סימן ש"ל – דיני יולדת בשבת, ובו י"א סעיפים

סימן זה עוסק בדיני יולדת. הנה בדרך כלל, אין בהליך הלידה, למרותו היותו מלווה בכאב גדול, כדי להעמיד את חיי היולדת בסכנה^[1]. ובכל זאת, כיון שיש מיעוט יולדות הנתונות לסכנת חיים, התירו חכמים את חילול השבת עבור כל היולדות, והתייחסו אליהן כאל חולה שיש בו סכנה, ולא רק בשעת הלידה, אלא גם בשלשת הימים שאחריה. עם זאת, כיון שבדרך כלל היולדת אינה בסכנה, ישנם הבדלים מסוימים בינה לשאר חולה שיש בו סכנה, לקולא ולחומרא, כמו שיתבאר בסימן להלן. חלקו השני של הסימן דן בדרכי הטיפול בתינוק הנולד.

סעיף א

^איולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה (א); קוראין לה חכמה ממקום למקום (ב), ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפילו היא ^בסומא (ג); ^גומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי, מביאה לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה (ד).

^אשבת קכ"ח משנה. ^בשם בגמרא בפרוש הברייתא. ^גשם בברייתא.­

• לכל מה שצריכה – אף שרוב היולדות אינן מתות בלידה, בכל זאת מתייחסת אליהן ההלכה כאל מי שחייהן נתונות בסכנה, וחובה לחלל שבת עבורן גם בהעדר סיבוך רפואי גלוי לעין.
• חכמה ממקום למקום – ואם היא מבקשת תמיכה מקצועית של "דוּלַה" (תומכת לידה), מותר לבקש ממנה שתבוא בשבת. וגם אמה רשאית לבוא בשבת, כשהיולדת זקוקה לה בבית החולים.
• אפילו היא סומא – כלומר מבצעים כל פעולה המקילה עליה, אף שאין כל סכנה באי ביצועה. וכבר ראינו לעיל (בסימן שכ"ח סעיף יא) שמותר לבצע כל פעולה המקילה באופן ממשי על חולים שחייהם בסכנה, אף שהעדרם אינו מסכן את החולה.
• וכן כל כיוצא בזה – מאידך, היות ורוב היולדות אינן נתונות בסכנה ממשית, ויתכן לבצע פעולות אלו בדרך שונה מן הרגיל, יש לשנות בעשייתם, שאז ממעט את חילול השבת מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן.

סעיף ב

^דעכו"ם (ה) אין מילדין אותה בשבת (ו), ^האפילו בדבר שאין בו חילול שבת (ז).

^דעבודה זרה כ"ו. ^הטור מדברי התוספות שם.

• עכו"ם – ראשי תיבות עובד כוכבים ומזלות, כלומר גוי העובד עבודה זרה.
• בשבת – גם בימות החול הדבר אסור, כי אין לסייע ביילוד אדם שיעבוד אלילים, אלא שאם אין הדבר כרוך בחילול שבת, הותר לבצע זאת, משום איבה (ראה בסעיף הבא).
• שאין בו חילול שבת – כיון שאין ליילד לעבודה זרה. בימינו מטפלים באינם יהודים כמו ביהודים, משתי סיבות: א. משום איבה, כלומר, אם לא נטפל ביולדות שלהם, הם לא יטפלו ביולדות שלנו^[2], ב. כל האיסור נאמר בגוים שאינן גדורים בגדרי הדתות, וכפי שהסברנו (סימן שכ"ט בהקדמה לסעיף ב), ולפי דעתי זהו הטעם העיקרי להיתר זה.

סעיף ג

^ונקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר (ח) או משעה שהדם שותת ויורד (ט) או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה, שאין בה כח להלוך (י), כיון שנראה אחד מאלו מחללין עליה את השבת (יא).

^ושבת קכ"ט וככולהו אמוראי להקל טור בשם הרמב"ן בספר תורת האדם.

