סימן ש"ח – דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת, ובו נ"ב סעיפים

מסימן זה ועד לסימן שי"א מביא המחבר את דיני מוקצה. "מוקצה" הוא כינוי לאיסור דרבנן לטלטל בשבת חפצים מסוימים. מצאנו בפוסקים כמה טעמים לגזרה זו, ונביא שלושה מהם:

• חכמים רצו שנרגיש יותר את אווירת השבת ולכן גזרו שלא לטלטל חפצים אלו, בדומה לגזרות שראינו שלא יהיה הדיבור של שבת כדיבור החול, ולא המלבוש של שבת כמלבושי החול.
• צמצום החפצים המותרים בטלטול מונע מאתנו להתעסק בדברים שאינם קשורים לשבת.
• מניעת טלטול תכליתה לעתים סייג, שלא ייכשל בעשיית מלאכה.

ישנם כמה סוגי מוקצה:

1. מוקצה מחמת גופו – אין לטלטל דברים שאינם נחשבים לכלי, כגון אבנים ועשבים. לדברים אלו אין שימוש בחול בבית, ובשבת הם מוקצים ואסורים בטלטול.
2. כלי שמלאכתו לאיסור – אף על פי שהוא כלי אסרוהו בטלטול, כיוון שעיקר שימושו למלאכה האסורה בשבת (כגון פטיש, ששימושו הרגיל הוא לצורך בנייה). כיוון שמדובר בכלי, זהו מוקצה קל יותר מסוגי המוקצה האחרים, והתירו לטלטלו בשני מצבים. האחד הוא אם יש בכלי צורך למעשה המותר בשבת (כגון שיש צורך בפטיש להחזיק דלת פתוחה); היתר זה נקרא "לצורך גופו". היתר נוסף הוא אם רוצים להשתמש במקום בו מונח המוקצה, ולצורך כך יש להזיזו; היתר זה נקרא "לצורך מקומו". ואסור לטלטל את הכלי כדי לשמור עליו שלא יתקלקל או יוזק במקום שמונח בו – טלטול הנקרא "מחמה לצל", וכן אסור לטלטלו סתם.
3. מוקצה מחמת חסרון כיס – זהו כלי שמלאכתו לאיסור, שמקפידים גם בחול שלא להשתמש בו לשימוש אחר שמא יתקלקל.

בסוגי מוקצה אלו דן סימן זה. נזכיר כאן שני סוגים נוספים של מוקצה: "בסיס לדבר האסור", הנדון בסימנים ש"ט-ש"י, ו"מוקצה מחמת איסור", שראינו בסימן רע"ט.

סימן זה הוא סימן ארוך. להקל על הלומדים נחלק אותו לנושאים על פי סעיפיו:

סעיף א': מוקצה מחמת חסרון כיס.

ב'-י"ט: "כלי שמלאכתו להיתר", "כלי שמלאכתו לאיסור" וכלי שהיה מותר אך השתנה ונאסר.

כ'-כ"ו: מוקצה מחמת גופו והפיכתו לכלי.

כ"ז-ל"ג: הגדרת כלי (ומאכל) לעניין מוקצה מחמת גופו.

ל"ד-ל"ח: טלטול מוקצה מחמת גופו משום כבוד הבריות.

ל"ט-מ"א: דין מוקצה בבעלי חיים.

מ"ב-מ"ג: נגיעה ונפיחה במוקצה.

מ"ד-נ"א: פעולות שנאסרו בכלים שונים משום מוקצה.

סעיף נב: דין מוקצה לעשירים.

סעיף א

^אכל הכלים נטלים בשבת (א) חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס (ב), כגון ^בסכין של שחיטה ^גאו של מילה (ג), ואיזמל של סַפרים (ד), וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים (ה) – כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת, ^בואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו (ו). הגה: ואפילו תחובים בנדן (ז) עם שאר סכינים, אסור לטלטולי (ח) (מהרי"ל). והוא הדין לקורנס של בשמים (ט) שמקפידים עליו שלא יתלכלך (י). הגה: והוא הדין כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (יא) (ב"י בשם מיימוני פ"ה ה"ט והמגיד פכ"ו הי"ד).

^אשבת קכ״ג ע"ב במשנה וגמרא.  ^בלפירוש תוספות שם.  ^גהרא״ש שם.  דהרא״ש בתשובה, וכן נראה מדברי הטור ורמב״ם בפרק כ״ה ה״ט.

• ניטלים בשבת – כלומר: דבר שאינו כלי אין לטלטלו בשבת (ונקרא "מוקצה מחמת גופו", כפי שהסברנו בהקדמה). דבר שהוא כלי מותר לטלטלו, מלבד במקרים שהולך המחבר ומבאר.
• מחמת חסרון כיס – ההגדרה המילולית פירושה שזהו כלי שמחמת ערכו מקפידים שלא לעשות בו שימוש נוסף מלבד השימוש המקורי לו הוא נועד. אולם מהדוגמאות שמביא המחבר עולה שמדובר דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור, ובנוסף לכך שימוש לדבר אחר אכן עלול לפגמו.
• או של מילה – מלאכתם של סכינים אלו (שחיטה או מילה) אסורה בשבת, ובנוסף מקפידים מאוד שיהיו מחודדים יפה, ולכן אין משתמשים בהם לצורך אחר.
• ואיזמל של ספרים – מספריים מיוחדות לסַפָּרים, ומקפידים שלא להשתמש בהן לשימוש אחר. במספריים ביתיים שלנו אין הקפדה כזו, ולכן הן אינן מוקצות מחמת חסרון כיס, אלא איסורן הוא מדין "כלי שמלאכתו לאיסור" בלבד.
• הקולמוסים – הסופרים כותבים בנוצה מחודדת, ויש להם סכין מיוחדת שנועדה רק לחידוד הקולמוס, והיא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכתבו הפוסקים שהוא הדין גם לקולמוס עצמו.
• או לצורך גופו – כלי שנאסר בטלטול בשבת משום שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בשבת לצורך גופו או מקומו, כמבואר בסעיף ג'. לכן מדגיש המחבר שכלי שמלאכתו לאיסור ומקפידים שלא לעשות בו שימוש אחר – אסור לטלטלו אף לצרכים הללו.
• בנדן – הנדן הוא כלי לאחסון סכינים.
• אסור לטלטולי – ואין אומרים שכיוון שאחסן סכין זה עם שאר הסכינים, גילה דעתו שאינו מקפיד עליו.
• לקורנס של בשמים – פטיש קטן המשמש לטחינת צמחים שמפיקים מהם תבלינים.
• שלא יתלכלך – גם פטיש זה אסור בטלטול לצורך גופו או מקומו, כיוון שמקפידים שלא לעשות בו שימוש אחר, שמא יתלכלך ולא יהיה ראוי לטחינת הבשמים העדינים.
• ומקפיד עליהם – גם דברים שמלאכתם להיתר (כגון כיסאות), אם הם חדשים ועומדים למכירה ולא לשימוש – אסור לטלטלם בשבת. ודומים לכלי שמלאכתו לאיסור שמקפידים שלא לעשות בו שימוש, משום שכל השבוע אין משתמשים בהם שמא ייפגמו ולא יוכל למכרם. איסור זה קיים בכלי העומד לסחורה ומקפיד עליו, וכן בכלי שמלאכתו לאיסור שמקפיד עליו. אבל כלי שמלאכתו להיתר שאינו עומד לסחורה, אף אם ערכו גדול ומקפידים על שימושו בימות החול –אינו מוקצה.

סעיף ב

^הכל כלי, אפילו הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו (יב).

^העירובין ק״ב ע"א.

• ולא מפני כובדו – כלומר: כלי שאין מטלטלים אותו בחול מפאת גודלו או משקלו אינו נעשה מוקצה בשל כך.

סעיף ג

^וכלי שמלאכתו לאיסור – מותר לטלטלו (יג) (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות, כגון נר שהודלק, עיין לעיל סי' רע"ט) (יד), בין לצורך גופו (טו), כגון ^זקורנס של זהבים (טז) או נפחים (יז) לפצוע בו אגוזים (יח), קורדם (יט) לחתוך בו דבילה (כ); בין לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם (כא), ^חומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה (כב); ^טאבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם (כג) – אסור (כד). הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי (כה). ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו (כו), או בתנור שדולק בו אש (כז). וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (כח) (מרדכי שבת רמז ת' וריש ביצה, ורבינו ירוחם חי"ג, והמגיד פכ"ה, ות"ה סי' ס"ז, וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח (כט), דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (ל) (תשובת מהרי"ל).

^ושבת קכ״ד ע"א במשנה כדמפרש לה רבא.  ^זשבת קכ"ב ע"ב במשנה כזמפרש לה ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן בדף קכ״ג ע"א.  ^חהרב המגיד בפרק כ״ה ה"ה בשם המפרשים.  ^טשבת קכ״ד ע"א.

• מותר לטלטלו – לצורך גופו או מקומו, כמבואר בהמשך המשפט.
• סימן רע"ט – סעיף ב. שם ראינו את הגדרת "מוקצה מחמת איסור".
• לצורך גופו – היינו פעולה מותרת בשבת הנעשית בעזרת גוף החפץ, כפי שמדגים מיד המחבר.
• קורנס של זַהבים – פטיש המשמש את מעבדי הזהב, והשימוש הרגיל בו אסור בשבת.
• או נפחים – מעבדי המתכות הכבדות, וכמובן שגם את מלאכתם אין לעשות השבת. פטיש זה גדול יותר מפטישם של הזַהבים.
• לפצוע בו אגוזים – אין איסור בשבת לפצח אגוזים. פטיש הנפחים הוא כלי שמלאכתו לאיסור, לכן אין לטלטלו סתם, אבל מותר לטלטלו לצורך פעולת היתר בגופו, כגון פיצוח אגוזים.
• קורדם – מעין גרזן קטן, והוא כלי שמלאכתו לאיסור.
• דבילה – תאנה מיובשת, ואין איסור לחתכה בשבת.
• שהכלי מונח שם – מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור גם אם אין לו כלל צורך בכלי, אבל יש לו צורך במקום שעליו מונח כלי זה, ולכן רוצה לפנותו למקום אחר.
• באיזה מקום שירצה – כלומר: לאחר שכבר נטל את הכלי, אין צריך להניחו במקום הקרוב ביותר, אלא יכול לקחתו להיכן שנוח לו.
• או יגנב שם – "מחמה לצל" הוא כינוי לטלטול שנעשה כשאינו צריך להשתמש בחפץ, אלא רוצה להעביר את החפץ למקום שהוא משתמר בו יותר.
• אסור – טלטול כזה הוא טלטול לצורך הכלי שמלאכתו לאיסור, ולכן נאסר.
• שרי – מותר לגעת בו.
• שנרות דולקות עליה – אף שהמנורה היא מוקצה.
• שדולק בו אש – התנור נועד לאפייה, ומוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אין לטלטלו; אך לגעת בו מותר.
• על דבר מוקצה – ואף אם יגע במוקצה, הדבר מותר. ואפילו אם יזיז מעט בלא כוונה את המוקצה, אין בכך דבר.
• ניפוח – נשיפה.
• ולא מיקרי טלטול – "טלטול כלאחר יד" הוא טלטול בעזרת גופו אך לא בדרך הרגילה. טלטול זה נקרא גם "טלטול בגופו", ומבואר בסימן שי"א סעיף ח.

