סימן ש"ג – דיני תכשיטי אשה, ובו כ"ז סעיפים

סימן זה ממשיך את רצף הסימנים העוסקים בבגדים בשבת, והוא מעין המשך לסימן ש"א. למדנו שמותר לצאת בשבת לרשות הרבים בבגדים ובתכשיטים. סימן ש"א דן מה נחשב לבגד, וסימן זה דן מה נחשב לתכשיט. כאמור, מעיקר הדין מותר לצאת בתכשיטים בשבת, אלא שיש לדון מה נחשב לתכשיט. לעתים גזרו חכמים שלא לצאת בתכשיטים, בעיקר מחשש שהאישה תסיר את התכשיט כדי להראותו לחברתה, ותבוא לשאתו ארבע אמות ברשות הרבים. בסעיף י"ח מביא המחבר שכיוון שאין לנו רשות הרבים מהתורה, יש שמקלים בגזירה זו; והמנהג הרווח הוא לסמוך על שיטה זו, לכן רוב האיסורים המובאים בסימן זה אינם נוהגים למעשה. בפירושנו נעיר על ההלכות שנוהגות גם כיום.

סעיף א

(א) ^אלא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה (ב), מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן שמא תוליכם ארבע אמות ברשות הרבים (ג). ^בואם הם קלועות בשערה – מותר (ד); ^גויש מי שאוסר (ה). ^דואם הם מעשה אריגה (ו) – מותר, שאין צריך להסירם בשעת טבילה (ז). הגה: ובלבד  שלא יהיו מטונפות (ח), או מוזהבים, דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (ט) (טור והרא"ש וסמ"ג).

^אשבת נ״ז ע"א במשנה ובגמרא.  ^בטור בשם ר״ת, והרא״ש והר״ן שם.  ^גרש״י שם.  ^דשם בגמרא.  

• הקדמה לסעיף – סעיף זה ותחילת הסעיף הבא עוסקים בעניין יציאה בחוטים שהנשים מניחות בראשן לנוי, שגזרו עליהם חכמים משום נשים המסירות אותם לפני טבילתן. להבנת הסעיף נקדים ונזכיר שנשים נשואות טובלות פעם בחודש להיטהר מטומאת נדתן. מדיני הטבילה – שלא יהיה דבר החוצץ בין המים לבין הגוף.
• ברצועות שבראשה – כל אלו הם מיני חוטים שנשים שמות בשערן לנוי.
• ברשות הרבים – וחוששים שמא תישאם בידיה בהליכתה לבית הטבילה או בחזרתה ממנו. ולא חילקו חכמים בגזרתם, ואסרו זאת על כל הנשים.
• מותר – אמנם אין לטבול עם החוטים הקלועים כעין צמות, אולם כיוון שאסור מדרבנן לקלוע ולהתיר את השיער בשבת, אין חוששים שמא תתיר חוטים אלו ותישאם.
• מי שאוסר – כיוון שחושש שעל אף האיסור תבוא להתיר קליעתה.^[1]
• מעשה אריגה – כלומר שהחוטים אינם קלועים בשיער (כבצמה), אלא ארוגים בו. בחוטים ארוגים בדרך כלל המים נכנסים, והם אינם מהווים חציצה.
• בשעת טבילה – הכלל בחוטי שיער הוא שאם הם מעכבים את המים מלהגיע לכל השיער – הם מהווים חציצה, ויש להסירם לפני הטבילה. ואם הם רפויים והמים עוברים דרכם – מותר לטבול בהם.^[2]
• מטונפות – כיוון שאין דרך לטבול עם חוטים מטונפים, מחשש שהטובלת עצמה תתלכלך מהחוטים בעת שתטבול.
• שלא יתטנפו במים – אף אם אינם חוצצים.^[3] ונראה שכל החששות בסעיף זה הם מכיוון שבזמנם טבלו בנהרות ובאגמים, אך היום שיש לנו מלתחות – אין מקום לחשוש לכך. זאת בנוסף לדברינו בהקדמה לסימן, שחששות אלו אינם חלים כיום.

סעיף ב

^המותר לצאת בחוטין שבצוארה, שהם רפוים ואין צריך להסירם בשעת טבילה (י); ^ואבל בקטלא שבצוארה (יא) – אסור, מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר (יב), וחיישינן דלמא אתי לאתויי (יג) ארבע אמות ברשות הרבים (יד). ^זולא תצא בטוטפת, והוא כמין ציץ ומגיע מאוזן לאוזן; ולא בשרביטין, והוא גם כן ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיים שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן (טו), והוא שאינם תפורים בשבכה (טז), דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים (יז); ^חאבל אם תפורים ליכא למיחש להכי (יח), ומותר (יט). הגה: ויש אומרים דבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה – אפילו תפורה בשבכה אסור, דחיישינן שמא תסירה עם השבכה, ואתי לאתויי (כ) (או"ז).

^השבת נ״ז ע"א כרב יוסף אליבא דרב הונא.  ^ושם במשנה, וכמפרש לה רבינא שם.  ^זשם במשנה, וכמפרש לה רבי אבהו שם ע"ב.  ^ח שבת ס״ד ע"ב במשנה.

• בשעת טבילה – מותר לצאת בחוטים משום שהם תכשיט. וכיוון שאין צורך להסירם בטבילה, החשש שתסירם כדי לטבול אינו קיים.
• בקטלה שבצווארה – מין תכשיט שהיה בימיהם ומוזכר במשנה, והיה מהודק לצוואר.
• בעלת בשר – וכיוון שהוא מהודק אין נכנסים דרכו מים, ויש להסירו לפני הטבילה.
• לאתויי – תרגום: וחוששים שמא תבוא להעבירו.
• ברשות הרבים – לפי הכלל שראינו בסעיף הקודם, שתכשיט המהווה חציצה היה אסור בזמנם לצאת עמו בשבת לרשות הרבים.
• מכאן ומכאן – כל אלו הם תכשיטים שנזכרו במשנה ובראשונים.
• בשבכה – השבכה (או הסבכה) היא מעין כובע.
• ברשות הרבים – על פי הכלל שלמדנו, שגזרו חכמים בתכשיט שאפשר שתסירו, שמא תבוא לטלטלו.
• ליכא למיחש להכי – תרגום: אין לחשוש לכך.
• ומותר – ואין חוששים שתסיר את התכשיט יחד עם הסבכה, כיוון שהאישה אינה מגלה שיערה ברשות הרבים.
• ואתי לאתויי – לדעה זו ההיתר הוא רק לאישה שאינה מורידה את כיסוי הראש מפאת האיסור ההלכתי; ולרווקה, שמותרת בגילוי הראש, חוששים שמא תסיר אותו יחד עם התכשיט. הלכה למעשה, כיום מותר לצאת בכל התכשיטים לרשות הרבים, כפי שכבר כתבנו לעיל.

סעיף ג

^טלא תצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטי דעמרא ^ידגדילן ועבידי כי הוצא (כא) (פירוש: ככלים העשוים מעלי לולבי הדקלים, שהם באריגה; מה שאין כן איצטמא העשויה כמין לבד, כדאיתא בגמרא שם), ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ (כב); ^כולא באיצטמא, דהיינו מטלית שתולין בו חוטין של צבעונין, ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים (כ).

^טשבת נ״ז ע"א במשנה כבול וכמפרש לה רבי אבהו.  ^יהרי״ף שם.  ^כשבת נ״ז ע"ב.

• ועבידי כי הוצא – תרגום: דהיינו חוטי צמר שקלועים ועשויים כעלי דקל.^[4]
• כשיעור ציץ – וטעם האיסור שמא תשלפם ותוציאם. ואינו כסבכה שבסעיף הקודם, כיוון שאפשר להוריד כיפה זו שתחת הכובע ללא גילוי השיער.
• הזבובים – וגם תכשיט זה נאסר לצאת בו שמא תורידו להראות לחברתה, ותבוא לטלטלו ברשות הרבים.

סעיף ד

^ללא תצא בעיר של זהב, ופירש רש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר, ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש, ^מורבינו תם פירש שהוא כעין עטרה לראש (כד).

^לשבת נ״ז ע"א במשנה.  ^משבת נ״ט ע"א תוד"ה ולא.

• עטרה לראש – זהו תכשיט שאינו מוכר לנו היום. וגם בו נאסר לצאת, שמא תורידו להראות לחברתה.

 סעיף ה

^נכלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות – מותרת לצאת בו, בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות בחוט, בין שאותן חתיכות קבועות במטלית (כה).

^נשבת נ״ט ע"ב כשמואל וכרב אשי דמתני לקולא.

• קבועות במטלית – זהו תכשיט יקר הנענד רק על ידי נשים מכובדות, ונשים כאלה אין דרכן להוריד תכשיטיהן להראותם לחברותיהן. ומדין זה למדנו טעם נוסף לכך שכיום אנו מקלים בגזרה זו, שכיום אין דרך הנשים להוריד את תכשיטיהן כדי להראותם.

סעיף ו

^סדסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה (כו) – אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק (כז), שרי (כח); ואם אין לו רצועות, אסור (כט).

^סשבת נ"ט ע"ב בגמרא וכפירוש רש״י.

• מעיל רחבה – מעין חגורה רחבה המשמשת כבגד עליון לנוי.
• דמהדק – לבגד זה היו רצועות קצרות שנועדו להדק אותו היטב לגוף.
• שרי – מותר לצאת בו, שנחשב לבגד, כי אין דרך הנשים להוריד חגורות אלו.
• אסור – שכיוון שאינו מהודק היטב עלול ליפול, ואז יש חשש שתבוא לשאתו ברשות הרבים.

סעיף ז

^עלא תצא בקטלא, דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה (ל), והוא חשוב ומצוייר בזהב (לא).

^עבמשנה נ״ז ע"א ובגמרא נ״ט ע"ב וכלשון ראשון שבפירוש רש״י.

• שנצים כעין מכנסיים – השנצים הם כעין חוטים המחוברים לבגד. הקטלא היא שרשרת (כפי שראינו בסעיף ב) התלויה על הצוואר, והבגד הוא מעין תליון לה.^[5]
• ומצוייר בזהב – גם כאן האיסור הוא שמא תשלוף אותו להראותו לחברתה.

סעיף ח

^פלא תצא בנזמי האף, ^צאבל יוצאה בנזמי האוזן (לב). הגה: מפני שאזניה מכוסות (לג). ובמקום שנוהגין לגלות האזנים, אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (לד) (או"ז).

^פבמשנה נ״ז ע"א ובגמרא נ״ט ע"ב.  ^צרש״י שם והתוספות והרא״ש ושאר פוסקים.

• בנזמי האוזן – וההבדל ביניהם מתבאר בדברי הרמ"א.
• שאזניה מכוסות – ואין חוששים שתבוא ותסיר את עגילי האוזן, משום שטירחה להסירם מתחת לכיסויי הראש.^[6]
• דדרך להוציאם משם – מכאן למדנו שאיסורים אלו תלויים בזמן ובמקום.

סעיף ט

^קלא תצא במחט נקובה (לה), ואם יצאה – חייבת (לו). ושאינה נקובה (לז), ^קאם מעמדת בה קישוריה (לח) – מותר לצאת בו (לט), ואם אינה מעמדת בה קישוריה – אסור (מ).

^קשבת ס"ב ע"א. ^רהרא״ש וכרב אדא שבת ס׳ ע"א.

• במחט נקובה – מחט נקובה משמשת לתפירה, ואינה נחשבת לא בגד ולא תכשיט.
• חייבת – אף אם שמה מחט זו בשערה כדי להחזיק אותו. וכיוון שיש הנושאות מחטים בשיער, הדבר נחשב להוצאה כדרכה, ואסור מהתורה. מכאן נלמד הלכה למעשה שאם רוצים לחבר את חלקיו של בגד קרוע לפני שבת ולצאת בהם בשבת במקום שאין בו עירוב, אין להשתמש לשם כך במחט המיועדת לתפירה, אלא בסיכות העשויות לכך.
• ושאינה נקובה – זו מחט שנועדה לקישוט, ונחשבת לתכשיט.
• קישוריה – משמשת לחיבור בין חלקי בגדיה, כמו שני צדי חגורה או צעיף.
• לצאת בו – משום שהוא תכשיט. ולא חששו שמא תסירו כדי להראותו, כיוון שאינה רוצה לפתוח את הקישורים.
• אסור – כשאר תכשיטים שחוששים שמא תסירם.

סעיף י

^שלא תצא בטבעת שיש עליה חותם (מא), ואם יצאה – חייבת (מב). ^תוכשאין עליה חותם לא תצא (מב), ואם יצאה – פטורה (מג).

^ששבת ס״ב ע"א.  ^תשם נ״ז ע"א.

• חותם – טבעת שיש עליה חותם נחשבת כתכשיט לגבר, אך לאישה אין זה תכשיט.^[7]
• חייבת – טבעת של חותם נחשבת למשא, ודרך טבעות חותם לענדן על האצבע. לכן זו הוצאה כדרכה, וברשות הרבים דאורייתא החיוב הוא מהתורה.
• לא תצא – כשאר תכשיטים שגזרו בהם חכמים שמא תסירם.
• פטורה – כיוון שהאיסור הוא מדברי חכמים.

.

סעיף יא

^אלא תצא בכולייאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה. ולא בכובלת, והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב (מה).

^אשבת ס״ב ע"א.

• שריחו טוב – כל אלו הם תכשיטים שאיננו מכירים כיום, וגזרו בהם חכמים איסור שמא תסירם כדי להראות לחברותיה, ותבוא לטלטלם.

סעיף יב

^באם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו; אם הוא של זהב – לא תצא, בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלה ליה וממטיא (מו); ^גאבל של כסף, שדומה לשאר שינים – מותר (מז); ^דוכל שכן שן דאדם (מח).

^בשבת ס״ה ע"א וכחכמים.  ^גשם בגמרא.  ^דהרא״ש שם.

• וממטיא – תרגום: אולי יבזו אותה ותסירנה מפיה ותביאנה. כלומר שגזרו בכך כשאר תכשיטים שעלולים להסירם.
• מותר – ולא חששו שמא תסיר את שן הכסף.
• שן אדם – או שן הזהה לשיניה, כיוון ששן זו נחשבת לחלק מגופה. וכן הדין בשיניים תותבות של ימינו, ושאר אביזרים דנטליים.

סעיף יג

^הלא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי (מט); ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה (נ), אלא אם כן נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה (נא). אבל איש מותר, שאין מקפיד כל כך (נב). הגה: ובשאר מלבושים אין לחוש (נג), אפילו באשה (כל בו).

^השבת קמ״א ע"ב בברייתא.

• ואתיא לאתויי – תרגום: שילגלגו עליה, ותבוא לשאתו.
• יבוא למידתה – ומפאת חוסר הנוחות תחלוץ נעליה ותישאם בידה.
• שהוא למידתה – ואז הנעל החדשה נחשבת ככל נעל, ומותרת כשאר בגדיה.
• שאין מקפיד כל כך – לא על קרעים בנעלו ולא על נעל במידה מדוייקת.
• אין לחוש – כיוון שבשאר בגדים אין חשש שמא תסירם. ורק בנעליים חששו לכך, מפני שאפשר גם ללכת יחפים, בעיקר בזמנם.

סעיף יד

^ויוצאת בחוטי שער, בין שהם עשויים משערה או משער חברתה, ואפילו משער בהמה (נד); ^זובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה, ולא ילדה בשל זקנה (נה).

^ושבת ס״ד ע"ב במשנה.  ^זשם בברייתא.

• משיער בהמה – לא מדובר כאן על פאה נכרית (הנדונה בסעיף יח), אלא על החוטים שבשערה, בדומה לנדון בסעיף א. שם התבאר שאסור לצאת בחוטים החוצצים בטבילה, ועל פי כלל זה מותר לצאת בחוטי שיער אלו, שהם עבים ואינם מהווים חציצה.
• בשל ילדה – שמשום חוסר ההתאמה יש חשש שתסיר חוטים אלו, ותבוא לטלטלם.

סעיף טו

^חיוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט (נו); ^טובמוך (נז) הקשור ומהודק באזנה (נח); ובמוך שבסנדלה (נט) הקשור בסנדלה (ס); ^יובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו קשור (סא), מותר (סב). ^כובמוך שהתקינה לנדתה (סג), הגה: שלא יפול דם עליה ויצערה (סד) (ב"י בשם הפוסקים), אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה (סה), אפילו יש לו בית יד (סו). ^מובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה (סז), ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת (סח); ואם נפל לא תחזיר (סט). ^נובבתי שוקיים (ע) שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם (עא), ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה (עב). ^סויוצאה באצעדה (עג) שמניחין בזרוע או בשוק, והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט (עד); ^עויש מי שאוסר בשל זרוע (עה).

^חשבת נ״ז ע"ב וכאביי.  ^טשבת ס״ד ע"ב במשנה, ובגמ׳ ס״ה ע"ב.  ^יטור בשם סמ״ג ושאר פוסקים לפי׳ הב״י שם.  ^כשבת ס״ד ע"ב במשנה.  ^לשם בגמרא ס״ה ע"א.  ^משם ס״ד ע"ב.  ^נטור בשם ר״י וש״פ.  ^סרמב״ם בפרק י״ט ה"ה, מהא דרב יוסף אליבא דרב יהודה בפירוש בירית, דף ס״ג ע"ב.  ^עהרב המגיד ממשמעות פירוש רש״י שם.

• שלא ישלוט – בזמנם נהגו לעשות קשר מיוחד נגד עין הרע והיו תולים אותו על הצוואר, ובגלל האמונה בתועלתו הוא לא נחשב למשא. ואף שאנו יודעים שהדבר אינו מועיל כלל, כיוון שאנשים מאמינים ביעילותו^[8] הוא נחשב בעבורם לצורך הגוף, ואינו משא.
• ובמוך – פיסת בד רכה.
• באזנה – שאותו מניחה האישה אם יש לה ליחה היוצאת מאוזנה.
• שבסנדלה – שאותו מניחה לצורך נוחות, אם הסנדל אינו נוח.
• הקשור בסנדלה – אך אם אינו קשור אסור, כיוון שחוששים שהמוך ייפול ותבוא לשאתו. ובמוך שבאזנה לא חששו לכך, שהיות שהוא מאוס לא תבוא לשאת אותו אם ייפול, כמבואר בהמשך.
• אינו קשור – היינו נעל סגורה שאין לה שרוכים, או ששרוכיה אינם קשורים.
• מותר – כי אין חשש שמא ייפלו. ובמנעלים שיש חשש שייפלו קיימת הגזרה שמא אם ייפלו יישאם בידו. וכבר אמרנו שגזרה זו אינה שייכת כשאין רשות הרבים מהתורה.^[9]
• לנדתה – כדי שהדם לא ילכלך את גופה.
• ויצערה – הרמ"א מדגיש שהמוך נועד כדי שלא יתלכלך גופה, כיוון שאם הוא נועד שלא יתלכלכו בגדיה – אסור, כפי שראינו בסימן ש"א סעיף יג. והמחבר מסכים לדין זה.
• שקלה ליה – תרגום: אין חוששים שמא תוציא אותו.
• בית יד – ידית, או מקום אחיזה. ואפילו עם בית יד אין חוששים שתרימו אם ייפול.
• לתוך פיה – הפלפל נועד למנוע ריחות לא נעימים, והמלח נועד למנוע כאבי שיניים. אלו הם צרכי הגוף, ולכן אינם נחשבים משא. ואף אין חשש שתוציאם, כיוון שהיא זקוקה להם בתוך פיה.
• לכתחילה בשבת – זה נאמר על גרגיר המלח, שאין להניחו בפיו בשבת משום שאסרו חכמים בתנאים מסוימים רפואה בשבת.
• לא תחזיר – כיוון שההחזרה נחשבת כהנחה בשבת עצמה.
• ובבתי שוקיים – הם מין גרביים עבות המגיעות מעל הברך, ומחוזקות בחוט. בתי השוקיים הם בגד, והדיון כאן הוא רק על חשש נפילתם.
• קשורה בהם – גם כאשר החוט שמחזיק את בתי השוקיים אינו תפור להם.
• למטה – כיוון שהם מוחזקים על ידי החוט.
• באצעדה – סוג של צמיד.
• ולא תשמט – אך אסור אם עלולה האצעדה ליפול. ולא חששו שתוריד את האצעדה, הואיל וזהו תכשיט הצמוד לבשר, ואין דרך להסירו.
• בשל זרוע – לשיטה זו רק את האצעדה שעל הרגל אין דרך להסיר, אבל לעניין האצעדה שעל היד קיים חשש שמא תסירה.

סעיף טז

^פבכל מה שיכולה לצאת – יכולה להתירו ברשות הרבים (עו), ולא חיישינן דלמא מתיא ליה (עז).

^פתוספות נ״ז ע"א והרא״ש והר״ן.

• ברשות הרבים – אין בכך מלאכת מתיר, כיוון שהקשר אינו של קיימא.
• דלמא מתיא לה – תרגום: ואין חוששים שמא תביאנו. שכיוון שהקשר נועד לקשירה ולהתרה אנו משערים שתקשור אותו בחזרה במקום, ולא גזרו בו שמא לא תסדר אותו ותבוא לטלטלו ברשות הרבים.

סעיף יז

^ציש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים (עח).

^צר' ירוחם בחלק ט״ז בשם הרמב״ן והרשב״א, והרב המגיד בפי״ט ה״ח בשם הרשב״א.

• לרשות הרבים – כמובן שברשות הרבים המפתח נחשב למשא לכל דבר. אולם יש שהחמירו ואסרו להוציא מפתח התלוי בחגורתו גם לחצר (שהיא רשות היחיד), שמא ישכח ויצא עמו לרשות הרבים.^[10]

סעיף יח

(עט) ^קכל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים (פ) – אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת (פא), חוץ מכבול (פב), ופאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה (פג). ^רויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו – אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית (פד). ^שויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת (פה).

^תוהאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין (פו); ^אויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו – מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות (פז); ^בויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן על פי סברא אחרונה שכתבתי, שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור (פח) – הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית, ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר (פט). הגה: ויש אומרים עוד טעם להיתר, דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (צ) (תוס' דף סד ע"ב, והגהות אלפסי כ"ה ע"ב). ^גומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה, ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת (צא) – אף בכרמלית אסור אפילו לדידן (צב). והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת. ^דויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם – הרי זה להם כתכשיט, ושרי (צג). ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם – הרי הוא להן כתכשיט, ושרי. ^הומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן (צד) ולא יותר (צה), כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו.

^קשבת ס״ד ע"ב וכרב, הרי״ף והרמב״ם בפי״ט ה״ח.  ^רבית יוסף ממשמעות הרשב״א שהביא המגיד בפי״ט (והמרדכי בפ״ד דשבת בשם ר״י).  ^שטור והתוספות בשם ר״ת בדף ס״ד ע"ב.  ^תתוספות שם בשם רבינו שר שלום.  ^אשם בתוספות, והרא״ש והר״ן שם.  ^בטור בשם בעל התרומות, וסמ״ג וסמ״ק, ושם בתוספות בשם רבינו ברוך.  ^גשם בבעל התרומות.  ^דהר״ן ע״פ סברת ר״ת, והביאו הב״י בסימן ש״א.  ^המהר״י אבוהב.

• הקדמה לסעיף – להבנת סעיף זה נבאר בקצרה מונחים מהלכות עירובין, והם: א. רשות היחיד. ב. רשות הרבים.  ג. כרמלית.  ד. חצר שאינה מעורבת.  ה. חצר מעורבת:
• רשות היחיד – מקום המוקף מכל צדדיו בגדר בגובה עשרה טפחים. ברשות היחיד מותר לטלטל חפצים אף אם היא גדולה מאוד.^[11]
• רשות הרבים – מקום פתוח שנועד להליכת הרבים. המקום מוגדר כרשות הרבים מהתורה רק אם מתקיימים בו מספר תנאים, וביניהם שיהיה רוחבו כשמונה מטרים, ושלא יהיה מקורה. יש אומרים שתנאי נוסף הוא ששש-מאות אלף איש יעברו במקום מדי יום, ולפי שיטה זו כמעט ואין מציאות מעשית של רשות הרבים. ברשות הרבים אסור מהתורה לטלטל חפץ ארבע אמות.
• כרמלית – מקום שאינו רשות היחיד כי אינו גדור מכל צדדיו, אך לא מתקיימים בו תנאי רשות הרבים, כגון שלא מיועד להילוך לרבים, או שאינו רחב דיו. בכרמלית אסור מדרבנן לטלטל חפץ ארבע אמות.
• חצר שאינה מעורבת – חצר היא מקום מגודר שנמצא בחזית הבתים, ומשותפת לכמה בתים. מהתורה החצר נחשבת לרשות היחיד, ומותר מהתורה לטלטל מן הבית לחצר. אולם אסרו חכמים לטלטל מהבית לחצר עד שהדרים בבתים השייכים לאותה חצר ישתתפו יחדיו ב"ערוב חצרות".
• חצר מעורבת – חצר המשותפת לכמה בתים, שהדרים בהם הניחו "ערוב חצרות", כלומר השתתפו יחד במאכל שנמצא באחד הבתים.
• לרשות הרבים – הכוונה בעיקר לתכשיטים שראינו שאסרו חכמים לצאת בהם משום שדרך הנשים להסירם מסיבות שונות (כגון כדי להראות לחברתה, מפני חציצה במקווה, וכיוצא בזה).
• לחצר שאינה מעורבת – אף שאיסור ההוצאה לחצר זו הוא מדרבנן, ודברים שמראש נאסר טלטולם רק מדרבנן, הרי בחצר זו הם בגדר גזרה לגזרה. בכל זאת לא הבדילו חכמים בין המקומות בגזרתם.
• מכבול – זו כיפת הצמר שראינו בסעיף ג. והתירו חכמים איסור קל זה בכיפת האישה כדי שלא תתגנה על בעלה.
• בתוך שערה – אין מדובר כאן על פאה נכרית המשמשת ככיסוי ראש, שבה מותר לצאת אף לרשות הרבים. מדובר כאן על תוספת שיער שנועדה ליופי, ובה יש חשש שתשלוף האישה להראות לחברותיה, כשאר תכשיטים.
• מכבול ופאה נכרית – לדעה זו דבר שאסור לצאת בו לרשות הרבים, אסור לאישה ללבשו כלל בשבת, שמא לא תשים לב ותצא עמו.
• אפילו אינה מעורבות – לדעה זו החשש מדברי חכמים שמא האישה תסיר את התכשיט ותבוא לטלטלו ברשות הרבים לא נאמר אלא ברשות הרבים מהתורה, אבל במקום שאיסור הטלטול הוא מדרבנן, לא עשו חכמים גזרה לגזרה.
• בכל תכשיטין – תרגום: ובזמן הזה נשים שלנו נהגו לצאת בכל התכשיטים. כלומר: גם לרשות הרבים נהגו לצאת, ואפילו עם תכשיטים שאסרו חכמים שמא תסירם.
• ואל יהיו מזידות – זהו כלל גדול, האומר שבמקום שוודאי שהציבור לא ישמע להלכה, עדיף לפוסק להתעלם ולהניח לציבור להמשיך ולטעות בדבר בשוגג, מאשר להוכיחו על כך ולהפוך את העוברים למזידים.
• רשות הרבים גמור – תרגום: ועכשיו שאין לנו רשות הרבים גמור. על פי הסוברים שתנאי להגדרת רשות הרבים הוא שיעברו בה שש מאות אלף איש מדי יום. דעה זו הובאה על ידי המחבר בסימן שמ"ה סעיף ז, ומשמע מלשונו כאן שאפשר לסמוך להלכה על שיטה זו.
• ומותר – כלומר: ראינו שיש האומרים שגזרת חכמים על התכשיטים לא נאמרה אלא ברשות הרבים מהתורה; וכיוון שאין לנו רשות כזו – מותר לצאת בכל דבר המוגדר כתכשיט.
• ולא הוי שכיחי – לפי דעה זו יש טעם נוסף להתיר: גזרת חכמים שמא האישה תסיר תכשיטיה כדי להראות לחברותיה נאמרה בימי חז"ל, שבהם התכשיטים היו מועטים. אולם מאז נעשו התכשיטים שכיחים יותר, ואין זה מצוי שעונדת התכשיטים מסירה אותם כדי להראותם.