• משתשב על המשבר – כי מעת ישיבתה עליו, ודאי החל הליך הלידה.
• שהדם שותת ויורד – סימן שהלידה קרובה מאוד.
• שאין בה כח להלוך – מחמת תכיפות הצירים, אף על פי שהדם אינו שותת עדיין.
• מחללין עליה את השבת – היתר חילול השבת במצבים אלו, נוגע לימיהם, כשילדו בבית. בימינו, מותר לחלל שבת ולבוא אל בית החולים, כבר מעת הופעת צירים המבשרים את קרבת הלידה (כשבמשך שעה מופיע ציר כל ארבע דקות, לאורך דקה), אף שהדם אינו שותת ממנה, ועדיין הולכת בכוחות בעצמה.

סעיף ד

^זכל שלשה ימים הראשונים (יב) אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה את השבת (יג); משלשה ועד ז', אמרה: אינה צריכה, אין מחללין (יד); מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין עליה, אלא הרי היא עד שלשים יום, כחולה שאין בו סכנה (טו).

^זשם בשבת.

• שלשה ימים הראשונים – לאו דווקא ימים שלמים, אלא מחשבים את היום שבו ילדה ליום הראשון מהשלושה (בלי קשר לשעת הלידה). ואליו מצרפים עוד שני לילות, ושני ימים^[3].
• מחללין עליה את השבת – לכל דבר הנצרך לה, ואם אפשר, יעשה זאת בשינוי. לאחר חזרתה אל ביתה, בו מצויים צרכיה, אין לחלל שבת אלא כשזו הדרך היחידה לסיפוק צרכיה.
• אין מחללין – בימינו, מצוי שיולדות שבות אל ביתם כבר למחרת הלידה, מה שמוכיח כי אכן לא מתייחסים אליה כנתונה לסכנה. לכן ברור שאם אחרי שלושה ימים היא מרגישה טוב, אין שום סיבה לחלל עליה שבת, כי אין כל סכנה נשקפת לה.
• כחולה שאין בו סכנה – אבל כמובן שאם לדבריה היא מרגישה חולה, אז היא ככל חולה שדינו נתבאר בסימן הקודם, שאף אם מאה רופאים אומרים שלא צריך לחלל, והחולה אומר צריך, שומעים לחולה.

סעיף ה

^חהיושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד שמא ימצא חי (טז). הגה: ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול, משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (יז) (איסור והיתר).

^חערכין ז וכתבם הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת.

• שמא ימצא חי – כאן מוכח שמותר לחלל שבת להצלת חיי עובר^[4]. וכתבו הפוסקים שלא רק לעובר העומד בשלבי סיום ההריון, אלא גם בחודשי ההריון הראשוניים, ואפילו לא עברו ארבעים יום^[5] מתחילת ההריון מחללין עבורו שבת.
• שאפשר לולד לחיות – בדברי הרמ"א מבואר שבספק אם להציל את האם או להציל את העובר, חיי האם קודמים.

סעיף ו

^טעושין מדורה ליולדת כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז (יח). (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה עיין לעיל  סימן רע"ו) (יט).

^טשבת קכ"ט.

• ואפילו בתקופת תמוז – כלומר אפילו בשיא עונת הקיץ, כאשר חם ביותר, והיא מרגישה קור, מחללים את השבת^[6], כי יש כאן חשש סכנה, ואמנם הוא חשש רחוק, ובכל זאת די בו כדי לחלל עליה את השבת^[7].
• לעיל סימן רע"ו – סעיף ה', שם התבאר כי מותר לאחרים להתחמם מן החום, כי נעשה עבור החולה, ולא לצורך הנהנים.

סעיף ז

^י(כ) הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד (כא) ^כוחותכים את הטבור (כב); והני מילי בנולד לתשעה או לשבעה, ^לאבל נולד לשמונה או ספק בן שבעה או בן שמונה, אין מחללין עליו (כג) ^מאלא אם כן גָמְרוּ שערו וצפרניו.