סעיף ד

^יכלי שמלאכתו להיתר (לא), מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב (לב); ^כאבל שלא לצורך כלל – אסור לטלטלו (לג). ^לוכתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל (לד). הגה: ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך (לה) (תה"ד, ועיין בב"י). ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (לו) (הגהות אשרי סוף פרק במה מדליקין).

^ישבת קכ״ד ע"א.  ^כהרב המגיד לדעת הרמב״ם ובשם הרשב"א בפרק כ״ה ה"ג. ^להר״ן בפרק כל הכלים.

• שמלאכתו להיתר – כגון כיסא או שולחן.
• או יגנב – כיוון שאינו מוקצה.
• אסור לטלטלו – משום שבשבת יש לעשות רק פעולות שהן לצורך קדושת השבת^[1].
• שלא לצורך כלל – דברים אלו הם צרכי שבת יסודיים, ואין בהם שום איסור^[2].
• כי אם לצורך – אין מצווה להניח תפלין בשבת, כמבואר בסימן ל"א. ואף שאין להניח תפילין בשבת לשם מצווה, אין איסור בהנחתן; לכן אין התפילין מוקצות כלל^[3], והן כלי שמלאכתו להיתר שאין לטלטלו אלא לצורך. המחבר מסכים בכך עם דברי הרמ"א.^[4]
• גופו או מקומו – כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לתקוע בשופר בשבת.

סעיף ה

^מיש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק (לז).

^מהרא״ש בתשובה ושכן נראה לראב״ן.

• כיכר או תינוק – לדבריהם, אם כלי שמלאכתו לאיסור נמצא במקום שאינו משתמר ורוצה להעבירו למקום אחר, יכול להערים ולהניח על המוקצה דבר המותר בטלטול, ואז לטלטלו אגב הדבר המותר. להלכה אפשר לסמוך בשעת הצורך על שיטה זו, ושימת הדבר המותר מזכירה לנו שהמוקצה אסור בטלטול לכשעצמו.^[5]

סעיף ו

^נכל הכלים שנשברו, אפילו בשבת, מותר לטלטל שבריהם, ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה, כגון שברי עריבה (לח) לכסות בה החבית, ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך (לט); אבל אם אינם ראוים  לשום מלאכה – לא (מ). הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין – מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם (מא) (כל בו והגהות מרדכי וב"י בשם ארחות חיים).

^נשבת קכ״ד ע"ב במשנה וכת״ק.  

• עריבה – כלי גדול שנועד לנוזלים או ללישת בצק.
• פי הפך – שברים אלו היו כלים בכניסת השבת, וכעת יש להם שימוש. לכן אף על פי שייעודם השתנה, הם אינם מוקצים מחמת גופם.
• לא – אם אינם ראויים לדבר, משעת השבירה הם מוקצים מחמת גופם.
• שלא יוזקו בהם – משום שחכמים לא גזרו על המוקצה כאשר יש בכך חשש לנזק. והמחבר מודה בכך לרמ"א.

סעיף ז

^סחתיכת חרס שנשברה ^עבחול מכלי, וראויה לכסות בה כלי – מותר לטלטלה ^פאפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה (מב); ^צואם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי (מג). הגה: ואפילו חזי לעני, הואיל והקצוהו הבעלים שלו אף על פי שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני, כמו שיתבאר סוף הסימן (מד) (ר"ן פרק כירה). ודוקא חתיכת חרס, משום דאתיא משברי כלי, ^קאבל דבר שאין בו שייכות כלי (מה), כגון  צרורות או אבנים, אף על פי שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם (מו). הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל – אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כל שכן לצורך מקומו (מז) (מרדכי ביצה רמז תרמ"ה).

^סשבת קכ״ד ע"ב.  ^עשם בתוספות.  ^פשם וכרבא.  ^צשבת קכ"ה ע"א.  ^קרמב״ם פרק כ״ה ה״ו והמרדכי ביצה רמז תרמ"ה, וכן נראה מדברי הטור.

• לכסותם בה – כלומר: די באפשרות מועטת זו לשימוש כדי שהשבר ימשיך וייחשב כראוי לשימוש, ואף שאין לאיש צורך כעת בשימוש זה. ודווקא אם נשברה החתיכה לפני שבת, שאז היא הוגדרה מחדש ככלי טרם כניסת השבת.[6]
• מהיות עוד – כאשר זרק את שבר הכלי הפכו לאינו ראוי לשימוש, והרי הוא מוקצה מחמת גופו. ונעיר שדין זה הוא דווקא בשבר כלי, אבל כלי שלם שנזרק לאשפה אינו מאבד את מהותו ככלי ואינו מוקצה.
• סוף הסימן – שבר כלי שנזרק על ידי בעלים עשיר, ואילו עני ישמח לעשות בו שימוש – הרי הוא מוקצה, ודי בזריקתו על ידי העשיר כדי להפוך את השבר למוקצה. ובסעיף נ"ב יבאר זאת המחבר.
• שייכות כלי – דבר שלא היה כלי בעבר.
• אסור לטלטלם – כי הם מוקצים מחמת גופם. ורק דבר שהיה כלי, נשאר שם כלי עליו כל עוד ראוי לשימוש.
• לצורך מקומו – כפי שביארנו בהקדמה לסימן, ובס"ק א'.

סעיף ח

^רכל הכלים הנטלים בשבת (מח), דלתותיהן שנתפרקו מהם (מט) ניטלים (נ), בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת (נא).

^רשבת קכ״ב ע"ב במשנה ובגמרא.

• הניטלים בשבת – כלומר: דבר המוגדר ככלי, ומלאכתו להיתר.
• שנתפרקו מהם –כגון קופסה שיש לה מכסה עם צירים, והמכסה הוסר מהקופסה. סעיף זה אינו מחלק בין מקרה שהמכסה הוסר בשבת לבין מקרה שבחול.
• ניטלים – דלתות כלים אינן מוקצות, כי הן נחשבות לחלק מהכלי. אולם בדלת שהתפרקה מהבית לא נאמר דין זה ואין היא בגדר כלי, אלא היא "מוקצה מחמת גופה".
• בשבת – אם התפרקו בשבת הרי בכניסת השבת ובבין השמשות היו חלק מהכלי, ולכן אינם מוקצים בשבת. אולם אפילו אם התפרקו בחול וכבר בכניסת השבת לא היו חלק מהכלי, גם אז אינם מוקצים, כיוון שעתידים להתחבר לכלי בחזרה.

סעיף ט

^שדלת של שידה תיבה ומגדל (נב) – יכולים ליטלה מהם (נג); ואסור להחזירה, גזירה שמא יתקע (נד). ושל לול של תרנגולים – אסור בין ליטול בין להחזיר, דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה (נה).

^ששבת קכ״ב ע"ב.

• שידה תיבה ומגדל – סוגים שונים של ארונות עץ בגדלים שונים.
• ליטלה מהם – ואין בכך איסור בונה וסותר, כיוון שאין איסור של בנייה או סתירה בכלים (בצורה זו), ואפילו בכלים גדולים.
• שמא יתקע – בעצם החזרת הדלת אין איסור מלאכה, כיוון שאין איסור בנייה בכלים^[7]. אבל אם מחזיר את הדלת ותוקעה היטב כך שלא תתפרק – חייב משום מכה בפטיש, שהיא המלאכה המציינת גמר מלאכה של כלים^[8].
• אית ביה בנין וסתירה – יש בה בניין וסתירה מהתורה, כיוון שאינה כלי אלא מבנה.

סעיף י

^תכסוי בור ודות (נו) – אין ניטלים (נז), אלא אם כן יש להם בית אחיזה (נח), דאז מוכח שהוא כלי (נט); ושל כלים – אפילו הם מחוברים בטיט (ס) יכולים ליטלם, אפילו אין להם בית אחיזה (סא); והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך (סב), או שנשתמש בהם מבעוד יום (סג); וכסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי (סד), צריכים בית אחיזה (סה).

^תשבת קכ״ו ע"ב במשנה ובגמרא וכת״ק לפירוש הר״ן לדעת הרי״ף והרמב״ם בפכ״ה הי״ג והרב המגיד שם בשם הרשב״א.

• ודות – מין בור^[9].
• אין ניטלים – הכיסויים אינם נחשבים לכלים, והם בגדר של "מוקצה מחמת גופו".
• בית אחיזה – ידית.
• שהוא כלי – מכסה עם ידית אינו בטל לבור, אלא עומד להסרה ולהחזרה. לכן הוא נחשב לכלי בפני עצמו, ואין בהסרתו ובהחזרתו לא איסור מוקצה ולא איסור בונה.
• מחוברים בטיט – כלומר: אפילו אם הכלים מחוברים לקרקע, כתנור הקבוע לקרקע בטיט.
• בית אחיזה – בניגוד לכיסוי הבור. שכשם שהתנור כלי, כך גם כיסויו כלי.
• והכינם לכך – אסור להשתמש ככיסוי כלי בסתם משטח עץ, שהוא מוקצה מחמת גופו, אלא אם עשה במשטח מעשה שמייעדו לשמש ככיסוי.
• מבעוד יום – לפחות פעם אחת, ובכך הפך לכיסוי.
• בקרקע לגמרי – ולכן דומות לבור.
• בית אחיזה – ככיסוי בור. שמשום שהחביות נראות כקרקע, גזרו בהם חכמים שיהיה דינם כבור; ורק אם יש למכסים ידיות, הרי הם ככלים בפני עצמם ומותר לטלטלם ולכסות בהם .

סעיף יא

^אמחט שלימה – מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ (סו); ^בניטל חודה או חור שלה – אסור (סז).  ^גוחדשה שלא ניקבה עדיין – מותר (סח).

^אשבת קכ״ב ע"ב במשנה.  ^בשם קכ״ג ע"א וכרבא.  ^גגמרא שם.

• את הקוץ – ככל כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך מלאכת היתר הנעשית בגופו, כפי שראינו בסעיף ג'.
• אסור – שאז המחט אינה ראויה לכלום, אלא עומדת לזריקה, והיא "מוקצה מחמת גופו", שאסור בטלטול גם לצורך גופו.
• מותר – אף על פי שגם בה אין נקב. הואיל ומחט חדשה זו אינה עומדת לזריקה, הרי היא ככל כלי שמלאכתו לאיסור.

