סימן שי"א – דיני מת בשבת, ושאר טלטול מן הצד, ובו ט' סעיפים

גופת מת היא בגדר "מוקצה מחמת גופו", ואסור לטלטלה בשבת. אם בכל זאת מתעורר צורך לטלטל את הגופה, כגון שהיא נמצאת במקום שבו היא עלולה להסריח או במקום שפרצה בו שרפה, התירו לעתים את טלטולה משום כבוד המת, ובמקרים אלו דינה קל יותר ממוקצים אחרים. ההיתר הוא בעיקר בטלטול לא ישיר, בעיקר "טלטול אגב" – כלומר טלטולו אגב דבר היתר שהניחו עליו, ו"טלטול מן הצד" – טלטולו בלי לגעת בו ישירות. טלטול מן הצד אסור אם נעשה לצורך המוקצה, ומותר לצורך אחר (כגון לצורך דבר היתר שצמוד למוקצה, או לצורך מקומו). ובמת בשעת הצורך מתירים טלטול מן הצד לצורכו. אגב היתרים אלו במת, דן המחבר בסימן זה גם בהיתרים אלו במקרים אחרים.

סעיף א

^אמת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה (א), אם יש ככר או תינוק – מטלטלו על ידיהם (ב); ואם אין לו ככר או תינוק – ^באם יש לו שתי מטות, מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה (ג), דהוי טלטול מן הצד (ד); ^גואם אין לו לא זה ולא זה – מטלטלו טלטול גמור (ה). וכל זה באותו רשות (ו). ^דמת המוטל בחמה (ז) – מטלטלו מחמה לצל באותו רשות על ידי ככר או תינוק (ח); ואם אין לו ככר או תינוק ^הלא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, ^ודטלטול מן הצד שמיה טלטול* (ט). (ועיין לקמן בסימן זה סעיף ו' מאי תקנתיה).

^אשבת מ״ג ע"ב. ^בשם וכדרבי יהודה בן לקיש.  ^גנראה מדברי רש״י שם, ומדברי רמב״ם פכ״ו הכ״א והר״ן והרא״ש. ^דבגמרא שם.  ^השם וכרב.  ^ותוספות והרי״ף והרא״ש. *(ועיין לקמן סעיף ח׳).

• מפני הדליקה – מדובר כאן בדליקה שאינה מסכנת חיים, ולכן אין לכבותה בשבת.
• מטלטלו על ידיהם – כלומר שמניח על הגופה חפץ המותר בטלטול, כגון תינוק או לחם, ומטלטל יחד עמם את המת. בהמשך הסעיף יתבאר שמותר לטלטל את הגופה אפילו ללא דבר מותר כדי להצילה מדלקה. היתר זה הוא משום ש"אדם בהול על מתו", כלומר שאם לא נתיר לאדם לטלטל את המת, מתוך חשיבות הגופה הוא ישכח ששבת היום, ויבוא לכבות את השרפה. אלא שאף שהדבר הותר, עדיף לטלטל אם אפשר אגב דבר המותר בטלטול.
• ממיטה למיטה – שמצמיד מיטה אחרת למיטה שהמת עליה, והופך את המת ממיטתו למיטה השנייה. אחר כך מעביר את המיטה הריקה לצד השני, והופך שוב את המת עליה, וחוזר חלילה עד שמגיע למקום שבו המת משתמר.
• טלטול מן הצד – גם טלטול המת בלי לגעת בו, על ידי הפיכת המיטה, נחשב לטלטול (משום שהוא טלטול מהצד לצורך המוקצה). אולם הוא קל יותר מסתם טלטול, והדבר עדיף על פני טלטולו כרגיל. וכל זה דווקא כשהופכו ממיטה למיטה, אולם לא התירו לטלטל את המת על ידי נשיאת המיטה כדרכה, כדי לשנות כמה שאפשר.
• טלטול גמור – חכמים התירו את האיסור הקל יחסית של מוקצה, כדי שלא יבוא לעבור על איסור חמור יותר של כיבוי השרפה^[1].
• באותו רשות – אסור לטלטל את המת מרשות היחיד לרשות הרבים, ולהיפך. שהלא כל ההיתר הוא שיעבור האדם על איסור מוקצה הקל ולא על איסור כיבוי החמור; ואיסור הוצאה אף הוא חמור^[2].