^ישם. ^כשם קכ"ח משנה וכרבי יוסי. ^לשם קל"ה ברייתא. ^משם בתוספות והרא"ש.

• הקדמה לסעיף – חיי היילוד מוגדרים כנתונים בסכנה, לכן הותר לחלל שבת לצרכיו. ואפילו נולד בחודש שביעי, שכן בזמן הגמרא, הניחו שהתפחותו העוברית נשלמה בזמן קצר, ובכוחו להתקיים. עם זאת, עובר שנולד בחודש השמיני, הנחה הרווחת היתה שאין בכוחו לשרוד, וכבר מעת לידתו החשיבוהו כמת, ולא התירו חילול שבת להצלתו. וכשהסתפקו אם נולד בשביעי או בשמיני, בחנו את גופו, וכשהבחינו כי נשלמה התפחותו החשיבוהו חי, וחיללו שבת להצלתו. אמנם בימינו המציאות שונה, לכן גם הדין שונה, כפי שנבאר.
• כדי שיחם הולד – בעבר ראו בפעולות אלה עזרה או סגולה לתינוק, אבל בימינו לא נוהגים לבצע פעילויות אלו. עם זאת, יש להוכיח מכאן, שכל פעולה המקובלת בימינו כמסייעת ליילוד, מותר לעשותה.
• וחותכים את הטבור – המחבר את התינוק לשליה.
• אין מחללין עליו – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף, שיילוד זה נחשב למת. אולם בימינו, ניתן להציל, בעזרת הרפואה המתקדמת, כל עובר כמעט, לכן מחללין שבת לצורך כל עובר הנולד חי.

סעיף ח

(כד) ^ננולד לשמונה, או ספק בן שבעה או בן שמונה, שלא גָמְרוּ שערו וצפרניו (כה), אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה (כו); ^סוכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב (כז) המצער אותה.

^נבברייתא שם. ^סשם בתוספות ורא"ש ורבנו ירוחם בחלק ט.

• הקדמה לסעיף – הסברנו לעיל כי בזמן הגמרא רווחה הדעה שאין בכוחו של תינוק הנולד אחר שמונה חודשי הריון, לשרוד ולחיות, לכן החשיבוהו כמת, ולא התירו חילול שבת עבורו. אבל הנולד אחר שבעה חודשים, ודאי נשלמה התפחותו העוברית במהירות, ובכוחו להיוותר חי. וכשהיה ספק אם נולד בתום שבעה חדשים או שמונה, הביטו בגופו ואם הבחינו כי נשלמה התפתחותו החשיבוהו לחי.
• שלא גָמְרוּ שערו וצפרניו – יילוד כזה הוגדר מת, כפי שראינו בהקדמת הסעיף הקודם.
• החלב שמצערה – כי מחללים שבת לכל צרכי האם.
• להוציא בידה החלב – כי הוצאה זו איננה אלא איסור דרבנן^[8]. מה עוד, שהיולדת מוגדרת כחולה שיש בו סכנה. הוצאת חלב זו מותרת באמצעות שאיבה, אבל יש לוודא שהוא הולך לאיבוד. ואם החלב נצרך עבור התינוק שאינו יכול לינוק, מותר להוציאו. וכן מותר לאישה שאינה מניקה לשאוב את החלבכשהוא מצער אותה ובלבד שתאבדו.

סעיף ט

^עמיישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה (כח).

^עשם קכ"ג וכרב ששת וכפרוש רש"י.

• צער הלידה – אף שדומה יישור אבריו לתיקון הגוף, כבר ראינו בסעיף ז שעושים כל הפעולות הנצרכות לתועלת היילוד.

סעיף י

^פמותר לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו איבריו (כט).

^פשם קמ"ז.

• שלא יתעקמו איבריו – מאותה סיבה, שמותר לעשות כל מה שנצרך לתועלת היילוד.

סעיף יא

^צאם נפלה ערלת גרון הולד (ל), מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אף על פי שפעמים  שמקיא.

