר שירד מן הגג, ולא יביא כלי אחר ויצרף אותו לראש הגג; ואם מציל בכלי אחד, מציל אפילו קולט או מצרף (כ).

^הברייתא שם קיז.

• הקדמה לסעיף – נקדים להסביר שני ביטויים שהובאו בסעיף: "קליטה" הכוונה להנחת כלי בתוך נתיב זרימת היין הנשפך מן הגג, לצורך קליטתו. ו"צירוף" הכוונה לקירוב כלי בעל יכולת קיבול, והצמדתו קרוב מאד לשפת הנקב שבגג, דרכו היין נוזל, גם זה לצורך קליטתו. וכשמשווים בינם, נראה מעשה הצירוף כ'עובדין דחול' הנעשה להצלת ממון, יותר מאשר ה"קליטה".
• ומניח תחתיה – מותר להביא כלי אחד שיקבל את היין, הן בקליטה מרחוק, והן בצירוף מקרוב.
• כלי אחר – כלי נוסף, כי כשהובא יותר מכלי אחד חוששים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.
• קולט או מצרף – כי ההגבלה להביא רק כלי אחד, תמנע ממנו בהלה, ולא ישגה להביא כלי דרך רשות הרבים.

סעיף ג

^ונזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ויצרף (כא); ולא יקלוט ויצרף ואחר כך יזמין האורחים, ^זולא יערים לזמן אורחים שאין צריכים לאכול (כב). הגה: ומיהו אם עבר ועשה, שקלט ואחר כך זימן אורחים, מותר (כג) (רמב"ם והמגיד פכ"ב).

^ושם. ^זשם וכתנא קמא וכפירוש רש"י שם.

• ויצרף – מחמת נוכחותו של האורח, ניתנה לו רשות להציל כמות נוספת בכלי אחר.
• שאין צריכים לאכול – כלומר ההיתר להציל ניתן רק לצורך סעודות שבת אמיתיות.
• זימן אורחים מותר – בדיעבד אין להחמיר, מאחר ולא עבר על איסור מלאכה בהצלת היין, ונראה שגם המחבר מודה לזה[5].

סעיף ד

(כד) ^חאם יזוב תירוש מגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שנמצא אותו הדלף אינו ראוי (כה), שהרי המשקין שבו אסורים ואינו רשאי לשום כלי תחתיו מפני שמבטלו מהיכנו (כו); כיצד יעשה, יניח שם מטתו או שלחנו, ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי (כז) ויכול להניח שם כלי לקבל הדלף כדי שלא יעשה שם טיט (כח), וכשיתמלא הכלי לא יזרקנו בכלי אחר, שלא יבטלנו מהיכנו, אלא מריקו בתוך הגיגית שזבו המשקין ממנו (כט), שהיא מבוטלת מהיכנה על ידי משקין שבה משום משקין שזבו (ל).

^חכלבו בהלכות יום טוב.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במציאות שכמעט לא שכיחה היום. ולהבנתו עלינו להיזכר במה שלמדנו בסימן שכ סעיף א, שגזרו חכמים איסור על משקין שזבו מעצמן, מתוך פירות, ועשאום מוקצה (כדי שלא יבואו לסחוט ענבים בשבת). עוד למדנו שאסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר, אסור להניח מוקצה על כלי שאינו מוקצה, כי הנחה זו אוסרת את טלטולו, והדבר נחשב בונה או סותר, כפי שראינו בסימן שי סעיף ו. כמו כן למדנו שמוקצה הותר בטלטול כשהוא מאוס לסובבים, היתר הנקרא 'טלטול גרף של רעי', שדינו התבאר בסימן שח סעיפים לה-לז.
• אינו ראוי – כדין משקים שזבו, שאסורים בטלטול.
• שמבטלו מהיכנו – כפי שהסברנו בהקדמה.
• גרף של רעי – כי הדלף הרטוב הזב על הארץ ומתערב באדמה, הופך את המקום למלוכלך ומאוס. וראינו בסימן שח סעיף לז, שכדי למנוע הפסד, מותר לעשות גרף של רעי.
• שלא יעשה שם טיט – ואף שעובר על איסור ביטול כלי מהיכנו, הותר הדבר כדי למנוע מיאוס, והתירו הערמה זאת כדי למנוע הפסד.
• שזבו המשקים ממנו – לכאורה, דברי המחבר כאן אין להם הסבר, כי אם ישיב את הנוזלים אל הכלי ממנו דלפו, הרי יחזרו וידלפו ממנו, ומה התועלת בזה[6]. ויתכן, שמדובר בכלי גדול מאוד, והדלף יוצא ממנו בקצב איטי מאד, טיפה ועוד טיפה. ובזה ששופך את המשקים חזרה לכליו, מציל מה שדלף.
• משקין שזבו – סעיף זה שייך כמובן למקרה בו ניקב בכלי נקב קטן או סדק זעיר, דרכו מטפטף היין טיף טיף, אבל כשנשבר הכלי, הדין שונה, כנתבאר בסעיף א.

סעיף ה

(לא) ^טנתפזרו לו פירות בחצר, אחד הנה ואחד הנה, מלקט מעט מעט ואוכל (לב) ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה (לג); ^יואם נפלו במקום אחד, נותן אפילו לתוך הסל, ^כאלא אם כן נפלו לתוך צרורות ועפרורית שבחצר שאז מלקט אחד אחד ואוכל (לד), ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה (ועיין לעיל סי' שי"ט (לה)).

^טברייתא שם קמב. ^יהר"ן בשם רבנו יונה מהא דכלכלה שבת קמ"א והרב המגיד בפרק כא בשם הרשב"א. ^כשם בשם הרמב"ן.

• הקדמה לסעיף – כללו של סעיף זה הוא איסור "עובדין דחול", האוסר לנהוג בשבת כבימי חול. ועל פי כלל זה אסרו חכמים פעולות שאין בהם מלאכה, אבל יש בהם טרחה שלא לצורך שבת, והטורח נראה כמזלזל בשבת.
• מעט מעט ואוכל – כשמלקט לאכול אין שום חשש איסור, כי ודאי מותר לטרוח כדי לאכול בשבת.
• ולא לתוך הקופה – כי יש בזה טרחה האסורה משום "עובדין דחול", אמנם לא נאסר הדבר אלא כשנתפזרו זה מזה, שאסיפתם יש בה טרחה מרובה, אבל כשנפלו ולא נתפזרו רשאי להחזיר את הפירות לסל שלהם.

מותר לאסוף משחקי ילדים שנתפזרו הנה והנה[7]. וכן התירו הפוסקים לאסוף הסוכריות הנזרקים בבית הכנסת בעת שמחה[8]. חרוזי פנינים שנפלו משרשרת ונתפזרו, מותר לקבצם ולהניחם במקום אחד, ולא להשחילם ולתקן את השרשרת[9].

• אחד אחד ואוכל – כי אם נתפזרו בתוך עפר וחול, ואינו לוקטם כדי לאכול, יש בזה איסור בורר.
• לעיל סימן שי"ט – שם למדנו על נוכחותו של איסור בורר אפילו בליקוט אוכל מתוך פסולת, ואינו מתכוין לאכול מיד.

סיכום הסימן:

• בדרך כלל, אין לעבור על איסור דרבנן להצלת ממון.
• פעילות הצלה בדרכים מותרות, גם היא, אסרוה חכמים, כשנכרכת בפעילות ההצלה חשש למלאכה. כגון ספיגת יין, שיתכן ויסחטנו לצורך מניעת הפסד.
• כשבהעדר חשש זה, מותר להציל, אבל כמובן רק בלא עשיית מלאכה, אפילו מדרבנן.