מדברי המחבר עולה שאסור להוציא את המת לא רק מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא אף לכרמלית, אף על פי שהוצאה לכרמלית איסורה מדרבנן. ורבים מקשים על כך, מדוע לא להתיר איסור דרבנן של הוצאה משום כבוד הבריות? אולם דעת המחבר היא לאסור, ואפשר שלדעת המחבר כבוד הבריות בעטיו התירו איסורי דרבנן הוא כבוד החיים בלבד^[3]. ועוד אפשר שלדעת המחבר אין ביזוי גדול של כבוד המת בשרפתו. אמנם רבים חולקים על פסיקה זו של המחבר, או מסבירים את דבריו אחרת^[4]. הלכה למעשה יש על מי לסמוך להקל, ולראות גם במניעת שרפת גופה כבוד הבריות הדוחה איסורי דרבנן.

• מת המוטל בחמה – במקרה זה אין היתר של "אדם בהול על מתו", ובכל זאת התירו חכמים דברים האסורים במוקצה רגיל, משום כבוד המת.
• כיכר או תינוק – אף ש"טלטול אגב" בדרך כלל אסור, כאן התירו משום כבוד המת.
• שמיה טלטול – ולא הותר אלא במקרה של שרפה, משום "אדם בהול על מתו", אבל לא כדי למנוע סירחון. טעם הדבר, שלדעת המחבר ההיתרים משום כבוד הבריות נאמרו דווקא לאנשים חיים, ובנוסף הסירחון הוא תהליך טבעי, ואין בו פגיעה גדולה בכבוד המת. אדרבה, חילול שבת עבור המת יש בה פגיעה בכבודו. ובסעיף הבא דן המחבר במקרה שבו הסירחון מפריע לאנשים חיים.

סעיף ב

^זמת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו (י). הגה: ויש אומרים דאפילו לא הסריח עדיין, אלא שקרוב להסריח (יא) (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן) – מותר להוציאו לכרמלית (יב); ואם היה להם מקום לצאת בו – אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם (יג). ^חויש אומרים שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא על ידי ככר או תינוק (יד). ^טויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה (טו). ^יויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים (טז) על ידי תינוק, אבל לא על ידי ככר (יז). ^כוהוא הדין אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הגוים מתאספים שם (יח), וכן כל כיוצא בזה. הגה: והוא הדין דמותרים לומר לגוי לטלטלו, כמו על ידי ככר ותינוק (יט) (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט). ואסור לטלטל מת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים (כ) או דבר אחר, אבל על ידי גוים יש מתירין (כא) (טור יו"ד סי' שע"ב ותשו' מהרי"ל סי' ס"ה). וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה (כב).

^זרמב״ם פכ״ו הכ״ג.  ^חטור, וכ״כ רש״י דף צד.  ^טטור בשם הרמב״ן, וכתב בספר תורת האדם שכן נראה מדברי הרמב״ם פכ״ו הכ״ג.  ^ישם בשם הרמב״ן.  ^כמרדכי בפ״ג לשבת .

• מתבזים ממנו – וסירחון של מת הוא בזיון גדול, שעליו אמרו שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורי דרבנן.
• שקרוב להסריח – הרמ"א מרחיב את ההיתר שמתבאר בהמשך, גם למניעת פגיעה עתידית בכבוד הבריות. לשיטת המחבר מותר להוציא את המת רק אם כבר הסריח.
• לכרמלית – שזהו איסור דרבנן^[5].
• ויוצאים הם – ההיתר לדחות איסור דרבנן משום כבוד הבריות אינו קיים אלא כשאין אפשרות לדאוג לכבוד הבריות בדרך מותרת.
• כיכר או תינוק – לדעה זו כבוד הבריות דוחה את איסור ההוצאה, ואילו איסור המוקצה לא נדחה לגמרי אלא הותר בטלטול אגב דבר המותר, כפי שהתבאר בסעיף הקודם.
• למעט בהוצאה – שהרי אם מניח על המת דבר היתר כדי לטלטלו עמו, הוא אמנם מטלטל מוקצה אגב דבר היתר, אך בכך הוא גם מוציא מרשות היחיד לכרמלית את דבר ההיתר, ולא את המת לבדו.
• לרשות הרבים – אמנם הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא מלאכה מהתורה, אולם האיסור מהתורה הוא רק כשרוצה להשתמש שמה שהוא מוציא. ואם מוציאו בגלל שמפריע במקומו הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ואיסורה מדרבנן.^[6]
• ולא על ידי כיכר – בכיכר עובר המוציאו על איסור הוצאה מהתורה. בתינוק אנו אומרים "החי נושא את עצמו", ואין איסור מהתורה בהוצאתו לרשות הרבים.
• הגוי מתאספים שם – כשהיו ישראל בין הגויים, נפילת גופת יהודי לידי הגויים היתה לעיתים כרוכה בחילול מכוון של הגופה, ובביזוי גדול למת.^[7]
• כיכר ותינוק – בכל מקום שהתירו טלטול אגב, התירו גם איסור דרבנן של אמירה לגוי. אמירה לגוי באיסור דרבנן לצורך מצווה מותרת לכל הדעות, וטיפול במת הוא מצווה.
• לצורך כהנים – כדי שיוכלו כהנים להיכנס לחדר.
• יש מתירין – אפילו רק כדי להקל על הכהנים; ואף על פי שאין זו ממש מצווה, מכל מקום צורך גדול נחשב כמצווה^[8].
• או חתונה – לשמח חתן וכלה זו מצווה, ולכן מותר לבקש מגוי להוציא את המת לחדר אחר, אם חדר זה נצרך לחתן ולכלה.