סעיף יב

^דשירי מחצלאות (סט) – מותר לטלטלם, דחזי לכסויי בהו טינופא (ע); ^הואם זרקן לאשפה מבעוד יום – אסור לטלטלם (עא).

^דשבת קכ״ה ע"א.  ^ההרב המגיד בפרק כ״ו ה״ו בשם הרמב״ן.

• שירי מחצלאות – קרעי שטיחים.
• דחזי לכסויי בהו טינופא – תרגום: שראויים לכסות בהם טינוף. כלומר שהקרעים אינם מוקצים, כיוון שראויים לשימוש של כיסוי הלכלוך.
• אסור לטלטלם – כיוון שבכך נראה שהמחצלת אינה עומדת לכיסוי לכלוך, והיא נכנסת לגדר של "מוקצה מחמת גופו". אך אם המחצלת שלימה, וזרקה לאשפה משום שקנה מחצלת חדשה – אינה נעשית "מוקצה" בגלל הזריקה, כפי שבארנו בסעיף ז'.

סעיף יג

^ושירי מטלניות שבלו (עב) – אם יש בהם שלש אצבעות על שלש (עג) אצבעות מותר לטלטלן (עד), ואם לא, אסור (עה); ^זויש מתירין אפילו אין להם שלש על שלש (עו), ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה (עז).

^ושבת קכ״ה ע"א לפירוש הרמב״ם בפכ״ו ה"ו.  ^זהרב המגיד שם בשם הראב״ד וקצת מפרשים, והר״ן בשם הראב״ד.

• שירי מטלניות שבלו – שאריות בגדים.
• שלוש אצבעות על שלוש – כלומר שנותר בהן גודל של ששה ס"מ על ששה ס"מ.
• מותר לטלטלן – שבגודל כזה נחשבות השאריות לסמרטוטים, ועומדות לשימושי נקיון.
• אסור – שאין להן שימוש, והן מוקצות מחמת גופן.
• שלוש על שלוש – לדעה זו אנשים משתמשים גם בשאריות בד קטנות.
• טליתות של מצווה – שאותן אסור לטלטל אפילו אם הן יותר משלוש אצבעות על שלוש אצבעות, מפני שאין נוהגים להשתמש בהן כסמרטוטים משום כבודן, אלא כשהן מתבלות זורקים אותן.

סעיף יד

^חמנעל חדש – מותר לשמטו מעל הדפוס (עח) אף על פי שמלאכתו לאיסור, כיון דשם כלי עליו  ^טמותר לטלטלו לצורך מקומו (עט).

^חשבת קמ״א ע"ב וכרבנן.  ^טשם בגמרא.

• מעל הדפוס – הדפוס הוא מתקן הנותן לנעל את צורתה. נתינת נעל חדשה בדפוס אסורה משום תיקון כלי, ולכן הדפוס הוא כלי שמלאכתו לאיסור.
• לצורך מקומו – הוא אינו מזיז את הדפוס לצורך הדפוס, אלא לצורך הנעל, והזזה כזו נחשבת "לצורך מקומו", שהיא מותרת בכלי שמלאכתו לאיסור. החידוש בסעיף זה הוא שיש תנא האוסר טלטול הדפוס לצורך הנעל, כיוון שהוא אינו רואה בדפוס כלי, ולשיטתו הדפוס הוא מוקצה מחמת גופו; ומלמדנו המחבר שאין הלכה כדעה זו.

סעיף טו

^יסנדל שנפסקה רצועה הפנימית (פ) – עדיין תורת כלי עליו, ומותר לטלטלו (פא); נפסקה החיצונה – בטל מתורת כלי, ואסור לטלטלו (פב); ^כואם הוא בכרמלית (פג), מותר לכרוך עליו גמי לח (פד) שהוא מאכל בהמה (פה), לתקנו שלא יפול מרגלו; ^לובחצר שהוא נשמר שם, אסור (פו).

^ישבת קי״ב ע"ב בברייתא וכר' יהודה.  ^כשם.  ^לשם וכרב יוסף, הרי״ף והרא״ש.

• רצועה הפנימית – שנקרעה רצועתו בצד הפנימי של הסנדל (לכיוון הסנדל השני). צד זה ניכר פחות למסתכל.
• ומותר לטלטלו – כי דרכם הייתה לתקן רצועה שנקרעה מהצד הפנימי, כיוון שמקום התיקון פחות ניכר, ועדיין אפשר ללכת עם הסנדל.
• ואסור לטלטלו – התיקון בצד החיצוני ניכר למסתכל, ואם נקרעה הרצועה מהצד החיצון הדרך הייתה לזרוק את הסנדל; וסנדל כזה שעתיד להיזרק הוא מוקצה מחמת גופו^[10].
• כרמלית – כלומר מחוץ לבית, מקום שמחד גיסא אסור לטלטל בו את הסנדל, אולם מאידך קשה ללכת בו יחף או שחושש להשאיר בו את הסנדל.
• גמי לח – מין עלה ארוך.
• מאכל בהמה – לכן אינו מוקצה. בכרמלית אינו יכול לשאת את הסנדל בידיו, ואם לא נמצא היתר לקשירת הסנדל הוא יאבד, ולכן התירו זאת אף על פי שהסנדל הוא מוקצה, ועל אף שקשירת הגמי דומה לתיקון.
• אסור – אלא ישאיר שם את הסנדל, וייקחנו לאחר השבת.

סעיף טז

^מחלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה (פז) לתלות בו לייבשו – יכול לשמטו מעל הקנה (פח); אבל ליקח הקנה מתוכו – אסור, לפי שאינו כלי (פט). ואם תחבו בו כלי, מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור (צ).

^נכירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה (צא) – אסור לטלטלה (צב). הגה: וכן ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליה, כל שכן שתים, דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה, אפילו נשברה מבעוד יום (צג) (תרומת הדשן סי' ע"א), אלא אם כן ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (צד) (דברי עצמו). גם אסור להכניס הרגל לשם, משום בנין (צה) (ב"י ס"ס שי"ג).

^משבת ק״מ.  ^נשבת קל״ח ע"ב וכרב.

• קנה – הקנה הוא מוט שעומד להסקה, וכיוון שאינו כלי הוא מוקצה מחמת גופו. ואף אם לפני השבת נטלו אותו והשתמשו בו כקולב, עדיין הוא נשאר קנה כל עוד לא ייחדו אותו להיות קולב.
• מעל הקנה – כיוון שהחלוק אינו מוקצה. ואין לחשוש לטלטול הקנה בזמן לקיחת הבגד, משום שאינו מכוון לטלטלו. ואין הדבר דומה לשמיטת המנעל שבסעיף י"ד, שם הדפוס מותר בטלטול לצורך גופו, כיוון שהדפוס הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואילו הקנה מוקצה מחמת גופו.
• שאינו כלי – הקנה, והוא מוקצה מחמת גופו.
• לאיסור – כלומר: אם משתמש בכלי שמלאכתו לאיסור כקולב, מותר לטלטלו לצורך הבגד, ונחשב כטלטול לצורך מקומו.
• אחת מירכותיה – כירת בישול העומדת על רגליים, ונשברה אחת מרגליה.
• אסור לטלטלה – אף על פי שהכירה אינה מוקצית מחמת גופה כל עוד היא עומדת לתיקון, אסרו חכמים לטלטלה מחשש שיבואו לתקן את הכירה על ידי הכנסת הרגל בכוח, ובכך יעבור משום בונה או משום מכה בפטיש^[11].
• מבעוד יום – בדומה לכירה, שגזרו שמא המשתמש בספסל ירצה לשבת עליו בנוח, ויבוא לתקוע את רגל הספסל ולתקנו.
• קודם השבת – ובמקרה כזה לא חששו שיבוא לתקן בשבת, כי כבר ישב על הספסל ולא תיקנוֹ. גם הספרדים יכולים לסמוך על היתר זה [על פי כף החיים אות קכג].
• משום בנין – איסור זה הובא בשו"ע סימן שי"ג סעיף ט. עיקרו הוא שתקיעת רגל עץ בחוזקה בנקב המיועד לה בספסל עץ, עד שהרגל הופכת להיות חלק מהספסל, אסורה מהתורה משום בונה. והאיסור שראינו להכניס את הרגל לספסל עניינו החשש שמא יבוא לתקוע אותה בחזקה.

סעיף יז

^סלבנים (צו) שנשארו מהבנין – מותר לטלטלם, דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא עלייהו (צז) (פירוש: להסמך ולשבת עליהן). ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה (צח) שהקצן לבנין, ואסור לטלטלם (צט).

^סשבת קכ״ד ע"ב וביצה ל״א ע"ב.

• לבנים – ללבנים יש שני ייעודים: להיקבע בבניין, ולשבת עליהן. לבנים המיועדות לבניין הן מוקצות מחמת גופן, ולבנים העומדות לישיבה הן ככל הכלים, ואינן מוקצות.
• למזגא עלייהו – תרגם המשפט: שמעתה אינם עומדים לבניין, אלא לשבת עליהם.
• גלי אדעתיה – גילה דעתו.
• ואסור לטלטלם – כיוון שהראה שהן מוקצות מחמת גופן.

סעיף יח

^עקוץ (ק) המונח ברשות הרבים (קא) – מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות (קב); ובכרמלית (קג) מותר לטלטלו להדיא (קד), משום דחיישינן (קה) שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות^* (קו).

^עשבת מ״ב ע"א. *ודין גחלת ברשות הרבים בסי׳ של״ד סעיף כז.

• קוץ – קוצים אינם כלים, והם מוקצים מחמת גופם.
• ברשות הרבים – מקום המיועד להילוך רבים ורחב לכל הפחות 16 אמות, ואסור לטלטל בו שום חפץ ארבע אמות.
• פחות מארבע אמות – אף שהדבר אסור גם משום איסור טלטול ברשות הרבים וגם משום איסור מוקצה, התירו חכמים להרחיק את הקוץ מרשות הרבים כדי שלא יזיק. איסור המוקצה, שהוא דרבנן, הותר לגמרי. אולם איסור טלטול הוא מהתורה ולכן התירו חכמים רק שיטלטלו כל פעם פחות מארבע אמות, מעשה שאסור מדרבנן בלבד^[12].
• ובכרמלית – מקום שאינו מגודר (לכן אינו רשות היחיד), אך לא מתקיימים בו תנאי רשות הרבים, כגון יער או גבעה. מהתורה מותר לטלטל חפצים בכרמלית, וחכמים אסרו זאת בגלל דמיונה לרשות הרבים. וכבר ראינו שיש אומרים שהרחובות שלנו אינם רשות הרבים^[13], ולכן במציאות שלנו מותר לפנות את הקוץ.
• להדיא – תרגום המילה: בגלוי. וכאן הכוונה: כרגיל.
• דחיישינן – שחוששים.
• שבות – "שבות" הוא כינוי לאיסורי חכמים בשבת. וחכמים לא גזרו במקום שהגזרה עלולה לגרום נזק לרבים.

סעיף יט

^פסולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו – אסור לטלטלו (קז). אבל של שובך – ^צמותר לנטותו ממקום למקום (קח), אבל לא יוליכנו משובך לשובך, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד (קט).

^פביצה ט׳ ע"א במשנה ובגמרא. ^צכבית שמאי שם לענין יום טוב, ורמב״ם בפכ״ו ה״ז וטור.

• אסור לטלטלו – סולם ביתי נחשב לכלי, ואינו מוקצה כלל. סולם של עלייה הוא סולם גדול שנועד לטיוח הגג, ואינו נחשב לכלי, והוא מוקצה מחמת גופו^[14].
• ממקום למקום – בסולם של שובך משתמשים בעיקר כדי להוריד יונים מהשובך, מעשה האסור בשבת. אולם הוא אינו נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור משום שהוא משמש גם לצרכים אחרים.
• ויבוא לצוד – אף שסולם זה אינו מוקצה, תיקנו חכמים שלא להעבירו בשבת משובך לשובך, משום שזו פעולה המיוחדת לבאים לצוד את היונים.

סעיף כ

^קחריות (פירוש: ענפים) של דקל (קי) שקצצם לשריפה – מוקצים הם, ואסור לטלטלם (קיא); ישב עליהם מעט מבעוד יום – מותר לישב עליהם בשבת (קיב), וכל שכן אם קשרן לישב עליהם (קיג), או ^ראם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם, אפילו בחול (קיד).

^קשבת נ׳ ע"א בברייתא כרשב״ג וכרב אסי, הרי״ף והרא״ש ורמב״ם בפכ״ה הכ״א. ^רשם וכשמואל, ר״ן שם ובשם רב האי, ור׳ יונה, וכ״כ הרא״ש והרמב״ם בפכ״ה שם.

• חריות של דקל – לענפי דקל היו בזמנם שני שימושים: הראשון – כחומר בערה, ואז הענפים אינם נחשבים לכלים, והם מוקצים מחמת גופם. השני –לישיבה, ואז הם נחשבים לכלים, ואינם בגדר "מוקצה".
• ואסור לטלטלם – בין אם הם עומדים לשריפה לצורך בישול ובין אם עומדים לחימום הבית. כוונתו להבעירם מגדירה אותם כמוקצים.
• בשבת – גם אם קצצם לשריפה, מעשה הישיבה לפני שבת מראה שדעתו גם לשבת עליהם, ואינם מוקצים אף אם עדיין כוונתו לבסוף לשרפם.
• לישב עליהם – שאז עשה מעשה בגוף הענפים, וכך ודאי הפכם לכלי.
• אפילו בחול – לענפים אלו יכולים להיות שני ייעודים, ורק מחשבה הפכה אותם למיועדים לשריפה, ולכן די במחשבה שמייעדת אותם לישיבה כדי להפכם לכלי.

סעיף כא

^שאבל נדבך של אבנים (קטו), אף על פי שחשב עליו מבעוד יום – אסור לישב [עליהם] (קטז) אלא אם כן למדום (קיז) (פירוש: סדרום). הגה: ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות (קיח), וכן עיקר (מרדכי שבת רמז שכ"ד, והמגיד פרק כ"ה בשם הרי"ף, וכן יש לפרש הרא"ש).

^שהרמב״ם שם מעובדא דרבי וכר׳ אמי, שבת קכ״ה ע"ב.

• של אבנים – ערימת אבנים העומדות לבניין, ולכן הן אינן מוגדרות ככלים, והן מוקצות מחמת גופן.
• אסור לישב עליהם – אין די במחשבה כדי להפוך מוקצה מחמת גופו לכלי, אלא יש צורך במעשה. בסעיף הקודם ראינו שבחריות של דקל די במחשבה, משום שלענפים אלו יכולים להיות שני ייעודים, ורק מחשבה הפכה אותם למיועדים לשריפה; לכן די במחשבה שמייעדת אותם לישיבה כדי להפכם לכלי. אולם האבנים שבסעיף זה אינן עומדות כלל לישיבה, לכן לא די במחשבה כדי לשנות את ייעודן, ויש צורך במעשה.

האיסור האמור כאן הוא לטלטל את האבנים כדי לשבת עליהן, אולם מותר לשבת עליהן בלי להזיזן, הואיל ואיסור מוקצה אינו כולל נגיעה אלא טלטול בלבד.^[15]

• למדום – אם לפני השבת סידר את האבנים לישיבה הן אינן מוקצות, ומותר לטלטלן בשבת.
• כדין חריות – לדעה זו די שיחשוב לפני השבת שישב על האבנים כדי שלא יהיו מוקצה, היות שגם לאבנים ישנו ייעוד נוסף, לישיבה, ודינן כענפי הדקל.
• וכן עיקר – הלכה למעשה רבים מהפוסקים מסתייגים מדעה זו, לכן אין לסמוך עליה אלא בשעת הדחק.

סעיף כב

^תאסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת (קכ), או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא (קכא) (פירוש: הקנה שמשימים לחבית להוציא היין ממנו); אף על פי שחשב עליה מבעוד יום – אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם; אבל יחדה לשבת זה בלבד – לא (קכב). והני מילי (קכג) בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן (קכד); אבל בכל מידי דאורחיה בהכי (קכה), כגון לפצוע בה אגוזים – ביחוד לשבת אחת סגי (קכו). ^אויש מי שאומר דלא שנא (קכז). ^בויש אומרים שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום (קכח). הגה: ועיין לעיל סימן רנ"ט דביחוד סגי. (קכט)

^תהרשב״א בתשובה, והביאו הר״ן בפרק ד׳ דשבת. ^אשבלי הלקט בשם הרי"ד. ^במרדכי שבת רמז תט"ז, ורבינו ירוחם.

• או בבקעת – בקעת היא עץ מבוקע. האיסור כאן הוא משום שהאבן והבקעת אינם כלים, והם מוקצים מחמת גופם.
• בברזא – משום שכאמור הם מוקצים.
• לא – כלומר: אם מחליט להפוך אבן זו למכסה באופן קבוע, די במחשבה לפני שבת כדי להפכה לכלי; אבל אם מתכוון להשתמש בה כמכסה באופן חד-פעמי, לא די במחשבה – והאבן אסורה עד שישתמש בה כמכסה לפני שבת.
• והני מילי – תרגום: ודברים אלו.
• הני דאמרן – תרגום: אלו שאמרנו. כלומר: החובה לייחדם לעולם קיימת במקרים כגון אבן שרוצה לכסות בה חבית, שאין זה שימוש רגיל.
• דאורחיה בהכי – תרגום: בכל דבר שדרכו בכך. כלומר: כל דבר שאינו כלי שרגילים להשתמש בו למטרה מסוימת.
• סגי – די במחשבה לפני השבת להשתמש באבן בשבת זו בלבד כדי להתירה בטלטול, כי דרכם של אנשים להשתמש באבן לפיצוח אגוזים ולאחר מכן לזרוק את האבן.
• דלא שנא – לשיטה זו אין הבדל בין כיסוי החבית לפיצוח אגוזים, ובכל מקרה יש צורך בייחוד האבן לעולם.
• מבעוד יום – זו הדעה המחמירה ביותר, ולשיטה זו לא די במחשבה לפני שבת, אלא בכל מקרה יש לעשות מעשה באבן לפני שבת כדי להתירה בטלטול בשבת.
• דביחוד סגי – בסימן רנ"ט דן המחבר בדברים שמותר להטמין בהם; ומסעיף א' שם עולה שצמר די בו ייחוד לשבת אחת כדי להטמין בו, ומסעיף ב' עולה שאבנים יש צורך לייחדן לעולם, כשיטה הראשונה שבסעיף זה.

סעיף כג

^גמותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום, ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים (קל), כיון דלצורך חתכו – עשאו כלי גמור (קלא).

^גשם בשבלי הלקט. ננע

• להבריח הזבובים – אם חתך לפני שבת ענף דקל כדי לגרש בו זבובים, ענף זה אינו מוקצה^[16].
• כלי גמור – היינו כלי שמלאכתו להיתר, שאינו מוקצה כלל.

סעיף כד

^דפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה (קלב) – ^האם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה (קלג), או ^ושישב בהם שעה אחת מבעוד יום (קלד), או שצבען בשמן ^זדגלי דעתיה דלמכה קיימי (קלה), או שכרכן במשיחה – [מותר] ליתנם על המכה בשבת (קלו), דתו לית בהו משום מוקצה (קלז), ומשום רפואה נמי ליכא, שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו ^*[במכה] (קלח). ^חויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד (קלט).

^דשבת נ׳ ע"ב בברייתא. ^הכשמואל שם. ^ושם איתא יצא, אבל הב״י כתב דהוא הדין ישב. ^זרש״י שם. ^*וכן הוא בטור. ^חר״ן ורבינו יונה שם.

• על המכה – שראויים לתת על מכה, אבל משמשים גם להכנת בגדים או לשבת עליהם כפי שהם.
• על המכה – ולשימוש זה הם מוכנים כפי שהם.
• מבעוד יום – וכך גילה דעתו שנועדו לישיבה, וכעת הם מוכנים לישיבה ונחשבים ככלים.
• דלמכה קיימי – תרגום: שגילה דעתו שעומדים לצורך מכה. כלומר: טבילת הצמר בשמן מוכיחה שהוא נועד לחבישת מכה, ולצורך זה הוא נחשב כעת ככלי.
• בשבת – מפני שלצרכים אלו הצמר כבר נחשב ככלי, ולא כחומר גלם שעומד להכנת בגדים.
• משום מוקצה – תרגום: שכבר אין בהם משום מוקצה. אבל אם לא עשה בצמר אחת מפעולות אלו, הרי הוא כחומר גלם שאינו כלי, והוא מוקצה מחמת גופו.
• במכה – חכמים גזרו שלא לעשות רפואות למיניהן בשבת, כפי שנלמד בעזרת ה' בסימן שכ"ח. אגב הלכות מוקצה אומר המחבר שבפלסטרים לא חלה גזירה זו, משום שאינם באים לרפא, אלא להגן על המכה.
• במחשבה לחוד – לדעה זו הפשתן והצמר דינם כאבנים, שבהן ראינו בסעיף כ"א שלא די בייעודן במחשבה לצורך מותר כדי להתירן בשבת, אלא יש לעשות בהן מעשה שמכשירן לשימוש המותר. לדעה זו היתר המחשבה נאמר בענפי הדקל משום שהם עומדים באותה מידה הן לישיבה עליהם והן לשרפה, אך הפשתן והצמר הללו עומדים בעיקר להכנת בגדים, ולכן הם מוקצים כחומר גלם עד שיעשה בהם פעולה לפני שבת שמראה שמייעדם לשימוש מותר.^[17] והלכה למעשה אפשר להקל ולסמוך על הדעה הראשונה.

סעיף כה

^טעורות יבשים (קמ), בין של ^יאומן (קמא) בין של בעל הבית – מותר לטלטלן (קמב). הגה: ויש אומרים דוקא עורות בהמה גסה (קמג) דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה (קמד) אסור (רש"י שבת קט"ז ע"ב), אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום (קמה).

^טשבת במשנה מ״ט ע"א לפירוש ר״ת. ^יכר׳ יוסי שם.

• עורות יבשים – סתם עורות הם חומר גלם, ומוקצים מחמת גופם. אך עורות יבשים עומדים לשימוש כשטיח, ולכן אינם מוקצים.
• של אומן – שהם עורות העומדים למכירה.
• מותר לטלטלן – בדרך כלל דברים העומדים למכירה הם מוקצים מחמת חסרון כיס. אולם על עורות יבשים אין מקפידים שלא לדרוך, אף אם הם עומדים למכירה.
• בהמה גסה – בקר, משום שעור הבקר גס יותר, ומתאים יותר לישיבה ולשטיחים ופחות לבגדים.
• מבהמה דקה – צאן, שעורם בדרך כלל אינו משמש לשטיחים.
• מבעוד יום – ודי במחשבה, כיוון שהם קצת ראויים לשימוש כפי שהם.

סעיף כו

^כנסרים (קמו) של בעל הבית – מותר לטלטלן (קמז); ושל אומן – אסור (קמח), אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר (קמט).

^כשבת מ"ט ע"ב בברייתא.

• נסרים – קרשים.
• מותר לטלטלן – לקרשים יש גם שימושים ביתיים כפי שהם, לכן אינם מוקצים.
• אסור – כי הם עומדים לסחורה, ומקפיד שלא להשתמש בהם לצרכיו; והם מוקצים מחמת חסרון כיס.
• תשמיש אחר – ואם חשב להשתמש בהם הרי הם כשל בעל הבית.

סעיף כז

^לעצמות ^משראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה (קנ), ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן (קנא); אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה (קנב) – אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא (קנג) והם נופלים (קנד). ^נואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת (קנה); ^סואם היה צריך למקום השלחן – אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלם (קנו).

^לבמשנה דף קמ״ג ע"א, וכרב נחמן שם בגמרא. ^מלפירוש התוספות שם. ^נהרא״ש בתשובה לפירוש הב״י. ^סב״י ומבואר בסימן ש״ט סעיף ה.

• למאכל בהמה – כלומר שאריות אוכל הנותרות בסוף הסעודה, שבדרך כלל משליכים אותן, אך הן ראויות גם למאכל כלבים ולבהמה.
• מעל השולחן – הפירורים אינם מוקצים, שהרי הם ראויים למאכל בהמה.
• למאכל בהמה – ואז אין להם שימוש, והם מוקצים מחמת גופם.
• הטבלא – מעין מגש עץ שהיה משמש גם כשולחן; והוא הדין שכיום ניתן לנער את המפה.
• והם נופלים – אסור להרים את השולחן או את המפה כדרכם, משום שהדבר נחשב כטלטול העצמות והקליפות. אולם השולחן והמפה אינם מוקצים^[18], ומותר לנענע אותם כדי לנקותם. וכן מותר לנקותם בכל דרך שבה אינו נוגע במוקצה, כגון על ידי סכין או מטלית. ואם הקליפות יוצרות לכלוך וחוסר נעימות, מותר אף לפנותן ביד משום כבוד הבריות, כדין "גרף של רעי"^[19].
• אגב הפת – מפני שעיקר טלטול השולחן או המפה הוא עבור הלחם.
• ולטלטלם – כי אז אינו מטלטל לצורך הקליפות, אלא לצורך השולחן, שהוא עצמו אינו מוקצה.

סעיף כח

^עחבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה (קנז), אפילו הם ^פגדולים הרבה, מותר לטלטלן (קנח).

^עבמשנה דף קכ״ו ע"ב. ^פשם בברייתא קכ״ח ע"א וכת״ק.

• למאכל בהמה – סתם חבילות עצים וקש עומדות בעיקר להבערה, אבל הן עשויות לשמש גם למאכל בהמה. לצורך הראשון הן מוקצות מחמת גופן, ולשני אינן מוקצה.
• מותר לטלטלן – ככל מאכל בהמה. וכתבו האחרונים שבמקומות שסתם קש עומד לצורך מאכל בהמה, הוא אינו מוקצה אף אם לא התקינו אותו לכך.

סעיף כט

^צכל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים (קנט) – מטלטלים אותו (קס); ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים (קסא) – ^קאם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין (קסב); ואם לא – אסור (קסג). הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מערב שבת אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים (קסד) (ב"י, דלא כהר"ן).

^צבמשנה דף קכ״ו ע"ב לפירוש הרמב״ם בפרק כ״ו הט״ז כמו שכתב הר״ן שם. ^קשם פשוט בגמרא קכ״ח ע"א.

• המצויים – כגון לכלבים ולחתולים.
• מטלטלים אותו – אף אם אינו ראוי למאכל אדם, כיוון שנחשב למאכל בהמה.
• שאינן מצויים – כגון אדם המגדל סוס במקום שהדבר אינו מצוי.
• הראוי לאותו המין – כיוון שעבורו מדובר במאכל בהמה.
• אסור – משום שאותו דבר אינו נחשב למאכל, ולפיכך הוא מוקצה מחמת גופו. ואין אומרים שהדבר מותר בטלטול כיוון שהוא מזון לסוסים.
• כלבים מצויים – העצמות מותרות בטלטול לכל אדם, גם עבור מי שאין לו כלב.

סעיף ל

^רגרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה – מותר לטלטלן (קסה); ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי (קסו).

^רשבת קמ״ג ע"א.

• מותר לטלטלן – אף שגרעיני התמרים מצויים מאוד, ואת רובם המוחלט זורקים, אפשר לסמוך על העיקרון שראינו בסעיף הקודם, ולטלטל את הגרעינים משום שנחשבים גם כמאכל בהמה.
• דרך שינוי – ולא לסמוך על ההיתר, משום שהוא דחוק. ולמדנו כאן שכאשר ישנו היתר דחוק יש מקום שלא לסמוך עליו. אולם אפילו כאן לא כתב המחבר שלא לטלטל, אלא לטלטל בשינוי; שלא נאמר שאין לסמוך על הדעה שנפסקה להלכה, אלא רק שאם בקלות אפשר להתחשב בדעה המחמירה – נכון לעשות כן.

סעיף לא

^שבשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל (קסז) – מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא (קסח); ^תוכן אם הוא תפוח (פירוש: מסריח. רש"י) – מותר לטלטלו, משום דראוי לכלבים (קסט).

^ששבת קכ״ח ע"א. ^תבגמרא שם.

• מלוח כלל – והיה עולה על הדעת שהוא מוקצה כי רוב בני אדם אינם אוכלים בשר חי
• לאומצא – לאוכלו חי, על ידי אנשים שאינם רגישים לכך. ואף שהם מיעוט, די בכך כדי שהבשר החי לא ייחשב למוקצה.
• דראוי לכלבים – שכיוון שכלבים מצויים, אפשר לטלטל כל מאכל שראוי לאכילת כלב גם למי שאין לו כלבים, כפי שראינו בסעיף כ"ט. מכאן שגם בשר קפוא אינו מוקצה, ומותר לטלטלו אם מחפש דבר מה במקפיא.

סעיף לב

^אדג מלוח – מותר לטלטלו (קע); ושאינו מלוח – אסור, מפני שאינו ראוי (קעא).

^אשבת קכ״ח ע"א.

• מותר לטלטלו – דג שאינו מבושל שהומלח לצורך שימורו, הרי הוא ראוי לאכילה על ידי הדחק, ולכן אינו מוקצה.
• שאינו ראוי – דג נא, בניגוד לבשר, אינו ראוי לאכילה כלל כפי שהוא, ולכן נחשב כחומר גלם המוקצה מחמת גופו. ואמנם הוא ראוי לאכילת בעלי חיים, אולם הוא אינו מיועד לכך, אלא לאכילת בני אדם, ועל כן אינו יוצא מגדר מוקצה. וצריך לשים לב שהמקפיא מסודר כך שלא נצטרך לטלטל דגים קפואים בשבת.

סעיף לג

^בקמיע (קעב) שאינו מומחה (קעג), אף על פי שאין יוצאים בו (קעד), מטלטלין אותו (קעה).

^בטור בשם הרמב״ם בפרק כ״ו הי״ד, וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא בפרק ה׳.

• קמיע – הוא קלף שכתובים בו פסוקים או מילים אחרות, ונועד לסייע לרפוי נושאו.
• שאינו מומחה – שלא הוכחה יעילותו. כפי שמבואר בסימן ש"א סעיף כה.
• יוצאים בו – לרשות הרבים. שאין יוצאים אלא בקמיע מומחה, כמבואר בסימן ש"א.
• מטלטלין אותו – ככל דף כתוב, שהוא דבר ביתי ושימושי, ואינו מוקצה.

סעיף לד

^גכל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה (קעו), בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה – מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפילו בלא כלי (קעז); ואם היו בחצר שאינו דר שם (קעח) – אסור להוציאם (קעט); ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות עליה כלי (קפ).

^גלשון הרמב"ם שם ממשנה וגמרא דשבת דף קכ״א כפי גירסת הרי״ף.

• וצואה – כל אלו אין בהם שימוש, והם מוקצים מחמת גופם; אלא שלעתים התירו הוצאתם משום כבוד הבריות, כמפורט בסעיף זה.
• בלא כלי – התירו חכמים לטלטלם אפילו ישירות, שבמקום כבוד הבריות לא גזרו על המוקצה^[20].
• שאינו דר שם – לכן אין שם בעיה של כבוד הבריות.
• אסור להוציאם – שכאמור, הם מוקצים מחמת גופם.
• לכפות עליה כלי – אמנם יש דעה בהלכה שאין לטלטל כלי לצורך מוקצה ("אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל"), אולם אין הלכה כדעה זו, ומותר לכסות מוקצה גם כשאין חשש שילדים יתלכלכו.

סעיף לה

^דאף על פי שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים (קפ), אסור להחזירם (קפא), אלא אם כן נתן לתוכם מים (קפב).

^דטור מהא דביצה ל״ו ע"ב.

