סימן שי"ט – דין הבורר בשבת, ובו י"ז סעיפים

ברשימת ל"ט אבות המלאכה ישנן שלש מלאכות שנעשות כדי להפריד את גרגירי החיטה מהמוץ, ומהותן היא לתקן מאכלים מפסולת. ואלו הן: הזורה, הבורר והמרקד. מלאכת הזורה עניינה השלכת החיטה מעלה (בדרך כלל בעזרת קלשון), כדי שהפסולת הקלה תעוף, והגרעין הכבד ייפול; המרקד עניינו סינון הפסולת בנפה; הבורר הוא הפרדת הגרעינים מהאבנים הקטנות, בדרך כלל ביד.

סימן זה עוסק בהפרדת אוכל מפסולת באופן כללי, בין אם הברירה נעשית על ידי כלי ובין אם היא נעשית ביד, כל עוד מתקן את מה שצריך לו ("אוכל"), על ידי הסרת מה שאינו רוצה ("פסולת"). התיקון במלאכת בורר הוא הכשרת האוכל לשימוש בצורה נוחה. בסימן זה מבוארים דיני מלאכה זו, מתי היא אסורה מהתורה, מתי מדרבנן, וכיצד בוררים בהיתר.

מלאכה זו קיימת גם בדברים שאינם מאכלים, כגון מסמרים המעורבים באבנים קטנות, כאשר הסרת האבנים מאפשרת להשתמש במסמרים.[1] לעומת זאת מיון וסידור אינם מלאכה, ולכן אין דין ברירה כשרוצה ספר אחד מתוך ערימה של ספרים, או כשצריך בגד אחד מתוך ערימה של בגדים, או בסידור של סכו"ם כל אחד במקומו.[2]

סעיף א

(א) ^אהבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובירר מין ממין אחר (ב), בנפה ובכברה (ג) – חייב (ד), בקנון ובתמחוי (ה) – פטור אבל אסור (ו). ואם ביררם (ז) ^בבידו כדי לאכול לאלתר (ח) – מותר (ט). הגה: וכל מה שבירר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר (י) (המגיד פ"ח, ור' ירוחם ני"ב ח"ח, וב"י וטור ורא"ש). ואפילו אחרים אוכלים עמו – שרי (יא) (תוספות שבת ע"ד). ולכן מותר לברור הירק שקורין שלטי"ן (יב) מן העלין המעופשין שבו כל מה שצריך לאכול באותה סעודה (יג) (ד"מ סי' תרי"א).

^אשבת ע״ד ע"א והרמב״ם בפרק ח' הי״ב.  ^בתוספות, וכן כתבו ר״ח והרמב״ם שם.

• הקדמה לסעיף: כשפסולת ואוכל מעורבים אפשר להפרידם על ידי הוצאת הפסולת, או על ידי הוצאת האוכל. סעיף זה דן בהוצאת האוכל, וסעיף ד' להלן דן בהוצאת הפסולת. בסעיף זה אנו למדים שהוצאת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אינה נחשבת מלאכת בורר, אלא לדרך אכילה. הדבר מפתיע, משום שבמלאכות אחרות לא מצאנו הבחנה בין מלאכה לשימוש מידי לבין מלאכה לשימוש לאחר זמן. למשל: המבשל חייב באותה מידה בין אם מבשל כדי לאכול מיד ובין אם לאחר זמן. הסיבה של קולא זו בבורר היא שהברירה היא לכאורה מלאכה שאינה מתקיימת, שהלא לאחר שבירר יכול לערב חזרה את האוכל והפסולת. ולכן אין זו מלאכה ככל המלאכות, ויש בו מקום להקל שדווקא אם נוטל את הפסולת נראה שכל כוונתו לתקן את האוכל וודאי שלא יבוא לערבב אחרי שהפריד וכשלוקח את האוכל לא נראה כמלאכה אלא כלוקח מה שהוא צריך..
• מין ממין אחר – כלומר: מונחים לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, והוא רוצה לאכול רק אחד מהם. כגון שיש לפניו אורז המעורב בקטניות, והוא רוצה לאכול רק את האורז. במקרה כזה הדבר שאותו הוא רוצה נחשב כאוכל, והשני כפסולת.
• בנפה ובכברה – סוגי מסננות.
• חייב – הפרדה בכלי היא מלאכת מרקד, האסורה מהתורה.
• בקנון ובתמחוי – מיני קערות.
• פטור אבל אסור – אין איסור מהתורה לברור בכלים שלא נועדו לברירה, אף שהם מסייעים לה; אבל חכמים אסרו את הדבר.
• ביררם – את האוכל מהפסולת.
• לאלתר – כדי לאכול מיד.
• מותר – אם כן, ההיתר לכתחילה הוא כשבורר אוכל מפסולת, בידו, וסמוך לאכילה. טעם ההיתר הוא שלקיחת האוכל כך נחשבת כדרך אכילה, כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף.
• מקרי לאלתר – והמחבר מקבל דין זה.[3]
• שרי – סמוך לסעודה נחשב "לאלתר", גם אם בורר לצורך הסועדים האחרים. ואפילו אינו אוכל בעצמו.
• שלטי"ן –עלי חסה.
• באותה סעודה – כלומר: כל מה שנצרך לאותה הסעודה. וכאמור, צריך להיזהר ולקחת את העלים הטובים מהמעופשים, ולא להוציא את העלים המעופשים מהטובים.