דין חבית שנשברה (של"ה)

• בדרך כלל, אין לעבור על איסור דרבנן להצלת ממון.
• חכמים הגבילו את פעילות ההצלה בדרכים המותרות, כשיש חשש קרוב שפעילות ההצלה נכרכת בחשש מלאכה, כספיגת יין, שעלול להביאו לסחיטה, מרצון לשמור ממונו.
• כשאין חשש למלאכה, מותר להציל בדרכי היתר. ולמעשה נראה, שאם קיימת סבירות גבוהה שבפעולת ההצלה יעבור על איסור, אין להציל. אבל אין צורך לחשוש לחששות רחוקות, כי אין בידינו לגזור גזירות חדשות.
• מקרר או מקפיא שחדל לעבוד, מותר להעביר מאכלים למקרר או למקפיא אחר.
• בהפסד גדול מותר להעביר אפילו מאכל מוקצה.
• אין לאסוף פירות שהתפזרו בחצר ולהכניסם בסל.
• אבל בבית מותר לאסוף מה שנפל והתפזר.

[1] זה דומה למה שראינו בסימן שכ סעיף יח, ששייך סחיטה מן התורה בסחיטת בגד בלוע ביין או בשמן, כשמבקש לצרוך את הנוזל הנסחט.

[2] בית אחיזה בספוג מבטל את החשש מסחיטה, שהיא תולדה דליבון, כי סחיטה על ידי בית אחיזה איננה דרך ליבון כלל. אבל מצד "דש" אכן יש לחשוש, כי דחיקתו בספוג, באמצעות בית היד, מוציאה את היין הבלוע. עם כל זה כתב המחבר שאין כאן חשש סחיטה, כי אין זו דרך סחיטה, שכן הדבר נעשה בשינוי. ובנוסף, הסחיטה תיכף אחר הספיגה דומה קצת למילוי כוס וריקונו, וראה מה שכתבנו בזה בסימן שכ סעיף יז.

והנה שם בסעיף יז, מדובר בספוג שלגביו יש רק חשש ליבון, כי מדובר בניקיון מלכלוך, ולא בהוצאת יין הבלוע בתוכו. אמנם בסעיף יח שם, מדובר ביין בלוע, ובו קיים חשש של סחיטה תולדה דדש, ומובא שם גם כן ששימוש בבית יד הוא סיבה להקל. ואף על פי שהמחבר כתב שם "אין טענה זו חזקה" לא דחאה לגמרי, כי שם אינו משתמש בספוג כדי למלא ולרוקן, שהרי היין בלוע בספוג עוד לפני שאוחזו. אבל במקרה שלנו, אכן משתמש בספוג ככלי לריקון נוזלים, ולכן לא כתב זאת.

[3] ברמב"ם (הלכות שבת כב, טז) הסביר שאם ינהג כמו בחול, יבוא לעשות מלאכה, כגון החזקת מטלית או ספוג ללא בית אחיזה, ומתוך כך יבוא לספוג, ואחר כך יסחט.

[4] על פי הדעה שהובאה בסימן הקודם סעיף ב.

[5] כך משמע בבית יוסף, וכך נראה הלכה למעשה בכף החיים אות ך.

[6] כך הקשה בספר ערוך השולחן כאן הלכה ח.

[7] הסברנו שאיסור העובדין דחול הוא האסיפה שאינה לצורך שבת. אבל יש ראשונים שהדגישו שהאיסור הוא משום שהאיסוף של הפירות דומה למעמר (סמ"ג לאוין סה, מובא בבית יוסף). ואילו לרמב"ם הדבר אסור מחשש שילחצם וידבקם יחד, ויעבור על איסור תולדת מעמר (פרק כא הלכה יא). ויש מחמירים, שאין האיסור קשור למעמר, אלא אסור משום עובדין דחול (דעת הר"ן, מובא בבית יוסף), ולכן רצו לאסור גם אסיפת משחקים שהתפזרו בבית. אבל נראה, שגם לראשונים הסוברים שאין קשר בין איסור זה למעמר, לא אסרו אסיפה אלא בחצר, שרק אז יש דמיון למלאכה, ולא בחפצים שהתפזרו בחדר. מלבד זאת, גם המחבר כתב לאסור דווקא פירות, ודווקא בחצר, ולא הרחיב מעבר למה שמובא בגמרא.

[8] כך פסק בילקוט יוסף הלכות שבת ח"ה בדין מעמר ובדיון שם דן רק מצד מעמר ולא מצד עובדין דחול.

[9] ילקוט יוסף סימן שלה אות ד.