^צכפרוש רבנו חננאל להא דרב ששת לעיל.

• ערלת גרון הולד – לא ברור לי למה הכוונה, ואמר לי אחד, שאולי הכוונה לבליעת הלשון, כמו שמדריכים בקורסים של מד"א, שיש לוודא טרם כל החייאה כי לוע המטופל פנוי מהלשון, לצורך מעבר אויר, כי מצוי שהלשון נזרקת בבליעה לאחורי הפה, בעומק לוע הגרון, ויתכן שהיא תחסום את האויר.

דיני יולדת בשבת (ש"ל)

• מחללים שבת לכל מה שיולדת צריכה (א).
• וכן להקל תחושתה אפילו כשאין זה מציל את חייה [ג].
• כאשר הדבר אפשרי, יש לבצע את המלאכה בשינוי (א).
• אם היא צריכה גם תומכת לידה או נוכחות אמה יכולות ללוות אותה ללידה [ב].
• בימינו מחללים שבת גם לצורך יילוד גוים[ז].
• מותר לחלל שבת מרגע התחלת הלידה, או כשהדם שותת ממנה, או כשציריה תכופים, והליכתה קשה עליה (ג).
• וכן מעת שהיא צריכה לנסוע לבית החולים [יא]
• בכל שלשת הימים אחר הלידה מחשיבים אותה כנתונה בסכנה, ומחללים שבת לכל צרכיה (ד).
• עד שבעה ימים מחללים שבת רק אם היא תאמר שהיא צריכה לכך (ד).
• אחר שבעה ימים היא נחשבת לחולה שאין בו סכנה (ד), מלבד במקרה שמצבה החמיר [טו].
• מחללים שבת לצורך הטיפול ביילוד (ז).
• מחללים שבת להצלת חיי עובר [טז].
• כשמתעורר צורך לבחור בין חיי העובר וחיי האם, חיי האם קודמים [יז].
• מותר לשאוב חלב האם לצורך הילוד (כז).
• אם החלב המצטבר גורם צער ליולדת מותר לשאבו, גם אם הרך הנולד אינו זקוק לו, ובלבד שיוליכו את החלב לאיבוד [ח].

[1] כך כתב המגיד משנה בהלכות שבת, הביאו מ"א בס"ק ג.

[2] ואמנם הבית יוסף כתב כאן, שחשש איבה אינו מתיר לחלל שבת באיסור דאורייתא, אבל למעשה הסכימו הפוסקים שיש להתיר, ראה שמירת שבת כהלכתה (פרק מהערה מב בשם הרב אויערבך), ושו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פרק ו), ועיין עוד בספרי "בעקבות המחבר" עמוד רסו.

[3] זו דעת המחבר בסימן תריז סעיף ג, אבל הרבה חלקו עליו, ובמשנה ברורה (כאן ס"ק יב) וכף החיים (אות כא) פסקו למנות שלשה ימים אלו מעת לעת.

[4] נחלקו בדין זה הראשונים, הביאם המ"א ס"ק טו, ואף שעובר לא נחשב נפש, בכל זאת נקטו פוסקים רבים שמחללים עליו את השבת, משום שעתיד להיות בן אדם, וגם עליו שייך הכלל הגדול "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור הרבה שבתות".

[5] שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן מג פסק שמחללים עליו את השבת.

[6] כי אם חם לה פשיטא שלא יחממו את החדר.

[7] ועיין ביאור הלכה ד"ה כל שלושים שהקשה על המחבר, כיצד התיר הדלקת מדורה ליולדת כל שלושים, והרי היא כחולה שאין בו סכנה, ואין שום פוסק שיקל בזה. אמנם לדברינו, שלא הותר בכל אופן אלא רק כשהיא סובלת מצינה, נתיישבה שיטת השולחן ערוך, כי אז נחשבת היא לחולה שיש בו סכנה, ואז הפעולה מותרת.

[8] כי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה.