סימן של"ח – דברים האסורים בשבת משום השמעת קול, ובו ח' סעיפים

אסרו חכמים לנגן בכלי שיר בשבת. מהות האיסור היא משום שהדבר פוגע במהות המיוחדת של השבת, וכדי לחזק את האיסור קשרו אותו חכמים לחשש מלאכה, שמא יבוא לתקן את הכלי. ונחלקו בגמרא על גבולות איסור זה: יש אומרים שהאיסור מוגבל להשמעת קול שיר, ויש שהרחיבו ואסרו השמעת רעש בדרכים שונות. המחבר פסק בכך לגמרי להיתר ואילו הרמ"א קיבל חלקית דעת המחמירים.

בחלק שני של הסימן מובאים איסורי דרבנן נוספים, רובם גזרות שהיה מקום לחשוב שנאסרו משום השמעת קול. ואגב גזרות אלו הובאו בסוף הסימן גזרות נוספות.

סעיף א

^אהשמעת קול בכלי שיר – אסור (א), אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר – מותר (ב). הגה: וכן אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת (ג) (הגהות אלפסי). ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור (ד). ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת על ידי הכלי המיוחד לכך (ה), אלא מכה בידו על הדלת (ו) (אגור וב"י בשם פסקי תוספות דעירובין).

^אעירובין ק״ד ע"א.

• אסור – שמא יתקן את כלי הנגינה.
• מותר – שלא נאסרה השמעת קול, אלא היוצא מכלי שיר בלבד.
• לעשותו בשבת – אין איסור כלל על השמעת קולות בפה, כולל שריקות שונות, כל עוד אינו משתמש בכלי.
• אסור – למחבר הדבר כלול בהיתר להקיש על הדלת. אולם לדעת הרמ"א האיסור כולל כל כלי שמיועד להוציא קול, אף אם אינו כלי שיר.
• המיוחד לכך – וקבוע על הדלת. ולמחבר מותר.

ספר תורה שמחוברים למעילו כעין פעמונים המשמיעים קול – למחבר ודאי מותר, שהלא אין כאן כלי נגינה. וגם לאשכנזים יש מקום להקל, כי נושא הספר אינו מתכוון להשמיע את הקול[1].

• על הדלת – ואף שגם בכך משמיע קול, האיסור הוא רק בכלי שנועד להשמעת קול.

סעיף ב

יש ^במתירים לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות (ז). הגה: ואפילו לומר לגוי לתקן הכלי שיר – שרי (ח) משום כבוד חתן וכלה (ט), אבל בלאו הכי אסור (י) (מרדכי ביצה רמז תרצ"ו). ומיהו בזמן הזה נהגו להקל (יא), מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טפוח ורקוד (יב).

^בטור בשם אבי העזרי.

• בחופות – כלומר: בשבת חתן, שהלא אין עורכים חופות בשבת[2]. טעם ההיתר, כי איסור אמירה לגוי הוא איסור דרבנן, ולא אסרו זאת חכמים לצורך מצוה[3]. המחבר כתב זאת בלשון "יש מתירים", כי יש חולקים וסוברים שאמירה לגוי מותרת רק במצווה ממש, ולא בנגינה שהיא תוספת למצווה. ואף שמלשון המחבר והרמ"א נראה להקל, המנהג היום הוא לא לסמוך על כך, כיוון שהאזנה לכלי נגינה בשבת עלולה לפגוע בקדושת ובאווירת השבת[4].
• שרי – תרגום: מותר.
• חתן כלה – כיוון שלשמח חתן וכלה זו מצווה גדולה וחשובה, ויש המתירים לבקש מגוי לעשות אפילו מלאכה מהתורה לצורך מצווה[5]. וסובר הרמ"א שאפשר לסמוך על שיטה זו לשמח חתן וכלה. אבל המחבר לא קיבל קולא זו.
• אסור – אם אינו עבור חתן וכלה, אסור לומר לנכרי לנגן, אפילו במקום מצווה.
• נהגו להקל – לבקש מגוי לנגן לצורך מצווה[6]. וכאמור, כיום מחמירים בכך.
• לעניין טיפוח וריקוד – שם בסעיף ג' הביא הרמ"א שיש אומרים שבזמן הזה אין מקום לגזור שמא יתקן כלי שיר, ומצרפים דעה זו במקום של ספקות.