סעיף ג

^ליש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק (כג).

^לרמב״ן שם.

• כנותן כיכר או תינוק – החידוש בכך הוא שהבגדים שמניחים על המת אינם בטלים לגופה, ונחשבים כדבר היתר בפני עצמם.

כבר ביארנו בעבר שלפעמים הלשון "יש מי שאומר" היא הלכה שנאמרה על ידי אחד הראשונים, ואין מי שחולק על כך.

סעיף ד

^מיש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו אין צריך ככר או תינוק (כד).

^ממרדכי בפ״ג דשבת בשם רב אביגדור.

• כיכר או תינוק – זהו חידוש גדול, לומר שהבגדים שעליו אינם טפלים לו. בהלכה זו, אף שהובאה בשם "יש מי שאומר", מובא בבית יוסף שנחלקו עליה^[9]. ואפשר לסמוך על הלכה זו בשעת הדחק, היות שהמחבר הביא דעה זו, ואיסור מוקצה הוא מדרבנן בלבד.

סעיף ה

^נאם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו – מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא (כה).

^סלא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל (כו).

^נרבינו ירוחם בנתיב כ״ח ח״א.  ^סשבת קמ״ב ע"ב וכדרב אשי.

• דלצורך דבר המותר הוא – זהו כלל גדול בטלטול מן הצד: יש להבחין בן טלטול מהצד לצורך דבר המותר, לבין טלטול כזה לצורך דבר האסור. טלטול לצורך דבר המותר היינו שמטלטל את המוקצה לא לצורך המוקצה, אלא לצורך דבר אחר שאינו מוקצה; וטלטולו לצורך דבר האסור הוא כשהטלטול נעשה לצורך המוקצה עצמו. אם מטלטל את הגופה ממיטה למיטה לצורך המת עצמו, כגון לשומרו – הרי זה טלטול מהצד לצורך דבר האסור. אבל אם צריך את מקום הגופה הרי שהדבר נעשה לצורך המקום ולא לצורך המת, לכן נחשב כטלטול מהצד לצורך דבר המותר, ומותר גם ללא ההיתרים שהבאנו למעלה.

כאן הביא המחבר דין זה לצורך המת, ובסעיפים ח'-ט' ירחיב בכך בשאר הלכות מוקצה.

• דברים האסורים לטלטל – טלטול אגב דבר היתר שהונח באותו מקום רק לצורך הטלטול הוא הערמה. הערמה כזו אסורה, ולא הותרה אלא לכבוד המת[10].

סעיף ו

^עמת המוטל בחמה ^פואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו (כז) – באִין שני בני אדם ויושבים משני צדדיו (כח); חם להם מלמטה – זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה (כט), חם להם מלמעלה – זה מביא מחצלת ופורס על גביו (ל) וזה מביא מחצלת ופורס על גביו (לא), זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו (לב), נמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו (לג), ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת (לד).

^עשבת מ״ג ע"ב.  ^פלשון הרמב״ם בפרק כ״ו הכ״ב.