• מי רגלים – גרף של רעי הוא "סיר לילה", כלי חרס לצורך צואה; עביט של מי רגלים הוא כלי חרס לצורך שתן. כלים אלו מאוסים הרבה, ואין משתמשים בהם לשימוש אחר. אף שהם כלים, החשיבו אותם חכמים כעין מוקצים מחמת גופם, כי הם מיועדים רק לדברים המוקצים מחמת גופם.^[21] ואף על פי שהם מוקצים, התירו חכמים להוציאם משום כבוד הבריות.
• אסור להחזירם – שאין בכך את ההיתר משום כבוד הבריות.
• נתן לתוכם מים – זו עצה שנתנו חכמים למי שרוצה להחזירם כדי להשתמש בהם שנית: ייתן בהם מים, ומותר לטלטלם אגב המים. וכתבו פוסקי זמננו שסירי לילה שלנו שהם מפלסטיק אינם מאוסים כל-כך, ומותר להחזירם אף בלי להוסיף עליהם מים^[22].

סעיף לו

^האין עושים גרף של רעי לכתחלה, דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס (קפד); ^וואם עבר ועשאו – מותר להוציאו (קפה).

^הביצה ל״ו ע"ב ובדף כ״א ע"ב. ^והרמב״ם בפרק כ״ה הכ״ד.

• לכשימאס – כגון להביא כלב או חתול לחצר שיעשו שם צרכיהם, על מנת לנקות שם לאחר מכן.
• מותר להוציאו – כפי שהתבאר בסעיפים הקודמים.

סעיף לז

^זבמקום דאיכא פסידא (קפו), מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי להוציאו (קפז).

^זביצה ל״ו ע"ב בעובדא דאביי וכרבה, וכפירוש התוספות והרב המגיד בפרק כ״ה שם.

• דאיכא פסידא – תרגום: במקום שיש הפסד.
• כדי להוציא – הגמרא הדגימה זאת ברחיים (ניידים) שהגג מעליהם דולף. המים מזיקים לרחיים, וגם מתלכלכים מהטיט, אולם הרחיים הם כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלם לצורכו. במקרה זה אפשר להעביר את מקום הלינה לחדר שבו נמצאים הרחיים, ואז להוציאם משום שהם מפריעים לו, מדין "גרף של רעי". בניגוד לעשיית גרף של רעי, כאן אינו יוצר את הקלקול בעצמו, אלא ה"גרף" כבר קיים, והוא רק מביא את עצמו לשם; והתירו חכמים הערמה זו באיסור דרבנן כדי למנוע הפסד מרובה.

סעיף לח

^חמכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר (קפח) ומייחד לו קרן זוית (קפט), ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול ממנו ^טלכסות צואה או רוק וכיוצא בזה; אבל אם לא ייחד לו קרן זוית – בטל אגב עפר הבית (קצ), ואסור לטלטלו (קצא). הגה: ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה (קצב) (ב"י סוף סי' שי"א בשם שבולי לקט).

^חשבת נ׳ ע"א. ^טשם ברש״י.

• עפר – סתם עפר הוא מוקצה מחמת גופו. אבל עפר שאדם ייחדו לשימושי הבית אינו מוקצה כלל.
• קרן זווית – כלומר שמניח את העפר בערימה בפינה מיוחדת בבית.
• אגב עפר הבית – מדובר כאן בבתים שלהם, שלא היו מרוצפים.
• ואסור לטלטלו – כיוון שאינו כלי, והוא מוקצה מחמת גופו.
• אין אותו עפר מוקצה – כאשר הוא משמש לשמור על טריות הפירות.

סעיף לט

^יאסור לטלטל בהמה, חיה ועוף (קצג); ואף על פי כן ^כמותר לכפות את הסל (קצד) לפני האפרוחים (קצה) כדי שיעלו וירדו בו, ^לובעודם עליו אסור לטלטלו (קצו).

^יהרב המגיד בפרק כ״ה הכ"ה, מהא דשבת קכ״ח ע"ב בברייתא. ^כשבת קכ״ח ע"ב במשנה. ^לשבת דף מג ע"א.

• חיה ועוף – בעלי חיים אינם נחשבים לכלים, והם מוקצים מחמת גופם. ואפילו כלבים ביתיים בכלל זה.^[23]
• לכפות את הסל – להפוך סל כך שפיו מונח על הרצפה.
• לפני האפרוחים – כדי לאפשר לאפרוחים לעלות ולרדת מהסל. לכאורה היה מקום לאסור זאת משום "ביטול כלי מהיכנו", שבכך שהוא גורם למוקצה לעלות על הכלי בשבת הוא אוסר את הכלי בשימוש בשבת, והדבר דומה לסתירת הכלי. אולם לא אסרו זאת חכמים משום שהאפרוחים אינם נשארים על הסל זמן ממושך, והכלי אינו נאסר לאחר שהם יורדים.
• אסור לטלטלו – כיוון שכך מטלטל את האפרוחים, שהם מוקצים מחמת גופם.

סעיף מ

^מכל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבעלי חיים לכך (קצז), ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלו (קצח); חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, ^נמפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל (קצט), אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס (ר).

^משבת קכ״ח ע"ב במשנה ובגמרא. ^נכאביי שם וכפירוש רש״י. ^סשם במשנה.

• לכך – כפי שראינו בסעיף הקודם, בעלי חיים הם בגדר מוקצה. טלטול מהסוג המתואר כאן נקרא "טלטול במקצת", והוא אסור במוקצה, אולם התירו חכמים טלטול כזה בעת הצורך משום צער בעלי חיים.
• ואסור לטלטלו – שטלטול כזה הוא טלטול גמור, ומשום צער בעלי חיים התירו רק טלטול במקצת.
• מטלטל – כלומר: דרך תרנגולים להרים רגליהם כשאוחזים בצווארם, ולכן אי אפשר לדדות אותם, שזהו טלטול גמור.
• כדי שתיכנס – כלומר: אם רוצה להזיז תרנגולת לצרכה יכול לדחוף אותה מאחוריה, והדבר כלול בהיתר של טלטול במקצת משום צער בעלי חיים.

סעיף מא

(רא) ^עהאשה מדדה את בנה, ^סאפילו ברשות הרבים, ^צובלבד שלא תגררהו, אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת (רב).

^עשבת קכ״ח ע"ב במשנה. ^פשם בברייתא. ^צר״ן שם, ורבנו ירוחם בנתיב א׳.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה אינו דן בהלכות מוקצה, אלא אגב דין טלטול בעלי חיים דן הסעיף בהליכה עם ילד ברשות הרבים. כאן הבעיה אינה מוקצה, אלא חשש מנשיאת הילד ארבע אמות ברשות הרבים. בגמרא נאמר ש"החי נושא את עצמו", כלומר שאדם מטבעו הולך ממקום למקום, ואינו שייך למקום שבו הוא נמצא כחפצים דוממים, ועל כן מן התורה אין איסור הוצאה או העברה באדם שיכול ללכת בעצמו. ומכל מקום אסרו חכמים לשאת אדם ברשות הרבים.

הלכה למעשה, אף על פי שאנו פוסקים שאין לנו רשות הרבים מהתורה, אין לשאת ילדים בידיים או להסיעם בעגלה, כי תקנת חכמים היא להחיל בכרמלית את דיני רשות הרבים. אך אם התחילו ללכת ברגל עם ילד, והוא התעייף מההליכה – אפשר להקל ולהחשיבו כחולה ולשאתו בידיים; וכן ילד שחלה וצריך להביאו לרופא מותר לשאתו^[24]. ובמקרה זה מותר גם להביאו בעגלה, שהיא טפלה לילד^[25].

• על רגלו האחת – גרירה נחשבת כנשיאה, וכלולה באיסור חכמים. אולם לדדות, כלומר לעזור לו ללכת, לא החשיבו חכמים כנשיאה, ומותר. ולא גזרו חכמים שמא תישאהו, משום שגם הנשיאה איסורה מדרבנן, ואין גוזרים גזרה לגזרה^[26].

סעיף מב

^קדבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפילו מקצתו הגה: וכבר נתבאר (בסעיף ג) (רג).

^קהר״ן בסוף פרק כל כתבי בשם הרמב״ן.

• בסעיף ג' – ראה גם דברינו שם, על דברי הרמ"א בסעיף ג'.

סעיף מג

^רמותר לטלטל מוקצה על ידי נפיחה הגה: וכבר נתבאר ריש סימן זה (סעיף ג) (רד).

^רמהרי״ל בתשובה.

• סעיף ג' – כיוון שטלטול על ידי נשיפה הוא שינוי גדול, לא אסרוהו חכמים. וכבר התבאר בדברי הרמ"א בסוף סעיף ג'.

סעיף מד

^שכלי שנתרועע (רה), לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו (רו).

^שרמב״ם בפכ״ו ה"ג מהא דמגופת החבית שבת קכ״ד ע"ב.

• שנתרועע – שהתקלקל.
• או לסמוך בו – משום ששבר זה כבר אינו כלי, והרי הוא מוקצה מחמת גופו^[27].

סעיף מה

^תאסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדור (רז). הגה: ויש מתירין (רח), ונהגו להקל (רט) (תוס' ביצה י"ג ע"ב).

^תאגור בשם שבלי הלקט.

• בכדור – כי צריך להקדיש את השבתות והחגים ללימוד תורה. ואף שלא נאסרו כל המשחקים בשבת[28], משחקי כדור הם ממש עובדין דחול, ולדעה זו הכדור הוא כלי שמלאכתו לאיסור.
• ויש מתירין – לדעה זו אין איסור לשחק בשבת, ויש בכך אפילו קיום מצוות עונג שבת.
• ונהגו להקל – ויעשה כל אחד לפי מדרגתו. ולפי שיש שמשחקים, הכדור אינו מוקצה.

סעיף מו

^אאסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי (רי), מפני שאסור בטלטול (ריא), ועוד שהוא מוליד בחומו (ריב).

^אתשובת הרשב״א.

• התולעין שעושין המשי – המשי מופק מגולם של זחל בשם 'טוואי המשי'. את ביציו יש לשמור לאחר הטלתן, וכשרוצים שיבקעו יש לחממן. את החימום נהגו לעשות תחת הזרוע, והדבר אסור בשבת משתי סיבות, כפי שמבאר המחבר.
• שאסור בטלטול – שביצים אלו מוקצות מחמת גופן.
• מוליד בחומו – כיוון שחימום הביצים גורם להן לבקוע, הרי שיש כאן גם איסור דרבנן של מוליד דבר חדש.

סעיף מז

^ביש אוסרים לטלטל בגד שעטנז (ריג), ^גויש מתירים (ריד).

^ברבינו ירוחם בחלק י״ג, והמרדכי בשם אור זרוע. ^גשם.

• בגד שעטנז – לשיטתם מפאת האיסור ללבוש את הבגד הוא נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור^[29].
• ויש מתירים – משום שאפשר להשתמש בו לשימושים נוספים שאינם לבוש. הלכה למעשה, כדעה השנייה, המקלה^[30].

סעיף מח

^דמותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים (רטו).

^דכל בו.

• להבריח הזבובים – המניפה נחשבת כלי, ואין בהברחת הזבובים שום איסור.

סעיף מט

^המכבדות (רטז) שמכבדים בהם הקרקע, מותר לטלטלם (ריז).

^הרמב״ם פכ״ו ה״ב.

• מכבדות – מטאטאים.
• מותר לטלטלם – בסימן של"ז סעיף ב מבואר שמותר לטאטא את הבית (לפחות בקרקע מרוצפת); לכן המטאטא הוא כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו.

סעיף נ

^והרשב"א מתיר לטלטל האצטורל"ב^* (ריח) בשבת, וכן ספרי החכמות (ריט), ^זולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר (כ).

^וכן כתב בתשובה. ^*פירוש: כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה. ^זציינתיו בסימן ש״ז סעיף י״ז אות ל׳.

• האצטורל"ב – מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק. שימש לניווט וללימוד גרמי השמים.
• ספרי החכמות – לדעה זו מותר לעסוק בחכמות חיצוניות בשבת, ולכן אביזריהן אינם מוקצים, כפי שהתבאר בסימן ש"ז סעיף יז.
• להסתפק בדבר – שיטת הרמב"ם היא שיום השבת מיועד חציו ללימוד תורה וחציו לעונג אכילה^[31], וכל לימוד אחר אסור. וספרי החכמות הואיל ואין להשתמש בהם בשבת, אפשר שהם ככלי שמלאכתו לאיסור^[32].

סעיף נא

^חמה שמורה על השעות שקורין רילוג (רכא), בין שהוא של חול (רכב) בין שהוא של מין אחר – יש להסתפק אם מותר לטלטלו (רכג) הגה: וכבר פשט המנהג לאסור (רכד) (תשובת מהרי"ל).

^חתשובת מהרי״ל בשם מהר״ר פייבש.

• רילוג – כלומר שעון^[33].
• של חול – שעון חול מורכב משתי שפופרות זכוכית המונחות זו על גבי זו, וביניהן נקב. אפשר בעזרתו למדוד זמן, לפי משך הזמן שבו החול עובר מהכלי העליון לתחתון.
• לטלטלו – האוסרים סוברים שזהו כלי שנועד למדידה, וכיוון שאסור למדוד בשבת, יש לנהוג בו ככלי שמלאכתו לאיסור. לדעת המתירים אין כאן מדידה בידיים, ולכן הפעולה מותרת בשבת.
• לאסור – כיום התקבל למעשה שאין בכך איסור כלל, בעיקר משום שהשעונים נועדו לדעת מה השעה, ולא למדידת זמן (כשעוני החול)^[34].

סעיף נב

^טמוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין* (רכה).

^טהר״ן מהא דקרטין בי רבי, שבת מ״ז ע"א. ^*דין ביצה שנולדה בשבת ופירות שנשרו מן האילן בשבת, ודין טלטול אוכלי בהמה ואם מותר לקטמן, ודין נטילת קיסם לחצות בו שיניו, ודין טלטול עצי בשמים והיתר קטימתם – הכל בסימן שכ״ב סעיפים א-ה. דין טלטול מעות ודברים המוקצים מפני השלטון או מפני הדליקה או מפני הליסטים – בסימן של״ד סעיף ב.

• אין מטלטלין – חפצים שבורים שאין בהם שימוש הם מוקצים מחמת גופם. חפץ כזה של אדם עשיר הרי הוא מוקצה, אף על פי שייתכן שאדם עני ישתמש בו; וכיוון שהוא מוקצה לעשיר הוא מוקצה לכול, אפילו לעניים.
•  

הלכות מוקצה [ש"ח]

א. כלי שמלאכתו להיתר

1. כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לכל צורך, אולם אסור לטלטלו שלא לצורך, מלבד אוכל וכתבי הקודש, שמותר לטלטלם אף שלא לצורך [ד].
2. בכלל כלי שמלאכתו להיתר: סולם ביתי [(קז)]; ענף שייחדו לגרש בו זבובים [כג]; עורות שעומדים לשימוש כשטיח [כה]; קרש שיש לו שימושים ביתיים [כו]; עפר המונח בפינה בבית לצרכים ביתיים [לח]; שעון [(רכד)].

ב. מוקצה מחמת גופו

1. דבר שאינו נחשב לכלי אסור לטלטלו בשבת [הק, ז], אפילו אם ראוי לכסות בו כלים [ז].
2. שברי כלים, כל עוד הם ראויים למלאכה אחרת – לא בטל דינם ככלים, ומותר לטלטלם. ואם אינם ראויים לדבר – הרי הם מוקצים מחמת גופם [ו, יא]. ואם זרק את השבר לאשפה – הרי הוא מוקצה מחמת גופו [ז, יב].
3. מכסים ודלתות של כלים הניטלים בשבת שהתפרקו מכליהם – אינם מוקצים [ח].
4. מכסים גדולים מאוד, אם הם של דבר המחובר לקרקע, כגון בור או חבית שבקרקע – אינם בגדר כלי אלא אם יש להם ידית. ואם הם שייכים לכלים שאינם בקרקע – מותר לטלטלם בשבת אם השתמשו בהם לכך לפני שבת [י].
5. שאריות בד קטנות, אם הן כשיעור שמשתמשים בו לסמרטוטים – מותרות, ואם קטנות מכך – אין לטלטלן [יג].
6. שאריות מזון, אם ראויות למאכל בעל חיים מסוים – הן מותרות בטלטול במקום שאותו בעל חיים מצוי (אף אם אין כזה לאותה משפחה); ואם לאו – הן מוקצות מחמת גופן [כז-ל].
7. שאריות האסורות בטלטול אפשר לפנותן על ידי טלטול השולחן או המפה בשינוי [כז], ואם הן מאוסות מאוד מותר לטלטלן כדרכן מדין "גרף של רעי", המובא בסעיף הבא.
8. דבר שהוא מאוס הרבה, כדוגמת כלי שנועד לפינוי צרכים, הרי הוא מוקצה מחמת גופו; אלא שמשום כבוד הבריות התירו חכמים לפנותו אם הוא מפריע במקום שנמצא בו [לד-לז]. וכלי הפלסטיק של היום, שאינם מאוסים כל כך, אינם מוקצים [(קפג)].
9. מאכל שנועד לבישול ואינו ראוי לאכילה כלל ללא בישול, הרי הוא מוקצה מחמת גופו; אך אם אפשר לאכלו על ידי הדחק – מותר לטלטלו. ואמרו חכמים שבשר חי ראוי לאכילה על ידי הדחק, אך דג לא [לא-לב]. לכן יש להיזהר שלא לטלטל דג קפוא [(קעא)].
10. בעלי חיים הם מוקצים מחמת גופם [לט], ובכלל זה חיות מחמד [(קצג)]. ומותר לסייע להם ללכת כל עוד אינו מרים אותם [מ].
11. בכלל מוקצה מחמת גופו – אבנים [כב]; סולם גדול במיוחד [יט]; עצים המיועדים לשריפה [כ].

ייחוד דבר שאינו כלי לעשותו כלי

1. דבר שיש לו שני ייעודים אפשריים, שלאחד מהם הוא חומר גלם ולשני כלי (כגון ענפי דקל, שנועדו לשרפה ואז הם מוקצים, או לישיבה עליהם ואז הם מותרים), די בכך שחשב בערב שבת להשתמש בהם בשימוש המותר, כדי להתירם בשבת [כ]. לכן גם פשתן וצמר די במחשבה כדי לייחדם לתחבושות [כד].
2. דבר שיש לו שני שימושים, שלאחד מהם נחשב לכלי ולאחר לא (כגון לבֵנים שנועדו לבניין ולישיבה), כל עוד ניכר מההקשר שהוא עומד לשימוש האסור (כגון שהאבנים מסודרות כאבנים לבניין) – הרי הוא מוקצה מחמת גופו [יז].
3. דבר שעיקר ייעודו כחומר גלם, ולכן הוא מוקצה בשבת אף אם יש לו שימוש נוסף (כגון אבנים שעיקרן לבנייה, שאפשר גם לשבת עליהן), לא די במחשבה לשימוש המותר בערב שבת כדי להתירו, אלא צריך לפני שבת לעשות בו מעשה, כגון לסדר את האבנים [כא].
4. דבר שאינו כלי כלל, כגון סתם אבן – אם רוצה לייחדו לשימוש לשבת אחת אין דרך להתירו, ואף על פי שמייחדו במעשה. ומותר רק אם מייחדו לשימושו המותר לעולם [כב].
5. דבר שאינו כלי עבור בעליו העשיר, הוא מוקצה גם אם יש לו שימוש לעניים [נב].

כלי שמלאכתו לאיסור

1. כלי שמלאכתו העיקרית אסורה בשבת – אסור לטלטלו סתם, וכן אסור לטלטלו לצורך הכלי ("מחמה לצל"). אבל מותר לטלטלו "לצורך גופו", כלומר לפעולה מותרת בשבת שנעשית עם גוף החפץ, כגון פטיש לפצח בו אגוזים; וכן "לצורך מקומו", כלומר אם יש לו צורך במקום שעליו מונח כלי זה [ג].
2. במקום צורך גדול מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אגב דבר היתר המונח עליו [ה].
3. תפילין אינן מוקצות [ד].
4. שופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור [ד].
5. מותר לטלטל בגד שעטנז [מז], וכן מותר לטלטל ספרי חול [נ].

מוקצה מחמת חסרון כיס

1. כלי שמלאכתו לאיסור, שמפאת ערכו וחשיבותו מקפידים שלא לעשות בו מלאכה אחרת מלבד מלאכת האיסור שנועד לה – אסור לטלטלו כלל, גם לא לצורך גופו ומקומו [א].

דיני טלטול מוקצה

1. מותר לגעת במוקצה, ומותר לקחת דבר היתר המונח על מוקצה [ג, מב].
2. מותר לטלטל מוקצה בלי לגעת בו, כגון על ידי נשיפה [ג, מג].
3. מותר לטלטל מוקצה כדי לפנותו ממקום שעלול להזיק את הרבים [ו, יח].

הלכות נוספות בסימן ש"ח

1. אסור לפרק דלת ממבנה המחובר לקרקע או לחברה לו, משום סותר או בונה. ומשום איסור זה גזרו חכמים שלא להחזיר דלת לארון עץ [ט], וכן אסור לחבר רגל לספסל עץ [טז].
2. כלי שאפשר לתקנו בקלות, ותיקונו אסור בשבת – אסרו חכמים להשתמש בו, שמא יתקנו. ואם כבר השתמש בו בחול לאחר שהתקלקל – מותר [טז].
3. דבר המזיק הנמצא בכרמלית, מותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות [יח].
4. מהתורה מותר לטלטל ברשות הרבים אדם ("החי נושא את עצמו"), ובכלל זה ילד שיודע ללכת, אלא שגזרו על כך חכמים ואסרו. ומותר לסייע להם ללכת כל עוד אינו נושא אותם. ובשעת דחק גדולה, כגון ילד קטן שבאמצע הדרך אין לו כוח יותר ללכת – מותר לשאתו [(רא)].

[1] פוסקים רבים מתירים הזזות סתמיות של חפצים, שהאדם עושה כדי להירגע.

[2] יש שכוללים בהיתר האוכלין גם כלי אוכל; וטוב להימנע מלטלטלם סתם, כפשט דברי השולחן ערוך.

[3] ובדבריו בבית יוסף כאן: "שאם ירצה אדם להניח תפלין בשבת אין איסור בדבר כלל … דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין אם יש שום צורך בדבר".

[4] יש חולקים על המחבר והרמ"א, ולדעתם התפילין הן כלי שמלאכתו לאיסור. עיין משנ"ב ס"ק כ"ד בשם כמה אחרונים. וגם לשיטה זו בשעת הדחק אפשר לסמוך על המחבר והרמ"א, ולטלטל את התפילין שלא יוזקו.

[5] טלטול אגב הובא בגמרא לגבי טלטול גופת מת. יש שפירשו שההיתר הוא רק במת משום כבודו, ויש שפירשו שהוא הדין בכל כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי הוא קל יותר ממת, שהמת הוא מוקצה מחמת גופו.

[6] ועיין משנה ברורה ס"ק לב, שמביא פוסקים שלדעתם מותרת החתיכה גם אם נשברה בשבת עצמה.

[7] בכמה מקומות מבואר שאין בנייה וסתירה בכלים, אבל יצירת כלי חדש יש בה משום איסור בונה. ובהמשך בסעיף י"ז מבואר שהמחזיר רגל של ספסל חייב משום בונה. וטעם הדבר, שספסל ללא רגל אינו נחשב ספסל, ולכן החזרתו היא יצירת כלי; אולם שידה נחשבת לכלי גם ללא דלת, לכן אין בכך בהחזרת הדלת איסור בונה.

[8] החיוב אינו על סיום יצירת הכלי, אלא על שום המלאכה המשמעותית שעשה. לכן גם אם השידה זקוקה לשתי דלתות, ותקע רק דלת אחת – עדיין חייב, שנחשב כמכה בפטיש על תקיעת הדלת.

[9] בבא בתרא דף סד ע"א: "אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה והדות בבניין".

[10] אמנם עדיין אפשר להפוך את סנדל ימין לשמאל ואת שמאל לימין, ואז לתקנם. אולם כיוון שמדובר בתיקון גדול, הסנדל הקרוע אינו נחשב כלי כל עוד לא בוצע התיקון.

[11] אם הכירה אינה ראויה לשימוש כפי שהיא יש בהחזרת הקנה משום בונה; ואם היא ראויה לשימוש – יש בכך משום מכה בפטיש.

[12] ראו סימן שמ"ט סעיפים א', ה'.

[13] כפי שביארנו בסימן ש"ג בהקדמה לסעיף יח, ובע"ה נרחיב בסימן שמ"ה.

[14] בביצה דף ט ע"ב: "אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים – בסולם של שובך, אבל בסולם של עליה דברי הכל אסור". בטעם האיסור נחלקו ראשונים. רש"י ביאר שאסור משום שהרואים אותו סבורים שהוא מטלטלו כדי להטיח את גגו. הרמב"ם ביאר שאין כאן גזרה משום הרואים, אלא סולם זה מוקצה מחמת גופו. לשון הרמב"ם (שבת פרק כ"ו הלכה ז): "סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי". המשנ"ב פרש בהלכות יו"ט כרש"י (סימן תקי"ח סעיף ד' ס"ק כ"ח), וכך פרשתי גם אני בשו"ע כפשוטו בהלכות יו"ט שם. אבל כעת ראיתי שמג"א וכף החיים כאן ביארו כרמב"ם, שהסולם אינו כלי, וכך קצת נראה מקרבת לשון המחבר כאן ללשון הרמב"ם. וכן מסתבר, כיוון שסולם של עלייה אינו דומה לסולם ביתי, אלא הוא כעין מדרגות ניידות.

[15] כך הכריעו מג"א (ס"ק מ"א), משנ"ב (ס"ק פ"ח) וכף החיים (אות קמ"ה).

[16] ההיתר הוא לגרש את הזבובים, אך לא להרוג אותם.

[17] נראה שזו כוונת האליה רבה, שהביא את דברי שו"ת הרשב"א כדי לתרץ את קושיית המג"א על דברי המחבר.

[18] ואינם "בסיס לדבר האסור", כיוון ש"בסיס" נאסר רק אם המוקצה היה עליו בכניסת השבת, כפי שנראה בסימן ש"י סעיף ז.

[19] שני היתרים אלו מובאים בשם האחרונים במשנ"ב כאן ס"ק קט"ו.

[20] בדומה לשברי זכוכית, שהיתרם התבאר למעלה בסעיף ו'.

[21] רש"י קרא לגרף של רעי "מוקצה מחמת מיאוס"; אולם הקשו עליו שהלכה בכך כרבי שמעון, שמוקצה מחמת מיאוס אינו נאסר. והסביר הב"ח שסתם דברים מאוסים ראויים לכסות בהם כלי, אולם גרף של רעי הוא מאוס הרבה, ואינו ראוי לכלום, וכוונת רש"י שמחמת מיאוסו הקיצוני הרי הוא למוקצה מחמת גופו. ובכל מקרה הוא כלי, לכן השם "מוקצה מחמת גופו" אינו מדויק, אלא הוא דין בפני עצמו, שקל מעט מסתם מוקצה מחמת גופו.

[22] עיינו בחזון איש שבת סימן מ"ח ס"ק י.

[23] כבר ראשונים נחלקו בשאלה אם חיות מחמד מוקצות מחמת גופן. מהר"ח אור זרוע (לעניין "עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו") בסימן פ"א מקל, ובסימן פ"ב מביא את הרא"ש שמחמיר. בין האחרונים האגרות משה (חלק ה' או"ח סימן כ"ב אות כא) מקל, בתנאי שהוא מיוחד רק לשעשוע. וביביע אומר (ח"ה סימן כו) הכריע לחומרא. וכך דעתי נוטה, שבעלי חיים במהותם אינם כלים, ואף אם יש להם שימוש הם אינם נחשבים לכלים, ולפיכך הם מוקצים מחמת גופם. ונראה ששיטת הראשונים העיקרית להקל היא דברי מהר"ח אור זרוע, אך גם הוא אחרי שכתב דעתו הביא את דברי הרא"ש, ומכאן שקיבל את דבריו.

[24] במקרים אלו אנו מצרפים את דברי רבי עקיבא איגר (שו"ת סימן כ"ח) שמתיר אף שלא בשעת הדחק, משום שאין גוזרים גזרה לגזרה, ומדובר על גזרה שלא לשאת את החי, בכרמלית שאיסורה מדרבנן. והכרענו לאסור כדעת המג"א ופוסקים רבים, אבל בשעת הדחק אפשר לסמוך על רעק"א. ועיין גם באגרות משה או"ח חלק ד' סימן צא.

[25] שמירת שבת כהלכתה, פרק י"ח סעיף נז.

[26] ואף שכתבנו שהחילו חכמים בכרמלית דין רשות הרבים, הדבר נאמר לעיקרי הדינים, כגון לאיסורי טלטול דרבנן (כגון טלטול פחות פחות מארבע אמות, או טלטול בשינוי), שאסורים גם בכרמלית. אבל איסור שגם ברשות הרבים אינו אלא משום גזרה, ראו חכמים להקל בו בכרמלית (סברא זו הובאה בשו"ת רבי עקיבא איגר שהבאנו בהערה 11).

[27] פירשנו על פי הרמב"ם המובא בבית יוסף. ויש שפירשו שהאיסור משום שהדבר דומה לתיקון כלי. ונראה שאין מחלוקת בדבר, אלא אם סתם חתך את הכלי לשימוש חד פעמי – אין כאן תיקון, כי היה ונשאר שבר כלי, ודומה למי שמשתמש באבן, שאין בכך לעשותה לכיסוי; אבל אם מתקנו להסיר בליטותיו ועוקציו (כפי שמפרש רש"י), יש בכך תיקון, וייתכן שאפילו איסור תיקון מן התורה. בסימן ש"מ מובא שהחותך את החרס אסור מדרבנן משום תיקון כלי, ומדובר שם בחרס שאינו מכלי שבור, והאיסור אינו אלא מדרבנן כי אינו מתקן לתמיד, אלא לשימוש אחד.

[28] כמפורש בשולחן ערוך סימן שלח סעיף ה

[29] כך פירש בים של שלמה (ביצה פרק א סימן מד, הובא במג"א כאן), ולפי זה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. ויש מפרשים שהוא אינו נחשב בגד כלל, והוא מוקצה מחמת גופו; אלא שקצת קשה לומר כך, שהלא מותר להשתמש בבגד שעטנז, רק אסור ללבשו.

[30] על פי הכלל שב"יש ויש" הלכה כדעה שנייה. יש פוסקים שמחמירים כדעה ראשונה, ובהם כף החיים אות רס"ג, ומשנ"ב ס"ק קס"א. בין הפוסקים להקל "הליכות עולם" חלק ג' עמוד ר"ז, וכך משמע גם בבית יוסף. גם הרמ"א לא חלק על מסקנת המחבר, ובפשטות זהו איסור דרבנן, שספקו להקל.

[31] על פי דבריו בהלכות שבת ל', י לפי ביאור המגיד משנה והמגדל עוז.

[32] המחבר כתב שלרמב"ם יש להסתפק בדבר, כיוון שייתכן שגם לרמב"ם אין זו אלא חומרה בלבד, ולא מעיקר הדין. את איסורו כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (שבת פכ"ג מ"ב: "שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע"), ולא העתיקו במשנה תורה, ויתכן שגם לשיטתו אין זו אלא התנהגות ראויה, ולא איסור.

[33] בספרדית reloj. ומאותו שורש המילה אורלוגין.

[34] בהערות "איש מצליח" על המשנה ברורה כותב לאסור בשבת שעונים המופעלים על ידי סוללה, כי הסוללה אינה כלי, והיא מוקצית מחמת גופה. ולא נהגו כחומרה זו, אלא כשדנים על כלי דנים עליו בשלמותו, ולא על חלקיו, והשעון הוא כלי שימושי ואינו מוקצה כלל.