סעיף ג

זוג המקשקש לשעות, עשוי על ידי משקלות (יג) – ^גמותר לערכו ולהכינו מבעוד יום (יד) כדי שילך ויקשקש כל השבת (טו).

^גאגור בשם תשובת אביו.

• משקלות – שעון מטוטלת.
• מבעוד יום – אבל לא בשבת. משום שדומה לתיקון כלי[7].
• ויקשקש כל השבת – איסור השמעת הקול, כשאר איסורי שבת, הוא רק אם עושה פעולה בשבת עצמה, ולא אם הקול נשמע ממכשיר שלא נעשתה בו פעולה בשבת[8].

סעיף ד

המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף (טז), ^דלא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד להבריחם, גזירה שמא יטול צרור ויזרוק להם (יז).

^דעירובין ק״ד ע"א ברייתא וגמרא שם.

• מפני חיה ועוף – כלומר: רצונו להשמיע קול כדי להבריח ציפורים וחיות, שלא ישחיתו גינתו.
• ויזרוק להם – אין איסור להשמיע רעש אם אינו משתמש בכלי נגינה. וכאן גזרו חכמים שמא יבריחם גם בזריקת אבן או צרור, שהם מוקצים.

סעיף ה

^האין שוחקים באגוזים, ^וולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות (יח). הגה: ודוקא על גבי קרקע (יט), אבל על גבי שלחן שרי, דליכא למגזר שם משום גומות (כ) (רבינו ירוחם ח"ז). ומותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך, אף על פי שמשמיעים קול, הואיל ואינן מכוונין לשיר (כא) (ד"ע). וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא (ב"י), אבל בשוחק כדי להרויח – אסור, אפילו שוחק בתם ובחסר (כב), דהוי כמקח וממכר (אגור וב"י ורמב"ם פכ"ג). ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (כג) (תוס' וסמ"ג והגהות מיימוני פכ"א). ולשחוק בכדור, עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ה (כד).

^הטור בשם ר״ח והרי״ף. ^ולפירוש הרי״ף, ולפי מה שכתב הב״י גם לדעת ר״ח.

• משום אשווי גומות – למרות שמדובר במשחקים שמשמיעים קול, כל עוד לא משתמש בכלי נגינה – אין איסור בהשמעת הקול.

איסור השוואת הגומות התבאר בהרחבה בסימן הקודם, והאיסור הוא רק ישירות על קרקע שאינה מרוצפת.

• על גבי קרקע – שאינה מרוצפת.
• משום גומות – והוא הדין ברצפה של ימינו.
• ואינן מכוונין לשיר – איננו בטוחים מהו משחק זה, אבל למדנו מכאן שאין איסור להשתמש בכלים ומשחקים גם אם הם משמיעים קול או רעש, כשאין זה מהות המשחק.
• בתם ובחסר – הוא המשחק "זוג או פרט", שהוא משחק אותו משחקים עם האצבעות בלבד, ללא קלפי משחק, וצריך לנחש בו אם החבר בחר מספר זוגי או אי זוגי. משחק כזה ודאי מותר בשבת, אך כותב הרמ"א שאם סיכמו ביניהם שהמנצח יקבל כסף, גם אם מתן הכסף הוא לאחר השבת – אסור לשחק זאת בשבת, משום שהדבר דומה למקח וממכר, שנאסר בשבת שמא יכתוב.
• ואל יהיו מזידין – זהו כלל גדול בהלכה, האומר שאם אנשים עוברים על איסור בלא יודעין, ואנו מעריכים שלא ישנו את מנהגם גם אם יגידו להם – עדיף לשתוק, כיוון שכעת חטאם כשוגגים הוא קטן, ואם ידעו שחוטאים ולא יעזבו – יגדל עוונם. דין זה לא נאמר בדבר שאיסורו ידוע לכל.
• ש"ח סעיף מ"ה – שם אסר המחבר את משחק הכדור, כיוון שמשחק זה פוגע בקדושת השבת על ידי הריצה והזיעה והתלבושת (לכן גם הכדור מוקצה ואסור בטלטול). ולדעת הרמ"א שם מי שנהנה מהמשחק, הדבר נחשב לחלק מעונג השבת שלו, ואין בכך איסור (וממילא הכדור אינו מוקצה). ואולם גם הרמ"א לא התיר אלא משחקי כדור בחצר בין חברים, ולא משחקי קבוצות היוצרים חילול שבת המוני[9].

סעיף ו

^זאסור לשאוב מים בגלגל (כה), גזירה שמא ימלא לגנתו וחורבתו או למשרה של פשתן (כו). ^חלפיכך אם לא היה שם לא גינה, ולא חורבה, ולא בריכה לשרות בה פשתן – מותר (כז). ^טויש אומרים שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, והם גלגלים הקבועים בהם דליים הרבה סביב, אבל גלגלים שלנו שאין ממלאים בהם אלא מעט – מותר, דליכא למיחש למידי (כח).

^זעירובין ק״ד ע"א. ^חטור בשם הרמב״ם בפרק כ״א ה״ה, וכתב הרב המגיד שהוא מדברי אמימר שם. ^טהרא״ש שם בשם ר״ת.

• לשאוב מים בגלגל – לשאוב מים מבור, בעזרת גלגל שתלויים עליו דליים.
• של פשתן – מפורש בגמרא שאף שיש בכך השמעת קול, לא אסרו משום הרעש שבדבר, אלא גזרה שמא ישקה גינתו במים אלו (דבר האסור משום זורע), או שישרה בהם פשתן (דבר האסור משום לש).
• מותר – כיום אין לנו גלגל כזה, ואין מקום לגזרה זו.
• דליכא למיחש למידי – תרגום: שאין לחשוש לדבר. כלומר: לדעה זו לא גזרו חכמים איסור אלא במערכת שמוציאה בקלות הרבה מים, אך דלי או שניים על גלגלת נחשבים לשימוש ביתי רגיל, ולא גזרו בהם.

סעיף ז

^ימי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא (כט) – אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג (ל), אבל מותר לכסותן (לא). ^לואפילו לבנים, שהם מוקצים, מותר לכסותן מפני הדלף (לב).

^ימשנה בביצה ל״ה ע"ב. ^כלפירוש ר״י, הביאו הטור והרא״ש שם. ^לביצה לו ע"א וכעולא.

• ורואה מטר שבא – מדובר על פירות שאינם מוקצים, וזו טרחה להכניסם הביתה.
• דרך ארובה שבגג – משום שזו טרחה שאינה לצורך השבת.
• מותר לכסותם – שזו טרחה קטנה.
• מפני הדלף – ולא אומרים שבשבת אסור לדאוג לדברי מוקצה[10].

סעיף ח

(לג) ^ממותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם ^ננתמלא – שופכו ומחזירו למקומו; והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה (לד), ^סאבל אם אינו ראוי – אסור, משום שאין עושין גרף של רעי לכתחלה (לה). ואם נתן כלי תחת דלף שאינו ראוי לרחיצה – מותר לטלטלו במים המאוסים שבו^*) (לו).

^ממשנה בביצה לה ע"ב. ^נברייתא שם לו ע"ב. ^סרמב״ם בפרק כ״ה הכ״ד. ^*)קצת דיני השמעת קול יתבארו בסימן שאחר זה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בנתינת כלי לקליטת מים הדולפים מהגג לביתו. להבנת הסעיף יש להקדים ולבאר כמה הלכות:

1. מי דלף אינם ראויים לשתייה. אולם אם הם ראויים לרחצה או לבהמתו – הם אינם מוקצים. ואם הם מאוסים ואינם ראויים לכלום – הם מוקצים מחמת גופם.
2. אסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר: אסור בשבת להפוך כלי למוקצה, כגון להניח עליו דבר מוקצה, שאוסר את טלטולו.
3. התירו חכמים להרחיק מביתו דבר המאוס, אף שהוא מוקצה. דין זה נקרא "מטלטלים גרף של רעי".

• ראוי לרחיצה – ואז הדלף אינו מוקצה, ולא ביטל כלי מהיכנו.
• לכתחילה – כלומר: אם נמצא בביתו כלי ובו מים מאוסים – מותר להוציאם אף שהם מוקצה, מדין גרף של רעי. אולם אסור לשים כלי שיאגור את המים על מנת להוציאו, משום שאין עושים גרף של רעי לכתחילה. וגם אם לא מתכוון להוציא את הכלי – אסור לתיתו תחת הדלף במים שאינם ראויים, משום שמבטל את הכלי מהיכנו.
• במים המאוסים שבו – משום שבדיעבד יש לו כעת מים מאוסים, ומותר לטלטלם מדין גרף של רעי.

דברים האסורים משום השמעת קול (של"ח)

1. אסור לנגן בשבת, גזרה שמא יבוא לתקן את כלי הנגינה [א].
2. השמעת קול בכלי שאינו כלי נגינה אך נועד להשמעת קול, כגון טבעת הקבועה בדלת – לשו"ע מותר ולרמ"א אסור [א]. וכלי שלא נועד להשמיע קול, מותר להשתמש בו אף אם מרעיש [ה].
3. מותר לטלטל בשבת ספר תורה שפעמונים מחוברים למעילו [(ה)].
4. השמעת קול בפה, כגון שריקות למיניהם – מותרת [רמ"א א].
5. אמירה לגוי בשבת שינגן לצורך מצווה – בזמננו נוהגים לאסור אף לצורך שמחת חתן וכלה [(ז)].
6. אסרו חכמים להשמיע קול להברחת בעלי חיים בשבת, גזרה שמא יזרוק עליהם אבן [ד].
7. מותר לשחק בשבת במשחקים שאין בהם חשש מלאכה ולא נועדולצבירת רווח כספי [ה]. אך המחבר אוסר לשחק בכדור, משום שהדבר מלווה בריצה והזעה שאינם מכבוד השבת, והרמ"א מתיר [9].
8. מים שדולפים לביתו בשבת, אם הם ראויים לרחצה או לשתיית בעלי חיים – מותר לתת תחתם כלי לקליטת הדלף; ואם אינם ראויים לכלום – אסור [ח].

[1] על פי המג"א ס"ק א, והש"ך יו"ד סימן רפ"ב ס"ק ד. ועיין במשנה ברורה ס"ק ו' שמביא גם חולקים. ולמעשה אפשר לסמוך על המקילים באיסור זה, שהוא גזרה קלה.

[2] כמבואר בסימן הבא בסעיף ד'.

[3] כפי שראינו בסימן ש"ז סעיף ה.

[4] ועיין כף החיים אות יד, שהעלה שאולי גם המחבר נקט לשון זו כיוון שדעתו לאסור.

[5] ראה דברי הרמ"א בסימן ש"ז שם, ובסימן רע"ו סוף סעיף ב, ודברינו שם בס"ק כ"ג.

[6] ולא לבקש לתקן כלי שיר, אלא לצורך חתן וכלה. כך משמע מהדרכי משה.

[7] מכאן יש שאמרו שמותר למתוח שעון מכני בשבת רק כשהוא הולך, אך לא לאחר שפסק. ויש שהתירו, כי אין זה תיקון הכלי, אלא זו דרכו. ועיין יביע אומר ח"ו או"ח סימן לה. כיום הדבר כמעט אינו מצוי, וגם השעונים האנלוגיים פועלים בכוח סוללה, ולא במתיחת קפיץ.

[8] ועיין רמ"א רנ"ב, ה.

[9] בהרבה ספרי הלכה מובא שאסור לגדולים לשחק בשבת, אלא יש להקדיש את השבת ללימוד תורה, והדיון בסוגי המשחקים הוא לקטנים בלבד. ובספרי "בעקבות המחבר" (מעמ' קפ"ז) הסברתי כך את דברי שו"ע שאוסר לשחק בכדור בשבת. אולם כעת חוזרני בי, כי רואים מדברי המחבר שם שהאיסור הוא דווקא במשחקי כדור. ומדברי הרמ"א כאן נראה שאין להטיל על כל הציבור דרישה שאינה אלא לתלמידי חכמים.

[10] יש בגמרא מי שאומר: "אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת", כלומר: אין לטלטל בשבת כלי מותר לצורך דבר שהוא מוקצה. ואין הלכה כדעה זו.