• להזיזו ממקומו – באחת מהאפשרויות שראינו להזיזו בהיתר. קשה להבין את המציאות בסעיף זה, ונשתדל להסביר עד היכן שידינו מגעת.
• משני צדדיו – אסור לעשות איסור בשביל המת, ואפילו איסור דרבנן. אולם משום כבוד המת התירו כאן להערים באיסור דרבנן, כמו שמפרט המשך הסעיף^[11].
• ויושב עליה – לצורך נוחות הישיבה של החיים, שמפריע להם חום הקרקע.
• ופורס על גביו – על גופו. ולא שמאהיל מעליו. מחצלת זו היא כעין שמיכה קשוחה, שרחבה יותר מהמיטה.
• על גביו – גם השני מביא מחצלת ופורסה על עצמו, והכול כדי ששתי המחצלות ישמשו אחר כך להצל על המת.
• והולך לו – כלומר: לבסוף לוקחים את המיטה, ואז צד אחד מכל מחצלת נופלת על הריצפה ובאמצע המחצלות מחוברות, ונעשות אוהל למת[12].
• סמוכות זו לזו – והותר להערים כך כדי להגן על המת.
• משני צידי המת – והמחצלות הקשיחות עומדות באלכסון ונוגעות זו בזו מעל המת. ואף שיש כאן אוהל, הוא לא נעשית בצורה הרגילה, אלא נעשה מאליו, והתירו הערמה זו כדי שהמת לא יסריח.[13]

סעיף ז

^צמותר לסוך את המת, ולהדיחו (לה), ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח (לו), ובלבד שלא יזיז בו שום אבר (לז). ואם היה פיו נפתח והולך – קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח (לח), אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר (לט); ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת (מ).

^צשבת דף קנ"א במשנה.

• ולהדיחו – הסיכה היא בשמן, וההדחה במים. כל אלו, וגם הפעולות המתוארות בהמשך הסעיף, הן פעולות שנהוג לעשות למת.
• שלא יסריח – הכר מחמם, ולכן שמיטתו מועילה לצינון המת.
• שום אבר – שהרי למדנו שאין איסור נגיעה במוקצה, אלא איסור טלטול בלבד. ופעולות אלו מותרות אף אם יש בהן חשש לתזוזה קלה של המת.
• שלא יוסיף להיפתח – שכך אינו מטלטל אבר במת.
• מזיז אבר – ואין לעשות זאת ישירות, שהלא המת הוא מוקצה מחמת גופו.
• בשבת – סגירת העיניים היא אחת הפעולות שעושים במי שמת ועיניו פקוחות. ואם מת בשבת, עוצמים עיניו לאחר השבת.

סעיף ח

^קטלטול מן הצד (מא) לצורך דבר המותר (מב) – מותר. הלכך ^רצנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים (מג), ^שולא השריש (מד), וגם לא נתכוין לזריעה (מה) – נוטלו, ^תאף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו (מו), ^אואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר (מז). הגה: ואפילו הניחו שם מבעוד יום להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (מח) (כל בו). ^בוטלטול בגופו (מט), אפילו לצורך דבר האסור – מותר; הילכך ^גקש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה (נ) – מנענעו בגופו (נא); ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת (נב) – מנענעו אפילו בידו, שהרי הכינו מבעוד יום לשכב עליו. הגה: וכן אם חשב לשכב עליו (נג) (ר"ן שבת דף כ"ג ע"א).

^קתוספות שבת מ"ג ע"ב ורי״ף ורא״ש שם.  ^רכלאים פרק א׳ משנה ט.  ^שתוס׳ בשבת בדף נ׳ ע"ב.  ^תשבת דף נ׳ ע"ב, ודלא כהנך רבנן דאסרי שם.  ^אשם בתוספות.  ^בהרא״ש שם.  ^גשבת קמ״א ע"א במשנה ובפי' רש״י.

• מן הצד – טלטול על ידי דבר אחר, בלא לגעת ישירות במוקצה.
• לצורך דבר המותר – שאינו צריך את המוקצה, אלא מטלטל לצורך דבר המותר, כפי שביארנו למעלה בס"ק כ"ד.
• מגולים – וכך אפשר לתפוס את העלים בלי להזיז את העפר שהצנון טמון בו.
• ולא השריש – שאם השריש שוב בעפר, יש בנטילתו איסור תולש.
• לזריעה – כלומר שהצנון נלקח לשם אכילה, ולא לזריעה. אמנם צנון לזריעה אינו מוקצה כל עוד הוא ראוי לאכילה, כפי שראינו בסימן הקודם, אולם כאן מטלטל גם את העפר ב"טלטול מהצד", וטלטול זה הותר רק כשצריך את הצנון בשבת עצמה.
• מזיז עפר ממקומו – העפר הוא מוקצה, אולם טלטולו מן הצד לצורך הצנון מותר.
• מותר – כלומר: אם הצנון גדל קצת בעפר בלי להשריש, אין בהוצאתו משום תלישה וגם אינו הופך בכך למוקצה.
• בסיס לדבר האסור – ראינו בסימנים הקודמים שחפץ שהושאר בכוונה בשבת תחת מוקצה, נעשה החפץ בסיס למוקצה, ונאסר בטלטול. כאן היה מקום לומר שהצנון הוא בסיס לעפר שעליו, ולכן אסור לטלטלו. ואומר הרמ"א שאין לחשוש לכך, אלא הכלל הוא שדבר שראוי לאכילה אינו נעשה מוקצה גם כאשר הוא בסיס לדבר האסור. ונראה שהמחבר לא חשש לכך לא מטעם זה, אלא משום שבסיס נאסר דווקא כשההיתר משמש את האיסור; אולם כאן העפר משמש את הצנון, ולכן אינו נאסר בטלטול מדין בסיס.
• וטלטול בגופו – זהו טלטול בלי לגעת במוקצה בידיים, אלא בעזרת אבר אחר בגוף שאין רגילים לטלטל בו. טלטול כזה נחשב לשינוי גדול, וקל יותר מטלטול מהצד.
• מוקצה להסקה – ודבר שעומד להסקה אינו נחשב לכלי, והוא מוקצה מחמת גופו.
• בגופו – לסדרו על גבי המיטה כדי לישון עליו.
• כר או כסת – ובכך גילה דעתו שהקש נועד לשינה, ולכן אינו מוקצה.
• חשב לשכב עליו – ראינו בסימן ש"ח סעיפים כ-כא שדבר שיש לו שני יעודים אפשריים, די במחשבה לפני שבת כדי לייעדו לשימוש המותר. לכן קש זה, שנועד להסקה או לשימושיים ביתיים, די במחשבה לפני שבת שלא נועד להסקה כדי שלא יהיה מוקצה.

סעיף ט

^דפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים – יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו (נד). הגה: ואם טמונים בחול ובעפר, עיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ח (נה).

^דשבת קכ״ג ע"א.

• ננער מאליו – על פי הכלל שלמדנו, שמותר לטלטל מן הצד לצורך הדבר המותר. כאן צריך את הפירות המותרים, ולצורך כך מותר לטלטל את התבן בלי לגעת בו.
• ש"ח סעיף לח – שם מבואר ברמ"א שאם החול נועד שיטמנו בו פירות, הוא אינו מוקצה כלל.

דיני טלטול מת (שי"א)

1. אם פרצה דליקה וירא שגופת המת תישרף – התירו את טלטול המת, אף שהוא מוקצה. ויש לטלטלו הקל הקל תחילה: עדיף לטלטלו בעזרת הנחת חפץ היתר עליו ("אגב כיכר או תינוק"), ואם אין לו דבר המותר – עדיף לטלטלו בשינוי מן הצד בלי לגעת בו (כגון ממיטה למיטה). ורק אם כל זה אינו מתאפשר, מטלטלו כרגיל [א].

לדעת המחבר היתר זה עומד רק לטלטולו ברשות היחיד, אך המקל להוציאו לכרמלית יש לו על מי שיסמוך [(ה)].

1. מת המוטל בבית ומתחיל להסריח, ולדעת הרמ"א אפילו אם רק עתיד להסריח – מותר להוציאו לכרמלית, ואפילו לרשות הרבים על ידי תינוק, וכן מותר לומר לגויים להוציאו [ב]. ואם אין שם גוי, ואין אפשרות להניח עליו חפץ שאינו מוקצה – יכול להוציאו כדרכו, משום שכבוד הבריות דוחה איסורי דרבנן.
2. במקום שהתירו טלטול אגב, אפשר להניח על המת בגדים [ג]. ויש אומרים שאפשר אפילו לסמוך על הבגדים שהוא לבוש בהם, ואפשר לסמוך על דבריהם בשעת הדחק [ד].
3. אם צריך את מקום המת, מותר לטלטלו אגב דבר המותר [ה].
4. טיפול במת מותר אם אינו מזיז במת אבר שלם (ומותר אפילו אם הטיפול במת יזיז אותו מעט ממקומו), ואסור אם מזיז אבר. לכן למשל מותר לקשור את פיו, אך אסור לעצום את עיניו [ז].

טלטול מהצד ןטלטול בגופו (שי"א)

1. טלטול מהצד, הוא טלטול בלי לגעת במוקצה – אסור לצורך המוקצה, ומותר לצורך דבר המותר. לכן מותר לטלטל ירק הטמון בעפר, אם נוגע בירק ואינו נוגע בעפר [ח].
2. אמנם טלטול מן הצד  הותר לצורך המת, ואסור בשאר דברים האסורים בטלטול [ה].
3.  
4. טלטול בגופו. אם אינו מזיז המוקצה בידיו, אלא משתמש באבר אחר שאין דרכו לטלטל – מותר [ח].

[1] אף על פי ששניהם איסורי דרבנן, איסור מוקצה נחשב איסור קל, כי אינו קשור לאיסורי מלאכה.

[2] לא מדובר כאן על איסורי דאורייתא ודרבנן, אלא אף שאנו עוסקים באיסורי דרבנן, איסור מוקצה קל יותר, כי אינו קשור לאיסורי מלאכה.

[3] כך פירשו המג"א, מחצית השקל ופרי מגדים.

[4] כגון הט"ז, הכותב שיש כאן טעות סופר, ומציע שאפילו לפי הגרסה שלפנינו אין לדייק מהמילים "באותו רשות" שלכרמלית אסור.

[5] כפי שהסברנו בקצרה בסימן ש"ח סעיף י"ח ס"ק קג.

[6] יש ראשונים שסוברים שמשום כבור הבריות מתירים רק איסורים קלים שאין שורשם באיסורי תורה. כאן המחבר מביא דעה מקלה יותר, המתירה כל איסור דרבנן. ובשעת הצורך אפשר לסמוך על דעה זו משום כבוד הבריות.

[7] אמנם ראינו בסעיף הקודם שלדעת המחבר היתר "כבוד הבריות" נאמר על כבוד החי ולא על כבוד המת, אולם שם דובר על כילוי טבעי של הגופה, ואין בכך בזיון גדול, שהלא זהו סופו של כל גוף. אולם כאן מדובר על ביזוי גדול של הגופה בידי אדם, וזהו דבר חמור יותר, ואז מותר הטלטול גם לכבודו של המת.

[8] על פי משנה ברורה ס"ק יד.

[9] הבית יוסף מביא דברים אלו בשם המרדכי, שהביא בשם הרב אביגדור, וכתב עליהם: "ומשמע לי שאין כן דעת רש"י והפוסקים".

[10] אפשר היה להתיר במת גם בלי הערמה, והאיסור לטלטל בהדיא בלי הערמה מטרתו להזכירנו שאנו מטלטלים מוקצה, ועל אף שבדרך כלל הדבר אסור – הוא הותר כאן בגלל הצורך הגדול. בזכות ההלכה שדרשה את הנחת הכיכר או התינוק, נזכור שאין לטלטל מוקצה בשאר המקרים.

[11] הלכה זו מובאת כאן אף שאינה דנה באיסור מוקצה, כהשלמה לדיני טיפול במת המונח בשמש.

[12] בסימן שט"ו מבואר שאין איסור לעשות אוהל ארעי אם אין בגג טפח. לכן יש לומר שמדובר כאן ששיפוע האוהל הוא מתון, ונחשב גג (ראה שם בסעיף ח'). ואולי ההיתר כאן אינו לגג, אלא למחיצה בלבד. ואמנם מחיצה לבדה מותרת (כשאינה "מחיצה המתרת"), אבל זהו היתר לצורך החי בלבד, ולצורך המת התירו רק אם נעשה מאליו.

[13] יש ראשונים שהבינו על פי רש"י את מקור הלכה זו (שבת מג ע"ב) אחרת, ופירשו שהמיטות עצמן נעשות מחיצות, וכך יש כאן אהל ממש, הכולל גג ומחיצות, וההיתר הוא כמובא בסימן שט"ו סעיף ג', שמותר לעשות אהל ארעי בשינוי מלמעלה למטה. לכן לשניים היושבים בצדדים מותר לשים מעליהם מחצלת ללא מחיצות. לפי הסבר זה יש מקום להתיר גג ללא מחיצות, כמו מטריה, וכן כובע קשיח טפח. ומכאן למדנו שלרש"י אין בהם איסור (ורש"י מפרש שאיסור הכובע הוא שמא יפול ויטלטנו ברשות הרבים). אולם המחבר פסק שיש איסור בכובע קשיח (ש"א, מ), אף שאין בו מחיצות. ובמיטה וחביות התירו בשינוי כי אין בהם אהל ממש, אלא הם נאסרו משום שהם מעין אוהל, אך בהם התירו בשינוי. ולכן לשיטתו יש להסביר סעיף זה בשיטת הרמב"ם, שההגנה על המת נעשית מאליה, על ידי סילוק האנשים עם המיטות.