סעיף ב

^גהבורר אוכל מתוך הפסולת, בידו, להניחו (יד) אפילו לבו ביום – נעשה כבורר לאוצר, וחייב (טו).

^גשבת ע״ד ע"א אוקימתא דאביי.

• להניחו – אוכל מתוך פסולת וביד הם התנאים שראינו בסעיף הקודם שנצרכים להתיר ברירה בשבת. ותנאי שלישי הוא שיברור על מנת לאכול לאלתר, וכאן בורר להניח, ולכן חייב מהתורה.
• וחייב – ההיתר לאלתר הוא רק סמוך לסעודה, ומעבר לכך אין זו דרך אכילה, אלא תיקון המאכל, ויש בכך איסור תורה.

סעיף ג

^דהיו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים (טז) – בורר אחד מאחד, ומניח הגה: השני כדי לאכול מיד (יז). הגה: ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחת מחבירו אלא בידו כדי לאכלן מיד, אף על פי שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה (יח). אבל כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות – לא מיקרי ברירה (יט). ואפילו היו שני מינים, ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך – שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו (כ) (תרומת הדשן סי' נ"ז). ואם בירר (כא) והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום, כגון שבירר שחרית לאכול בין הערבים – חייב (כב).

^דרמב״ם פ"ח הי״ג.

• מעורבים – ורוצה לאכול רק אחד מהם.
• כדי לאכול מיד – בסעיף א' ראינו שיש דין בורר גם בשני מיני מאכלים. כאן אנו למדים שהדבר מותר על פי תנאי הברירה שלמדנו: מותר כאשר עושה כן ביד ולאלתר, וכן בתנאי שמוציא את הדבר שרוצה לאוכל, שהוא נחשב כאוכל.
• ניכרת בפני עצמה – מיני הדג נחשבים לשני סוגי מאכל שונים, ואם רוצה לאכול אחד מהם – זה שרוצה נחשב כאוכל, והשני נחשב כפסולת. ומותר על פי תנאי הברירה שראינו. הלכה זו מוסכמת על המחבר. ואם אינם מעורבים אלא מונחים זה לצד זה – אין בהם איסור ברירה.
• לא מקרי ברירה – כי אין כאן תערובת של אוכל ופסולת.
• מתוך חבירו – שגם כאן אין תערובת של אוכל ופסולת.
• ואם בירר – מתוך שני מיני מאכלים את המין שרצה לאכול.
• חייב – משום שאינו נחשב "דרך אכילה" אלא אם בורר סמוך לסעודה. ואם בורר זמן ארוך יותר לפני הסעודה, כגון כשעתיים – אסור מדרבנן.

סעיף ד

^ההבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו בידו אחת – חייב (כג). הגה: ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל, אפילו הכי לא יברר הפסולת, אפילו כדי לאכול לאלתר (כד) (ב"י).

^הרמב״ם פ״ח מהלכות שבת הי"ג.  

• חייב – בסעיף א' ראינו שברירת אוכל מפסולת מותרת בתנאים מסוימים. כאן מוסיף המחבר שלהוציא את הפסולת מתוך האוכל לעולם אסור, גם אם מתקיימים שאר התנאים – שבורר ביד וכדי לאכול מיד. אך כתבו הפוסקים שפעולות שעושה אדם בזמן האכילה ממש, כמו הוצאת העצמות מהאוכל, נחשבות כדרך אכילה, ואין בהן איסור בורר אפילו אם מוציא את הפסולת.[4]
• כדי לאכול לאתר – היות שהוצאת הפסולת נחשבת לברירה, הרי שאין לעשות זאת אפילו במחיר של טורח מרובה. אולם ביום טוב, בו מותרת מלאכה בטרחה מועטת, בורר את הפסולת מתוך האוכל כדי למעט את הטרחה (כמבואר בסימן ק"י סעיף ב).

סעיף ה

^והבורר תורמוסין (כה) מתוך פסולת שלהם (כו) – חייב, מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם (כז), ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב (כח).

^ושבת ע"ד ע"א מימרא דחזקיה וכפירוש הרמב״ם בפ״ח שם.