מכאן למדנו שבכל מקום שטעם הגזרה השתנה, אפשר לשוב ולדון על תוקף הגזרה.^[12]

• חייב חטאת – ראינו למעלה בסעיף י' שטבעת נחשבת כתכשיט עבור האיש רק אם יש בה חותם, ועבור האישה רק אם אין בה חותם, ואם לאו – איסור הוצאתה הוא מהתורה.
• אפילו לדידן – שגזרת חכמים היא שלא לשאת בכרמלית חפצים שאסורים בטלטול.
• ושרי – ומותר. שינוי מציאות הטבעת לתכשיט גברים משנה את דינהּ.
• קישוריהן – והם חלק מהבגד, כמו שראינו למעלה בסעיף ט'.
• ולא יותר – מחטים שאינן מחזיקות את הקישורים אינן נחשבות לחלק מהבגד, ולכל הפחות דינן כמשא מדרבנן.

סעיף יט

(צו) ^וצריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפיהם (צז), אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה ועוקצה (הגה: ויחדה) לשום כך (צח) (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף י"א) (צט).

^ומרדכי שבת רמז שכ"ו בשם ר״י.

• הקדמה לסעיף – אגב דיני יציאה בבגדים, בתכשיטים ובמחטים, מביא המחבר אזהרה שמחט עלולה להיות גם "מוקצה". להבנת הסעיף צריך להקדים שדבר שאינו כלי (כגון אבנים) הוא "מוקצה מחמת גופו". מוקצה זה אין לטלטלו בשבת כלל, אפילו לצורך גופו ומקומו. לעומת זאת, כלי שמלאכתו לאיסור הוא מוקצה קל יותר, ומותר לטלטלו לצורך גופו (שימוש בגוף החפץ) ולצורך מקום החפץ. בעזרת ה' נבאר בהרחבה דינים אלו בסימן ש"ח.
• בצעיפיהם – כיוון שהמחט השבורה אינה נחשבת לכלי, והיא מוקצית מחמת גופה ואסורה בטלטול.
• לשום כך – שמפני ייעודה החדש להחזקת השערות נחשבת המחט לכלי, ומותר לטלטלה בשבת.
• ש"ח סעיף י"א – שם מוסבר שמחט שלא ניטל חודה היא כלי שמלאכתו לאיסור, כי ייעודה לתפירה, וכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך היתר, כגון להסיר קוץ בעזרת מחט זו. אולם מחט שניטל חודה אינה נחשבת לכלי, ואין לטלטלה אפילו לצורך שימוש בגופה לדבר היתר.

סעיף כ

^זהבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים – מותר לצאת בהם (ק). והוא הדין אם נותנין חוטים באותם נקבים, שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים; ^חאבל אם צבועים – אסור (קא).

^זשבת ס״ה ע"א במשנה ובפירוש רש״י.  ^חשם מהא דאבוה דשמואל.

• מותר לצאת בהם – כיוון שקיסמים אלו הם צורך הגוף. ולא גזרו שמא יסירו אותם, כי כל תועלתם היא כשהם מושחלים בתוך הנקב.
• אסור – כדין תכשיט, שאז חוששים שמא תסירם להראות לחברתה.

סעיף כא

^טיוצאת אשה רעולה, והוא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים^* (קב).

^טשבת ס״ה ע"א במשנה.  ^*כן הוא בטור שלפנינו, אבל ברש״י ובערוך "חוץ מהעיניים".

• חוץ מהפנים – ואף שאין דרך הנשים להתלבש כך, מלמדנו סעיף זה שכל שהוא דרך מלבוש עבור לובשו, הרי שהדבר נחשב ללבוש, ולא למשא.

סעיף כב

^יפורפת (פירוש: קושרת) בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך, ויוצאת בו (קג); אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא, ולא מהני בה יחוד (קד). ^לואם פרפה עליו מערב שבת (קה) – מותר לצאת בו בשבת (קו).

^ישבת ס״ה ע"א במשנה.  ^כשם ע"ב בגמרא ובפי׳ רש״י.  ^לרמב״ם בפרק י״ט הי״ב לנוסח הטור, וב״י בשם ספרי הרמב״ם החדשים.

• ויוצאת בו – בזמנם היו סוגרים לעתים את הבגד על ידי אגוז או אבן, ששימשו מעין כפתור. סתם אבן היא מוקצית מחמת גופה, ולכן השימוש בה מותר רק אם היא יועדה לפני שבת לסגירת הבגד.
• ולא מהני בה יחוד – מטבע כסף הוא מוקצה מחמת גופו. ואין זה מועיל ליעדו לכפתור, כי בני אדם אינם מבטלים את מטבעותיהם, ומשתמשים במטבע לקנייה גם לאחר שיועד לכפתור. לכן מטבע שיועד לבגד נשאר מוקצה.
• מערב שבת – כלומר: אם המטבע לא רק שיועד לבגד, אלא כבר משמש בפועל את הבגד לפני השבת.
• בשבת – משום שהמעשה בפועל הופך את המטבע לחלק מהבגד.

סעיף כג

^מאם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה, ופרפה עליו כדי להוציאו (קז) – אם לרשות הרבים, אסור (קח); ואם לכרמלית, מותר (קט).

^משבת ס״ה ע"ב בעיא ולא נפשטה, ותיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, הרי״ף והרא״ש.

• כדי להוציאו – מדובר בהערמה: האם רוצה להביא אגוז לבנה, והיות שאסור לשאתו בשבת היא משתמשת באגוז ככפתור כדי שתוכל להעבירו לבנה.
• אסור – הואיל וחכמים אסרו להערים במקום שאסור מהתורה בטלטול.^[13]
• מותר – שאין איסור להוציא אגוז ככפתור, ובכרמלית לא אסרו חכמים להערים. וכאמור אין לנו רשות הרבים מהתורה, ולכן הערמה כזו מותרת.

סעיף כד

^ניוצאה באבן תקומה (פירש הערוך: אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל) (קי), ובמשקל ששקלו כנגדו כדי שלא תפיל (קיא), ואפילו לא נתעברה עדיין (קיב).

^נשבת ס״ו ע"ב.

• לא תפיל – אבן שהאמינו שיש בה סגולה למניעת הפלה.
• כדי שלא תפיל – אבן שהיא בדיוק במשקל של אותה אבן תקומה, וגם באבן זו האמינו שיש בה למנוע הפלה. ההיתר הוא משום שהנשיאה היא כדי למנוע הפלה, והדבר נחשב לצורך הגוף ולא כמשא, בדומה לבגד ולתכשיט. וכפי שראינו בסימן ש"א לעניין קמיעות.
• עדיין – והולכת עם האבן כדי שלא תפיל אם תתעבר בעתיד.

סעיף כה

(קיג) ^סאסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע; ומטעם זה אסורה ^עלכחול בשבת (קיד); ומטעם זה אסורה ^פלטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר (קטו).

^סשבת צ״ה ע"א.  ^עשבת צ״ד ע"ב במשנה.  ^פרש״י בפירוש המשנה שם בשם יש מפרשים.

• הקדמה לסעיף – צביעה היא אחת מל"ט מלאכות שבת, והצביעה האסורה מן התורה היא צביעה המתקיימת. הצביעה על גוף האדם אינה מתקיימת זמן רב, אבל היא צביעה חשובה עבור האישה הצובעת את עצמה, ולכן אסרוה חכמים.
• לכחול בשבת – הכחילה היא צביעה סביב העיניים. וכן אסור בשבת להשתמש בשפתון או בלק, ובהם יש בנוסף לצביעה גם איסור ממרח.^[14]
• מאדים הבשר – באיסור זה יש חידוש, שאסור אף שאינה שמה צבע על פניה, והצבע בא מאדמומיות העור. מכאן יש שאסרו כל איפור שתכליתו לתת צבע לעור, אפילו באבקה.^[15] ויש מקלים באבקה, משום שהפודרה למינה אינה נדבקת היטב על עור הפנים, ואינה נחשבת לצביעה כלל.^[16] והרוצה לסמוך על המקלים יכולה לעשות כן.

סעיף כו

(קטז) ^צאסור לקלוע האשה שערה בשבת (קיז), ^קולא להתיר קליעתה (קיח); ^ראבל יכולה לחלוק שערה (קיט). הגה: ויש אוסרין לחלוק שערה (קכ), דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י ואו"ז). וכן נהגו לאסור לעשות על ידי כלי (קכא), אבל באצבע בעלמא נהגו להקל (קכב).

^צשבת צד ע"ב במשנה   ^קתוספות נ״ז ע"א והרא״ש שם.  ^רתוספות ס׳ ע"א והרא״ש והר״ן שם.

• הקדמה לסעיף – בונה הוא אחד מל"ט אבות המלאכה. חכמים ראו בקליעת שערה של אישה דמיון לבנייה, כי קליעת השיער דורשת מיומנות, וצריכה להחזיק יפה עד שתיסתר. סעיף זה עוסק בפרטי גזרה זו.
• בשבת – משום הדמיון למלאכת בונה. ובכלל זה איסור קליעת צמה.
• להתיר קליעתה – משום שהדבר דומה לסותר.
• לחלוק שערה – לסדר שיערה בצורה כזו שנחלק לשניים (כגון על ידי קוקיות), וביניהם "שביל" מסודר.
• לחלוק שערה – שמא תתלוש שערות, כמבואר בהקדמה לסעיף הבא.
• על ידי כלי – מסרק או מברשת שיער, שבהם יש יותר מקום לחשוש לתלישת שיער.
• נהגו להקל – שכך אין זה מצוי שייתלשו שערות.

סעיף כז

(קכג) ^שאסור לסרוק במסרק בשבת (קכד), ואפילו אותו שעושים משער חזיר (קכה), שאי אפשר שלא יעקרו שערות (קכו). אבל מותר לחוף ולפספס ביד (קכז) (ב"י).

^שכל בו ותשובת הריב״ש.

• הקדמה לסעיף – הגוזז הוא אחד מל"ט מלאכות שבת. עיקר המלאכה הוא גזיזת הצמר מהצאן, ומתולדות המלאכה – תלישת שער הגוף.
• בשבת – משום שהדבר מביא לתלישת שיער.
• משיער חזיר – זהו מסרק רך, ובכל זאת גם בו נתלשים שערות. וכיום ישנן מברשות שיער רכות במיוחד, שאינן תולשות שיער, ורבות משתמשות בהן בשבת.
• שלא יעקרו שערות – ואף שאינו מכוון לתלוש את השיער, כבר ביארנו בכמה מקומות שאם התוצאה ודאית ("פסיק רישיה"), הדבר אסור גם אם אינו מכוון לכך.^[17]
• ולפספס ביד – כלומר שמותר לסדר את השערות ללא כלי, עם היד.

דיני תכשיטים, איפור וסירוק בשבת (ש"ג)

1. מהתורה מותר לאישה לצאת עם תכשיטיה לרשות הרבים גם במקום שאין בו עירוב.
2. חכמים גזרו על תכשיטים רבים שלא לצאת בהם, שמא תסירם ותבוא לטלטלם ברשות הרבים. דוגמאות לכך הם תכשיטים שדרכם להסירם בשעת טבילה [א-ב], תכשיטים שהאישה עלולה להסירם כדי להראותם לחברותיה [ג-יז], ותכשיטים העלולים ליפול [ו].
3. אולם מעידים הפוסקים שלא נהגו להקפיד על גזרה זו, משום שאין לנו רשות הרבים מהתורה, וכן מפני שכבר אין דרך הנשים להסיר תכשיטיהן [יח].
4. אין להשתמש במחט לצורך החזקת השיער, משום שהיא מוקצית. ואם ניטל חודה של המחט, מותר בתנאי שיוחדה המחט לצורך זה לפני השבת [יט].
5. אסור להתאפר בשבת. ויש המתירים להתאפר באבקה [כה].
6. אסור לקלוע צמות בשבת, ומותר לסדר ביד את השיער בצורות אחרות [כו].
7. אין להשתמש במסרק בשבת, משום שהוא תולש שערות [כז].

[1] עולת שבת (כאן ס"ק ג) הציע שלשיטת רש"י מותר לעבור על שבות זה משום טבילת מצווה.

[2] דיני אלו מבוארים בשו"ע יו"ד סימן קצ"ח, סעיפים ב-ד.

[3] דין חוטים מטונפים ומוזהבים הובא ברמ"א ביו"ד שם סעיף ד'. ויש להעיר שכיום מנהגנו שלא לטבול עם חוטים כלל, וכשאין צורך מיוחד טוב להסיר מהשיער גם חוטים שאינם מהודקים.

[4] האיסור לצאת בכיפה של צמר מופיע בגמרא, והפירוש לקוח מלשון הרי"ף. פירוש באר הגולה המובא בסוגריים אין כוונתו שהכיפה עשויה מעלי לולב, אלא שהצמר קלוע בצורה המזכיר עלי לולב. ולשון רש"י: "ככובע שתחת השבכה".

[5] כתבה הגמרא (שבת נט ע"ב): "מאי קטלא? מנקטא פארי". וביאר בערוך ערך פא"ר: "שרשרת הלוקט ומחבר הנימין שבראש או של סבכה או של חלוק".

[6] לשון רש"י (שבת דף נט ע"ב ד"ה "נזמי האף"): "מפני שאזניה מכוסות בקישורין". ונראה שאלו קישורי שיער מסובכים, ואולי הם קשורים גם לסבכה שנזכרה למעלה, כדברי רש"י בשיר השירים ד' א על הפסוק "מבעד לצמתך": ""לשון דבר המצמצם השער שלא יפריח לצאת, וזו היא השבכה והקישורים".

[7] כפי שראינו בסימן ש"א סעיף ט.

[8] ראו מאירי שם (שבת דף סז ע"א), ד"ה "כל מיני הלחשים וההשבעות".

[9] ראו דברינו בסימן ש"א סעיף טז, בעיקר בס"ק צ'.

[10] דין מפתח כחלק מהחגורה הובא בסימן ש"א סעיף יא. יעויין שם.

[11] אולם גזרו חכמים ואסרו במקום גדול מאוד שלא גודר לצורך דיור.

[12] הרמב"ם הביא כלל שגזרה נשארת אפילו אם בטל טעמהּ. אולם כתבו ראשונים שכאשר טעם הגזירה מפורש יש מקום לדון בביטול הגזרה, כי נתינת הטעם נחשבת כהגבלת הגזרה. ראו רדב"ז על הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק ב' הלכה ב.

[13] אף שטלטול כזה אין איסורו מהתורה, שאינה נושאת את האגוז כדרך נשיאת משא, אלא נושאתו פרוף בבגדה.

[14] ממרח היא תולדה של מלאכת ממחק, שהיא פעולת החלקת העור לאחר שהופשט מהבהמה. איסור ממרח קיים כאשר האדם רוצה ליצור שכבה מעל הגוף, ואין איסור במריחת קרם שהכוונה בו היא להבליעו בגוף.

[15] ראו שמירת שבת כהלכתה (מהדורת תש"ע) פרק י"ד סעיף סה, שאסר בלשון "נכון שלא לתת פודרת איפור על הפנים".

[16] ראו יחווה דעת ח"ד סימן כח.

[17] הבית יוסף הביא מי שרצה להקל ולא למחות בנשים המסתרקות בשבת, משום "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", ודחה הבית יוסף את דבריו. ונראה לי שטעם הדחייה, שאנו פוסקים שסתם "פסיק רישיה" אסור מדרבנן, אולם "פסיק רישיה דניחא ליה" אסור מהתורה. וכאן נוח לאישה שייתלשו השערות המפריעות לה, ובחשש איסור תורה אין אומרים "מוטב שיהיו שוגגים".