• תורמוסין – מין קטנית, שנאמרה בה חומרה שאסורה בה ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ומסבירה הגמרא שהתורמוסים מרים מאוד, וכדי שיהיו ראויים לאכילה צריך לבשל אותם שבע פעמים.
• פסולת שלהם – התורמוס הוא הגרעין, והפסולת היא קליפתו, ולאחר הבישולים גם היא ראויה לאכילה. מדובר כאן על ברירת התורמוסים לפני הבישול, מתערובת המכילה את התורמוס וקליפותיו.

(כז) עמהם –הדרך הרגילה היא לבשל כמה פעמים התורמוס עם קליפתו ועל כן מי שלוקח את הגרעין לפני שנתבשלו כל הפעמים הנצרך, אכן גרעין זה אינו ראוי לאכילה אלא בדוחק, והקליפות שנשארו בקדירה הרי הם יהיו ראוין לאכילה ועל כן הם נחשבים כאוכל.

(כח) וחייב – כי הגרעין אינו נחשב לאוכל ממש, מפני שאינו ראוי לאכילה אלא בדוחק. לעומתו הפסולת תהפוך בבישול לאוכל ממש. ועל כן הבורר את גרעין התורמוסין מקליפתו חייב, היות שבירר פסולת מתוך אוכל.

סעיף ו

(כט) ^זאין מוללין מלילות (ל), אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו (לא). הגה: ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול – שרי (לב). ויש מחמירין (לג) (מרדכי ור"ן פ"ק דביצה), ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה (לד) (מהרי"ל), וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק (לה).

^זביצה י״ב ע"ב ושבת קכ״ח ע"א וכחכמים.

• הקדמה לסעיף – אחת ממלאכות שבת היא דישה. הדיִש הוא הפרדת גרעיני התבואה מהגבעול, בעזרת לחץ או חבטות על ערימות התבואה. הדיש נעשה על ידי כלי (הנקרא מורג).[5] מלאכה זו אוסרת רק הפרדה שדרכה להיעשות בפריטים רבים בבת אחת, ולכן אין איסור בקילוף פירות או אגוזים, וקילופם נחשב לדרך אכילתם.
• מלילות – המלילות הן שיבולים בשלות, בהן הגרעין נפרד בקלות. למלול חיטים אלו פירושו להפריד אותן אחת אחת ביד, שלא כדרך מלאכת הדישה, שנעשית בכלי ובחיטים רבות יחד. במלילה אין איסור דש מהתורה, אולם היא אסורה מדברי חכמים.[6]
• בראשי אצבעותיו – שעל מלאכה מועטת כזו ובשינוי לא גזרו חכמים.
• שרי – הרמ"א מבאר שלא גזרו חכמים במלילה בכמות קטנה, כיוון שהדבר הוא דרך אכילה. ואין כאן מחלוקת עם המחבר.
• ויש מחמירין – ודעתם היא שאסרו חכמים גם מעט ובשינוי.
• קליפתן הירוקה – מדרבנן, לדעת המחמירים.
• בלא פירוק – הרמ"א אינו אוסר קילוף הנצרך לאכילה, כגון הסרת הקליפה הקשה של האגוז. אבל במקום שהדבר אינו נצרך לאכילה, כותב הרמ"א שטוב לנהוג כמחמירים.

סעיף ז

^חהיו לו מלילות מערב שבת (לו) – לא ינפה בקנון (פירש רש"י: כלי שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב, ונותנין הקטניות בראשו הרחב, ומנענע האוכל ומתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי) ותמחוי (לז) (פירוש: קערה גדולה), ולא בשתי ידיו  (לח), אלא מנפה בידו אחת בכל כחו  (לט).

^חביצה י״ב ע"ב, ורמב"ם שם.

• מערב שבת – כלומר שלפני השבת ניתק את המלילות מהגבעולים או מהקליפות, לכן אין בהן איסור דש, אולם עדיין הפסולת מעורבת עם האוכל.
• בקנון ותמחוי – איסור בורר מהתורה הוא כשמנפה בכלי המיוחד לכך, כמו נפה או כברה. וגזרו חכמים גם שלא להיעזר בכלים שלא נועדו לברירה, למשל בקערות גדולות.
• ולא בשתי ידיו – שמשתמש בידיו כעין נפה: מעביר את הגרעינים המעורבים בפסולת מיד ליד, עד שהפסולת נופלת ונשארים בידיו רק הגרעינים. גם זה דומה לברירה בכלי, ואסרו זאת חכמים.
• בכל כוחו – ומשום שעושה זאת ביד אחת יש בכך שינוי, והתירו זאת חכמים, אפילו בכל כוחו. ולנפח בפיו נראה שוודאי שמותר.[7]

סעיף ח

^טאין שורין את הכרשינין (מ), ^ידהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת (מא), דהוה ליה כבורר (מב); אבל נותנן בכברה, אף על פי שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה (מג).

^טשבת ק״מ ע"א במשנה.  ^ישם בפירש״י.

• הכרשינין – זן של קיטנית, והוא מאכל בהמה. הדרך לנקותו מהפסולת הוא לשרותו במים, ואז הפסולת הקלה יותר צפה למעלה.
• כדי להסיר הפסולת – אסור לשפשף בידו את הכרשינים כדי להפריד את הגרעין מקליפותיו.
• כבורר – אולם אין מדובר כאן בבורר ממש, לא בהצפת המים, כיוון שכך הם נבררים מאליהם, ולא בשפשוף בידו, כי אין זו דרך הסרת הפסולת על ידי לקיחתה ביד. עולה מכאן שיש לנקות את העלים והירקות מהאדמה הדבוקה או המעורבת בהם לפני השבת. הרבה פוסקים מתירים לשטוף את הירקות והעלים בזרם מים, ולדעתם אין זו דרך ברירה.[8] ואין איסור לנקות מריסוס שאינו נראה.
• דרך נקבי הכברה – ההיתר להשתמש בכברה הוא רק בדרך של "לתת בכברה", כלומר להניח את הכרשינים בכברה בלי כוונה לברור, וללא הזזתה על מנת לנפות. ואף שמעט מהפסולת ייפול ממילא, אין בכך איסור.

סעיף ט

^כמשמרת (מד), אפילו תלויה מערב שבת (מה) – אסור ליתן בה שמרים (מו). ^לאבל אם נתן בה שמרים מערב שבת – מותר ליתן עליהם מים כדי שיחזרו צלולים לזוב (מז).

^כשבת קל״ז ע"ב במשנה.  ^לשם קל״ט ע"ב במשנה וכפירש״י שם.

• משמרת – מסננת עשויה בד שמותחים אותה על הכלי, ונועדה בעיקר לסינון יין משמריו.
• תלויה מערב שבת – בשבת עצמה אסור למתוח את המשמרת על כלי, משום "עובדין דחול" ודמיון הדבר לאוהל ארעי, כפי שראינו בסימן שט"ו סעיף ט.
• ליתן בה שמרים – כשכוונתו למזוג את המים דרך השמרים, על מנת שיקלטו קצת מטעם היין הבלוע בשמרים. ואסור כיוון שנתינת השמרים על המשמרת דומה למעשה של חול. עוד אפשר לפרש שכוונת המחבר היא שאסור לשים במשמרת יין שיש בו שמרים, ואם עשה כן חייב משום בורר.[9] ולהלכה שני הפירושים נכונים.
• כדי שיחזרו צלולים לזוב – שאין כאן אלא הכנת המשקה, והדבר אינו נראה כמעשה חול, ולא גזרו בו חכמים.

סעיף י

(מח) ^מיין או מים שהם צלולים (מט) – מותר לסננן במשמרת (נ). הגה: ואף על פי שיש בו קסמין דקין, הואיל וראוין לשתות בלאו הכי (נא) (סמ"ג). אבל בסודר (נב) – מים אסור ^נמשום ליבון (נג), ויין ושאר משקין, מותר (נד). ואם הם עכורים (נה) – בין מים בין יין, אסור לסננם (נו). ^סולהרמב"ם, במשמרת אסור ואפילו מים ויין צלולים (נז), ואפילו בסודרים (נח) לא התירו אלא בצלולין (נט) אבל לא בעכורים (ס). ^עויין מגתו (סא), כל זמן שהוא תוסס (סב), טורף חבית בשמריה (סג) ונותן לתוך ^פהסודר (סד).

^משבת קל״ט ע"ב מימרא לזעירי.  ^נטור וכדברי הרשב״ם שכתבו התוס׳ בשבת ק״כ.  ^סטור בשם הרמב״ם פרק ח׳ הי"ד. ^עבגמרא שם אוקימתא דזעירי לברייתא דרשב״ג.  ^פרמב״ם שם, וכתב הב״י דסבירא ליה דמשמרת שאמרו שם לאו משמרת ממש, אלא מותר לשמרו קאמר.

• הקדמה לסעיף – מסעיף זה ועד לסעיף י"ג אנו דנים בברירה במשקים. לנושא זה יש להקדים שגם במאכל יש להבחין בין תערובת אוכל ופסולת שאינה ניתנת לאכילה או לשימוש, כמו חיטה וסובין , לבין תערובת שניתנת לאכילה, והברירה באה רק לשפר אותה מעט. במשקה הבחנה זו מתחדדת, והסעיפים הבאים דנים בגבול המותר והאסור בברירה במשקים. עוד יש להעיר שבזמנם המיצים והיינות הגיעו עם שמרים או פסולת, אך כיום המשקאות שלנו נקיים, ורוב פרטי סעיפים אלו אינם נוהגים הלכה למעשה.
• שהם צלולים – כלומר ראויים לשתייה גם ללא סינון.
• במשמרת – היא הבד הפרוס על הכלי שראינו בסעיף הקודם. ומותר אף כאשר המשמרת היא כלי המיועד לסינון משקים, שכיוון שהמשקה ראוי לשתייה גם ללא סינון, אין כאן מלאכה.
• בלאו הכי – מוסיף הרמ"א שאין צורך שהמשקה יהיה צלול לגמרי, אלא כל שראוי לשתייה רגילה בלא סינון. והמחבר מסכים עם תוספת זו.
• בסודר – לסנן בבגד שאינו מיועד לסינון. כיוון שאין כאן ברירה כדרכה הדבר קל יותר מבחינת מלאכת בורר, אולם מבאר המחבר שיש לדון בדבר מבחינת כיבוס הסודר (כפי שראינו בסימן ש"ב).
• משום ליבון – כל נתינת מים על בד אסורה משום מלאכת מלבן, ונחשבת ככיבוס.
• מותר – שאין חשש לכיבוס הבגד בשפיכת שאר משקים עליו, ואדרבה, הבגד דווקא מתלכלך בכך.
• עכורים – ואין זה נוח לשתותם ללא סינון.
• אסור לסננם – משום בורר.
• צלולים – הרמב"ם מחמיר במשמרת, משום שהיא כלי שנועד לסינון, וגזרו בה חכמים גם כשאין בדבר משום סינון. ועיקר להלכה כדעה הראשונה.
• בסודרים – שאינם מיועדים לסינון.
• בצלולין – כלומר: לרמב"ם לא התירו אלא כשמתקיימים שני תנאים: המשקה צלול, וממילא במציאות אין כאן ברירה; ומסנן בסודר, שבו הדבר לא נראה כברירה.
• בעכורים – שאי אפשר לשתותם ללא סינון, לכן יש מלאכה מדרבנן בסינון זה, אף שאינו בכלי המיועד לסינון. בפרט זה אין מחלוקת בין הרמב"ם והדעה הראשונה.
• ויין מגיתו – הוא יין מיד לאחר סחיטתו.
• שהוא תוסס – שלא נגמר תהליך התסיסה, הוא תהליך הפיכת הסוכר שבמיץ הענבים ליין.
• טורף חבית בשמריה – כלומר מערבב את היין עם השמרים.
• לתוך הסודר – יין מגתו נהגו לשתות אף עם השמרים, ולכן אין בסינונו משום בורר. וההיתר הוא דווקא בסודר, לא במשמרת המיועדת לסינון.

סעיף יא

^צכשמסננין היין (סה) בסודר, צריך ליזהר שלא יעשה גומא [בסודר] לקבל היין, משום שינוי (סו).

^צשבת קל״ט ע"ב.

• היין – הצלול, שראינו בסעיף הקודם שמותר לסננו בשבת.
• משום שינוי – אף על פי שביין צלול אין איסור בורר, הצריכו חכמים לסננו בשינוי. מזיגת המשקה ללא עשיית גומה בסודר מצריכה למזוג אותו באיטיות, באופן שמזכיר בזמן הסינון שלא יעשה כמו שעושה בחול, וכך לא יבוא לסנן בכלי המיועד לכך,[10] וגם לא יבוא לידי סחיטת הסודר.[11]

סעיף יב

כל מקום שמותר לסנן יין בסודר, ^קמותר לסננו בכפיפה מצרית (סז) (פירוש: קופה שעושין מן הגומא וממיני ערבה), ^רויזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח, משום שינוי (סח).

^קשבת קל״ט ע"ב במשנה.  ^רשם בגמרא.

• בכפיפה המצרית – מעין משמרת מאולתרת.
• משום שינוי – בדומה לאיסור עשיית גומה בסודר, שהתבאר בסעיף הקודם.

סעיף יג

^שכלי שמערין (פירוש: שמריקין) בו יין מהחבית (סט), לא יתן בפיו (ע) קשין וקסמין בחזקה (עא), שאין לך מסננת גדולה מזה (עב).

^ששבת קל״ט ע"ב.

• מהחבית – מדובר כאן על כלי קטן, העשוי בדרך כלל מחרס, שנוח למלא בו יין מהחבית, וממנו מוזג את היין לכוסות.
• בפיו – של אותו כלי.
• בחזקה – כלומר קשים וקיסמים מהודקים, שנועדו לסנן את השמרים.
• גדולה מזו – והרי זה כמו להעביר את היין במשמרת. וכיוון שראינו בסעיף י' שבמשמרת מותר לסנן יין צלול, גם כאן יש להסביר שמדובר ביין עכור.[12]

סעיף יד

^תמותר לערות בנחת מכלי לחבירו (עג), ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים (עד); שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר (עה). הגה: מותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנו היין היטב (עו) (רוקח הל' יום טוב, וב"י).

^תשבת קל״ט ע"ב.

• מכלי לחברו – ביין שאינו צלול, עם הזמן השמרים שוקעים למטה. כאשר מוזגים את היין בנחת לכלי אחר מוזגים את היין בלבד, והמשקע נשאר בכלי הראשון, ונמצא שמפריד את היין משמריו; ובכל זאת הדבר מותר.
• ויניחם עם השמרים – כל עוד שמערה בנחת את היין הצלול יחסית שבכלי, הדבר אינו נראה כבורר, ומותר. אך כשמגיע לחלק התחתון, בו היין מעורב בשמרים – יפסיק את העירוי.
• מוכחי שהוא בורר – תרגום – הניצוצות הללו מוכיחים שהוא בורר. כלומר: העירוי האיטי בסוף אינו נראה כמזיגה, אלא כהפרדת היין מהשמרים, ואסור.
• היין היטב – ואין חוששים שייראה כביכול שהוא בא להקל על מזיגת היין כדי להפרידו משמריו.

סעיף טו

^אמסננת שנתן בה חרדל לסננו (עז) – מותר ליתן בה ביצה, אף על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל, והחלבון נשאר למעלה (עח).

^אשבת קל״ט ע"ב במשנה, וכפירוש הראשון שברש״י.

• לסננו – החרדל הוא זן של גרעינים הנאכלים, ויש בהם גם פסולת. הפרדתם נעשית על ידי מסננת, שבנענועה הפסולת הדקה יורדת, וגרעיני החרדל נשארים בה. פעולת הסינון עצמה אסורה בשבת משום בורר.
• והחלבון נשאר למעלה – בדרך זו אין מנענעים את המסננת, אלא עושים כמנהגם לשפוך עליה ביצה, כדי שהחלבון יישאר במסננת עם גרעיני החרדל, והחלבון יירד עם חלק מהפסולת. אמנם הדבר נראה כברירת החרדל, אולם מסבירה הגמרא שהדבר נעשה כדי שפסולת החרדל תתן גוון יפה לחרדל, ואין בכך משום ברירה.[13]

סעיף טז

^במים שיש בהם תולעים (עט) – מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו – אין זה מעין מלאכה, ומותר (פ).

^בהרא״ש בתשובה.

• תולעים – אי אפשר לשתותם בשבת, ולכן לסננם בכלי אסור. אולם המחבר יציע עצה כיצד לשתותם.
• ומותר – כאשר המפה על פיו של השותה הוא אינו יוצר בכך מים ללא תולעים, והדבר נחשב לדרך שתייה, ולא לברירה. לפי היתר זה יש שפסקו שבשעת האכילה ממש אין איסור בורר, ואם יש עצם במאכל – מותר להוציאו בשעת האוכל. ויש חולקים, וסוברים שבשתייה דרך מפה לא נוצרים מים מסוננים מחוץ לפיו כלל, ואילו בהפרדת האוכל מן הפסולת הוא אינו מפרידם בתוך פיו ממש, ואסור. הלכה למעשה נראה שאם מסיר את הפסולת יחד עם מעט אוכל, ניתן לצרף זאת לדעת המקלים, ומותר. ואין למחות במי שמקל להפריד את העצמות תוך כדי האכילה, כי יש לו על מי לסמוך.[14]

סעיף יז

^גהמחבץ (פא) (פירוש: שמוציא חמאה מן החלב) – תולדת בורר הוא (פב), לפיכך אף על פי שנותנים שומשמים ואגוזים לדבש, לא יחבצם בידו (פג) (עיין לקמן סימן ש"מ סעיף י"א) (פד). הגה: הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק – חייב משום זורה (פה) (מהרי"ל בשם אור זרוע וירושלמי פרק כלל גדול).

^גרמב״ם פרק ח׳ הי״א, וכתב הרב המגיד פכ״א הי״ז שהוא מהתוספתא.

• המחבץ – חיבוץ הוא ייצור חמאה, והוא נעשה על ידי ניעור ממושך של חלב באופן הגורם להפרדת השומן ממי החלב.
• תולדת בורר הוא – כיוון שהפרדת החמאה ממי החלב יש בה ברירה.
• לא יחבצם בידו – מדובר במקרה דומה, שבו מערבים שומשום ואגוזים עם דבש, וחלק מהדבש נעשה ליחידה אחת עם השומשום והאגוזים. העירוב דומה לחביצת חמאה.[15]
• ש"מ סעיף יא – באר הגולה מסמן שדין זה מובא גם בסימן ש"מ (שכותרתו: "כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות").[16]
• חייב משום זורה –הזרייה היא זריקה החיטה לרוח, כפי שהבאנו בהקדמה לסימן. וכשם שזרייה אסור משום שהרוח מפרידה בין חלקי החיטה, כך הרקיקה לרוח אסורה משום שהרוח מפזרת את חלקי הרוק. דין זה קשה, והמפרשים הביאו כמה הבדלים בינו לבין הזורה, ומהם: א. ברוק אין הפרדה בין אוכל לפסולת. ב. ברוק אין לו כוונה לזרות ולהפריד, אלא רק להיפטר מהרוק שבפיו. להלכה הסכמת הפוסקים שאין לחשוש לאיסור זה,[17] ומכאן גם שמותר להשתמש במטהר אוויר המפזר את הנוזל בחלקיקים בחדר.[18]

הבורר בשבת (שי"ט)

1. איסור ברירה הוא תיקון אוכל על ידי הפרדה בין אוכל לפסולת.

ברירה אסורה גם בין שני מיני מאכלים: המין שאותו רוצים כעת נחשב לאוכל, והשני לפסולת [הק].

מינים שונים מאותו דבר, כגון שני מיני דגים המעורבים, אם רוצה אחד מהם – הדבר נחשב לברירה, אפילו אם החתיכות גדולות. אבל מין אחד, אם רוצה ממנו דווקא את החתיכות הגדולות – אין בכך משום ברירה [רמ"א ג].

2. הברירה מותרת ונחשבת כ"דרך אכילה" אם מתקיימים בה שלושה תנאים: מוציא את האוכל מהפסולת, מוציא בידו (ללא עזרת כלי), ועושה זאת סמוך לארוחה [א].
3. הברירה בכלי אסורה תמיד. ברירה בכלי שנועד לברירה אסורה מהתורה, ובכלי שאינו מיועד לכך – אסורה מדרבנן [א].
4. ההגדרה "סמוך לארוחה" כוללת גם את הכנת הסעודה לפני ההסבה עצמה [רמ"א א]. והעיקר להלכה שתהיה הברירה חלק מהסעודה ומההכנות הסמוכות לה [(2)].
5. סמוך לסעודה מותר גם לברור לצורך אחרים, אף על פי שהבורר עצמו אינו אוכל [רמ"א א].
6. ברירת פסולת מתוך אוכל בשבת אסורה תמיד, אפילו אם יש בכך פחות טורח מאשר בהוצאת האוכל [ד].
7. משקה צלול מותר לסננו בשבת [י], ובכלל זה כל הראוי לשתייה, אפילו על ידי הדחק [(8)].
8. מותר לסנן משקה אם שם את בד הסינון סמוך לפיו, ושותה דרכו; ואין בכך ברירה, אלא דרך שתייה [טז]. ומכאן יש שהתירו להוציא עצמות ממאכל בעת האוכל, ונראה לסמוך על דעה זו להלכה אם מוציא את העצמות עם מעט בשר [(פ)].
9. יש איסור בורר גם בדברים שאינם מאכל. אולם ערמת בגדים או ערימת ספרים אינם מוגדרים כתערובת, שהלא כל חפץ ניכר בפני עצמו, ולכן מותר לקחת בגד מהערימה [הק].
10. מיון אינו ברירה. לכן מותר למיין סכו"ם למקומו [הק].
11. ירקות ועלי מאכל המלוכלכים באדמה, יש לנקותם לפני השבת. ויש מתירים לשטוף אותם בשבת תחת זרם מים. ואם הלכלוך עליהם אינו נראה, אלא רק שוטף אותם מהריסוס –אין בכך איסור [הק].

[1] זו אינה דוגמה מעשית, כי אין שימוש מותר בשבת למסמרים. וקשה למצוא דוגמה לתערובת דברים קטנים שאינה אוכל. עיין רש"י שבת עד, ב ד"ה "שבע חטאות", שהביא דוגמא של צרורות (אבנים קטנים) המעורבים ברגבי אדמה.

[2] יש מחמירים בכך (ט"ז ס"ק יב, ומשנ"ב ס"ק טו), ודברינו על פי ערוך השולחן (הלכה ט), שמסביר שלדברים גדולים אין הגדרה של תערובת, וכאשר כל יחידה ניכרת בעצמה אין שייכות לאיסור בורר. ובחזון עובדיה ח"ד עמוד ר"י מסביר שרק בדברים ששייכת בהם בלילה יש איסור בורר. ועיין מאמרנו בספר 'בעקבות המחבר' חלק ב סימן יא, "ברירה בכלים". ואנו הסברנו בפנים שהדבר מותר משום שמיון אינה בכלל מלאכת בורר.

[3] לדברי הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה ח"ד עמוד קפ) בכלל הדבר הכנות בחצי השעה שלפני הסעודה, ולדעת כף החיים (אות יא) תוך שעה לפניה. והעיקר שיהיה סמוך לסעודה, ובסעודה גדולה ההכנות אורכות לעתים זמן ממושך יותר.

[4] כף החיים אות מ"ד. גם בביאור הלכה ד"ה "הבורר פסולת" הביא דעה זו, ואף חיזקה מדברי ראשונים, אלא שבסוף דבריו הסתפק שמא אין זו דעת השולחן ערוך, כיוון שבסעיף ט"ז התיר לשתות ממים שיש בהם תולעים על ידי מפה רק משום ש"אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו – אין זה מעין מלאכה, ומותר"; אך אם נאמר שבורר בזמן האכילה מותר – אין צורך לטעם זה. אולם נראה שאין בכך ראיה לסתור את סברת הביאור הלכה, כי שם מדובר על שימוש במפה כמסננת, שאין זו דרך אכילה ושתייה אלא דרך סינון, ולכן אסור לולי הטעם שהביא המחבר. והרב בנימין הולצמן מוסיף שכוונת המחבר בסעיף ט"ז היא שזו דרך שתייה של מים שיש בהם תולעים, ומותרת כדרך אכילה. ואם כן אפשר לסמוך על שיטה זו.

[5] הפרדות שונות בין חומרים הן תולדות של אב מלאכה זה, כדוגמת חליבה וסחיטת פירות.

[6] בית יוסף על פי רש"י שבת קכח, א וכך דעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"א הלכה יד. ולא כדעת רבנו חננאל המובאת בשער הציון ס"ק יא.

[7] כך מסקנת ערוך השולחן סעיף כו, ראו שם את ביאורו על כל העניין.

[8] על פי שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' הערה נב.

[9] לפי הפירוש הראשון, סעיף זה עוסק בנתינת שמרים במשמרת, והסעיף הבא עוסק בנתינת יין למשמרת. לפי הפירוש השני, סעיף זה עוסק בתחילתו ביין, וסופו בשמרים, והסעיף הבא חוזר לעסוק ביין. הפירוש השני הוא הפירוש המקובל על דברי הגמרא "שימר מאי", ומשמע מהבית יוסף שזה המקור לסעיף זה. אולם הפירוש הראשון מתאים יותר לדיוק לשון דברי המחבר כאן ("ליתן בה שמרים"), וכן ליחס בין הרישא והסיפא בסעיף זה, והיחס לדבריו בסעיף הבא. וכאמור, להלכה אין סתירה בין שני הפירושים, ולשניהם אם יש שמרים על המסננת מותר להעביר מים או יין כדי שיקלטו קצת טעם מהשמרים, אבל אם מעביר במשמרת יין עכור יש בכך בורר מהתורה.

[10] על פי הרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"א הלכה יז.

[11] שיסחוט את הסודר להוציא ממנו היין הבלוע, דבר שאסור משום דרכי הכיבוס.

[12] והחידוש בדבר, שיכולנו לחשוב שהקיסמים אינם מסננים היטב את השמרים ולכן יהיו מותרים אף ביין עכור, קמ"ל שלא. ולשיטת הרמב"ם שראינו בשיטת י', הדבר אסור גם ביין צלול, כבמשמרת.

[13] יש להוסיף שאין איסור בורר בהפרדת החלמון מהחלבון, כיוון שהביצה אינה נחשבת כתערובת, אלא כשני חלקים נבדלים שהפרדתם מותרת כשם שמותר לחתוך תפוח לשנים.

[14] על סינון המים כתב הבית יוסף שאם הם ראויים לשתייה על ידי הדחק – אין בהם איסור בורר. ולא זכיתי להבין דבריו, שהלוא יש איסור בורר אפילו בשני מיני מאכלים המעורבים זה בזה, אף על פי שאפשר לאכלם יחד. ונראה לי ליישב, שבמשקה שאפשר לשתותו כמות שהוא, אין בו שינוי מהותי אם בורר אותו; אבל בשני מיני אוכלים מעורבים, הפרדתם היא תיקון של ממש, כי אחרי הברירה יש לו מאכל שונה. בניגוד למים הראויים לשתייה, שאחר הסינון נשארים אותם מים, אלא שכעת איכותם גבוהה יותר.

[15] ראו בטור השלם כאן הערה ס"א.

[16] יתכן שדין זה מובא שם אחרי הלכות מעמר כדי לומר שאין בכך איסור מעמר.

[17] ראו למשל משנה ברורה ס"ק סז; יחווה דעת חלק ו' סימן כה.

[18] יחווה דעת שם.